קניני הרוח / הרב אליקים קרומביין

לעילוי נשמת סבתי, מרת בסי שולמן ז"ל.

א'

"גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתיים..." (אבות ו', ו').

הדרכים שבהן נקנית כהונה ומלכות נמנו במקום אחר: "שהמלכות נתנה בשלשים מעלות, מאי ניהו? בכסף, בזהב, בנשים בעבדים... בסוסים, ברכב, בחרב, בשלמות, בנשק, בחיילות...,והכונה בעשרים וארבע מעלות, אלו הם - עשר במקדש, עשר בגבולין, וארבע בירושלים; עשר במקדש - חטאת, ואשם, שלמי-ציבור...עשר בגבולין - תרומה ותרומת מעשר..." (כלה רבתי פ"ח).

פירוט מ"ח דרכי קנין תורה אינו מציג בפנינו שום קושי, לכאורה. העובדה שהתורה נקנית על ידי תלמוד, שמיעת האוזן, ושאר מרכיבי התהליך של תלמוד תורה – מסתברת מאוד. אבל קביעתם של חז"ל שמלכות נקנית על ידי כסף, זהב, עבדים וסוסים - היא בלתי-מובנת; מה עניין קנין אצל מלכות? אם מלך נתמנה כהלכה, האם זקוק הוא לקניין נוסף?! אם הוא לא נתמנה כהלכה, אזי איזה קניין יוכל לעזור לו? ואם נניח שאכן זקוק הוא לקניין, מהו תפקידם של זהב וסוסים בנידון? לא פחות קשה היא דעתם של חז"ל שכ"ד מתנות כהונה מתקשרות לקניין כהונה. לכאורה, כהונה איננה משרה שאפשר לקנות אותה; היא תלויה לגמרי בייחוס משפחה. ואם נשלים עם הרעיון של "קניין כהונה" – איזה שייכות יש לו עם המתנות?

אמרנו שרשימת הדרכים שבהן תורה נקנית אינה כרוכה באותם קשיים המשבשים את הבנתנו בקשר למלכות וכהונה. אבל ביתר עיון נגלה שבעיה מקבילה, ולא פחות מביכה קיימת גם ביחס לקנין תורה.

ב'

איך קונים תורה? כל הרגיל בפרק "קנין תורה" יודע את התשובה - על ידי לימודה! חז"ל ראו את תלמוד תורה כאמצעי קניין ממשי: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה - בתחילה היא נקראת תורת ה', ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו" (רש"י קידושין לב:).

וקנין זה מותנה במאמצים אישיים נמרצים: "התקן עצמך ללמוד תורה" - הוזהרנו - "שאינה ירושה לך" (אבות פ"ב). רק דרך אחת מובילה למעלות על תורה, והיא רצופה מסירות נפש עילאית. "כך היא דרכה של תורה - פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן" (שם פ"ו). ופוסק הרמב"ם: "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא כאלו שלומדין מתוך עידון, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד. ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ג, הי"ב). אכן תורת ה' יקרה היא מפנינים, וקנינה מצריך הקרבה בהתאם למעלתה.

דברים אלה פשוטים היו, אלמלא באו חז"ל במקומות אחרים ולימדונו שאין תורה בקנית כעמל ובזיעת אפים, אלא במתנת-חינם ובזכייה - ממילא. אם שמענו שהתורה "אינה ירושה לך", הרי ששמענו גם את ההפך הגמור: "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ירושה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית". (סנהדרין צא.) משמע שהתורה מגיעה לישראל באופן טבעי לגמרי, ושאין היהודי זקוק לבסס את בעלותו עליה כמאמצים אינדיבדואליים, על סמך הפסוק הנזכר - "מורשה קהלת יעקב" יש המחייבים עכו"ם הלומד תורה מדין גזילה, שכן התורה היא קניינם של כל ישראל בלבד (סנהדרין נט.).

העניין מגיע אולי לביטויו הקיצוני ביותר בדברי רבי סימאי: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח.). הורגלנו וחונכנו[1] לראות בכתר תורה את הסמל של שיא ההישגים בלימוד. והנה - ישראל שבאותו דור אמרו שתי מילים, וזכו בכתר תורה! לא הזדקקו לחיי צער, לא ישנו על הארץ, לא הקפידו על דקדוקי התהליך של מסירת דברי תורה מן הרב לתלמיד שנמנו על ידי חכמינו. תלמוד תורה - כבודו ומרכזיותו במקומם מונחים. אך כיצד נאמר בבטחון שתלמוד תורה נחוץ בתור קניין תורה, לאחר שנוכחנו שישראל זכו בה למרגלות ההר בצורה פסיבית למדי ( ואם תמצי לומר - תחת לחץ ואיומים של "כפיית הר כגיגית")? מה נשאר עוד לקנות, מאחר והתורה עוברת בירושה מדור לדור לכל ישראל כאשר הוא, מכח הפסוק "מורשה קהילת יעקב"?

אם התורה עוברת בירושה מחד, ומאידך - זקוקה לפעולת קניין נתרצת ביותר, יש לדבר רק הסבר אחד. אמנם, יש כעלות אוטומטית לכל יהודי בתורה. אכל קניין זה הוא לקוי, כי הוא טבוע בחותם הפסיביות. הקניין - ממילא טעון השלמה והגשמה כפועל. רק מי שממית את עצמו באהלה של תורה זוכה לקניין תורה גמור.

ג'

תירוץ זה נראה פשוט, אולי אפילו מובן מאליו. אולם למרות פשטותו, מן הראוי לבחון אותו לאור קנינים אחרים. שהרי אם הבנתנו היא נכונה, פירוש הדבר שקניין תורה שונה כאופן עקרוני מקניינים הלכתיים רגילים.

בעלות ממונית יכולה לבוא ממעשה קניין, והיא יכולה להיווצר ממילא על ידי ירושה - בלי פעולה חיובית. התוצאה בשני המקרים היא זיהה. אדם היורש שדה אינו נוקף אצבע לזכות כה, ועם זאת בעלותו הממונית עליה מוחלטת. אין שום הבדל בינו לבין אדם הקונה שדה בהון עתק. ההלכה מעניקה מעמד שווה לזכייה מירושה ולזכיה אקטיבית בתחום של בעלות ממון[2]. אכל אין להעתיק את השוויון הזה לתחום של קניין-תורה. האם אפשר להשוות את הבור שאיננו יודע לפתוח ספר לתלמיד חכם המדיר שינה מעיניו באהלה של תורה? בוודאי שלא. בתורה, זכייה - ממילא היא זכייה חלקית בלבד. קניין גמור יבא רק בעקבות מעשה קניין ממושך ומפרך, "והשכר לפי הצער".

והשתא דאתינן להכי, נראה להרחיב את היריעה. מסתבר שקניין תורה לא יצא מכלל הקניינים ללמד על עצמו בלבד אלא ללמד על כלל חדש, סוג קניינים מיוחדים - הלא הם קנייני הרוח. לכלל המיוחד הזה משתייכים קנייני תורה, כהונה ומלכות. אין מדובר כאן בקניין של דבר חומרי, או של בן-אדם כמו בקניינים אחרים בהלכה, אלא בקניין של מעלה רוחנית או תכונה אישית. והצד השווה שבהן, שקניין ממילא אינו מועיל בהם לזכות זכייה גמורה. במידה מרובה או מועטת - כולם זקוקים להתמסרות אישית כדי להשלים את ההישג והקנין.

ד'

איך, למשל, נקנית מלכות?

לכאורה, מלך זוכה כמעמדו בגין נסיבות שאינן תלויות דוקא בו, אלא עולות בגורלו ביוזמת גורמים מבחוץ. מלכי ישראל מתמנים לראשונה על ידי נביא וסנהדרין. מינוי זה חל בשעת משיחת המלך לתפקידו. לאחר מכן, המלוכה עוברת בירושה לצאצאי המלך הראשון (רמב"ם הלכות מלכים פ"א, ה"ג, ה"ז). אך האם יש בתמונה זו משום חזות הכל? נתאר לעצמנו מלך שנתמנה כהלכה, אלא שירד למחתרת בגלל שאחד מעבדיו גזל ממנו את השלטון. בעיני החוק אולי המלך ממשיך למלוך, אבל למעשה אין תוקף לשלטונו. אין מעלים לו מסים ואין מצייתים לפקודותיו. האם מלך הוא במלוא מובן המילה?

ההלכה עונה על כך כשלילה. דוד המלך לא היה מלך גמור בעיני התורה בעת ברחו מפני אבשלום בנו. באותם ששה חדשים, קובעים חז"ל, לא היה דוד מביא את החטאת המיוחדת של מלך - שעיר עזים – אלא שעירה של הדיוט (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ב). וכפי שמסביר הרמב"ם ביחס למלך: "אין גדולתו אלא בקיום פקודותיו, וכאשר בטל ענין זה הרי הוא כהדיוט" (פירוש המשניות שם).

ברם, אין זה אומר שכל משמעותו של המינוי הפורמלי הוא בביצוע המלכות בפועל, ושבהעדר ביצוע זה המינוי מתרוקן לחלוטין. הרי באותו זמן ממש שדוד ברח, התחייב שמעי בן גרא מדין מורד במלכות משום שביזה אותו[3]. דוד המשיך להיות מלך גם בעת הצלחתו הזמנית של אבשלום, אלא שמעמדו לקה בחסר.

על רקע זה יש להבין את ביטול מלכותו של שאול על שלא השמיד את עמלק בצורה מוחלטת כפי שנצטווה. שהרי שאלה ידועה היא - חטאת שאול קטעה את מלכותו, ואילו מלכות דוד נמשכה לבניו למרות פשעו. מדוע? עונה על כך בעל העיקרים: שלא כעוון דוד עוון שאול היה "באומנות המלך"[4]. פירוש הדבר - כמונחים שפיתחנו כאן - שלמרות ששאול נמשח ונתמנה כדין, הוא לא הצליח להגשים את מלכותו בפועל כפי שהיה מצופה ממנו. מתפקידיו העיקריים של מלך - להילחם; ומלחמת עמלק מיוחדת בזיקתה למלכות, שכן לפי הדין היא נערכת רק על ידי מלך (הלכות מלכים פ"ד ה"י, פ"א ה"א-ב'). שאול נכשל במבצע מלכותי מובהק, ולפחות אחד ממביעי הכשלון היה כדברי שאול עצמו:"כי יראתי את העם ואשמע בקולם". להיות מונהג ולא מנהיג, וכגלל זה לא לבצע משימה עיקרית של משרתו, כאן ביטוי מובהק לקניין - מלכות לקוי. המעמד האישי של שאול בתור מלך נשאר לו עד יום מותו, אבל מעמד זה היה בלתי-שלם, ולכן הוא לא עבר בירושה לבניו, אלא לחברו הטוב ממנו שהיה משוח ועומד. מלכותו של דוד היתה שלמה להלכה ולמעשה, וחטאתו בתחום האישי לא פגעה בהמשכיותה.

כמו בתורה, קניין - ממילא של מלכות הוא חלקי בלבד, משום שהוא מושג ללא מאמץ אישי והתמסרות. מלכות מלאה נרכשת רק כאשר המיבוי הפורמלי מתרגם להתנהגות מלכותית בפועל. התנהגות מלכותית זו היא היא אשר חז"ל פירטו בשלשים המעלות שהמלכות נקנית בהן: זהב, נשק, חיילות ודומיהם - הם המכשירים לקניין-מלכות מושלם.

ה'

גם כהונה אינה ניתנת להשגה מושלמת על ידי זכייה ממילא.

הכהנים זכו במעמדם האציל בימי המילואים, ומאז הוא עובר בירושה אוטומטית לבניהם אחריהם. חוץ מהשתתפות חד-פעמית בטקס המילואים, לכאורה לא עשו הכהנים דבר לקנות את ייחודם. בחירת הכהנים היתה, עקרונית, גזירה של הקדוש ברוך הוא: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמות כ"ח א'). הטוען שייכות לשבט כהונה, אינו צריך אלא להציג תעודת זהות של אביו הכהן, והרי הוא כהן כמעט לכל דבר - ברם, לא לכל דבר ממש. יש דין אחד שלגביו תעודת הזהות אינה מספיקה - מתנות כהונה.

בראשית צעדיה של הכהונה, היא נראתה אמנם כפרס-חינם, מעמד נעלה שאינו דורש מבעליו הצדקה כלשהי לקיומו. קורח נטפל אליה בנקודה הרגישה הזאת וטען: "כי כל העדה כולם קדושים" - ומה עשו בני אהרן לזכות ביתרון הזה? בחירת הכהנים הצטיירה כתופעה חסרת פשרה. לאחר שעדת קורח באו על עונשם, הסמיכה התורה את פרשת מתנות כהונה למאורע, וחז"ל הבינו שיש בה, באותה פרשה משום תשובה לתלונה של קורח. מתנות כהונה היו אמורות לסתום את פיותיהן של מערערים על הכהונה בעתיד (ספרי, הובא ברש"י במדבר י"ח, ח'). ולכאורה הדבר תמוה. מהן מתנות כהונה, אם לא הדגשה יתירה של עליונותם הבלתי מוצדקת של הכהנים?

נראה שהתשובה לכך טמונה בדברי ר' שמעון: "תניא רבי שמעון אומר כל כהן שאינו מודה כעכורה אין לו חלק בכהונה" (חולין קל"ב, ועיין ברש"י ובריטב"א שם). לאמור, כל כהן המזלזל בתפקידים המיוחדים של כהונה - עבודה במקדש, נשיאת כפיים וכיוצא בהם - וחושב אותם לחסרי-משמעות אינו זכאי לקבל מתנות כהונה, לא במקדש ולא בגבולין: "כל המקבל עליו שירות יש לו מתנות; כל שאין מקבל עליו שירות, אין לו מתנות" (תוספתא דמאי כ', ז'). אין לראות את הדין הזה כקנס כעלמא. ניסוח ההלכה הוא "אין לו חלק בכהונה", כלומר, כהונתו של הכהן פגומה כל עוד איננו מודה בעבודה. רק כהן גמור זכאי לקכל מתנות[5].

התורה משתמשת במונח "ברית" בקשר למתנות (במדבר י"ט, י"ט). "ברית" משמעותה הדדיות, שיתוף מוסכם בין שני צדדים כאשר כל צד תורם משהו. כל זמן שהכהונה התבססה על יוזמה חד צדדית של הקב"ה, לא היתה אפשרות לראותה כברית, ומונח זה באמת נעדר מן ההקשר של כהונה בכל התורה[6] - עד שמגיעים למתנות כהונה. לראשונה יש אספקט של כהונה שאינו ניתן חינם, אלא תובע משהו תמורתו. המתנות שייכות רק לכהן המקבל על עצמו את כל משימות משרתו במלוא חומרתן. ובכגון זה אפשר לדבר על כריתת ברית[7].

אמור מעתה - כהונה נקנית על ידי כ"ד מתנות כהונה. קודם חקיקתן בתורה, הכהנים לא היו כהנים גמורים. הכהונה כמעמד אישי היתה מסגרת שתבעה את תוכנה, שטר שלא הוגשם בפועל. המתנות הן שחידשו בחינה חדשה בקדושת זרע אהרן, בחינה התלויה בבחירת האדם. כהן האוכל תרומה מבטא קדושה נוספת שיש בו שאינה יכולה לבא כחסד ממרומים, קדושה המסוגלת להיווצר רק ביוזמה אנושית. תוספת קדושה זו משלימה ומצדיקה את הקדושה היסודית, ובכך מתחסנת הכהונה מפני ערעור.

לא ראי כהונה כראי תורה ומלכות. אלא האחרונות נקנות כמעשים, והראשונה - בהתמסרות נפשית שלא תבא בהכרח לכלל מעשה. הצד השווה שבהן, קנייני הרוח הן, וזכייתן המוחלטת מותנית ביוזמה חיובית של הקונה אותן.

ו'

אולם בשלב זה מתעוררת מאליה בעיה אחרת. אמנם, אי אפשר לזכות בקנייני הרוח בלי מאמץ אישי, ללא השקעה חיובית כלשהי מצד הקונה. אך בכל המקרים שראינו מאמץ אישי זה לא הספיק לעצמו, הוא תמיד בא על רקע קניין - ממילא שאינו תלוי כלל בבחירת האדם. מדוע? ביחס למלכות אולי, קיימת תשובה פשוטה: די בחשש לאנרכיה למנוע את נתינת המלכות החוקית לכל המצליח להשתלט על העם למעשה. אבל השאלה בעינה עומדת בקשר לתורה וכהונה. בן-נכר שנפשו חשקה בתורה וממית את עצמו באהלה אינו מסוגל להשיג קניין-תורה משום שחסרה לו הירושה האוטומטית, הנחלה הבלעדית של קהילת יעקב. ומבחינה זו, התשובה של מתנות כהונה אינה מסלקת כליל את תלונתו של קורח. אולי גם קורח מוכן להקדיש את חייו למשימות הכהונה לא פחות מאהרן; ובכל זאת הדבר משולל הימנו, בגלל שהוא לא נתברך כאותו קניין - כהונה אוטומטית אליה זכו אהרן ובניו בגזירת עליון, בלי עמל ויגיעה. ובכן, תוהים אנחנו: מהו תפקידה של אותה מתת-חסד, ומדוע יצמיחו מאמצי האדם פירות רק בקרקעה? מדוע זקוקים קנייני הרוח לשני אפיקי זכייה - אחד פעיל ואחד פסיבי?

אפשר להציע אולי פתרונות שונים. אכל נראה לנו עיקר, שהצורך בקניין - ממילא מקורו בחולשת אופיו של האדם. האדם איננו שש ליטול על עצמו משימות כבדות, וכל שכן כאשר שכר המאמץ הוא רוחני בלבד. לו היו קנייני הרוח תלויים במעשיו הבחיריים, האדם היה מתפתה להתעלם מהם, והם היו נשארים ללא דורש. כאשר זוכה האדם במעלה רוחנית בבחינת מתנת-חינם, מתנה זו מטילה עליו חובות מוסריים שאי אפשר להתחמק מהם. מלכותו של שאול נתנה לו בחסד, אך אותו חסד חייב אותו. היו אחר כך נסיבות שבהן היה נוח לשאול להבליט את עצמו פחות, להוריד את כתרו קמעא ממצחו. ובעשותו זאת, הוכיחו שמואל בתקיפות: "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי-ישראל אתה!" (שמואל א' ט"ז: י"ז). וכיוצא בו לעניין תורה. ירצה אדם מישראל להינתק מן התורה - יבא הקניין האוטומטי שיש לו בה, ויטפח על פניו. הקשר שבינו לבינה הוא "מששת ימי כראשית" - מושרש בסדרי הטבע. למרות מחאותיו החריפות ביותר, התורה קנוייה לו על כורחו. וקניין זה דורש ללא הרף את מימושו בפועל.

קנייני הרוח זקוקים להכרה והגשמה מצד האדם. עם זאת, האדם איננו בן-חורין להיפטר מהם.

ז'

עסקנו בקנייני הרוח במסגרת השלישיה המופיעה בפרק קניין תורה. אולם אפשר למצוא דוגמאות נוספות של הישגים רוחביים הזקוקים לתהליך קניין כפול - אקטיבי ופסיבי. ברצוננו כאן להראות שארץ ישראל - לכאורה נכס פיזי - תואמת מבחינת צורת קניינה את הכלל של קנייני הרוח.

כיצד נקנתה הארץ לעם ישראל? חז"ל השיבו בצורה חד-משמעית: הארץ שייכת לעם ישראל בתור ירושה מאברהם אבינו. בפרשם פסוקים כגון: "לך אתננה" כפשוטם, קבעו חז"ל שהארץ לא רק הובטחה לאברהם, אלא הוקנתה לו מבחינה משפטית. לדעת רבי אליעזר, אברהם קנה את הארץ בקניין הילוך; לדעת החכמים צורת הקניין פחות ברורה. אבל בעצם עובדת הקניין אין חילוקי דיעות[8].

אך לבעלות זו של עם ישראל על ארצו יש השלכות מפליגות - מעבר לדיני ממונות. ההלכה קבעה שקדושת הארץ לעניין מצוות התלויות בה תיתכן רק כשיש ליהודים בעלות עליה. לו יצוייר ביטול מוחלט של בעלות ישראלית בקרקע, קדושת הארץ היתה מופקעת. מפשטות דברי חז"ל והראשונים, התלות שבין קדושת הארץ לבין בעלות ישראל עליה נראית כדבר מוסכם[9].

ברם כאן אנחנו מגיעים לנתון בעיתי. למרות שקדושת הארץ תלויה בקניין ישראל בה הקדושה הזאת לא חלה בימי אברהם, אלא בכניסת ישראל לארץ בימי יהושע. עצם הכניסה חייבה מצוות מסויימות התלויות בארץ; השאר התחייבו בגמר הכיבוש והחלוקה[10]. אבל עידן יצירת הבעלות של עם ישראל בארצו לא קידש את הארץ בכלל. מה פשר עיכוב חלות הקדושה מאות שנים? אפשר להסביר בפשטות. בעלות ישראל בקרקע הוא תנאי להחלת הקדושה, אכל איננו גורם מספיק לעצמו. קדושה זקוקה לתנאי נוסף - כניסת ישראל לארץ וכיבושה על ידם.

אבל נראה שלפחות דיעה אחת בירושלמי מנוגדת לתפישה הזאת (חלה פ"ב ה"א). האמורא רבי יוסי סובר שעם כניסת ישראל לארץ חלה עליה קדושה למפרע, וקדושה זו חייבה פירות שגדלו בארץ לפני כניסתם. עובדה זו כה פשוטה בעיניו עד שהוא מתפלא איך היא נעלמה מגדולי התנאים[11]. מניין למד רבי יוסי את שיטתו? מן המקרא - "לזרעך נתתי את הארץ, לזרעך אתן אין כתיב אלא נתתי, נתתי כבר". ואנו תמהים. הרי פסוק זה אינו עוסק אלא בבעלות ממונית; והוא מבטא את העיקרון - המוכר לנו - ששרשי בעלות זו בימי האבות. אבל רב המרחק בין בעלות לקדושה ורבי יוסי מוחק אותו במחי-יד. אם קניין ממוני אינו אלא תנאי אחד לחלות הקדושה, מניין בטחונו המופרז שהקדושה חלה למפרע על פני כל התקופה שבה היתה בעלות כזו ולא משעת קיום התנאי השבי - כיבוש יהושע? נראה ברור שלדעת ר' יוסי, בעלות היא גורם מספיק לעצמו להחלת הקדושה, ואיננו זקוק לתנאי נוסף. רק כך אפשר להבין את ראיתו מן הפסוק "לזרעך נתתי". אך בכל זאת הקדושה לא חלה באופן מיידי בשעת קניין האבות. רק בזמן הכיבוש, הארץ התקדשה למפרע. מדוע? לכאורה, נקלענו לפרדוקס מביך. מצד אחד, המשוואה של בעלות = קדושה הינה מושכל ראשון, ואי אפשר להטיל בה ספק. מצד שני, כעלות האבות לא יכלה להחיל את הקדושה באופן ישיר ומיידי. מדוע הוצרכה הארץ להמתין עד שעת הכיבוש ורק אז להתקדש למפרע על פני כל התקופה שבה קניין האבות היה בתוקף?[12]

הפתרון טמון בנכונותנו לראות את ארץ ישראל כיותר מנכס פיזי. ואין צורך להאריך בחשיבות הרוחנית של הארץ, במערכות השלימות בתורה שאפשר לקיימן רק בארץ, בערך העצום של קיום מצוות בארץ לעומת קיום אותן מצוות מחוץ לה. יש בהחלט לראות את ארץ ישראל כנכס רוחני, הטעון - כשאר קנייני הרוח - גם זכייה ממילא וגם קניה פעילה.

כנסת ישראל הגיעה לשערי הארץ עם שטר-ירושה בידה מזמן האבות; אבל שטר זה לא הספיק. בעלות משפטית זו נבעה מתקופה שבה עם ישראל טרם דרך על במת ההיסטוריה והכנעני והפריזי ישבו בארץ. בעלות זו נגועה היתה בפגם הפסיביות. אין קניין אבות אלא שטר הדורש את מימושו. אמנם הקב"ה אמר לאברהם שהארץ נתונה "לך", אבל יש והוא אומר לו שהיא נתונה "לזרעך" או "לך ולזרעך". כנסת ישאל תוכל לסמור על קניין האבות רק במידה והיא תגשים אותו ותשתלט על הארץ לבנות בה את חייה הלאומיים והרוחניים.

עכשיו ברור מדוע קדושת הארץ לא יכלה לחול באופן ישיר מתקופת האבות. אמנם סבור רבי יוסי שבעלות ישראל בארץ גוררת בהכרח את קדושתה. אבל בעלותם של האבות לא היתה מוחלטת ומשוחררת מספקות. היא היתה תלויה ועומדת למשך מאות שנים; אם יבואו בני בניהם ויגשימו את הקניין בפועל, יתברר למפרע שהיה בו ממש. קדושת הארץ אחוזה צבת בצבת בקניין הממוני. גם הקדושה היתה תלויה עד שנכנסו ישראל לארץ. כיבוש הארץ נתן את הגיבוי לקניינו של אברהם, והצדיק למפרע את קידוש הארץ על ידי קניין אבות[13].

אכן ארץ ישראל אינה נקנית לגמרי בלי מעשה - קניין חיובי של כנסת ישראל. אבל יש תפקיד חשוב גם לירושת האבות, שהרי גם אם יתכחשו הבנים לארץ ולערכיה, ואפילו אם הארץ עצמה תקיא אותם, ימשיך שטר האבות לתבוע את הגשמתו. הקניין של אברהם אבינו הוא "עד עולם", ובלתי-תלוי בהתנהגות הבנים. הקשר שבין העם והארץ אינו ניתן לניתוק.