אבי ישי אבי דוד / צבי ולדמן
"ויהי בימי שפוט השופטים"
חמש תקופות נחרץ גורלן להתאפיין ב"ויהי בימי", ומסורת שעלתה מן הגולה בידי אנשי כנסת גדולה "שכל מקום שנאמר 'ויהי בימי' - צרה" (מגילה י:). אין זו צרה לשעה שרושמי רשימות יכולים להתעלם ממנה הואיל ונמחל שעבודה, אלא גילה המספר התנ"כי טפח וכיסה טפחיים, כאומר, לך אצל אבותיך לדלות בעזרתם מעשים ומחשבות על אותו הדור ומנהיגיו.
לא נוכל אפוא לראות את העלילה המתוארת במגילת רות - שיצירת שורש מלכות ישראל תלוי בה - מנותקת מאחריות התקופה, ואף שזו שואפת להראות כאידיליה עצמאית בלתי תלויה, נווכח לקמן כי במילים הספורות של משפט הפתיחה, טבע שמואל – מחברה, רקע ייחודי והשלכתי למדי. הבנת אותו הרקע תסייע לנו להאיר על מחשכי אותה תקופה בתחילתה, ותסלול את הדרך להוביל את פסוקי הפתיחה לפסוקי הסיום, מספור של משפחה לספורו של עם.
"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"
בידוע כי מצוות התורה נחלקות לשתי חלוקות מרכזיות, מצוות שכליות מחד, ומצוות שמעיות מאידך. כלומר מצוות של הגיון ומשפט לעומת מצוות של צווי וחוק. המצוות השכליות ברובן מתמקדות במערכת היחסים שבין אדם לחבירו תחת הכותרת "ואהבת לרעך כמוך". ואלו המצוות השמעיות מתמקדות ברובן בפסוק שלאחריו: "את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאיים " וכו', (ויקרא י"ט), התורה בהיותה ערה לבעיתיות של טעמי מצוות, סמכה את שני הענינים המנוגדים יחדיו להורות שאין רשות להרהר במצוות השכליות עד כדי ערעור הגבולות המצויים בתורה, שלן הכל צווי אחד, הכל "אני ה'": "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". ברם,הדגישו חז"ל כי לא הצווי והכפיה יהיו המניעים לפעולות מוסריות בסיסיות ולחיי חברה תקינים, אלא הכל מתוך נטיה טבעית ושכלית של "סור מרע ועשה טוב". כי הדברים האלה כשלעצמם "תועלתן מבוארת אצל ההמון" (מורה נבוכים ח"ג פכ"ו), "ואלמלי לא נכתבו דין הוא שיכתבו" (יומא סז: ורמב"ם בפ"ו משמונה פרקים), היהדות דוחה בתוקף תפיסות עולם שנקטו הוגים שונים כי האדם ביסודו הוא "זאב" לחברו, אוי לו לדור שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. לא בכדי נענש דור המבול בעונש של חורבן עד כדי כליה אף שלא נצטוו בפרוש להשמר מחטא זה או אחר, וכל כך למה? כי בצלם נברא האדם, בצלמו ובמידותיו. "'הדבק בדרכיו' - גמול חסדים, קבור מתים... כמו שעשה הקב"ה" (רש"י דברים י"ג, ה, על פי הגמ ' סוטה יד.), וכמו שטבע לו לאדם להתרחק מגחלים לוחשות, טבעי לו להתרחק מגזל ומגלוי עריות. " אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למרים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול " (ערובין ק:), אמנם משננער לצאת ממעי אמו פגע בו מנוול זה עד כי העיד עליו בוראו שיצרו רע מנעוריו, אולם פסוק זה אינו כמתן היתר לחטוא, אלא להורות שיש צורך ב"תבלינים" שונים כדלקמן כדי לחזק את הקיים ולפתחו כראוי.
דבר זה מתבטא אל נכון כדברי שלמה " אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כ"ט), אותו יושר הוא הכוח הטמון בחובו להפיק מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו דבקות כרמ"ח מצוות "עשה" וריחוק משס"ה "לא תעשה" (המהר"ל בריש תפארת ישראל על פי המדרשים שם), אלא שלא כך טפחה המציאות על פני אותו הדור ובדורות רבים שלאחריו, "כי ישרים דרכי ה ' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם " (הושע יד, י) אותה דרך ישרה, התעקמה עד לעיפה. "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ", מין נזקק לשאינו מינו, במקום שהאדם יבוא אל עצמו פנימה ישריש שרשים ויעניף ענפים, הוא מחפש ומתחפש, זורע כלאיים וקוצר שממון.
למוות דור המבול, אנשי סדום ועמורה, ושכמותם, זכה ספר בראשית להקרא "ספר - הישר" (ע"ז כה.), בזכות אותם בני עליה שהוו את הבסיס ש"לא להחזיר את העולם לתוהו": "וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים; היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה" (הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית). ואם נקדים לחפש אחר מוצאם נגלה כי אברהם ושרה גדלו במשפחות של רשע וסיאוב, יצחק - בצלו של ישמעאל, רבקה - בבית בתואל, וכמו כן יעקב, רחל ולאה בבית לבן הרשע, כל אלה לא עלה בידם לפגום במהותם הפנימית - טבעית שנטעה בהם, והם הצדיקו כראוי את צלם בריאתם ונזר בחירתם.
"ויעשו הרע כעיני ה'"
אחר שהקדמנו להכין יושר מהו, ננסה ליישם ולהשתמש ברעיון זה בהתיחס לדור השופטים ולבעיותיו. פסוק מרכזי חוזר ונשנה בספר שופטים (7 פעמים!!) בבושת פנים ובקצף מר: "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'". הגדרת טוב ורע אינה תלוי" במוסר יחסי הנקבע על פי החלטת אנוש, אלא כל מה שנעשה שלא לפי ראות עיני ה' הוא רע, וכך גם יש להתייחס אליו: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלוקיך" (דברים יג, יט). טבעי איפוא שהמשפט האחרון בספר שופטים יחרוץ ויאמר: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", פסוק זה כא לסכם ולהורות כי סוף המעשה המר בדור השופטים נעוץ בתחילת המחשבה שקראה לאדם לדעת טוב - ורע בכוח ראיתו המוגבלת, הבוחנת בעיות של נצח במשקפי הזמן.
שני "מאורעות" מאפיינים הובאו בסוף הספר כמייצגים וכמלמדים. "ראשון - "פסל מיכה", והשני - "פילגש בגבעה". במעשה פסל מיכה מצינו סטיה קיצונית של אנשים רבים מדרך עבודת ה' שמצווה התורה על ידי שמוש במעשים לא רצויים - בכלים טמאים, למטרות קדושות - כביכול. מאידך, במעשה פילגש בגבעה מתוארים מעשי סדום המזעזעים המעידים על סטיה קיצונית נוספת, והפעם מהמוסר הטבעי והפשוט, מאותו יושר שעליו דובר בפתח דברינו.
את שני המאורעות בחר שמואל לתאר בכל פרשיה בפסוק מקביל: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה": "הפסוק החוזר משמש מעין בריח המבריח את שתי הפרשיות על כל חלקיהן, והריהו רומז כי אף על פי שהן שונות בתוכנן וכחומרתן, הריהן חותרות לתכלית לקח נבואי אחד" (פרופ' אליצור בפרוש "דעת מקרא").
דומה שלפי מה שהעלינו לעיל, ניתן לסכם כי לקח נבואי זה מצביע על שתי בעיות יסוד שהובילו למצב שנוצר: האחת - פגיעה בצוויים השכליים - במוסר, והשניה - בצווים השמעיים - בחוקים[1]. על כך התרעם הפסוק "איש הישר בעיניו" שכן לא תמצא התאמה, כלל ועיקר, בין היושר האנושי ליושר האלוקי הרצוי. חלק ניכר מהמפרשים טוען כי זמן המאורעות הללו קדם לראשית תקופת השופטים, אכל רצה המספר התנכ"י להנתק מארשת הסטורית גרידא, ולהדגיש ולהבליט בכך כיצד מחשבה קטנה המשוחררת מעולה של תורה, התגלגלה ככדור שלג חסר מעצורים, לעבדות ארוכה.
"ויהי רעב בארץ"
חז"ל גם הם בדרכם שלהם לא חסכו מילים להדגיש את שתי הבעיות שהצגנו לעיל כמפתח לפרצות שנתגלעו בעם (ילקוט שמעוני תקצו-ח).
"שפוט השופטים":
"אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור ששופטיו צריכים להשפט". חז"ל ממשיכים לספר על מעשי שוחד ומרמה של השופטים ועל מעשים דומים של העם, עד כי התמונה המזדקרת לעינינו היא "איש את רעהו חיים בלעו".
"רעב בארץ":
למה "ויהי" שתי פעמים? אחד לרעבון של לחם ואחד לרעבון של תורה ללמדך, כל דור שאין תורה מצויה בו רעב מצוי בו". תפיסה זו משלימה את התמונה שניסינו לצייר לעיל. רעבון של לחם הוא רעבון של קמח, של דרך ארץ, והשלב הנוסף הוא רעבונה של תורה, המתבטא בהליכה אחרי הבעלים.
מכאן צמח אותו רעב זמני ש"בישל" בדיעבד את התרופה "יעילה לחידה. איש אשר יאחד את העם תחתיו לא רק באופן זמני וחולף אלא יעורר בעם שבוי מהותי ומשמעותי לדורות. עתה אין לנו אלא לעיין במגילה שנכתבה בצדו של ספר שופטים כמענה למערבולת הדור.
"מואבי ולא מואבית"
"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם כלחם וכמים בדרך כצאתכם ממצרים" (דברים כג, י), עונש חמור נענש עם זה, הואיל וייצג את ההמשך המעשי של אנשי סדום ועמורה. עם עייף ויגע חונה לצידו והוא כמתעלם. לא יוכל עם זר או אדם זר להסתפח בנחלת עם התורה כשאין בו בתחילה דרך ארץ: "דרך ארץ קדמה לתורה". "הקדמה ומבית מוכרחת לדורות. המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו ורוחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה" (אורות התורה יב, ב), וכמו שהארות בקעו ועלו אלי ברק ומרום מתוך כל החושך וההעדר ששרר באותה תקופה, כך נתגלתה בעם מושחת שכזה "רות המואביה" בכל הודה, זיווה וישרותה; וזכתה להסתופף בצל העם הראוי לה, "רות כלתה"!
"ורות דבקה בה"
רות כולה שייכת לנעמי; לא מתוך הכרח, לא מתוך "הבנת חשיבות הענין", אלא מתוך דבקות בלתי פושרת שאינה תלויה במילים ובהסברים. כי אהבה אמיתית - מים רבים לא יכולים לה, וההגיון בה בדחק לעיתים, לקרן זוית. "ורות דבקה בה", "כי המוות יפריד ביני ובינך". אמנם הבכי מר והניתוק מבית אבא קשה, אולם לא ניתן לעבור מדרגה לדרגה בלי נקודת שיא של מבחן. ואכן, ערפה, שזיקתה לנעמי המיצגת את הנעים והטהור שביהדות, היתה בחיבת יראה והערכה בלבד, ולא מתוך זיקה פנימית הפורצת כשלהבת י-ה ומכלה כל אשר בדרכה. אותה ערפה מפנה עורף ברגעי המבחן בו צריכה היתה האהבה, אם קיימת היא, להתעורר ולמשכה אל עם ה', אף אם הדבר תלוי היה בויתור על כל טובות ההנאה שבעולם.
חסד ראשון וחסד אחרון
אין ספק שרות היתה ישרה בדומה לאבות האומה, לא הצווי ולא החנוך הביתי יצקו את אופיה שהיה מלא חסד ונתינה, צניעות ודרך ארץ. חז"ל רואים בשמה רמז לשירה, רמז להתפרצות טבעית הגוברת על המילים, הגוברת על ההגיון: "למה נקרא שמה רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות" (מכות ז:), דומה כי לא לחנם "ישר" ו"שיר" זהים באותיותיהם![2]
"כי השירה בא מכח הדבקות אל השורש... 'וירא ישראל... ויאמינו בה'', ולכן אז ישיר שנדבקו בשורש העליון" (שפת אמת ויקרא עמ' 98).
אהבת רות את היהדות היא "כזאת שהיא מורגשת בנפש מצד עצם מעלת הנפש לאהוב את הטוכ הגמור, ואהבה זו היא עיקר האהבה" (הקדמת הראי"ה לשיר השירים), ובאמת לא מצינו שרות תתן טעם לצעדיה: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי" ותו לא. לכל אורך הדרך פועלת רות מתוך כניעה והתבטלות לנעמי "כל אשר תאמרי אעשה". היא מסכימה ורוצה להדבק בגבר זקן וזר לכאורה, כדי להגיע אל מקור שורשה העליון, משפחת המלוכה היהודית! "הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (רות ג,י).
בפסוקי המגילה ישנם בטויים המזכירים את האבות: ה"לך-לך" של אברהם מצוי בברכת בועז לרות: "ותעזבי אביך ואמר וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום". ה"עקדה" של יצחק מצוי" ב"ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם", המזכיר את "וילכו שניהם יחדיו", ועוד.
"איש גבור חייל"
אותה שירה ישרה הפורצת ממעמקי הנפש עלולה להתלהט יתר על המידה: "כי גם כשבוער הלב להשי"ת חוץ מהמדה גם זה אינו טוב, כי על ידי זה יכול ליפול לגמרי חס ושלום, על כן צריך תמיד להרבות בעסק התורה כי התורה בחינת עמודא דאמצעיתא" (לקוטי הלכות לר' נתן תו"מ ה"ג). התורה מאזנת ומכוונת את היושר בגבולות הרצויים, ובעזרתה ניתן להבין ולהרגיש כי חסד קיצוני הוא רצח, ורחמים מוגזמים סופם אכזריות על רחמנים.
ההתפרצות הטבעית לא יעילה לבדה כהוראה לכלל, ואף לא ליחידים. שכן כפי שכבר נוכחנו לעיל הגבול האסור לא רק מצוי בחוסר עשיה אלא גם כעשיית יתר, המתבטאת בחדירה מוגזמת לפרד"ס, בהקרבת אש-זרה, בהגשמת האלוקות ועוד, המעבר מקודש לחטא הוא כמו חוט השערה, כמו חוט הסערה...
רות באה מבית שחנך לבית פעור - לטבעיות פרועה, ובכל זאת, הגיעה בטבעיות שלה אל היושר הרצוי, וזאת ללא ספק בעזרת נעמי: "כל הנהגת בית יהודי, אכילה ושתיה, היא למדה בבית מחלון" (זוהר ח"ג קצ ע"פ אישי התנ"ך). הסכנה איפוא עדיין קיימת, ולכן, אחר בנין היושר הטבעי שבאדם שמהווה כמצע לתורה, יש להתקשר לתורה כשלעצמה, לצווי וליראה המסוגלים לעצור את החסד המתפשט בגבורה ובעוז ובכך להצמיח שילוב מוצלח של פרי תפארת.
אותו עוז הגבורה מתגלה בבועז, שעיון במגילה ובחז"ל מראה כי דרך חייו היתה מושתתת על יראת ה', ועל כפית השכל הרצוי על היצר המצוי: "בועז, בו-עז תקיף על יצרו" (תקוני זוהר שם). "ויאמר בועז אל רות': בועז הוא השכל כמה שנאמר החכמה תעוז לחכם, רות היא הנפש שממנה יוצא הדבור של התפילות והשירות" (לקוטי מוהר"ן סה, ב). המדרשים מרבים להסביר כי משיכת בועז לרות נבעה מכח רוח הנבואה שהודיעתו על היתרון שבענין. לא היושר מודגש באופיו של בועז כבאופיה של רות, אלא צדקתו ותוקפו שמעטים היו כמותו (סנהדרין יט:). הכתובים מורים כי בעוד רות עושה את חסדיה ללא הזכרת שם ה' כלל, אלא הכל מהיושר הטבעי, מזכיר בועז לעומתה כמעט בכל פעולה את שם ה'; "ויאמר ברוכה את לה'", "ויאמר לקוצרים ה' עמכם" וכו'. כי חסדיו של בועז שבודאי היו מתובלים באהבה, מכל מקום ינקו את כוחם השורשי מהידיעה שה' כך צוה ובכך חפץ.
"ואהבת לרעך כמוך אני ה'"
שלוב זה בין יראה ואהבה, בין הנפש המתפרצת לשכל השקול, יוצר את ההרמוניה האידיאלית, והחסד של רות המתמזג בגבורת בועז מצמיח את הפתרון המיוחל בדור השופטים שסבל מפגיעה קשה בשני תחומים אלה תוך כדי ערבוב הגבולות והמושגים.
"ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד", סוף סוף נמצא עובד ראוי לשמו שלא עובד לבעלים ולעצמו, ומבני בניו יצא דוד המלך, שהיווה תשובה הולמת לפסוק האחרון בספר שופטים: "בימים ההם אין מלך", אך עתה החלה מלכות ישראל להתפתח בחתוליה, עד שהיתה ראויה לצאת בגלוי ובגאון. רות ובועז הצטרפו לשלשלת פאר של רחל ולאה, תמר ויהודה. דוד בנם ידע לאחד בתוכו שירות ותשבחות מחד ותורה ויראה מאידך: "גבורה, תורה וענוה שלשתן נמצאו בדוד" (מדרש שוחר-טוב יח, כח). אם נמשיך לעיין באילן הגדול ובפרותיו, נגלה כי ממשיכי השלשלת בלטו גם הם באופי דומה.
הלל שהיה מבני בניו של דוד, קבע לאותו גר שרצה ללמוד את התורה על רגל אחת: "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד זוהי כל התורה ואידך פירושא הוא זיל גמור" (שבת לא.), כלומר, שלב ראשון דרך ארץ, הכנה ישרה ומעשי חסד שמהווים מצע ל"אידך פירושא הוא זיל גמור", היינו המשך הפסוק אני ה'.
"רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (אבות פ"ב מ"א), רבי, שגם הוא צאצא מאותו אילן גדול ששילב תורה וגדולה במקום אחד יצא בהכרזה על היושר הרצוי והטבעי, אולם המשיך מיד וציין "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" ובכך רצה רבי להדגיש שעל היושר והתפארת מן האדם להעצר בגבולות הנכונים ולא לעבור על "אני ה'". במשנה ב' שם המשיך גם בנו בדרך זו: "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון".
מתן תורה ושבועות
"קריאת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש עיקר אלא המעשה" (שפת אמת במדבר עמוד 42), ומה נאה לגלות כי אותו לילה צנוע ומפורסם כאחד, מתבטא בפסוקים בבטויים המקבילים למתן תורה הראשון - הרעיוני. בעוד מתן תורה הראשון ניתן בצווי מפורש "אל תגשו אל אשה" היה המעמד המרגש הזה בחיי-היחד של רות ובועז, כהשלמה לבצוע המעשי המדויק של הצווים האלוקיים. "אשר ברא אלוקים לעשות".
א. שלשה חודשים מאז פגישת בועז את רות בראשונה הם נפגשים שוב (בתחילה בניסן - בקציר השעורים ואחר כך בשבועות בקציר החיטים) "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים באו מדבר סיני" (שמות יט, א).
ב. רות נענית לבקשת נעמי לירד לגורן בבטוי "כל אשר תאמרי אעשה" המקביל לתשובת בני ישראל "כל אשר דבר ה' נעשה".
ג. נעמי מצווה "ורחצת וסכת שמלותייך" (ג,ג) וביתרו -"וכבסו שמלותם".
ד."ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה" (ג,ט) ובמתן תורה - "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (יט, כ). -
ה. "ויחרד האיש וילפת" (ג,ח) מול "ויחרד כל העם אשר במחנה" (יט, טז).
ו. "ויאמר בועז לזקנים וכל העם, עדים אתם היום" וביתרו "ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים" (יט, ז).
הקבלות אלו ואחרות מעידות כי המיזוג בין רות ובועז היה מעמד מקביל כביכול למתן תורה, רק שהיה במישור המעשי, והן רק מוסיפים נופך להוכיח את הרעיון שניסינו להעלות במאמר זה ומסבירים גם כן מה לרות ולשבועות.
אורו של משיח
"שני דברים מאירים בישראל, המוסר הטהור בכל שאיפותיו... והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ה' ובכל אורותיו היוצאים ממנו... ישראל וישורון כוללים המוסר ומקורו האלוקי שהוא ינצח ויכריע את כל העולם כולו ויזריח אורו של משיח" (הראי"ה כערפילי טוהר עמ' כח).
כמוצאי שלל רב רואים אנו את דברי הראי"ה כמשלימים את הדברים באמת. אין לנו אלא ליחל ולצפות לשילוב המחודש של המוסר והצווי ובכך להקרין אור חדש על ציון, אורו של משיח בן דוד, בתפילה שנזכה כולנו במהרה לאורו.