מערכת הסמלים במשלי יחזקאל / יובל רויכמן

רשימת המשלים

פי"ג - משל הטיח והגשם.
פט"ו - משל הגפן הניחרת.
פי"ז - משל הנשר והארז.
פי"ט - משל הכפיר טורף האדם.
משל הגפן הפוריה.
פכ"א - משל יער הנגב.
משל החרב שהוחדה.
פכ"ב - משל הכסף והסיגים.
פכ"ד - משל הסיר.
קרובים למשלים הנ"ל: הדימויים ההסטוריית - פט"ז, פכ"ג.
חזון העצמות היבשות - פל"ז.

דרך הפירוש

מטרת המאמר להראות שאין המשלים ביחזקאל מפוזרים ומקריים, אלא קשורים בקשרים פנימיים. דרך הפירוש המוצעת להלן מבוססת על ההנחה שמשלי הנביא אינם אמצעי להמחשת הנמשל בלבד, אלא שיש קשר מהותי בין משל לנמשלו. סבתו של הקשר באורגניות המחשבה הנבואית, ותוצאותיו - מערכת סמלים קבועה, יחסים קבועים בין דימויים מסוימים לרעיונות הרוחניים המובעים על-ידם.

נסביר דברינו בקצרה: אורגניות המחשבה הנבואית היא תבונה של הנבואה, הבאה להסביר מדוע בנבואה כל-כר הרבה דימויים, חזיונות, משלים ומעשים ממחישים. אין הנבואה מחשבה פילוסופית מופשטת, אלא מחשבה מדמה הרואה את מיסרה הרוחני דוקא בתופעות החיים והטבע. בנבואה - אין הנמשל מחפש משל כדי שימחישו, אלא הנמשל צומח מתוך המשל דוקא. לדוגמא: ירמיהו הולך אל בית היוצר בלי לדעת על מה ולמה, ורק אחרי שהוא רואה את מעשי היוצר הוא מבין בדבר ה' את משמעותם (ירמיהו כ' יח'). ויש עוד הרבה מראות שקדמו לנסמל בהם (למשל: ירמיה פ"א, עמוס פ"ח ועוד). כי הנמ"י הוא המהות והעקרון הרוחני הנמצא נמשל - בתופעות החיים. ולכן הנביא רואה בתופעות מסוימות סמלים קבועים למסריו ולנבואתו.

אחדות אורגנית זו, שאנו מוצאים בנבואה, וחלשת ביחזקאל. בד"כ אין דימויים שזורים בנבואותיו של יחזקאל. יעומתו, ישעיה למשל, עשיר בדימויים שזורים (לדוגמא: בתשעת הפס' הראשונים בישעיה - ששה דימויים. ביחזקאל יש דימוי השזור בנמשל רק בדימויים ההסטוריים בפט"ז, ובפכ"ג, וכן בפל"ד וגם שם רק דימוי אחד מורחב! יש להוציא מכלל זה את הנבואות על הגויים העשירות בדימויים). במקום דימויים שזורים - אנו מוצאים ביחזקאל חזיונות, מעשים ממחישים ומשלים. בניגוד לדימוי השזור בנמשל (כמו: "כספך היה לסיגים..שריך סוררים..."), המשל מתרכז סביב דימוי אחד, מרחיבו ומפתחו כיחידה עצמאית בלתי תלויה בנמשל. האחדות האורגנית מורגשת פחות באמצעים כאלו - אין תופעת החיים שזורה במסר הרוחני, אלא - דימוי ממשיל לחוד ונמשל לחוד. להחלשות האחזות האורגנית ביחזקאל יתכנו שני הסברים:

א. יחזקאל הוא נביא הגלות. קישרו לטבע ולתופעות החיים מסביבו קלוש יותר. ממילא האחדות האורגנית בנבואתו נחלשת. לכן הוא נוטה להגביה לחזיונות שמימיים יותר משאר הנביאים, בי בזו נחמתו - ולא בופעות החיים שסביבו. כך אפשר להסביר גם את הנתקותו מהעם, הסתגרותו ושתיקתו.

ב. יחזקאל עומד בקצה הכרונולוגי של הנבואה. ובאמת זכריה הבא אחריו דומה לו בחוסר האורגניות ובנטיתו הגדולה לחזיונות. דניאל הדומה להם (בחזיונותיו הרבים, בדימויים שבהם, בתגובתו להתגלות) אינו נכלל כבר בנביאים. כלומר: אחר גלות יהויכין וחורבן בית ראשון ניכרת החלשות בנבואה, לפני כליונה הסופי.

אך בסופו של דבר גם המשלים שורשם בהסתכלות אורגנית. לכן, ננסה למצוא אלו משמעויות ראה יחזקאל בתופעות מסוימות, ומה הקשרים הפנימיים בין משמעויות אלו. אם נמצא מערכת יחסים קבועה יהיה בכך משום חיזוק לדרך פירושנו. על-ידי-כך גם נבין את המשלים השונים והקשרים ביניהם ביתר עמקות.

מקום המשלים ביחזקאל

כדי למקמם בדיוק וביסודיות יש לנתח את מבנה הספר ואת ההתפתחויות במהלכו. אנו נעמוד רק על נקודות מספר הנצרכות לענינינו.

בספר ארבעה חלקים:

פ"א-פכ"ד נבואות החורבן.
פכ"ה-פל"ב נבואות על הגויים.
פל"ג-פל"ט נבואות הגאולה.
פ"מ-שמ"ח חזיון הגאולה ההלכתי.

המשלים מופיעים בעיקר בחלק הראשון - תשעה במספר. החלק השני עשיר בעיקר בדימויים, ובשני החלקים האחרונים אין משלים בלל.

אף בחלק הראשון אין המשלים מפוזרים בשוה אלא מרוכזים בין פי"ג לפכ"ד. לעומתם המעשים הממחישים מרוכזים עד חזיון חורבן ירושלים ומעט לאחריו. (פי"ב לאחר-מכן מופיעים רק מעשים מעטים המצריכים הסבר מיוחד). כשרצף המעשים נפסק (פי"ב) מתחילים מיד המשלים (משל הטיח - פי"ג).

הנובע מהנ"ל שלמשלים תפקיד מוגדר ומסוים מאוד בנבואת יחזקאל. לאחר שיחזקאל מעורר את העם לתגובה במעשיו הקיצוניים והתמוהים (השוה את תגובת העם הנצפית בפ"ב, עם התגובה ההולכת ומתחזקת: ריש פ"ח, סוף פי"ב, ריש פ"כ) הוא עובר לאמצעי הרטורי הקל יותר - למשלים. ולאחר שבמעשיו עורר יחזקאל בעם את התודעה שחורבן אפשרי, הוא ממחיש במשלים את ודאיות החורבן וכוללניותו (זהו עיקר תוכנם כפי שנראה להלן). מכיון שרק זה תפקידם של המשלים, אין אנו מוצאים אותם לאחר החורבן.

פשר המשלים

טבעיות תהליך החורבן

הקבוצה הראשונה של המשלים (חמשת הראשונים - עד פי"ט) באה להמחיש את הקשר ההכרחי שבין החטא לחורבן:

כך במשל הטיח והגשם בסוף פי"ג: "אמור אל טחי תפל...היה גשם שוטף..והנה נפל הקיר". מכיון שהעם מחזק עצמו בנבואות השקר - בטיח, אין לו סיכוי להחזיק מעמד בגשם ובסערה.

ובמשל הגפן הניחרת בפי"ט: "הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה. (לכן) הנה לאש ניתן לאכלה". חולשתה של הגפן גורמת לשריפתה ולהתיבשותה. וכו'...

למשלים אלה יש לשייך במידת מה גם את דימוי האסופית הבוגדת בבעלה (פט"ז, ובדומה - הדימוי בפכ"ג): כשם שגורלה הטבעי - נקמת בעלה - כן גורל ישראל הנוגדים בהקב"ה.

את האופי הרטורי המחשתי של משלים אלה אפשר לראות בשאלות הרטוריות:

"היצלח למלאכה?" - משל הגפן הניחרת.

"תצלח?... התצלח?" - משל הנשר והארז.

והתשובה ברורה מאליה.

השאלה אינה רטורית גרידא. טמונה בה ההשקפה שתהליך החורבן הכרחי ואף טבעי: טיח מזמין חורבן. חולשה מזמינה יובש ושרפה.

במשלים האחרונים בקבוצה: משל הכפיר ומשל הגפן הפוריה (פי"ט) נימה שונה במקצת. החורבן אינו מוצג בהם כתולדת החולשה, אלא כתולדת ההתגדלות: הכפיר המתגדל והטורף אדם - סופו שיתנוהו בסוגר. הגפן שגבהה קומתה אל בין העבותים - סופה שתושלך לארץ ע"י הרוח ותיבש. יש פה המחשה של גודל הנפילה, אר לדעתי יש גם קשר הכרחי בין הגדולה לנפילה: הכפיר נתפס דוקא משום שטרף אדם, הרוח משליכה את הגפן דוקא משום שגבוהה היא נבלתי יציבה.

כלומר: יש במשלים אלו חולשה המזמינה חורבן, לעומת התגדלות המזמינה התמוטטות. הצד השוה שבהם, שהחטא מביא לחורבן באופן הכרחי וטבעי.

נסיות הגאולה.

בניגוד לטבעיות בחורבן ודוקא משום טבעיותו (עיין לקמן) - הגאולה בלתי טבעית וניסית. לכן בנבואות הגאולה אי-אפשר למשול משל אלא יש צורר בחיזיון. גם בו נשאלת שאלה רטורית, אלא שמגמתה הפוכה: "היחיו העצמות האלה?" - תהליך הגאולה מנוגד לטבע - מפליא. את ההסבר לכך נמצא בהבנת מערבת הסמלים ביחזקאל.

מערכת הסמלים הראשונה - פריחה ויובש.

במשלי יחזקאל יש שימוש במערכת הניגודים הסמליים הרגילה בתנ"ך למשל: שפלות וגבהות:

פ' י"ז - "ושתלת... על הר גבוה...
...אני ה' השפלתי עץ גבוה והגבהתי עי שפל..."

פכ"ח - "השפלה הגבה והגבה השפיל".

פ"מ - "ויניחני על הר גבוה מאוד.." ועוד.

אך אופינית בעיקר לספר הסמליות הניגודית: יובש - פריחה (מופיעה הרבה גם ביואל ובישעיה).

משל הנשר והארז. פי"ז פסי ט'-י': "..ואת פריה יקושש ויבש, כל טרפי צמחה תיבש".

שם, פס' כ"ד: "הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש".

משל הגפן הפוריה פי"ט: "פוריה וענפה ממים רבים... ורוח הקדים הוביש פריה, התפרקו ויבשו".

משל יער הנגב: "ואכלה בך בל עץ לח וכל עץ יבש...".

חזון העצמות היבשות פל"ז: "...והנה יבשות מאוד..." "יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו, נגזרנו לנו".

ובנבואות הגאולה: פל"ו למשל: "ענפיכם תתנו ופריכם תשאו..."

שני סמלים נוספים: אש ומים.

אש - במשלי השרפה! משל הגפן הניחרת: "הנה לאש ניתן לאכלה...".

משל יער הנגב: "הנני מצית בך אש...להבת שלהבת...".

ומים - במשל הנשר והארז: "ויתנהו בשדה זרע, קח על מים רבים... אל שזה טוב אל מים רבים היא שתולה".

במשל הגפן הפוריה: "על מים שתולה".

הללו מהוים ניגוד סמלי נסתר לאורך הספר:

שיא חזיון חורבן ירושלים: "מלא חפניך אש מבינות לכרובים וזרוק על העיר" (פ"י).

ושיא חזיון גאולת ירושלים: הנחל היוצא מבית-המקדש ומפריח את ים-המלח (פמ"ז).

כבוד ה' מתרומם מעל מפתן הבית כשהאש נזרקת (פ"י, פסוק די). מאותו מקום יוצא הנחל: "והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית".

הניגוד הסמלי הנסתר - שורש הניגוד הסמלי הנגלה. שהרי המים - שורש החיים, הפריון והפריחה. והאש - שורש ליובש, לחרבה ולחורבן. במעגל סמלים זה האש מביאה רק חורבן. אין כל קשר בין החורבן לגאולה, כי הגאולה היא גאולת החיים והיא מנוגדת לחורבן, למות וליובש. ומכיון שהיא מנוגדת מכל וכל לתהליך המיתה והחורבן הרגיל בעולם ביחיד ובעמים (ה"יחיו העצמות האלה?"), לכן הגאולה היא ניסית, והיא תלויה בהזרמת מים חיים בחסדו של הקב"ה, ב"נחל היורד מתחת כתף הבית".

משל הסיר וניגודו למשל החרב

נפרש כעת את המשלים בקבוצה שנותרה. מובנו ומטרתו של משל הסיר (פכ"ד) אינם ברורים: אין תוכנו מצביע על קשר הכרחי בין מצב לתוצאותיו, כלומר - אין הוא בא להצביע על ודאיות החורבן. ובאמת אין כבר מקום להראות שהחטא מניא לחורבן, ירושלם נצורה והחורבן בפתח. פשרו של חשל זה יובן אם נזכור את טענת אנשי ירושלים בחזיון החורבן (פי"א). יחזקאל צריך להתמודד עם אנשי ירושלים המאמינים שחומתה תגן עליהם, שהחומה היא הסיר שיגן על הבשר אשר בתוכה. זו הטענה שהשמיעו אנשי ירושלים בחזיון החורבן ועליה הוא ממשיל את משלו. תגובתו של יחזקאל כעת חריפה מתגובתו בחזיון החורבן. אז השיבם יחזקאל שהבשר יוצא מהסיר ויוכה בחרב, ומשמע, אולי, שהסיר (ירושלים) ישאר-ינצל. לעומת זאת בפכ"ד אין יחזקאל מותיר דברי "שפת הסיר וגם יצוק בו מים, אסוף נתחיה לתוכה...הרבה עצים, הדלק האש" - ירושלים תהפוך פניה - לא רק שלא תגן, אלא תשמש כלא המונע מלהמלט. החורבן יהיה כולל - ישראל יכלו בתוך ירושלים. ומי הגורם למהפך זה? - לא החרב המכה את הפרטים והמותירה, אלא האש המכלה.

ובאמת, במשל החרב (פכ"א): "תכפל חרב שלישיתה" - משמע ששליש יותרו (ובדומה במשל החרב בזכריה פי"ג: "והשלישית יותר בה"). ובמעשה "תער הגלבים" הוא "החרב החדה" (פ"ה): "והשלישית תיזרה לרוח וחרב אריק אחריהם... וזריתי שאריתך לכל רוח". ובפי"ד: "או חרב אביא על הארץ ההיא...ושלושת האנשים האלה בתוכה (נח, דניאל ואיוב הצדיקים)... הם לבדם יצילו נפשם". ומוזכרים שם גם רעב, חיה רעה ודבר שהצדיקים ניצלים מהם, אך לא אש!

ולעומת-זה האש השורפת את יער הנגב מכלה הכל: "הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עי לח וכל עץ יבש". אף העץ הלח, שלא חטא, אינו ניצל (משל יער הנגב - פכ"א).

כלומר, בנוסף למערבת הסמלים הניגודיים הנ"ל (מים-חיים-פריחה בניגוד לאש-יובש-מות) יש להוסיף ניגוד סמלי נוסף: בין אש לחרב. אש - כליה, חורבן טוטלי שאינו מותיר כלום, ובודאי לא סיכוי לגאולה. ולעומתה חרב (המיצגת גם את הדבר, הרעב וכו') - המותירה שארית, סיכוי לגאולה (המסומל ב"שלישית").

בסמל של החרב פתח למערכת הסמלים השניה, הדורשת את יחס החורבן לגאולה באופן שונה.

משל הכסף והסיגים

משל אחד נותר לנו לפרש - חשל בכסף והסיגים[1]. משל זה אינו שייר למערכת המשלים הנ"ל, והוא מעמיד את מערכת הניגודים הסמליים במובן חדש ושונה.

רעיון הגאולה שבו אינו רעיון המים - החיים והפריחה, אלא רעיון הטוהר. כהטהרה מופיעה במרכז נבואות הגאולה: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם..." בד בבד עם הפריחה והחיים. אלא שבנבואות אלו היחס בין הרעיונות הנ"ל קצת שונה]. האש - אינה עוד שורש החרבה והחורבן שתוצאותיה כליה בלבד, אלא תפקיד לה - היא המצרפת והמזקקת את הכסף מהסיגים. מופיע כאן הרעיון: "יסורים מצרפים" - לא קשר הכרחי בין חטא לחורבן, אלא קשר הכרחי וטבעי בין חורבן לגאולה. אי אפשר לגאולה ללא חורבן. מגמתו הבסיסית של משל זה לנבא על חורבן, אך מורגשת בו נימה חדשה: אין החורבן כליה גמורה ואף לא חלקית, אלא גאולה מסתתרת בו.[2]

סכום ופשר - שני פניה של האש

הנביא יחזקאל אינו רואה את המאורעות המתרחשים לישראל רק במישור האנושי הרגיל. בחזיונותיו הוא רואם במישור השמימי - במעשה המרכבה, ובמשליו - בתופעות החיים והטבע, והכל אחד.

הוא רואה בטבע שחולשה מביאה ליובש ולהחרבות, שהתגדלות יתרה מביאה להתמוטטות ולנפילה, והוא יודע שחטאים אלו בישראל יביאו בהכרח לחורבן.

הקב"ה מראהו את האש היוצאת מהמרכבה לשרוף את העיר, היא, היא האש ששלחו הבבלים בירושלים, והיא, היא האש השורפת, האוכלת, המבשלת והמצרפת בכל זמן ומקום. בהסתכלותו הוא רואה את האש שורפת ומכלה, דבר לא נותר ואף לא הלח החי. ממילא אין הוא רואה סיכוי: אף הצדיקים לא ינצלו, ואיה גאולה? לכן הוא מוראה בחזיונות (המישור השמימי) שיתרחש נס: שאף העצמות היבשות תחיינה, שנחל מים יצא מבית-המקדש וישקה ויפרה, שהקב"ה יתן "לב חדש ורוח חדשה" - חיים חדשים ופריחה.

אך האמנם האש מכלה בלבד? בהתבוננות יתרה הוא רואה, שאע"פ שהאש מכלה את החיים, הרי שהכסף יוצא ממנה מזוקק וטהור. מכאן ידיעתו ש"נח, דניאל ואיוב" יותרו, מבאן הוא יודע שהגאולה מסתתרת בחורבן. אין הגאולה ניסית - אלא טבעית שבטבעית. בבחינת החיים הגאולה ניסית, אך בבחינת הטהרה, העמוקה יותר - הנס הריהו טבע.

* * *

מה משמעות הסמל של האש המכלה? הרי נותרה שארית לישראל ולא היתה כליה גמורה. יש להבין שאין הנבואה ראליסטית גרידא, אלא היא דורשת את הבחינות הרעיוניות שבמציאות ההסטורית. בכך פתח להבנת הרבה אי-דיוקים לכאורה שבנבואה, השכיחים ביחוד ביחזקאל. בנידון דידן יש להצביע על שתי בחינות רעיוניות:

א. כליה - היא הראוי ולא המצוי. מן הראוי היה שתבוא כליה על ישראל, אלמלא חסדו של הקב"ה. כדוגמת: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו לעמורה דמינו". העונש הראוי - כעונש של סדום ועמורה.

ב. חורבן וגלות דרכם להביא לכליה ומות. זהו הכלל בחיים - בהיסטורית העמים. ישראל הוא עם חי, ולכן היינו מצפים לכליונו. בבחינה היותר עמוקה, ישראל הוא אמנם עם חי, אך חיים מסוג אחרי חיי טהרה - זכות החיים ללא סיגיהם. ולכן כללי חייו שונים, ולדרכי ההסטוריה שלו - כללים פנימים משלהם, ההפוכים אף לכללי החיים הרגילים.

במאמר זה הצבענו על שני פנים בגאולה ביחזקאל: גאולת החיים - הניטית, לעמת גאולת הטהרה - הנובעת דוקא מהחורבן. כידוע מיוחדת ליחזקאל הגאולה שב"חמה שפוכה", שאינה נובעת מתשובתם של ישראל, אלא בעל-כרחם: "ועשיתי את אשר בחקותי ילכו". אך לא כאן המקום לדון בה.



[1] משל האש המצרפת את הכסף מופיע גם בזכריה פי"ג. ומופיע שם קשר מפורש בין הסיכוי שמותירה החרב לתפקיד שממלאת האש: האש צורפת את אשר הותירה החרב (עיין שם), וזה מתאים להפליא ומאשר את הרעיון שבחרב הפתח למעגל הסמלים החדש של האש, כפי שכתבנו.

[2] למרות שמשל הכסף המצטרף מופיע גם בזכריה (פי"ג), בישעיה (פ"א, פמ"ח) ובמלאכי פ"ג - מובנו כאן ייחודי ליחזקאל. בישעיה ואף בזכריה (עיין היטב) היתוך בכסף - חלק מתהליך הגאולה, ואילו ביחזקאל הוא החורבן עצמם "וידעתם כי אני ה' שפכתי חמתי עליכם" (אמנם יחזקאל משתמש בביטוי חמה שפוכה גם בגאולה פ"ז). בחלק זה של הספר אין נבואת גאולה אחת, כך שנראה לפרש בם משל זה בנבואת חורבן.