מנוי אהרן ובניו ככהנים, לכתחילה או בדיעבד / שלמה רוזנפלד
בפרשת תצוה (שמות כ"ח) נאמר למשהי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי". האם מנוי זה היה לכתחילה או בדיעבד? הגישה המקובלת היא דעת רש"י ויונתן בן עוזיאל בבמדבר ג', יב': "ואני הנה לקחתי את הלווים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים". כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכורי ישראל".
מסביר שם רש"י: "ואני הנה לקחתי" - ואני מהיכן זכיתי בהן מתוך בני ישראל - שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי, ע"י הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה הענודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו ע"א, נבחרו תחתיהם".
לכאורה גישה זאת תמוהה קצת. היתכן שתפקיד כה רם נקבע בעם ישראל בדיעבד? ועוד שלעומת זאת, אנו מוצאים שבמנוי הרשויות האחדות בעם כגון: המלוכה, הנבואה, שופטים וזקנים, הקב"ה בוחר במיועדים לכך לכתחילה. במלוכה אנו מוצאים שיעקב קבע: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט), ולפי דברי הרמב"ן שם היה זה צווי וקביעה לדורות שתפקיד השלטון והמלוכה יהא בסמכותו של שבט יהודה. לכן, החשמונאים שהיו כהנים ולקחו לעצמם גם את תפקיד המלוכה, נשמדו בעוון זה. גם אצל הנביאים מצאנו הקדשה מיוחדת (משה, אלישע, ישעיה, ירמיה ועוד). וכן הדבר אצל שאר הנביאים כפי שכותב הרמב"ם בסוף פ"י מהלכות יסודי התורה. גם במנוי הזקנים (במדבר י"א) או השופטים (שמות י"ח), מצאנו שהיה זה לכתחילה וע"י בחירה מכוונת. ברם, הדבר כבר שנוי במחלוקת בזבחים קט"ו.
המשנה שם אומרת: "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן, נאסרו הבמות ועבודה בכהנים". זהו כנראה, המקור לשיטת רש"י. זאת, בתנאי שנאמר שהצווי להקמת המשכן - שכלל בתוכו גם את מנוי אהרן ובניו ככהנים כנאמר בשמות ל, ל, - היה לאחר חטא העם (פי ל"ב). ואכן, זוהי שיטתו בשמות ל"א, י"ח, שכל צווי המשכן בפרשיות תרומה, תצוה ותחילת כי-תשא (פרקים כ"ה, ל"א), היו לאחר חטא העגל המופיע באמצע פרשת כי-תשא. ומכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה. עוד נאמר שם בגמ' שגם די יהושע בן קרחה סובר כך, ומה שנאמר במעמד הר סיני: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו", אין הכוונה לאהרן ובניו שנקראו אח"כ כהנים, אלא כונת הכתוב לבכורים שיועדו להיות כהנים. לכאורה, ישנה ראיה מפורשת לשיטה זאת ממעמד הר סיני שנאמר בו: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כ"ד, ה'). משמע, שאכן הנערים העלו את הקרבנות ומי הם אם לא הבכורות שנתקדשו ביציאת מצרים?! וכן מוצאים אנו בספר במדבר מספר פעמים שהקב"ה החליף את הבכורות בלויים. כגון: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם" (שם ג, י"ב), וכן: "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל" (שם ג', מ"ה), וכן: "נתנים נתנים המה לי מתוך בני-ישראל, תחת כל פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי" (שם ח', ט"ז).
חסרונותיה של גישה זו:
א. ההנחה הרעיונית שאכן מנוי זה נעשה רק בדיעבד.
ב. אנו מוצאים שיש מעמד של כהנים כבר במעמד הר סיני כפי שראינו בשמות י"ט. אומנם ר' יהושע בן-קרחה התגבר על קושי זה וטוען שאילו הם הבכורים, אך אין זה פשוטו של מקרא. במיוחד, שהתורה דייקה בלשונה ופעם קוראת להם במפורש "נערי בני-ישראל" ופעם "כהנים". כ"כ מצאנו שאהרן, נדב ואביהוא התקרבו אל השכינה יותך מהזקנים ושאר ישראל. כנראה, שכבר אז הם היוו מעמד מיוחד שיועד לכהונה.
ג. אם נלך לפי סדר התורה - וזוהי גם שיטת הרמב"ן על התורה בכמה מקומות - ניוכח שיעוד אהרן ובניו לכהונה כבר מוזכר בפרשת תצוה פ' כ"ח, לפני חטא-העגל!!!
חסרונות אלו מובילים אותנו לגישה השנייה המובאת שם בזבחים בשם רבי ורב אסי האומרים גישה אחת אך בשתי נימות שונות.
רבי אומר: מה שנאמר "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו", זו פרישות של נדב ואביהוא. מסביר שם רש"י: "כלומר, לא נקראו בכורות כהנים, אלא מי הם הכהנים הנגשים שהוזכרו כאן לפרוש מן ההר, זה נדב ואביהוא שנעשו כהנים בסיני, והן הכהנים הנגשים אל ה' להקריב קרבנות".
גם רב אסי הולך בדרך דומה אלא שהוא מובא ברש"י בשני הסברים התלויים בגירסאות שונות. לגירסא האחת: רב אסי אומר על הפסוק: "וישלח את נערי בני ישראל" שאכן היו אלו הבכורות אך באותו יום פסקה עבודתם ע"פ צווי ה' ויועצו נדב ואביהוא ככהנים, עד הקמת המשכן ומתו". אלא שלגירסא זאת לא ברור מדוע נפסקה עבודת הבכורים במעמד הר סיני. לגירסא האחרת: רב אסי אומר שצריך לעשות אתנחתא בין "וישלח את נערי בני-ישראל" ובין המשך הפסוק: "ויעלו עולות וזבחים". החלק הראשון עוסק בשלוח בני-ישראל להביא קרבנות ולעמד עליהם אך לא להקריבם. החלק השני עוסק בהעלאת עולות. ומי העלם? מי שזהו תפקידו, כלומר: אהרן ובניו.
לפי הגישה השניה על גווניה השונים, אכן נבחרו אהרן ובניו לכתחילה. אך גם לפי שיטה זאת מתעוררות קושיות. ראשית, הפסוק "וישלח את נערי בני ישראל" שפשוטו מוכיח בגישה ראשונה כנ"ל. כ"כ קשים אותם מקורות המדברים על החלפת הבכורים. כנראה, שהרמב"ן בתחילת פרשת קרח, ובמיוחד בט"ז, כ"ה מאמץ גישה זאת. [וכן בפרושו על הפסוק "וישלח את נערי בני-ישראל" מסביר שאין הכונה לבכורות אלא לבחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא].
עד כאן הצגנו את שתי הגישות כמחלוקת, ולכל גישה יתרונות וחסרונות.
ננסה להציג גישה שלישית, ובה נשלב את שתי הגישות על יתרונותיהן, ונשתדל להיות צמודים לפשוטו של מקרא.
ראשית, נקבל את העקרון המרכזי של הגישה השניה שאכן אהרן ובניו יועדו לכתחילה להיות כהנים כפי שראינו בפרשת תצוה שנאמרה בתורה לפי סדר הזמן, משום כך נסביר את הנאמר במעמד הר סיני "כהנים" כפשוטו. שכונת הכתוב על אהרן ובניו המופיעים כ"כהנים" גם בהמשך התורה. מאז ומתמיד יעד הקב"ה אותם להיות שליחי הצבור המיצגים את עמו בעבודתם אותו. וכן גם היו אהרן ובניו - במעמד הר סיני - במעמד קרוב יותר אל השכינה ושמרו על העם, לבל יתקרבו יתר על המידה אל ההר. כפי שגם בביהמ"ק הם נגשים קרוב יותר אל ה' ושומרים משמרתו. תכונותיו של אהרן הקנו לו את מעמדו בזכות עצמו, ולא כממלא מקום של משהו אחר. עם זאת, נראה שגם לבכורים יועד תפקיד כלשהוא עקב הקדשתם במצרים. תפקיד זה היה אמור להיות עבודתם של שבט לוי - או חלק מתפקידים אלו או בשיתוף עם שבט לוי. במיוחד, בא הדבר לידי ביטוי בגירסא השנייה של רש"י הנ"ל שהבכורות נשלחו רק להביא קרבנות ולעמד עליהם, שהם תפקידי משנה, וביתר דיוק העוזרים של הכהנים.
בעצם, גם הלויים שמשו כעוזרים של הכהנים, כפי שמגדיר זאת הקב"ה בבמדבר פרקים ג' וי"א: "הקרב את מטה לוי והעמדת אותם לפני אהרן הכהן, ושרתו אותו...ונתת את לויים לאהרן ולבניו. נתונים נתונים המה לו מאת בני-ישראל". לפי גישה זאת, נדייק שכל אותם מקורות המדברים על החלפת הבכורים, מדגישים שה' לקח במקומם את הלויים ולא מדובר כלל על הכהנים. כגון: "ואני הנה לקחתי את הלויים" וכן: "קח את הלויים והיו לי הלויים".
לאור הסבר זה נפרש אח הפסוק "וישלח את נערי בני ישראל" כפשוטו שהכונה לבכורים, שהם הביאו הקרבנות אך לא הקריבום. [כגירסא השניה ברש"י].
רעיון דומה לגישה זאת אנו מוצאים גם במנוי המלך, כפי שמסביר הרמב"ן על הפסוק: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". לדעתו, פסוק זה הוא צווי שהמלכות לא תסור מיהודה לשבט אחר. ומה שהקב"ה מנה את שאול למלך והבטיח שיהיה גם המשך למלכותו, אינו סותר עקרון זה. גם אם עיקר המלכות שייך ליהודה, היה שאול משתלב במלכות בצורה כלשהי: כמשנה למלך, או מלך על חלק מעם ישראל. לפי זה גם מלכות בית-דוד לא היתה בדיעבד אלא לכתחילה.
אותו העקרון יכול להיות גם בקשר לכהונה. זהו שאמר הנביא לעלי הכהן בשמואל א', ב', כ"ז: "כה אמר ה': הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן, לעלות על מזבחי להקטיר קטורת, לשאת אפוד לפני, ואתנה לבית אביך את כל אשי בני-ישראל".