"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" / הרב יהודה עמיטל

שיחת ליל יום העצמאות הל"ד בישיבה.

"נכון לבי אלהים, נכון לבי אשירה ואומרה, עורה כבודי, עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אודך בעמים ה' אזמרך בלאומים, כי גדול עד שמים חסדך ועד שחקים אמתך רומה על שמים אלהים על כל הארץ כבודך" (תהלים נז, ה-יכ).

"נכון לבי אלהים, נכון לבי אשירה ואזמרה" כל שירה דורשת הכנה נפשית, גם בימים כתקונם אין אדם מסוגל לשיר ללא הכנה נפשית קודמת, על אחת כמה וכמה בימים אלו שעדין הפצע טרי והכאב חד על עקירת ישובים מתוך ארץ ישראל והחזרתם לשלטון נכר.

"נכון לבי אלהים" מפרש רש"י על אתר "נכון לבי אלקים" - "למידת הדיו", "נכון לכי אשירה ואזמרה" - "למידת החסד", רק מי שנכון לקבל את מידת הדין יש בו את ההכנה הנפשית לשיר, ומי שאיננו מוכן נפשית לקבל את מידת הדין יכול הוא אולי להודות לקב"ה על חסדיו אך לשיר איננו מסוגל.

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", ביום זה, יום ה' באייר, הקריאה צריכה להיות: "התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה". חז"ל אומרים "בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלה אבלה", ומהפסוק במשלי (י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" למדו רבותינו שאין אבלות בשבת. והרי מתו מוטל לפניו וכיצד לא יהיה עצוב, אר מי שחש ומרגיש את ברכת ה' שבשבת, העצב אינו יכול להפריע לקדושת השבת שלו, מי שחש את עומק הברכה שבתקומת מלכות ישראל לא יוסיף עצב עמה.

זכורני את יום ה' אייר, יום הכרזת המדינה לפני ל"ד שנים, בו אמרנו הלל ויצאנו לרקוד. אר גם זכורני ששעות מעטות קודם שהוכרזה הקמת המדינה הגיעה בשורת איוב על נפילת גוש-עציון שנפל ונהרס. גוש עציון לא נהרס בידי חילי ישראלי אלא נהרס עד היסוד בידי האויב, ותושביו לא זכו לשמוח באותו יום עמנו, אלא חלקם הגדול נפל בחרב והיתר יצא לשבי האויב. ואף על פי כן עם ישראל על גדוליו, על צדיקיו וקדושיו אמרו הלל בה' אייר והודו לקב"ה בכל לב.

זכורני את מורי ורבי הרב יעקב משה חרל"פ זצוק"ל שנאבק קשה כנגד תכנית החלוקה, נגד אותה תכנית שעליה הוכרזה המדינה. תכנית שלפיה חלקים גדולים של ארץ ישראל אינם שיכים למדינת ישראל. לא רק ישובים המאוכלסים כערכים, אלא גם נהריה וישובים אחרים היו צריכים להיות מנותקים ממדינת ישראל, ורבי יעקב משה חרל"פ זצוק"ל כתב בחריפותו שמוטב למנהיגי ישראל לקצץ כהונות ידיהם ואל יחתמו על מסמך שכזה, אך ביום שהכריזו על הקמת מדינת ישראל, לבש רבי יעקב משה חרל"פ זצוק"ל כגדי חג, ואמר הלל בהתרגשות, בהתפעלות ובהתלהבות.

מרשה אני לומר דבר, ואולי חייב אני לאומרו, ואל יהי הדבר כקטרוג. "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו" (איכה ג,א), נגזר עלי להיות עד להרבה מאורעות כבדים שארעו בעם ישראל, הייתי עד לנפילת גוש עציון, וכן להחזרת אותו חבל ארץ בסיני, שכעת חזר האויב לשם, בימי מלחמת קדש עקב אולטימטום שקיבלה ממשלת-ישראל ממעצמות העולם, הייתי עד לבריחת יהודים מרמת מגשימים וישובי הגולן, ובכל אלה ראיתי את תגובת העם ואבלו על רבותיו, גדוליו וקדושיו בימים ההם וחייב אני לומר שעצמה כזאת של אבל ובכי כפי שראינו כעת בימית לא ראינו עד כה. יש האומרים "אכשר דורא", אהבת ארץ ישראל בחלק מהציבור גברה וגדלה. אינני שותף לדעה זאת, היות וראיתי את הגדולים והצדיקים שבימים ההם, ומהם לא שמעתי שאמרו "לכה דודי" בניגון איכה כפי ששמעתי שאמרו בחלק מבתי הכנסת כארץ. לא שמעתי שישנה הוא-אמינא לומר ביום זה קינות במקום הלל, ונזכר אני בסיפור הידוע על ר' יצחק מברדיטשב זצ"ל שפעם אחת ניגש לעמוד לומר סליחות, התעטף בטלית, ניגש לעמוד ונסוג, ניגש ונסוג, ניגש ונסוג, עד שזרק את הטלית ולא רצה לגשת יותר לפני העמוד, שאלוהו תלמידיו:

"רבינו! מה קרה?" אמר להם ר' יצחק זצ"ל רציתי לגשת ולומר סליחות לפני יום הדין, והנה רואה אני שיש שותף עמי - ה"בעל דבר", יצר הרע בא לומר עמי ביחד סליחות, שאלתיו מי קרא לו לבוא לכאן, רוצה אני לומר ליד סליחות ואינני זקוק לך, נסיתי להאבק עמו. וכשראיתי שאיני יכול לגבור עליו, אמרתי לו, תאמר אתה סליחות.

בכל המאורעות הכבדים בעבר יצר הרע והשטן היו מובטלים, לא היו שותפים לאבל. הפעם יצר הרע והשטן, הפירוד, היו שותפים בהתלהבות לאבל הזה, היות וראו כי מכאן יוכלו לפעול. אינני רוצה לקטרג ביום קדוש זה, יום זה מחייב אותנו לומר את דברינו מתוך זהירות. כל מחשבה למעט שמחה ביום זה היא מחשבת פיגול, ויש בזה התרסה כלפי מעלה.

רוצה אני לומר כאן שלושה דברים על המאורע הכבד והקשה שאנו נמצאים עדיו תחת רישומו מתור מבט על יום עצמאות, מתוך משקפי ה' אייר, מבט אישי בהחלט כיצד רואה אני במבט לאחור את המאורעות בימית.

האחד - ארץ ישראל כולה נבנתה מתוך חיבת הארץ, ומתוך תחושה של ישוב ארץ ישראל שהיתה גם כאלה שלא שמרו תורה ומצוות והיו רחוקים ממנה. כשהרצל ז"ל כעת יאושו בא והציע להקים את המדינה באוגנדה במקום בארץ ישראל, השיבו לו כולם בשלילה מוחלטת, במבט לאחור יתכן שמבחינה מדינית צדק ויתכן שאילו היינו מקימים את מדינתנו באוגנדה לא היינו עומדים בסכנת מלחמה רביעית תוך שלושים שנה, אך כולם השיבו לו לא, באלף רבתי. הארץ לגבולותיה כפי שהובטחה לאברהם אבינו נבנתה כולה מתוך חיבת הארץ ומתוך תודעה של ישיבת ארץ ישראל. העיר הראשונה והיחידה בארץ ישראל אשר נבנתה לא מתוך תודעת ישוב ארץ ישראל וחיבת הארץ, אלא מתוך שיקולים פוליטיים ובטחוניים כנים, היתה ימית. לא לאלה שכבשו את המקום היה בתודעה שהולכים לכבוש חלק מארץ ישראל, ולא אלה שהלכו להתיישב בה הלכו מתוך חיבת הארץ. היתה זו החלטה פוליטית-בטחונית של ממשלת ישראל. ויהודים שומרי תורה ומצוות אשר חיפשו מקום בו יוכלו לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל, לא השתתפו בהתחלה בישוב חבל זה. רק אחרי שהוקמה שם ישיבת הסדר התחילו אנשים לגלות שזה חלק מגבולות ארץ ישראל, והכרה זו חדרה לתוכם רק במאבק על המקום בשנתים האחרונות. סיפר לי אברך שהיה לאחרונה כימית, ששאל אותו מתיישב ותיק כימית, הרי אנו היינו טמאים כל הזמן, למה באתם וקדשתם אותנו רק כעת...

העיר הראשונה בארץ ישראל שנבנתה לא מתוך תודעת ישוב ארץ ישראל אלא רק מתוך מניעים בטחוניים, נהרסה בגלל מניעים בטחוניים. ומה שאני רואה מכל זה במבט לאחור שארץ ישראל חייבת להבנות רק מתוך תחושת חיבת הארץ, ולא מתוך מניעים אחרים אף אם יהיו צודקים וכנים.

השני - ראיתי והייתי עד באופן חלקי לאותו ההרס הברוטאלי והאיום של עיר בישראל, הרס עד היסוד של עמל שנים, עמל יהודי, והייתי מזועזע כמו כל עם ישראל. היום כמבט לאחור אומר אני: "מזמור לאסף כאן גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשך" (תהילים עט,א) אומרים חז"ל שהיה צריך להיות קינה לאסף ולמה מזמור לאסף, מזמור ששפך חמתו על עצים ואבנים. אינני מדבר על כך שהריסת הבתים מנעה שפיכות דמים, שקבר ימית אולי מנע קבר אחים, קבר ילדים יהודים, ימים יגידו. שאלות מכרסמות, שאלות של הערכות מדיניות ופוליטיות, וכל אחד חרד האם זה ימנע את המלחמה הבאה, ונתפלל שבעז"ה הרס זה יבוא במקום הרס ומות אנשים יהודים. אך לא על כך רציתי לדבר, היתה סכנה גדולה של פירוד ושנאת אחים, שהרי אין להכחיש שישנם רבבות בישראל שלא חשו כל כאב בפינוי חבל זה, וביתורו מארץ ישראל. והיה חשש שמאבק זה עם כל מה שהתלווה אליו יביא לפירוד ושנאת אחים בעם שמי יודע כמה עשרות שנים היו צריכים לעבור בכדי לאחות את הקרעים. סכנת קרע גדולה עמדה לעינינו כין אלה שבימית, ובין חיילי צה"ל שהיו רימית וחלקי העם במקומות השונים בארץ.

הרגע שקירב את הלבבות, הרגע שבו חש כל העם את הטרגדיה, היה אותו רגע בו החלו הבולדוזרים להרוס את הבתים. העם לא בכה כאשר מסרו את שדות עציון ואופירה, ולא בגלל שהיה לאנשים דרגות בעניני קדושת ארץ ישראל, או היו להם ספקות האם זה בתוך גבולות ההבטחה אם לאו, אלא ההרס הוא זה שקירב את הלבבות, ופתאום התברר שכולם נמצאים בצד אחד. הכאב ליכד את כל עם ישראל. ועל כן אומר: מזמור לאסף ששפר חמתו על עצים ואבנים, מי יודע לאיזה קרע היתה מובילה פרשה זו, אילמלא אותם בולדוזרים שהרסו את העיר והכאיבו לכל אחד כעם. ולמרות כל ההתקוממות נגד ההרס. אומר אני שהיה זה דבר גדול, ואין זה משנה מתוך אלו מניעים הרסו את העיר. "לב מלכים ושרים ביד ה'", יש גם חשבונות מעבר לתודעתם של שרים, מפקדים, תושבים ומתנחלים.

הדבר השלישי "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", אם יש דבר המאפין את תקומת המדינה ותולדותיה בל"ד השנים האחרונות זה "עם לבדד ישכון", אין לו אח ורע בתולדות העולם, כל מה שקורה כאן, הטוב והרע, שונה מכל מה שקורה בעולם כולו. תקומת המדינה, תולדותיה, בנינה ומלחמותיה שונים מכל מה שארע לעם אחר. רבותי, חפשו בכל ספרי ההיסטוריה בהם מסופר על הסכמי שלום, הסכמי שלום פיקטיביים שכן חוזי שלום אמיתיים כמעט ולא היו, רב הסכמי השלום נבעו מתוך שנאה ולא היו שלום אמת. ולא תמצאו שלאחר חוזה שלום מוסרים שטח של מדינה לצד השני, וזאת לאחר שהורסים את העיר וישוביה עד תום, בתוך מלחמה הרסו אך לא כהסכמי שלום. ואין זה משנה מה היו המניעים להריסתה, עומד אני רק ומתבונן על התופעה הזאת, ואומר לעצמי כמה שווה כל מה שקורה לעם ישראל כמדינת ישראל, הכל חד פעמי. ואם תשאלו אותי מה אני רואה כאן לא מתוך ראיה שכלית אלא מתוך ראיה אמונתית. ארשה לעצמי לגלות לכם את אשר על - לבי, רואה אני בכך סמל לויתור על קדושת הארץ. מבחינה הלכתית קדושתם של חסרון ושכם המשיכה גם שהיו בידי ירדן, אך אם תעיינו בהלכה ולא כאן המקום והזמן להרחיב על כך את הדבור, אם היתה קדושה לימית מכח כיבוש, וזאת אם נאמר שכיבוש ארץ ישראל ככיבוש רבים, הרי בטלה קדושה, קדושה שהיתה אינה קימת עוד. תופעה משונה זו, החד פעמית מראה על היותנו "עם לבדד ישכון", ואין לנו אח ורע כאומות.

אלו הדברים שמצאתי לנכון לומר בערב זה ישירות בנושא זה. ונחזור לעניני דיומא.

קוראים אנו בחגי ב: "בשביעי בעשרים ואחד לחודש היה דבר ה' כיד חגי הנביא לאמר, אמר נא אל זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ואל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ואל שארית העם לאמר, מי בכם הנשאר אשר ראה את הכית הזה בכבודו הראשון ומה אתם רואים אותו עתה הלוא כמוהו באין כעינכם, ועתה חזק זרובבל נאם ה' וחזק יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וחזק כל עם הארץ נאם - ה' ועשו כי אני אתכם נאם ה' צבאות. את הדבר אשר כרתי אתכם כצאתכם ממצרים ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו".

רבותי, מרגיש אני אישית שקריאת הנביא חגי: "מי בכם הנשאר" מופנית אלי באופן אישי. רואה אני לפני ציבור צעירים, והנביא אומר "מי בעם הנשאר". מי זוכר מה שקדם, הנכיא מדבר במובן הפוך. הזקנים אומרים כי מה שקורה שם "הלוא כמוהו כאין בעיניכם", עליה שניה, בנין ארץ ישראל כאין בעיניכם. זוכרים אתם את תפארת הבית הראשון? היום המקרה הפוך, ישנו ציבור גדול שנולד כמדינת ישראל. ואף אלו שלא נולדו במדינת ישראל נולדו במדינות בהם יש חירות, מדינות שבהם יהודים מתהלכים חופשי, ועל כן אינם מסוגלים להבין את העומק הגדול בברכת ה' במלכות ישראל שבתקומת מדינת ישראל, וזה נראה להם דבר המובן מאליו. מחפשים הם מפלט בניסים שארעו בה' אייר במלחמת השחרור, אך עצם העצמאות, עצם חירות - ישראל זאת יכול להרגיש רק מי שחי בתנאים אחרים, בתנאים בהם ליהודים לא היתה חירות. שיהודים לא העזו ללכת בחוצות באופן חפשי, יהודים שחיו בבונקרים, שהתגעגעו לאורות - הסתכלו מרחוק על אורות מתוך הערים אר ידעו שזה לא בשבילם, "מי בכם הנשאר" רואה אני בזאת שליחות אישית - "אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך", תקומת מלכות ישראל, ומדינת ישראל זהו דבר גדול שאיננו מובן מאליו, ובראש וראשונה עלינו להודות לקב"ה על כך שיהודים מתהלכים חפשי ברחבי העולם, ואינני מדבר על פתיחת שערי ארץ ישראל לעליה, על קידוש השם הגדול בתקומת מדינת ישראל, על "כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה", על הישועות והנסים שהתלוו להקמתה, אלא על עצם העצמאות. הרמב"ם מדבר בהרחבה על משיח - ומתאר בדברים גדולים ונשגבים את אשר יקרה בעת בוא המשיח, אך כשעליו לסכם כקצרה מהו משיח? משיב הרמב"ם: "מלכות חוזרת לישראל".

רבותי עמים רבים זכו למדינה ועצמאית בתקופה האחרונה עשרות ואולי מאות. אך אין עוד דוגמה לתופעה כזאת: "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם. בהיותכם מתי מספר כמעט וגרים בה", שייעודו של עם ישראל לארץ ישראל נקבעה עוד קודם שהיו יהודים בארץ ישראל. אכן הרבה מדינות זכו לעצמאות - התושבים שהיו באותה מדינה זכו לעצמאות מדינית. אך כמה היינו ביום ה' אייר תש"ח - "מתי מספר כמעט וגרים בה", איפה עוד קמה מדינה כזאת? אמת לא תמצאו לה אח ורע. עם אשר עזב את ארצו לפני אלפים שנה. עם אשר ישב בתימן ובאירופה יותר מאשר ישב כארץ ישראל. אך נשאר בדבקותו לארץ ישראל בכל השנים, בין המתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון", ובין אלה שאינם מתפללים. ונהפכה כיום למרכז לעולם כולו.

המדינה היחידה היום כעולם כולו - שהמעצמות עזרו בהקמתה ומיד אחר כך היכו על חטא, המדינה היחידה שניגודי אינטרסים עולמיים מצטלבים בה. היכן ישנה עוד מדינה שתקומתה היתה מלווה בעוורון בלתי מוכן לכל מדינאי העולם כולל יהודים, אשר לא ראו את אשר מדינת ישראל תחולל. לא ראו את אשר יקרה בין מדינות ערב לישראל, שכן אילו ראו מעט ממה שקרה לאחר הקמתה לא היתה אף מדינה מסכימה לתמוך בהקמתה. אף אחד לא העלה על הדעת שזה יעורר מלחמות בין מצרים לעיראק, בין לוב למרוקו וכו'. המדינה נוסדה מתוך כשלונה של המנהיגות היהודית שלא השיגה את אשר רצתה. מנהיגות שנלחמה בעד אישורי כניסה לארץ למאה אלף יוצאי מחנות, וב"ה לא הצליחה במלחמה זו, ומתוך כך נוסדה המדינה.

המדינה היחידה היחידה שמיום היווסדה נאלצת לעמוד על נפשה, שעם שרידי חרב יוצאי מחנות הפליא את העולם כולו, רק יצאו מהמחנות האיומים וזכו להפליא את העולם בגבורתו, וללא תשתית צבאית ונשק, עמדו מול שבע מדינות אויב ונלחמו ונלחמים עד היות בגבורה. המדינה היחידה שההסטוריה שלה כה אינטנסבית, רבותי, אילו היו מסריטים ומקליטים את הזכרונות שיש לי והיו מציגים אותם בעוד אלף שנים, יגידו הצופים שזהו סרט המקיף לכל הפחות כמה מאות שנים, וימאנו להאמין שתוך ארבעים שנה נעשה כל זה!

חז"ל מספרים שרצה הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח, אך חזקיהו נענש ולא נעשה משיח היות ולא אמר שירה, היות ואמר שהדבר ידוע בכל הארץ ואין צורך לומר שירה מיוחדת על כך. מדינה כזאת בתנאים כאלו זה מובן ככל הארץ?! כיצד אפשר לא להודות לקב"ה כיום זה? רק עוור מסוגל להעלות על דעתו שלא להודות לקב"ה ביום זה. ואם נוסיף אח העיתוי שהדבר בא לאחר השואה הנוראה שעברנו, ואת העובדה שזאת פעם ראשונה בתולדות עם ישראל אחרי הגלות שהיה קידוש ה' במימד כה-גדול, לעומת חילול ה' הגדול בעצם הגלות ובחורבן הארץ, שפעם ראשונה מתנער עם ישראל ומורה גבורה מתוך השואה וזוכה לעצמאות, פעם ראשונה שנפתחים שערי ארץ ישראל לרוחה. כיצד ניתן שלא להודות לקב"ה? ולעינינו מתגלה ביום חזון שיבת ציון שהנביאים מדברים עליו, וזה הנותן את המשמעות לאתחלתא דגאולה, ואז יודעים אנו שהננו צועדים על הגל הנכון. וזאת למרות שיש בנתיים אף צרות שכן גאולתם של עם ישראל קמעא-קמעא.

גם אם נכונים לנו מבחנים ואולי אף קשיים. אומרת המשנה בברכות "מכרך על הטובה מעין הרעה", ולקראת מבחנים אלו העומדים בפנינו יש לחזק את ארץ ישראל ומדינת ישראל, ומי שחושב שאפשר לחזק את ארץ ישראל רק על ידי דיבורים על אהבת ארץ ישראל ולהתעלם מתוך כל מה שקורה בעם כולו חי בהזיות, בונה הוא את חצר-אדר ה' ו-ו'. לחזק את הארץ פירושו לחזק את העם כולו, לבנות תשתית תרבותית. ויש צורך היום להדגיש כמה דברים, לא מתוך התעלמות מדברים אחרים, אלא רואה אבי צורר להדגיש דברים אלו לחיזוק ארץ ישראל:

האחד, בפרשת יציאת מצרים מופיע פעמים: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", "חמה" ללא ו'. ובאותה עת אומרים חז"ל בא השטן וקטרג הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה. שואל ה"משך-חכמה" מדוע לא קטרג בשעת הנסים שארעו במצרים והמתין עד עתה לאחר שיצאו ממצרים ומשיב שכאן על הים היו ארבע כיתות, כל זמן שלא היו מפולגים לכיתות לא קטרג. ועתה שהיו כיתות שאמרו לחזור למצרים, והיו כיתות שרצו לקפוץ במסירות נפש לים, ואז בא הקיטרוג על עם ישראל. הקב"ה מעניש יחידים אך לא ציבור, וכשעם ישראל מאוחד כציבור אין הקב"ה מענישו. ומוצאים אנו כירושלמי השואל איך קרה שכימי דוד שהיה דור שידעו בו כולם תורה תינוק וטף, יצאו למלחמה ונפלו, ובימי אחאב שהיה דור של עובדי עבודה זרה, יצאו למלחמה ונצחו, ומתרץ הירושלמי שבימי דוד היתה שנאת חנם, מלשינות ופילוג כעם, אך כימי אחאב למרות שהיו עובדי עבודה זרה היו מאוחדים בתוכם ולכן נצחו במלחמה. וזהו היסוד הראשון שעלינו לחזק ולהתחזק כיום לקראת המבחנים הצפויים לנו.

השני, יש צורך לחדש אז המלוכה. בעית הממלכתיות וקבלת המרות של "שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך" היתה תמיד כעיתית כעם ישראל, ולכן החמירה ההלכה בנושא זה וקבעה שהמורד כמלכות חייב מיתה. ועל אחת כמה וכמה בימינו, כאשר ישנם קיצונים מימין שאינם מקבלים מרות המלכות, וישנם קיצונים משמאל שלא מוכנים לקבל את מרות המלכות. ופעם הראשונה שציבור מאורגן דתי, לאומי וציוני הכריז - שאינו מקבל מרות ממלכות ישראל. המלוכה נחלשה. יש עקרונות, ופעמים זמנים שבהם צריך לצאת כמרד, אך יש לזכור שבעית אי קבלת מלכות ומרות הינה אחת הבעיות הקשות כהלכה, לא פחות קשה מפרשת עגונה ולא יתכן שכל בר בי-רב יפסוק מתי ניתן שלא לקבל מרות של ממשלת ישראל. אך גם אלה שראו מצוה בגרירה, יש לפעמים שמותר להתענות בשבת, אך אם הינך מתענה בשבת אתה חייב תענית על תעניתך. צריך לדעת שמלכות ישראל נחלשה ולקראת מבחנינו בעתיד יש לחזק את המלוכה בישראל. לא להחלישה אלא לחזקה. גם אם צדקו ככל אשר עשו, ואף אם אמרו 'לשם יחוד' ככל מעשיהם. יש על כולם לחזק את המלוכה בישראל.

השלישי - רבותי, לדבר על אהבת ארץ ישראל בעם במצב של ימינו, כאשר לעומת כל יהודי שנאבק בימית עמדו לפחות מאה יהודים בתור במשרדי הנסיעות ברחבי הארץ וחפשו היכן לבלות את חופשתם בחוץ לארץ. עלינו לחנך את העם לנכונות לקרבנות. יש צורר להלחם נגד החמרנות, נגד הסגידה לאלילי כסף וזהב, לאל זר בקרבו. ונגד הסגידה ליצר הרע ותאוות. אי אפשר לנטרל את כל הבעיות בעם ולדבר רק על אהבת ארץ ישראל כאשר אין את התשתית המוסרית של נכונות להקריב משהו למען ערכים. אין לדבר על אהבת ארץ ישראל ולחנכה לכך, אלא יש להתחיל מהיסודות. להלחם בחמרנות ולהעלות את הרמה המוסרית, התורנית, דתית ותרבותית. לא לקחת יהודים, לעשותם בעלי תשובה ולהוציאם מן החברה, אלא יש צורך להשתל בתוך החברה, להעלות את החברה מכפנים. זוהי הדרך של חינוך ארץ ישראל. אי אפשר לדבר על ארץ ישראל כאשר מנטרלים את כל השאר, שכן זאת דרך ליחידים, ולמאות ואלפים בלבד וב"ה יש למעלה משלושה מיליון יהודים בארץ. יש צורך לחזק את כלל ישראל וראשית את ההכרה שכדאי להקריב במקצת בעבור ארץ ישראל.

והרביעי - יש צורך לחזק את המדינה בפועל, במעשה. עלינו לדעת שישנם דרכים לגאולה. יש גאולה בדרך ניסית ויש גאולה של קמעא קמעא, שפירושה שהגאולה עוכרת דרך תהליכים הסטוריים, ותהליכים הסטוריים פירושו של דבר שעלינו לעבור דרך תהליכים טבעיים. לכן יש לחזק את התשתית המדינית, הצבאית, הכלכלית והתרבותית. לא לדבר על ניסים אלא לעשות מעשים! יש סכנה בזמן האחרון שאנשים מנותקים מהמציאות וחושבים שאפשר לבנות את ארץ ישראל רק מתוך פסוקים, מאמרי חז"ל, ומתוך אידאולוגיות. "קמעא קמעא" פירושו שיש צורך לעבוד ולחזק את התשתית בכל מיני דרכים ולהיות עירניים לכל מה שקורה בעם, להטות שכם ולעשות מעשים. בהסתמכות על הנסים יש חוסר אחריות כלפי העם והארץ וזה עלול לעשות לאל את שארית ההשפעה שיש לציבור הדתי בארץ. יש יהודים המוכנים להקריב קרבנות. יש יהודים שיש בהם תורה ויראת שמים, אבל אם לא מאמינים שאנו חיים בתקופה משיחית. שלנגד עינינו חזון שיבת ציון לא נצליח לחזק את ארץ ישראל. יש לחזק את האמונה שאנו נמצאים באתחלתא דגאולה, בחזון הנבואי בשיבת ציון, וזה הולך לאור עד נכון היום. יש לדעת שאנו חיים כהתקדמות מתמדת לקראת הגאולה, אמנם לא הכל ברור ומובן לנו, אך בל נכתיב לקב"ה את התהליכים והמהלכים. נעשה את אשר מוטל עלינו לפי הבנתנו. אך מתוך ידיעה שאנו נמצאים בתוך תהליך גדול. חזוננו איננו חזון של מדינה חילונית, לא רק מדינה עצמאית, לא רק מדינה של חרות ושלום, אלא רצוננו לראות את מלכנו "הנה מלכך יבוא צדיק ונושע" זהו החזון. לראות את משיח צדקנו ובנין בית המקדש עומד על תילו. "והייתם לי לעם ואני אהיה לכם לאלוקים", זהו החזון, ואת האמונה הזאת יש צורך לחזק. ובכך נחזק את ארץ ישראל ועם ישראל הזקוקים לחיזוק ובכך נכין את עצמנו לקבלת פני המשיח שיבוא ויתגלה במהרה בימינו, אמן.