בגדר טובת הנאה / שלמה ברין
לעי"נ אחי אהוב נפשי
ר' יעקב ז"ל
שנספה בעול ימיו.
הגמרא בקידושין נח. מביאה מחלוקת תנאים לענין טובת הנאה. וחלוקים התנאים אם טובת הנאה היא ממון הבעלים, או אינה ממונו. פירוש, תרומות ומעשרות ומתנות שחייב ישראל לתת לכהנים וללויים, ואינו רשאי להשאירן אצלו, אלא, שיש לו טובת הנאה לתתן לאיזה כהן ולוי שירצה. מי הוי ממון, או לא. וזה לשון הגמרא שם: "הגונב טבלו של חברו, משלם לו דמי טבלו של חברו, דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר, אינו משלם אלא דמי חולין שבו. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר טובת הנאה ממון ומר סבר טובת הנאה אינה ממון".
מחלוקת זו ניתן לפרש בשני פנים:
א. כשיש לאדם חפץ אך אינו יכול להנות מהחפץ עצמו, מחמת שצריך לתתו ולהעבירו מרשותו. אלא, שיש לו טובת הנאה שיכול לתתו למי שירצה. האם טובת הנאה זו מקנה לו איזו בעלות על החפץ, ונחשב החפץ לממון שלו - וזוהי סברת המ"ד שטובת הנאה ממון. או לא, דאמנם יש לו טובת הנאה שיכול לתת את החפץ למי שירצה, אבל החפץ עצמו אינו שלו ואינו ממונו ואין לו קנינים בו. וכך סובר המ"ד שטובת הנאה אינה ממון. ובעצם זוהי מחלוקת עקרונית כללית בשאלת היחס בין טובת הנאה בחפץ לבין הבעלות עליו.
ב. יתכן לבאר את המחלוקת בדרך שונה. אין מחלוקת עקרונית בנוגע לבעלות על חפץ שיש ממנו טובת הנאה, אלא המחלוקת נוגעת לתרומות ומעשרות ומתנות בלבד. דהיינו, האם התורה חייבה שישראל יתן לכהן משלו כמו במתנת חולין שמזכה הישראל לכהן מממונו שלו. וראיה לדבר שיכול לתת למי שרוצה, והטובת הנאה היא סימן שהתרומות ומעשרות הם ממונו והוא הבעלים עליהם, וכך סבר המ"ד שטובת הנאה ממון. או שטובת הנאה שיש לישראל לתת למי שרוצה זוהי רק זכות בעלמא ואין היא מוכיחה שהישראל הוא הבעלים על התרומות ומעשרות. ובעצם, הישראל הוא רק אפוטרופוס על התרומות ומעשרות כמו גבאי צדקה של עניים, ומעולם המתנות לא היו שיכות לו, ועד שלא הגיעו ליד כהן הן או ממון השבט או ממון גבוה, ומכל מקום, אינן ממון הישראל, וזוהי סברת המ"ד שטובת הנאה אינה ממון. ובעצם, אין כאן שאלה כללית על טובת הנאה, אלא רק על הבעלות של מתנות כהונה. ובאמת בכל המקומות בש"ס שמובאת המחלוקת אם טובת הנאה ממון או לא, המחלוקת נוגעת אך ורק לתרומות ומעשרות ומתנות.
הנפקא מינה בין שני ההסברים הנ"ל תהיה בטובת הנאה שאינה כתרומות ומעשרות ומתנות. כגון, טובת הנאה של גבאי צדקה, שיכול לתת לאיזה עני שירצה. לפי ההסבר הראשון, גם במקרה זה פליגי התנאים אם טובת הנאה ממון או לא. אך, לפי הדרך השניה, דמחלוקת התנאים בטובת הבאה היא מחלוקת בגדר תרומות ומעשרות ומתנות בלבד, אין היא נוגעת כלל לגבאי צדקה. והנה הרמ"א בשו"ע חו"מ סימן ל"ז ס"ט. כותב על הגזברים המחלקים ממון למי שירצו, וזה לשונו: "שקרוביהם כשרים להעיד אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצה, למ"ד טובת הנאה אינה ממון". ומשמע דלמ"ד טובת הנאה ממון, אין הקרובים כשרים להעיד. ועולה מדבריו שהמחלוקת בטובת הנאה איננה במתנות בלבד, אלא כל אימת שיש טובת הנאה. וכן המחבר בשו"ע סימן פ"ז סל"ה פסק שאין נשבעים היסח על תביעת טובת הנאה. והגר"א בבאורו שם כתב שזהו כמ"ד שטובת הנאה אינה ממון. הרי שגם הגר"א הבין כרמ"א הנ"ל בדעת המחבר. ומקור הדברים במרדכי ריש פרק 'שבועת הדיינים', שמביא תשובת מהר"ם שהשיב בענין תביעה של טובת הנאה שהיות ואנו פוסקים שטובת הנאה אינה ממון, אינו חייב להישבע.
היוצא מדברינו, שלדעת המרדכי והרמ"א והגר"א השאלה בטובת הנאה איננה דוקא במתנות, אלא שאלה כללית כנוגע לבעלות על חפץ שיש מננו טובת הנאה.
טובת הנאה אינה ממון
אם טובת הנאה אינה ממון אפשר להסביר זאת בכמה אופנים:
א. בירושלמי, נדרים פי"א ה"ג מובאת מחלוקת אמוראים בזה הלשון: "ר' יוסי בן חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה, ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה". ומפשטות לשון הירושלמי נראה, שאין זו אותה המחלוקת המובאת בבבלי אם טובת הנאה ממון או לא. אלא המחלוקת בירושלמי היא אם יש בכלל טובת הנאה. ר' יוחנן סובר שאין בכלל טובת הנאה בתרומות ומעשרות, ור' יוסי בן-חנינא סובר שיש טובת הנאה. והמחלוקת היא על עצם ההנאה ליתן למי שרוצה. ר' יוחנן סובר שהתורה לא נתנה שום זכות ממונית של טובת הנאה, אלא צותה למסור למי שירצה. ור' יוסי בר' חנינא סובר שהתורה הקנתה זכות ושויות של טובת הנאה, בצד מצות הנתינה של תרומות ומעשרות. ודאי, שר' יוחנן אינו יכול לסבור שטובת הנאה ממון, ויתר על כן, קרוב לומר שר' יוחנן פליג אפילו על מ"ד טובת הנאה אינה ממון. רמ"ד טובת הנאה אינה ממון בבבלי, סובר שיש טובת הנאה ויש זכות שהתורה נתנה לשויות ממונית מתרומות ומעשרות. אלא, שאין לישראל שום בעלות בתרומות ומעשרות עצמן. ור' יוחנן חולק על זה, וטוען שהתורה לא נתנה זכות לשייכות ממונית. ואם בכל-זאת, נרצה להתאים את ר' יוחנן בירושלמי עם המ"ד שטובת הנאה אינה ממון בבבלי. נאלץ לדחוק ולומר, דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון בבבלי אין זכות ממונית לטובת הנאה כל עיקר. עכ"פ, מה שלא בסביר בבבלי, שיטת ר' יוחנן במקומה עומדת והיא שטובת הנאה אינה ממון ואינה אפילו זכות.
ב. באופן השני יש לבאר, דאין לו לישראל בתרומות ומעשרות עצמן כלום. אלא שהתורה נתנה זכות של טובת הנאה שהיא זכות צדדית. וכמו שיש שכר מצוה, כך יש טובת הנאה מקיום מצות בחינה. וכמדומה שכך הבין הר"ח בב"מ יא: במעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ורצה רבן גמליאל להקנות תרומות ומעשרות שהיו לו בביתו. ואומרת שם הגמרא שלא היה ר"ג יכול להענות התרומות ומעשרות באגב או סודר משום שאין טובת הנאה נקנית באגב וחליפין. ומפרש הר"ח: "ואמרינן, משום דעיקר המעשר ללוי הוא וכי מן השמים הקנוהו לו ואין לבעלים בו אלא טובת הנאה שהוא ראוי לתתו לאיזה לוי שירצה". הרי שלדבריו, התרומות ומעשרות הם ממון הלוי. והישראל אינו הבעלים כל עיקר. וכל מה שיש לישראל הוא רק טובת הנאה שרשאי לתת למי שירצה. ואין לו שום קנינים בחפץ עצמו. על פי דרך זו יבוארו ויובנו כמה דברים:
1. המהרי"ק בשורש קס"א (הביאו הרמ"א בחו"מ רע"ו, ס"ח) כתב, שאין אדם מוריש טובת הנאה לבניו. (ואף שהש"ך העמיד את המהרי"ק כגונא שהטובת הנאה נמצאת ביד אחרים, ואינו יכול להוציא מידם, כבר חלק עליו הקצוה"ח שם מכל וכל, והעמיד את המהרי"ק כפשוטו, שאין ליורשים זכות ליתן למי שירצו כיון שטובת הנאה אינה ממון. ע"ש) ויוצא ברור, שלדעת המהרי"ק, אין שום קנינים בגוף חפץ שיש ממנו טובת הבאה. דאם היו קנינים בחפץ, היה יכול להוריש לבניו.
2. המרדכי בפ"ק דכ"מ (סימן רמ"א) כתב ולא מועילה דעת אחרת מקנה בטובת קנאה למ"ד טובת הנאה אינה ממון. וכן אם התנה תנאי, התנאי בטל. ומוכח מדבריו שהבין שאין בטובת הנאה שום קנין בגוף החפץ, דאל"כ היה מועיל דעת אחרת לקטן והיה מועיל תנאי.
3. השאגת אריה בסימן ע"ז כתב דאין אדם יכול להפקיר טובת הנאה שיש בידו. ובפשטות נראה שהבין כהמרדכי והמהרי"ק הנ"ל שאין לאדם קנינים בחפץ, ולכן אינו יכול להפקיר.
ג. באופן שלישי נראה להציע, שאמנם למ"ד טובת הנאה אינה ממון אין בעלות גמורה על החפץ, אבל בכל זאת יש קנינים מסוימים בחפץ. הטובת הנאה איננה רק זכות ממונית צדדית, אלא היא מימוש הבעלות שיש על החפץ. ויתכן שמותר לו להנות מהחפץ הנאה של תשמיש כבעלים בתנאי שלא יזיק את החפץ (המחנה אפרים בהלכות טובת הנאה הלך בדרך הזו וכתב דלבעלים יש קנין "כל דהו", ולא הסביר מהו "הכל דהו" ולפי האמור, הקנין הוא אפילו לתשמיש. אלא, שהמחנה אפרים הסביר כן בדעת הרמב"ם, ולהלן יוסבר הרמב"ם בדרך אחרת).
ויש להביא סיוע לדרך זו, מתוס' בחולין. דהתוס' בחולין קל"א. ד"ה "יש" כתב, שדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים, אפילו בא עני ולקחו, מוציאין מידו. ומשמע מהתוס', שגם למ"ד טובת הנאה אינה ממון, הדין כן. (וכך דקדקו בתוס' הגר"א וסרמן ב"קובץ-שמועות", חולין קלא. ו'הקרן-אורה' בנדרים פז.) וכן עולה מהתוס' שאם תפס טובת הנאה מפקינן. ואם אין הטובת הנאה ממון הבעלים כלל, אמאי מפקינן? אלא, ע"כ צ"ל שלבעלים יש קנינים מסוימים בחפץ, והם בעלים על החפץ, ומשום כך מפקינן.
ולפי הדרך הזו, ניתן יהיה להבין בפשטות מה שמשתמע מהמשנה בערכין כח: שאפשר להקדיש טובת הנאה. דאם אין שום קנין בחפץ כיצד יכול להקדיש. אלא, שאפשר לדחות ראיה זו, דיתכן שהמשנה שם סוברת במ"ד שטובת הנאה ממון. ו'המקור חיים' (בסימן תל"א ס"ק ג) כתב שאפילו אם טובת הנאה אינה ממון, קנין הנתפס בדיבור כמו הקדש וחרם והפקר מועיל. ובכך רוצה לחלוק על ה'שאגת אריה' (שהוזכר לעיל) הסובר שאי אפשר להפקיר טובת הנאה. (דברי "המקור-חיים" צריכים ביאור, דלכאורה מה דמועיל דיבור בהקדש הוא למעשה הקנין, שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. אבל בנוגע לחלות הקנין, כיצד יחול קנין ההקדש על חפץ שאינו ממון המקדיש?) וב'אחיעזר' (ח"ג א, כ"ה) כתב לישב את השאגת אריה, דמה שרואים מהמשנה שחל הקדש על טובת הנאה, זהו אינו הקדש רגיל, אלא גדר אחר שחידשה תורה בהקדש עילוי מדין נדר. ע"ש). ולפי"ז אין ראיה לנידון דידן, שלמ"ד טובת הנאה אינה ממון יש איזה קנינים בחפץ.
יש להעיר, שהבנה זו תהיה נכונה אך ורק לדעת הריטב"א שסובר, דלמ"ד טובת הנאה ממון, הוא בעלים גמור על החפץ. (כמו שיבואר להלן) דאם המ"ד שטובת הנאה ממון, סובר שאין הוא בעלים גמור על החפץ ויש לו רק איזה קנינים בלבד, על כרחנו צ"ל, שלמ"ד טובת הנאה אינה ממון, אין שום קנינים וזוהי זכות בלבד.
ד. האופן הרביעי נראה להציע בדעת הרמב"ם. שאמנם טובת הנאה אינה ממון, ואין התרומות ומעשרות ממונו של הישראל, אלא שיש קנין בחפץ עצמו לענין נתינה למי שירצה. (ומצאנו בדבר הזה בנדרים מח: שיש קנין ע"מ להקנות, וע"ש) ונראה שזוהי דעת הרמב"ם. שהרי הרמב"ם פוסק כמ"ד טובת הנאה אינה ממון, אולם, בפי"ב מהלכות תרומות הלכה ט"ו כותב: "ולא יטלם לאחר שהורמו אלא מדעת בעלים, שהרי הם של בעלים ליתנם לכל כהן שירצו". יוצא מפורש מלשונו שאף שטובת הנאה אינה ממון, התרומות ומעשרות שיכים לבעלים לענין לתת למי שירצו. והנה הרמב"ם שם כתב שאם תפס הכהן לא מפקינן מיניה. וצריך לומר, דאם הכהן כבר תפוס בחפץ, אין כוח לישראל להוציא ממנו כיון דגוף החפץ אינו שלו. ואע"פ שיש לו קנין מסוים בחפץ להקנות למי שירצה, אין זה מספיק אלים להוציא מהתופס. (אך התוס' בחולין שכתב דאם תפס מפקינן. סובר, שיש גם קביני תשמיש בגוף החפץ, כמו שהוסבר לעיל).
עפ"י הבנה זו ברמב"ם, יובנו דבריו בהלכות מעשר שני פ"א הי"א שכתב, שתרומות ומעשרות "פשר להקנותן בקנין אגב. ואם בגוף התרומות ומעשרות אין שום קנין אלא זכות בעלמא, כיצד זה אפשר להקנותן. וע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם, דיש קנין בחפץ ע"מ להקנות.
טובת הנאה ממון
בהבנת המ"ד שטובת הנאה ממון, מצאנו מחלוקת ראשונים.
לעיל הוראה הגמ' בקידושין נח: שרוצה להעמיד מחלוקת תנאים, אם טובת הנאה ממון או אינה ממון. דלרבי, שהגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו, טובת הנאה ממון. ולר' יוסי בר' יהודה שאינו משלם אלא דמי חולין שבו - טובת הנאה אינה ממון.
וכתבו הרמב"ן והרשב"א שלפי רבי הסובר שמשלם לו דמי טבלו, אינו משלם דמי כל הטבל ממש, אלא משלם את דמי החולין ואת דמי הטובת הנאה של התרומות ומעשרות. אולם, הריטב"א חולק על הרמב"ן והרשב"א, ואומר שמשלם את דמי גוף התרומות ומעשרות שבטבל. (וכך נראה גם מרש"י שם), הרי שלדעת הרמב"ן והרשב"א, אעפ"י שטובת הנאה ממון ויכול לקדש בה אשה, אין זה ממון גמור של הבעלים. אך לדעת הריטב"א זהו ממון של הבעלים ככל ממון אחר וכנכסיו ממש. לכאורה בדעת הרמב"ן והרשב"א, יש להסביר באופן שהוסבר לעיל לפי המ"ד שטובת הנאה אינה ממון, דהיינו, שיש איזה קנינים בחפץ ואפילו לתשמיש. ומשום כך יכול לקדש אשה בתרומות ומעשרות.
יש להעיר שבסוגיא בב"מ יא: במעשה ר"ג וזקנים. הריטב"א הוא לשיטתו. הגמרא אומרת שם, שאי אפשר להקנות טובת הנאה כאגב וחליפין. ובשיטה מקובצת כתב, שהגמרא מדברת בין שטובת הנאה ממון, ובין שטובת הנאה אינה ממון. דאפילו שטובת הנאה ממון, אינה בקנית באגב וחליפין. אך, הריטב"א שם (ריטב"א חדשים, יא:) מסביר שדוקא אם טובת הנאה אינה ממון, אז אינה בקנית באגב וחליפין. אבל, אם טובת הנאה ממון, ודאי שאפשר להקנותה באגב או כחליפין, ודלא כשיטה מקובצת. ויתכן, דבזה מחלוקתם: השיטה מקובצת סובר כרמב"ן והרשב"א, דאפילו למ"ר שטובת הנאה הוי ממון, אין זה ממון גמור של בעלים, ולכן אינה נקנית באגב וחליפין. אך הריטב"א לשיטתו, דלמ"ד טובת הנאה ממון זהו ממון בעלים גמור. ולכן ודאי שאפשר להקנותו בחליפין, כמו כל ממון אחר.
ונראה, שדעתו זו של הריטב"א תלויה בדין נוסף. בחולין ריש פרק הזרוע, קל: כתוב: "אמר רב חסדא, המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם" (ישראל שהפריש תרומות ומעשרות לתתן לכהן ואכלן, אינו צריך לשלם לכהן). ושואלת הגמ' שם "מאי טעמא"? ומביאה הגמ' שני טעמים. והטעם השני, משום דהוי ממון שאין לו תובעים. ומסביר רש"י, שאין אף כהן שיכול לתבוע בדין, משום שהישראל יכול לטעון: "לכהן אחר אני נותנן, ולא לך". ומשמע מרש"י, שעקרונית הוא חייב לשלם, אלא שאין אף כהן שיכול לתבוע. ואכן, התוס' שם (ד"ה ואי בעית אימא) כתבו, שאמנם אין כהן שיכול לתובעו בדיינים, אבל בדיני שמים מחייב. (וכן פסק הרא"ש שם דבבא לצאת ידי שמים מחייב). ברם, הר"ן (מסביב לרי"ף שם) חולק על התוס', וסובר שגם בדיני שמים פטור: "כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא, נהי דכי איתנהו בעיניהו מחייב משום מצוה, כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון. הלכך פטור לגמרי ואפילו בבא לצאת ידי שמים". מבואר מדברי הר"ן שתרומות ומעשרות שהפרישן הישראל, יש רק מצוה לתתן לכהן כשהם בעין. אבל מבחינה ממונית אין לכהן או לשבט הכהונה בהם כלום. משא"כ לדעת התוס' והרא"ש, התרומות ומעשרות שייכים לשבט הכהונה עוד לפני נתינתם כפועל.
ובנידון דידן, לכאורה בלתי אפשרי להעלות את הריטב"א והתוס' רקנה אחד. דלא יתכן לומר שהתרומות ומעשרות הם ממון גמור של ישראל, וגק ממוך הלט. ומשום כך, ע"כ שהריטב"א יסבור כהר"ן, שאין התרומות ומעשרות ממון השבס. וממה שהכרחנו את הריטב"א לסבור כר"ן, יודא, שהתוס' בהכרח סוברים בדעת הרמב"ן והרשב"א, שאין הטובת הנאה ממון בעלים גמור, ולפיכך חייב בדיני שמים לכהן. ולפי"ז קרוב לומר, שהר"ן שפוטר בדיני שמים יסבור בהריטב"א, שהתרומות ומעשרות הן ממון גמור של הישראל. אולם, עדיין אפשר שהר"ן לא יסבור כריטב"א ויסבור כדעת הרמב"ן והרשב"א וכו'. דאמנם, התרומות והמעשרות אינם ממון הכהנים מחד, אבל מאידך אין התרומות ומעשרות ממון גמור של הישראל. דיתכן שמשעת הפרשה עד שעת נתינה, התרומות ומעשרות הם ממון גבוה. ומשום כך, המזיקן פטור מלשלם לכהן אף בדיני שמים, כדעת הר"ן. אך, הגונבן מידי הישראל, פטור מלשלם לישראל כל דמי התרומות ומעשרות, כדעת הרמב"ן והרשב"א. ומלשון הרמב"ם פי"ב מהלכות תרומות הי"ט משמע, שזהו ממון גבוה: "וכן אסור להם (הכהנים וללויים) שיחטפו תרומות ומעשרות..., אלא נוטלין בכבוד שעל שולחן המקום הם אוכלים, ועל שולחנו הם שותים, ומתנות אלו לה' הם והוא זיכה להם. שנאמר "ואני נתתי לך את משמרת תרומתי". הרי להדיא, שהכהנים משולחן גבוה קא זכו, וא"כ הוי כמו קדשים קלים דממון גבוה הוא.
מסברה היה מקום לומר, שדעתו זו של הריטב"א, שטובת הבאה הוא ממון בעלים גמור נכונה דוקא לפני ההפרשה, בעודן טבל (דרבי שאומר משלם לו דמי טבלו מיירי בטבל). אבל, לאחר ההפרשה, הריטב"א יודה לרמב"ן ולרשב"א שאין הטובת הנאה ממון גמור. וזאת עפ"י התוס' הנ"ל, דלאחר הפרשה, התרומות ומעשרות הם ממון השבט. ולפי"ז תהיה הסכמה בין הריטב"א לתוס'. אלא, שהריטב"א עצמו (בחידושיו לקידושין נח:) לא מחלק בין קודם הפרשה לאחר הפרשה. ומתוך דבריו עולה להדיא, שהוא הדין גם לאחר הפרשה. וכן מפסקי הרמב"ם שפסק שטובת הנאה אינה ממון עולה שאין הפרש בין קודם הפרשה לבין אחר ההפרשה.
ועוד היה מקום לחלק מצד הסברה, בין טובת הנאה של תרומה ובכור, לבין שאר מתנות. דבתרומה ובכור החפץ קדוש קדושת הגוף ויותר מסתבר לומר שטובת הנאה אינה ממון גמור. משא"כ בשאר מתנות, שאינן קדושות קדושת הגוף. ואפילו אם נאמר דהתרומה והבכור לא גרעו מקדשי מזבח: "דמעקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", בכל זאת, הגוף אינו שייך לישראל ושייך לכהן או לגבוה. (כשם שבקדשי מזבח, הגוף להקדש ורק השוויות כחפץ היא להדיוט). וברמב"ם אפשר למצוא סעד ובסיס לכך. דבהלכות עכו"ם פ"ד הי"ד לגבי תרומות של עיר הנידחת כתב: "אם עדיין הן ביד ישראל ונתנה לכהן של מדינה אחרת, מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף", הרי כתב שתרומה שקדושה קדושת הגוף היא נכסי שמים. ולפי"ז היה מקום לומר, דלמ"ד טובת הנאה ממון, שונה דין תרומה ובכור שהן נכסי שמים, משאר מתנות. ואפילו למ"ד טובח הנאה אינה ממון לאותן שיטות שכתבנו שיש קנינים בגוף החפץ, ג"כ אפשר לחלק, כאמור, בין תרומה לשאר מתנות, דבתרומה אין קנינים בחפץ ובשאר מתנות יש קנינים בחפץ. אלא, שלענין טובת הנאה, בסוגיות כגמרא שווה דין התרומות לדין המעשרות ולא מצאתי מי שמבדיל ביניהם. אולם, כדברי הרמב"ם עצמו יש מקום לדון. דבהלכות אישות פ"ה ה"ו כתב, שטובת הנאה אינה ממון ומזכיר שם רק תרומה. ובכך הוא משנה מלשון המשנה, שדברה גם במעשרות ושאר מתנות. וכן בהלכות גניבה פ"ב ה"ה מיירי הרמב"ם רק בתרומה. אלא, שבהלכות תרומות פי"ב הט"ו מדבר הרמב"ם גם על שאר מתנות, וצ"ע.
מה שכתב הרמב"ם שתרומה לפני נתינתה לכהן היא נכסי שמים קשה, שכן בפרושו למשנה בתרומות פ"ג מ"א כתב, דישראל שהפריש תרומות ומעשרות הוא המוחזק והכהן שרוצה להוציא, עליו הראיה. ומשמע, שיש לו לישראל איזה קנין בתרומה. וכן הוכח לעיל בדעת הרמב"ם שיש לישראל קנין בתרומה ליתן למי שירצה. וכיצד יתכן שתהיה התרומה נכסי שמים וגם יהיו בה קניני הדיוט? באחד מקונטרסי הרב ריבקין זצ"ל העלה, שבעלות על חפץ מתפלגת לשני תחומים: א. הבעלות על גוף הדבר. ב. הבעלות על השויות הממונית, והאריך להוכיח דבקדשי מזבח הגוף שייך להקדש, אך השויות הממונית להדיוט. ואם כנים הדברים, אפשר שבתרומה שקדושתה קדושת הגוף אומנם הגוף הוא נכסי שמים, אך השויות הממונית היא של ישראל. ולכן, אם קידש אשה בתרומה מקודשת, למ"ד טובת הנאה ממון. ועפי"ז ייושב הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל. דאמנם התרומה גופה היא נכסי שמים אך שויותה הממונית שייכת לבעלות ההדיוט ליתן למי שירצה, כמו שכבר התבאר.
ועוד קשה קצת על הרמב"ם הנ"ל בהלכות ע"ז. דכתב שם: "מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף". ומשמע, דמה שתרומות הן נכסי שמים תלוי כזה שקדושתן קדושת הגוף. אלא, שבהלכות תרומות פ"ב הי"ט משתמע שאף מעשרות הן נכסי שמים. והלא מעשרות אינם קדושים קדושת הגוף. ואם הרמב"ם לא התכוון לתלות היות התרומה נכסי שמים בקדושת הגוף שלה, מה ראה לכתוב "מפני שהן נכסי שמים". והרי במעשרות שהן נכסי שמים אין הדין כן, וצ"ע.
טובת הנאה בקדושי אשה
שנינו במשנה, קידושין נח.: "המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות... הרי זו מקודשת ואפילו ישראל". והגמ' שם מתנה את דין המשנה שמקודשת, רק למ"ד טובת הנאה ממון. ואילו למ"ד טובת הנאה אינה ממון, לא תהא מקודשת. ויש להבין, מדוע למ"ד טובת הנאה אינה ממון, לא תהיה מקודשת. אפילו אם אין התרומות ומעשרות ממון, הרי הוא מהנה אותה בכך שתוכל אח"כ לתת התרומות ומעשרות לאיזה כהן שתרצה ויהיה לה הנאה מזה. וא"כ, בההיא הנאה תתקדש. ומאי שנא מהנאת מחילת מלוה דמקודשת? ולפי דעת ר' יוחנן בירושלמי שהובא לעיל, שאין טובת הנאה כלל בתרומות ומעשרות אין זה קשה, דטובת הנאה לא מקרי הבאה, ולא דמי ל"שחוק לפני רקוד לפני". אלא שלפי התלמוד שלנו שלא מסכים לר' יוחנן (כמו שהוסבר לעיל) עדיין קשה.
ואולי אפשר להציע שבאמת אין הכי נמי. ובמשנה לא מדובר שרוצה לקדשה בהנאה. דאם דעתה להתקדש בהנאה ודאי שמקודשת אליבא דכ"ע, וגם למ"ד טובת הנאה אינה ממון - מקודשת. אלא, שהמשנה מדברת במקרה שרוצה הישראל לקדש, ודעת האשה להתקדש דוקא בגוף הממון ולא בהנאה שיגרום לה לתת למי שתרצה. וכשמקדשה בגוף הממון, תלוי, אם טובת הנאה ממון - מקודשת. ואם טובת הנאה אינה ממון - אינה מקודשת. וזהו מה שתולה הגמ' את דין המשנה שמקודשת, כדין טובת הנאה ממון או אינה ממון.
אלא, שבעל השאילתות, סוף פרשת קורח, כתב, דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון, אפילו אם קדש הישראל בת כהן קטנה ונתן התרומה לאביה - אינה מקודשת. ותמוה, הלא אביה שמקבל הקידושין רשאי לאכול את התרומה, ולדידיה הוי התרומה ממון גמור ומדוע אינה מקודשח? וצריך לומר, שהשאילתות סובר כאותם ראשונים (הביאם המשנה-למלך בפ"ה מהלכות אישות ה"א) שמצריכים ממון המקדש דוקא. ואם קידש בחפץ שלדידיה אינו ממון אע"פ שלאשה הוי ממון - אינה מקודשת. ממילא הוא הדין בטובת הנאה לבת כהן. דאע"ג שלאביה הוי ממון, אינה מקודשת, משום שאין זה ממון המקדש.
ולאותן שיטות שהועלו לעיל, שלמ"ד טובת הנאה אינה ממון, יש קנינים בחפץ. עדיין צריך עיון מדוע אינה מקודשת, הרי גם אם דעתה להתקדש בממון עצמו, יש למקדש קנינים בממון ובאותם קנינים יקדש אותה. ובמחנה אפרים כתב דאינה מקודשת, משום דבשעת קידושין לא מטיא הנאה לידה כיון שעדיין צריכה לתת לכהן כדי להנות, ובעינן הנאה בשעת קידושין ממש. ועל דבריו יש לשאול בשתיים. ראשית מבעל השאילתות יוצא, דאפילו אם בשעת קידושין מטיא הנאה לידי האב אינה מקודשת. ועוד, מאי שנא משוה פרוטה במדי, דחיישינן לקידושיה, אע"פ שבשעת קידושין לא הגיע הנאה לידה. ולפי מה שפירשנו, שכיון שדעתה על גוף הממון אינה מקודשת - לא קשה מידי.
טובת הנאה בנדרים
שנינו במשנה, נדרים פ"ג: "קונם כהנים ולויים נהנים לי, יטלו על כרחו, כהנים אלו ולויים אלו כהנים לי, יטלו אחרים". (פירוש, ישראל שהדיר את כל הכהנים והלויים כהנאה מנכסיו, רשאים הכהנים ליטול את התרומות ומעשרות על כרחו של הישראל, אע"פ שהם מודרים הנאה ממנו. אבל, אם הדיר בהנאה רק חלק מהכהנים והלויים, אין הכהנים והלויים שהודרו בהנאה רשאים ליטול מהתרומות ומעשרות, ויטלו אחרים. היינו, הכהנים שלא הודרו בהנאה). והגמ' שם מקשה רישא אסיפא. דאם טובת הנאה ממון, מדוע יטלו עפ"י הרישא. ואם טובת הנאה אינה ממון, מדוע לא יטלו עפ"י הסיפא. ורוצה הגמ' להעמיד מחלוקת בין הרישא לסיפא בענין טובת הנאה. דלרישא שיכולים הכהנים ליטול - טובת הנאה אינה ממון. ולסיפא שאלה שמודרים בהנאה אינם יכולים ליטול - טובת הנאה ממון. לבסוף מסיקה הגמ' שם עפ"י רבא שבאמת טובת הנאה ממון, ומשום כך מובנת הסיפא, שאותם כהנים שמודרים בהבאה אינם רשאים ליטול. ומה שברישא רשאים ליטול, זה בגלל שהוא אסר התרומות ומעשרות על כל הלויים והכהנים. ונמצא שאין התרומות ומעשרות ראויים לאף אחד, והוי כאילו הפקירם. ויוצא למסקנת הגמ', שטובת הנאה מחון. ובאמת עפ"י הגמ' הזו פסקו הר"ן, הרא"ש, הר"ח, ועוד ראשונים, שטובת הנאה ממון. אלא, שהרמב"ם פסק שטובת הנאה אינה ממון (פ"ה מהלכות אישות ה"ו ובפ"ב מהלכות גניבה ה"ה), וקשה מאוד. דלא זו בלבד שפסק נגד מסקנת רבא בגמ', אלא שהלכות נדרים פ"ז הי"א פסק את המשנה כלשונה. והרי בגמ' יוצא ברור שאין קיום לסיפא, שהמודרים אסורים ויטלו אלו שאינם מודרים, אלא למ"ד טובת הנאה ממון. וכיצד זה פסק הרמב"ם שטובת הנאה אינה ממון? וכבר התעסקו בקושי הזה ברמב"ם רבים וטובים. והכסף משנה (בהלכות נדרים) הביא שני תרוצים בשם הרב המעילי (תירוציו של הרב המעילי מובאים בתוס' ר"י הזקן בקידושין נח. וכן במאירי בבית הבחירה על קידושין נח:), תרוצו הראשון של הרב המעילי, מחלק בין טובת הנאה לגבי מודר הנאה. לבין טובת הנאה בענינים אחרים: "שבמודר הנאה שאני, שאפילו הויתור אסור בו". וכזה הוא ביאור תרוצו: המשנה בנדרים לב: קובעת שמודר הנאה מחברו, אסור בדריסת הרגל בחצר חברו. ואומרת הגמ' שם: "מאן תנא... ר' אליעזר היא. דתניא ר' אליעזר אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה". ומפרשים הראשונים שמה שדרך בני אדם לותר ואינם מקפידים, גם זה אסור בהנאה. כגון: דרך המוכרים לותר ללקוחות ולהוסיף להם פרי אחד או שנים יותר משווי הסכום ששלמו, כדי להרגילם לקנות אצלם. ואעפ"י שכך היא דרך המוכרים ואין הם מקפידים על פרי אחד או שנים, אסור המודר בהנאה בויתור הזה לדעת ר' אליעזר. וזה מה שתירץ הרב המעילי ברמב"ם שכמו שלר' אליעזר, המודר הנאה אסור בממון חברו אע"פ שבעליו מותר עליו ומוחל ואינו מקפיד. כך אסור בטובת הנאה, אע"פ שאין זה ממון המדיר. ולכן, אע"פ שטובת הנאה אינה ממון. אסור המודר להנות מטובת הנאה.
הרב המעילי בתרוצו השני כותב: "ועוד, דהא חזינא דמילתא דאסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור, דאילו יין נסך אם נגע עכו"ם ביינו בכוונה, אסור בהנאה ואסור לתתו לעכו"ם. הכי נמי, גבי מודר הנאה, כיון דאסור לאיתנהוי מיניה, אסור לתת התרומות אע"פ שאינם שלו". ובאור הדברים: אע"פ שטובת הנאה אינה ממון. בכל זאת, הכהן שנוטל את התרומה נהנה, ובפועל יש כאן הנאה, שהרי נוטל תרומה בחנם אין כסף. והיה הישראל יכול לתת התרומות ומעשרות לאחר, או לעכב אותו מלקחת. נמצא, שזה הכהן נהנה ואם הוא מודר הנאה אזי הוא אסור בהנאה הזו. אלא, שסובר הרב המעילי בתרוצו השני, שהנאה בלבד לא מספיקה כדי לאסור את המודר. ובכדי שהמודר יאסר בהנאה, צריך הנאה שהיא בת שויות גם למדיר, ושהמדיר יתן אותה. (ומדויק מלשון הר"ן בנדרים שם שכתב שרבנן דפליגי על ר' אליעזר בויתור סוסרים, שויתור אינה הנאה "שנהנה מחברו". ומשמע, שאע"פ שנהנה, ההנאה צריכה לבוא מחברו דוקא) דאמנם בתירוצו הראשון, שהוא עפ"י ר' אליעזר הסובר שאפילו ויתור אסור, אין צורך בהנאה שיהיה המדיר מספק אותה. אך, כתירוצו השני, רוצה הרב המעילי לישב את הרמב"ם גם לרבנן, החולקים על ר' אליעזר בויתור והסוברים שהנאה שהמודר נאסר בה היא הנאה כזו שהמדיר עצמו נותן אותה ושהיא שוה גם למדיר. וע"ז מייתי ראיה מיין נסך שאסור בהנאה. וטובת הנאה של נתינת היין לגוי, מקרי הנאה שנהנה הנותן ולפיכך אסור לו לתת. יוצא, שישראל שנותן תרומה לכהן אע"פ שאיננה ממונו, למ"ד טובת הנאה אינה ממון, בכל זאת זוהי הנאה שנותן הישראל המדיר והכהן המודר נהבה הימנה ולפיכך פסק הרמב"ם שאסור לו ליטול. (ובאגרות-משה יו"ד ח"א, קכ"ה תמה על תירוצו השני של הרב המעילי והניחו בצ"ע. ולפי דברינו תרוצו מחוור).
אלא, שכל האמור עולה יפה בשיטת הרמב"ם עצמו, ברם, אי אפשר להלום את שיטת הרמב"ם לפי הגמרא, שהרי הגמ' מעמידה את המשנה דוקא למ"ד טובת הנאה ממון ואילו הרמב"ם פסק את המשנה. וגם פסק שטובת הנאה אינה ממון. ושוב קשה הרמב"ם מדוע פסק נגד הגמרא. ועוד קשה, דיש לשאול על הגמ' עצמה. למה העמידה את המשבה דוקא למ"ד טובת הנאה ממון. וכי לא ידעה הגמ' דעת ר' אליעזר שויתור אסור וכמו שתירץ הרב המעילי בדעת הרמב"ם (בתירוצו הראשון) יכלה הגמ' לתרץ במשנה, שאע"פ שטובח הנאה אינה ממון, בכל זאת אסורה בהנאה למודר. והרי הגמ' עצמה העמידה המשנה הראשונה בפרק אין בין המודר כר' אליעזר. ויתרה מזו, הגמ' רצתה להעמיד מחלוקת תנאים בין הרישא לסיפא. והרבה יותר פשוט להעמיד את כל המשנה כרבי אליעזר.
ובבאור הענין נראה לומר. שיש שני סוגים של הנאה שהמודר הנאה מחברו אסור בה:
א. הנאה מממון המדיר ונכסיו.
ב. הנאה שהמדיר מספק ונותן בידיים למודר.
וסוברת הגמ' שגם ר' אליעזר שאוסר ויתור, מצריך שיתקיים לפחות אחד משני התנאים הללו. ובאמת, בויתור שדרך המוכרים להוסיף ללקוח פרי אחד או שנים זוהי הנאה מממון המדיר. (ואע"פ שאינו מקפיד) וכן, ההולך בחצר המדיר אע"פ שאינו מקפיד ומוותר, זוהי הפאה מחצר המדיר ומממונו. ולכך אסור למודר ללכת. ולפי"ז במתנות כהונה. בשלמא למ"ד שטובת הנאה ממון, והתרומות ומעשרות הם נכסי המדיר, פשוט שהמודר אסור בהם. אבל, למ"ד טובת הנאה אינה ממון, אין זה ממון המדיר כלל, וא"כ אי אפשר לאסור את המודר במתנות. ולכן סוברת הגמ' שגם לר' אליעזר שאוסר ויתור, אין קיום למשנה אלא אם ננקוט שטובת הנאה ממון.
אלא, שיש סוג שני של הנאה שהמודר אסור בה והוא ההנאה שהמדיר מספק בידיים למודר, ולכאורה, הרי סוף סוף הישראל היה יכול למנוע מהכהן המודר ליטול את התרומה ע"י שהיה נותן לכהן אחר או ע"י שהיה מעכבו. נמצא שהכהן המודר, נהנה ממה שהישראל לא מנעו מלקחת, וא"כ שפיר היה צריך לאסור עליו ליטול התרומות ומעשרות גם למ"ד טובת הנאה אינה ממון. ושוב הדרא קושיין דהגמ' מסיקה שאסור ליטלן אך ורק למ"ד טובת הנאה ממון? וצריך לומר, דמה שהישראל איננו מונע מהכהן ליטול את התרומה, אין זה נחשב שהישראל מספק הנאה. דנותן הנאה הוא דוקא שנותנה בידים. ומה שלא מנע הנאה, אין זה נחשב נותן הנאה. יוצא, דכאמור, אין המדיר נותן למודר הנאה בידים וכן אין הכהן המודר נהנה מממון המדיר, למ"ד טובת הנאה אינה ממון. ומשום כך, אי אפשר לאסור על הכהן ליטול את התרומה. לכן שפיר העמידה הגמ' את המשנה, רק למ"ד טובת הנאה ממון.
ועדיין קשה. שאמנם נמצאו דברי הגמ' מחוורים בפני עצמם. וכן שיטת הרמב"ם נמצאה מיושבת בפני עצמה. אך כיצד ומדוע פסק הרמב"ם נגד הגמ'?
והקרוב לומר, שהרמב"ם הולך בשיטת הירושלמי וכן הירושלמי חולק על הגמרא דידן. דבירושלמי נדרים (פי"א ה"ג, הוזכר כבר לעיל) פליגי אמוראים: "ר' יוסי בן חנינא אמר, אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה". וכבר התבאר לעיל, שר' יוסי בר' חנינא ור' יוחנן לא חולקים במחלוקת התנאים בבלי, ושניהם סוברים שטובת הנאה אינה ממון, הרי הירושלמי מעמיד את המשנה גם אליבא דר' יוחנן ואדרבה, מוכח מהירושלמי שם שיותר קל להעמיד אליבא דר' יוחנן והרי ודאי שר' יוחנן סובר שטובת הנאה אינה ממון). עכ"פ יוצא, שלפי הירושלמי אפשר להעמיד את המשנה, שלמודר הנאה אסור ליטול תרומות ומעשרות מהמדיר, גם למ"ד טובת הנאה אינה ממון. וזהו בדיוק פסק הרמב"ם. ונמצא שהרמב"ם סומך על הירושלמי נגד הבבלי. ולביסוס הדברים שהרמב"ם אמנם סומך על הירושלמי יש להביא שתי ראיות:
א. הרמב"ם בפי"ב מהלכות תרומות הכ"א פוסק כדעת ר' יוחנן בירושלמי הנ"ל. שרשאי ישראל לומר לישראל אחר, הא לך סלע זו ותן תרומה או שאר מתנות לפלוני, רק כאשר ממילא היו הבעלים רוצים לתת התרומה לאחד משני אלו וזה נגד הסוגיא בגמרא שלנו בבכורות כ"ז.
ב. הרמב"ם שם בהט"ו שהוזכר לעיל כתב: "הרי הם של בעלים ליתנם לכל כהן שירצה שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו". וזהו דעת ר' יוחנן בירושלמי שכך מסביר את הפסוק, ע"ש.
ומכל האמור עולה, שיש מחלוקת התלמוד שלנו והירושלמי. שלפי הבבלי למ"ד טובת הנאה אינה ממון, לכהן המודר מותר ליטול את התרומות ומעשרות מהישראל שהדירו. אולם, לירושלמי, גם למ"ד טובת הנאה אינה ממון, אסור למודר ליטול התרומות ומעשרות. ונראה להציע שלושה דרכים בביאור מחלוקת התלמודים:
א. הבבלי והירושלמי חולקים בהבנת ר' אליעזר שאוסר ויתור. לפי הבבלי, ויתור אסור רק מממון המדיר ונכסיו והרי למ"ד טובת הנאה אינה ממון. התרומות ומעשרות אינם ממונו ונכסיו של הישראל. לפיכך מותר לכהן המודר לנוטלן. אבל הירושלמי סובר שויתור אסור לר' אליעזר, גם אם אין הנאה מנכסי המדיר. ולכן, אסור לכהן ליטול אפילו אם טובת הנאה אינה ממון (כמו הרב המעילי בתרוצו הראשון).
ב. התבאר לעיל שיש סוג הנאה שהמודר אסור בה, ואין היא באה מממון המדיר, אלא שהמדיר בעצמו מספק אותה למודר. (כגון שהמדיר רוחץ את המודר). וחולקים הבבלי והירושלמי באיזו מדה צריך המדיר לספק את ההנאה באופן ישיר, כדי שהמודר יאסר בה. דלפי הבבלי, המודר נאסר רק אם המדיר מספק את ההנאה בידיים, או בצורה ישירה. ולכן, אם הכהן נוטל בעצמו והישראל לא נותן לו, אלא שלא מונע ממנו לקחת. אין זו נחשבת להנאה שהמדיר נותן, כדי המודר יאסר בה. ועל זה חולק הירושלמי וסובר, שגם הנאה כזו שנותן המדיר למודר "בשב ואל תעשה", גם היא אסורה. (כמו שתירץ הרב המעילי בתירוצו השני).
ג. יתכן שמחלוקת הבבלי והירושלמי נוגעת לעצם הדין של טובת הנאה אינה ממון, בהלכות הנאה שהמודר נאסר בה אין מחלוקת כלל. והירושלמי מסכים עם הבבלי שהמודר אסור רק בהנאה כזו שבאה או מממונו של המדיר או ממה שהמדיר נותן באופן ישיר ובידיים. אלא, שלפי הירושלמי גם למ"ד טובת הנאה אינה ממון, יש לו איזה קנינים בחפץ ולענינים מסוימים הוי ממונו, ולכן לענין מודר הנאה מקרי נכסיו של המדיר, ולפיכך המודר אסור בתרומות ומעשרות. אולם, הבבלי סובר, שלמ"ד טובת הנאה אינה ממון, אין שום קנין בגוף החפץ, והוי רק זכות בעלמא, ומשום כך, המודר הנאה אינו אסור בתרומות ומעשרות, כיון שאינם ממון המדיר כלל.