"אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך" - בגדרי איסור ריבית / שמעון ליפשיץ

"לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך"

שני מקורות בתורה לדיני ריבית[1].

א. ויקרא כ"ה: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך".

ב. דברים כ"ג: "לא תשיך לאחיך נשך כסף. נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך".

אציע שתי אפשרויות הגדרה לאיסור:

א. איסור ריבוי הון על חשבון הזולת.

ב. חיוב שמירה על ממון הזולת ומביעת הפחתתו על ידי לקיחת ריבית.

ניתן לסבור כאחת משתי ההגדרות, אולם בראה ששני המובנים קיימים כאיסור כדמוכח כתחילת פרק "איזהו נשך" (כט:). הגמרא מנסה להפריד את איסור ריבית ל- "נשך" ול"תרבית". רש"י על אתר מפרש - "נשך" - "שנושך את חבירו" (הגדרה ב'), "תרבית" - "שיהא מלוה נשכר" (הגדרה א'). הפסוק כשאוסר נשך ותרבית מתיחס כנראה לשתי ההגדרות ולהלכה כל המלוה בריבית עובר בשני לאוין[2]. מהגדרות אלו ניתן לראות לאיזו משפחה שייך האיסור. אם האיסור הוא ריבוי ממון על חשבון הזולת האיסור הינו כלפי שמיא. אם האסור הינו הפחתת ממון הזולת נראה שהינו דין בין אדם לחבירו כגמילות חסדים (צדקה, השבת-אבידה וכו').

הרמב"ן על התורה (דברים כ"ג, כ"א) אכן כותב: "אכל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וכרצונם, לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד... ועל כן נאמר 'למען יברכך ה' אלוקיך', כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו ללא ריבית ותחשב לו צדקה... כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל, גניבה ואונאה".

אפשרות שניה היא להבין איסור לקיחת ריבית כאיסור קבלת דבר שאינו מגיע כדין - גזל.

המאמר ידון בעיקר בשאלה האם קיים בריבית איסור גזל, דהיינו האם אני רואה את דמי הריבית כשייכים למלוה או כדבר שנלקח על ידו ללא זכות וקיים אצלו ככזה.

"חוב ישיב גזילה לא יגזול"

לכאורה, ברור שללא איסור התורה לא היתה סיבה לראות ריבית כגזל ולא היינו אומרים שהלווה אינו צריך לשלם למלוה את הריבית. אלא התורה היא שגילתה שריבית אסורה, ואז ניתן להציג בשתי דרכים את האיסור הקיים לאור דברי התורה:

א. לאחר שהתורה חידשה שדרישת תשלום עבור הלואה נאסרה והריהי כגזל, נאסרו כל דרישות התשלום עבור הרווחת זמן, אף שאינן דומות למקרה שהתורה פירטה (הלוואה).

ב. גם אם התורה חידשה שהלוואה כריבית הינה גזל (דבר שיבורר בהמשך), התורה חידשה רק לגבי המקרה בו דיברה (הלואה).

נראה שהאפשרות השניה היא הנכונה, וראיה לכך נראית מהגמרא בבבא-מציעא מו.: "הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני - תן לי בדינר מעות ואפרנסם, ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בבית. אם יש לו מעות, מותר", וממשיכה הגמרא: "רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטטות, כיון דאית ליה, נעשה כאומר: 'הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח'".

הראשונים על אתר שואלים, הלא הלויני עד שיבא בני הינו היתר להלואת סאה[3] בסאה בלבד, שכרגיל אסורה כאבק ריבית וכשיש לו מותר, אולם מנא לן שיהא מותר סאה בסאתים מטעם זה?

ומתרצים (ראה תוס' ד"ה "נעשה") שכאן יש ריבית המותרת, מכיון שהריבית הינה כדרך מקח וממכר. אם מבינים שבזה שנאסרה ריבית גילתה לנו התורה שקבלת תשלום כעבור הרווחת זמן אסורה ומהוה גזל, אין מקום להבדיל בין דרך הלואה או דרך מקח וממכר, בכל מצב זה גזל. אלא, מוכח שגם אחרי איסור התורה נחשב כגזל (אם ככלל) רק הדבר שנאסר בפירוש ולא הרעיון בכללו.

האם בריבית יש גזל אינה שאלה סמנטית גרידא, ולשאלה השלכות מספר:

א. האם יש חיוב להשיב את הריבית ללווה? ואם כן, מה אופי השבה זו?

ב. האם על-ידי ההשבה ניתקן לאו הריבית?

ג. האם קיים שיעבוד נכסים וחיוב יתומים להשבת הריבית?

ד. האם כסף הריבית שייך למלוה כל עוד לא החזירו? לכך יש השלכה לשאלה הניתן לקדש בריבית?

ה. הניתן למחול על ההשבון? אם אני רואה חיוב השבת ריבית כחיוב השבת גזל, ודאי ניתן למחול, אולם אם חיוב ההשבה הוא חיוב נפרד ניתן לומר שהחוב הוא לשמים ועליו לא ניתן למחול (כדומה לחיובי אוכל תרומה בשוגג)[4].

"אשר לא גזלתי אז אשיב"

ניתן לכאורה לעקור אז השאלה מעיקרה, ולומר שהיות והריבית ניתנת כהסכמה אין סיבה שתחשב גזל, כי אין "ויגזל את החנית מיד המצרי", אר נראה שאין הכרח שאיסור גזל הוא דוקא באלימות ובסירוב הנגזל. כגמרא ישנה מחלוקת אם אסמכתא קניא אם לאו, אסמכתא בקוים כלליים הינה התחיכות מוגזמת הניתנת בגלל סיכויי רווח, או כשאדם בטוח שלא יצטרך למלא את התחייבותו. השאלה האם אדם חייב למלא אחר התחייבותו זו. ההלכה נפסקה שאסמכתא לא קניא (רמב"ם הלכות מכירה פרק ב' הלכות ב'-ו'). נשאלת השאלה מה הדין אם בכל זאת קיים את ההתחייבות. בנקודה זו נראה שקימת מחלוקת ראשונים בסנהדרין כד:"ואלו הן הפסולין (לעדות מדרבנן) - המשחק בקוביה". דעה אחת כגמרא טוענת שהמשחק בקוביה נפסל משום שהוא קונה באסמכתא ואסמכתא לא קניא. רש"י מפרש: "לא קניא" - "והוי ליה כעין גזל בידו", משמע שאין כאן גזל ממש אלא דומה לגזל ( ונראה שאינו גזל ממש מכיון שנעשה בהסכמה). אולם התוס' (ד"ה "ואלו הן") אומרים שפסול מדרבנן - "שאינו סבור לעשות איסור", משמע שאכן בקוביה יש איסור גזל דאורייתא והפסול הוא דרבנן בלבד רק בגלל באינו יודע שעובר על איסור גזל דאורייתא ולכן אינו נקרא רשע.

לענינינו, לשיטה המדויקת מהתוספות, ברור שניתן לדבר על גזל אף כשיש הסכמה של הנגזל. גם לשיטת רש"י ניתן לומר שגזל קיים אף כשיש הסכמה אך באסמכתא אין את כל תנאי הגזל ולכן אינה גזל דאורייתא[5].

דיון ישיר בשאלת היחס בין ריבית לגזל במצא בדף סא., הגמרא מעלה אפשרות שנלמד ריבית, גזל ואונאה זה מזה. מוכח לכאורה שריבית אינה איסור מנותק והיא שייכת לאיסורים ולדינים הקשורים בקבלת כסף שלא כדין, וכדברי רש"י על אתר: "שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו". ניתן אמנם לומר שהגמרא דוחה הבנה זו כשאומרת כריבית: "חידוש הוא שאפילו בלווה אסרה תורה". ומפרש רש"י: "וגזר עליו שלא יתננו". ואכן הרא"ש בתוספותיו (ד"ה "לא כגזל") מבין שלגמרא לא היתה הוא אמינא שנלמד ריבית מגזל ואונאה אלא הגמרא נקטה ריבית אגב אחרינא, אך מסוף הגמרא נראה שיש צד גזל בריבית שכן אומרת הגמרא: "הצד השווה שבהן שכן גוזלו".

"מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו"

יש לדון האם לאחר שנאסרה ריבית האם משפטית יש למלוה זכות על מעות ריבית. שאלה זו מתפצלת לשתים:

א. קודם תשלום הריבית.

ב. לאתר תשלומה.

קידושין ו: "המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית, האי הנאת מלוה היכי דמי? אילמא דאזקפה, דאמר לה ארבעה בחמישה הא ריבית מעלייתא היא", רש"י: "ריבית מעלייתא היא ואמאי קרי ליה הערמת ריבית", ולכאורה קשה על רש"י מדוע אומר שהשאלה היא לשונית, הלא פשוט מהי השאלה, אם אזקפה זו ריבית, הריבית שיכת לאשה ולא למלוה וברור שלא יכול לקדש אשה בריבית זו כמו שלא ניתן לקדש אשה בגזל. וקשה יותר, אף אם נניח שלאחר שריבית נמצאת ביד המלוה קנאה והיא שלו (כמו שיתבאר בהמשך), הרי כאן מדובר שעדין לא שילמה את הריבית ולכאורה ברור שלא שייכת למקדש (המלווה). מתוך כך נראה לדייק ברש"י שאכן כך, הריבית שייכת למלוה כשם שהחוב שייך לו ויש מבחינת דיני ממונות גרידא חיוב על האשה (הלווה) לשלם הריבית. והדברים מפורשים בריטב"א על אתר: "אבל ודאי אפילו בריבית גמורה... מקודשת".

ר' שמעון שקאפ ב"שערי יושר" (שער ה' פרקים כ'-ד') אכן מדייק והולך בכיוון זה: "והנה למדנו מזה בעיקר יסוד שיעבוד הגוף ענין נפלא, דגם היכא שמצד מצות ה' איכא איסור על הנותן ליתן ועל המקבל לקבל, מכל מקום דאיכא חוב משום השיעבוד והזכות מצד הדין המשפטי אינו ענין כלל לכללי המצוות ודיני האיסור".

מתוך שיטתו זאת הוא מוציא מספר נפקא מינות בענין ריבית והשבתה, הקיצונית ביותר היא האפשרות שכשהיתה הלואה כריבית ומת המלוה יכולים בניו לדרוש את הריבית כחוב שמגיע להם, מכיון שלא הם עברו באיסור "אל תקח מאתו"!!! אמנם הגרש"ש דוחה אפשרות מרחיקת לכת זו, אכל לא מטעם הקשור לעצם חיוב ריבית.

דבר נוסף שמביא הגרש"ש[6] הוא לגבי דברי הש"ך בסימן קס"א סק"ח. הש"ך שם טוען שהדין שלא גובים מיורשי המלוה או מנכסיו הוא רק כאשר נתן הלווה את הריבית ברצון, אך אם המלוה לקח את הריבית בכח גובים מנכסים ומיורשים כבכל גזל. הגרש"ש חולק: "קשיא טובא כיוון שחוב של ריבית הוי חוב על פי דין המשפטי רק דאיסור רמיא עליה, למה לא זכה בהם המלוה אי עבד איסורא". ומסיק שגם אם נטל בכח אין גובים מיורשים ומנכסים.

אולם דברי הגרש"ש אינם מוכרחים, כעצם ההוכחה מקידושין פוסק ר' ירוחם (דף קפ"א) שהמקדש אשה בריבית קצוצה אינה מקודשת. גם המאירי בקידושין מעלה אפשרות ששאלת הגמ' "ריבית מעליא היא" פירושה - ולכן אינה מקודשת. גם עצם ההוכחה מריטב"א נלע"ד שאינה מוכרחת שכן הריטב"א מדגיש: "אפילו בריבית גמורה אם כבר פרעתו מקודשת" ושוב "שפרעם לווה למלוה". ונראה שהבין שהגמרא דוחה אפילו באם תמצי לומר שכבר פרעה מעות ריבית, ולכן נראה שגם לשיטת הריטב"א כל עוד לא ניתנו מעות הריבית אין כלל בעלות למלוה בריבית.

ר' משה פיינשטין ב"איגרות משה" (תשמ"א, בקונטרס "עניני ריבית" סימן קס"א הערה כ"ה) מייצג גישה הפוכה. הוא טוען שאין כל חיוב משפטי בדמי ריבית. וכך דבריו (על תוס' ב"ק קי"ב. ד"ה "אע"פ"): "אלא בהכרח שכוונתם שבטלה הנתינה מדין תורה משום שליכא הקנאה כזו בתורה, וממילא הוא גזל". דין זה של ר' משה נראה שמקובל הוא על רוב הראשונים, וודאי אלו הרואים בריבית איסור גזילה, גם אלו שאינם מכינים כך עדין לא מחיב שיבינו כגרש"ש שריבית בדיני חושן-משפט שיכת למלוה.

לאחר דיון בריבית קודם שילומה, אדון בנושא לגביו קימות רוב הנפקא-מינות, כיצד לראות מעות ריבית לאחר שהגיעו ליד המלוה. נראה שקימות שלוש אפשרויות להצגת מעמד מעות ריבית:

א. הריבית שיכת למלוה לגמרי אלא יש עליו גזירת הכתוב להחזירה.

ב. הריבית הגיעה למלוה כגזל, אלא יש מחילה (והסכמה לנתינת הריבית), ולכן צריך גזירת כתוב שתחיב להחזיר.

ג. אני רואה את הריבית כגזל ביד מלוה וחובת ההחזרה חלה עליו כחובת השבת גזילה.

"כנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה"

בבבא-מציעא סא: יש מחלוקת האם ריבית קצוצה יוצאה כדיינים. אילולא הדרך כה נימקה הגמרא את המחלוקת ניתן היה לומר שמאן דאמר יוצאה כדיינים רואה ריבית כגזל ביד מלוה. ואילו מאן דאמר אינה יוצאה כדיינים סובר שריבית שיכת למלוה (לפחות לאחר בחינה). אך בגמ' משמע שמאן דאמר אינה יוצאה כדיינים אינו מקל אלא מחמיר. "אמר ר' יצחק מאי טעמא דר' יוחנן (הטוען ריבית אינה יוצאה בדיינים), דאמר קרא - 'בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה' (יחזקאל י"ח) למיתה ניתן ולא להשבון". משמע שאין חוכה להחזיר מכיון שהחטא גדול מכדי שהחזרה תתקנו (כמזיד הפטור מחטאת, וכשוגג קרוב למזיד הפטור מגלות). ניתן לומר שדעת ר' יוחנן נתונה כמחלוקת אמוראים שהרי רב אדא בר אהבה מסביר: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך, למורא ניתן לא להשבון, משמע שריבית אינה חטא בין אדם לחבירו כגזל, אלא בין אדם למקום ולכן אין צורך בהשבון. למאן דאמר יוצאה בדיינים נראה לכאורה שריבית כגזל, אך ניתן לומר שאף אם חטא ריבית הוא חטא לשמים מוטלת עליו חובת תשלום כדי ש"יקיא מה שאכל" (כלשון הריטב"א על אתר).

נראה לכאורה שהבעיה הנידונת נתונה במחלוקת אמוראים בב"ק קיב.: "הניח להן אביהם מעות של ריבית. אין חייבים להחזיר, אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח, רבא אמר, לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, - ושאני הכא דאמר קרא 'אל תקח מאתו נשך ותרבית', אהדר לי כי היכי דניחי בהדך לדידיה קא מזהר ליה רחמנא לבריה לא מזהר ליה רחמנא". לכאורה רמי בר חמא מתיחס לדין השבת ריבית כהשבת גזל וכתוס' על אתר (ד"ה "אע"פ"): "ויש לומר דאף על גב דמדעת נתנם לו איתנייהו גביה בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן לשם מתנה, אלא בתורת ריבית ומיקריה גזילה בעיניה". (התוספות מגדירים ריבית כנתינה כטעות, ולכאורה קשה הלא ריבית ניתנת בהכרה מלאה, ניתן לומר שתוספות מבינים שאדם מסכים לריבית מכיון שהוא נזקק לכסף בדחיפות והסכמה תוך לחץ מוגדרת כהסכמה בטעות, אולם כפי שעינינו רואות לעיתים קרובות כלל לא איכפת לאדם לשלם ריבית על הלואה מכיון שהוא צופה רווח של כמה מונים מההלואה והדרא קושיא לדוכתא. ר' משה פיינשטין הבין בתוספות שנתינה בטעות פרושה נתינה שאינה תופסת משפטית מכיון שהתורה הפקיעה את הקנין. ניתן אולי לומר שאמנם ההסכמה לכתחילה לא היתה בטעות אבל מכיון שאין הלווה מחויב לשלם סביר שמשלם בטעות, כי אם היה יודע לא היה משלם את הריבית).

לשיטת רבא נראה שדין ריבית לא שייך לגזל, והשבתה היא גזירת הכתוב. אולם ניתן לומר שאינו מוכרח לשני הצדדים, הגמרא אומרת שיתכן ורמי בר חמא סובר כרבא. ברבא יתכן לומר שבריבית יש גזל ומחילה ולכן צריך גזירת כתוב, או שאכן חיוב השבת ריבית הוא מדין השבת גזילה והפסוק בא למעט כדי שיבואר להלן.

"וחי אחיך עמך"

כפי שראינו מופיע הפסוק "וחי אחיך עמך" כסיכה לחיוב השבת ריבית. ככ"מ מא.: מופיע מפורשות שזה מקור החיוב: "מאי טעמא דר' אלעזר (שריבית יוצאה בדינים), דאמר קרא 'וחי אחיך עמך'". אם אנו מניחים שריבית ביד מלוה הינה גזל, קשה לשם מה צריך פסוק לחיוב השבת ריבית. ונראה לכאורה שריבית אינה גזל (כדעת ר' שמעון שקאפ), אולם ניתן לומר שבריבית יש גזל אך יש מחילה עליו ולולא הפסוק לא הייתי יודע שחייב להשיב. ניתן גם לומר שאכן יש חובת השבת ריבית מצד "והשיב את הגזילה", והפסוק "וחי אחיך עמך" נצרך כדי למעט ולומר שלא כבגזל בו יש שיעבוד נכסים ויתומים בריבית השעבוד דוקא על המלוה. כך משמע מהמשנה למלך[7] (על הרמב"ם פ"ד הלכות מלוה ולווה הל' ג'-ד'): "הניח להם אביהם... אינן חיבים להחזיר ופסקו הפוסקים כטעמא דרבא דהיינו משום דכתיב 'אל תיקח' (ובסיום וחי אחיך) לדידיה קא מזהר רחמנא לבריה לא מזהר רחמנא". מפשט הלשון ככ"מ לא משמע כך; "אהדר ליה כי היכי דניחי", משמע שעצם חיוב ההשבה נובע מהפסוק ולא רק המיעוט. בבבא-קמא (קי"ב:) גם כן מופיע נוסח זה אולם יש לו המשך: "לדידיה קא מזהר ליה רחמנא לבריה לא מזהר ליה רחמנא". והסגנון הוא סגנון של מיעוט וקשה להלום שני משפטים אלו יחד (אלא אם נבין שמכיון שחיוב ההשבה הוא חיוב נפרד יוצא מזה שלא ניתן לחייב יורשים עליהם אין את החיוב המיוחד), ואכן בכתבי יד מינכן והמבורג לא מופיע תחילת המשפט ("אהדר ליה כי היכי דניחי")[8]. לגירסא זו ניתן לומר שיש כאן מחלוקת הסוגיות והמשנה למלך (וראשונים אחרים שהם המקור לדבריו) נוקטים כשיטה המופיעה בבבא-קמא.

מהריטב"א בקידושין ו' נראה שמעות ריבית אינן גזל בידו: "פירוש לישנא בעלמא קא מקשי ליה, היכי קרי ליה הערמת ריבית, אבל ודאי אפילו כריבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת, דמעות דריביתא שפרעם לווה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו, אלא שיש עליו חובה להחזירו ובית-דין מוציאין ממנו ואם מת אין בכיו חייבים להחזיר, ולא עוד אלא דאפילו כחזרה לא מיתקין לאויה כחשבון". הריטב"א מקשר לדבריו גם שהשבה אינה מתקנת את הלאו. את הריטב"א ניתן להבין או שאיני רואה כלל בריבית איסור גזל והשבת ריבית מנותקת מלקיחתה, או שאמנם באיסור ריבית יש גזל אולם הגזל נמחל ולכן חיוב ההשבה אינו מתקן את הלאו.

הרמב"ם (שם ה"ג) טוען שאין לוקים על לאו דריבית מכיון שניתן להשבון. הריטב"א כפי שהראנו מבין שאין ההשכה מתקנת את הלאו[9], והוא חוזר על דבריו בכ"מ: "ומיהו כל שגבו כבר לדברי הכל לא מיתקין לאויה בחזרה כלל, אלא שהכתוב רוצה שיקיא מה שאכל". דיון מקביל יש לגבי מחילה, הרמב"ם (שם, פ"ד הי"ג) מביא את דעת הגאונים שלא ניתן למחול על ריבית וחולק וטוען שמחילה מועילה, גם הריטב"א (ב"מ סא. ד"ה "מה להנך") טוען שלא ניתן למחול: "אבל הכא לשמים הוא חייב וכיון שכך לא תועיל מחילת חבירו". נראה ששתי המחלוקות תלויות בחד טעמא, לדעת הרמב"ם אני רואה מעות ריבית כגזל ביד מלוה וכמו שאומר כפירוש: "אם רצה למחול מוחל, כדרך שמוחל הגזל", ואילו לדעת הריטב"א והגאונים איני רואה מעות ריבית כגזל ביד מלוה, אלא כממון השייך למלוה שיש חובה להשיבו וזאת כאחת משתי האפשרויות שהובאו לעיל.

דיון נוסף כראשונים הוא האם יש שיעבוד על נכסי המלוה להחזרת הריבית, ריב"ש (סימן ס"ה ותס"ה) בשם הרשב"א מביא שבית-דין אינם יורדים לנכסי מלוה. ה"חינוך" לעומת זאת טוען (כמצוה שמ"ג) שבית דין יורדין לנכסי מלוה ומוציאים ממנו כבגזילות וחבילות. בשולחן ערוך נפסק כריב"ש שאין יורדים לנכסי מלוה. אם איני רואה ריבית והשבתה כחיובי גזל מוכן שאין יורדין לנכסים, כי החובה היא חובה על האדם שיקיא מה שאכל ואין תועלת בזה שנגבה מנכסיו, אם אני רואה ריבית כגזל בידו קשה מדוע שלא יהיה שעבוד על הנכסים, ונראה שאין הכי נמי היינו צריכים לגבות גם מהנכסים, אלא שמיעוט "וחי אחיך עמך" אומר שהחיוב הוא על האדם ולא על נכסיו שהם ערבים לו אך אינם הוא עצמו.

לסיכום

א. ללא איסור התורה איני רואה ריבית כגזל.

ב. גם אחר שהתורה אסרה ניתן לדבר על גזל רק לגבי הדבר שהתורה אסרה.

ג. לראית ריבית יש שלוש אפשרויות:

1. שיכת למלוה.

2. המלוה גזלה אולם הלווה מחל על גזילתו.

3. הריבית הינה גזילה ביד מלוה.

ד. חיוב ההשבה מנומק ב-שתי אפשרויות.

1. כהשבת גזלה שגדריה נקבעים ע"י "וחי אחיך".

2. כחיוב עצמאי של "וחי אחיך עמך".