חייב איניש לבסומי בפוריא / יחיעם עוזרי

הגמ' במסכת מגילה (דף ז:) מביאה מימרא בשם רבא: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", לברור מימרתו של רבא, נצטרך לדון בג' נושאים:

א. החיוב במימרת רבא לבסומי בפוריא.

ב. מטעם מה חייב רבא (למ"ד שיש חיוב).

ג. כמות חיוב הלבסומי.

א. האם קיים חיוב לבסומי בפוריא

הגמ' (הנ"ל) כותבת "אמר רבא חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המו לברוך מרדכי. רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה ושחטיה לרבי זירא. למחר, בעי רחמי ואחייה. לשנה, אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה, לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא". מתוך דברי הגמ' רואים שרבא בא לחדש שאדם חייב להתבסם בפורים, ולאחר מימרת רבא הגמ' סמכה את הסיפור של רבה ורבי זירא. ונחלקו הראשונים האם אנו מקשרים את מימרת רבא לסיפור רבי זירא ורבה או שאין אנו מקשרים בניהם, נפק"מ תהיה האם הספור בא להפקיע את דינו של רבא ולא לקבלו להלכה (הספור בא להראות את השלילה שיש בדינו של רבא לבסומי בפוריא) או ניתן להגיד שישנם א. מימרת רבא. ב. ספור המעשה של רבה ור' זירא ואין קשר ביניהם.

הרא"ש (בפרק א' סימן ח') מביא את מימרתו של רבא כלשון הגמ' ומשמיט את ספור המעשה של רבה ור' זירא, וכן מביא הרי"ף (דף ג: באלפס) את מימרת רבא כלשונה ומשמיט את הספור, נראה מתוך דבריהם שהם מקבלים את דינו של רבא להלכה.

לעומתם מביא הר"ן על הרי"ף (בדף ג: באלפס) את דברי ר' אפרים שמקשר בין דינו של רבא לשפור המעשה של רבה ור' זירא וז"ל: "וכתב ר' אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לרבי זירא כדאיתא בגמ', אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר למעבד הכי". נראה מדבריו שמסדר הגמרא הביא בהכרח את ספור רבא ורבי זירא לאחר מימרת רבא כדי לדחותה ולא לקבלה להלכה. וכן מביא בעל המאור (על אתר) תת דברי ר' אפרים ופוסק כמותו וז"ל: "מההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לרבי זירא... אידחי ליה מימרת רבה ולית הלכתה כוותיה ולא שפיר למעבד הכי" כנראה שסברת בעל-המאור שפוסק כמו ר' אפרים הוא משום שינוי הגירסא בגמי. בעל-המאור גורס (וכך יש גורסים בדברי הר"ן על הרי"ף הנ"ל) שאת מימרת חייב איניש לבסומי בפוריא אמרה רבה ולא רבא כגירסת גמרתנו ולכן מתוך המקרה של רבה יצא שיבוש מהחיוב שחיוב הוא בעצמו ולכן סובר שלא שפיר למעבד הכי] והמאירי גם הוא מביא את דברי ר' אפרים (בחידושיו על הגמ' הנ"ל) והולך בגישתו וז"ל: "ומה שכת' בגמ' חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע נדחה ע"י מה שהזכיר אחר-כך קם רבה ושחטיה לרבי זירא ונדחו כל הדברים".

בעל-העיטור מביא את מימרת רבא כלשונה ומשמיט את ספור המעשה כמו שהביאו הרא"ש והרי"ף, וכן מסביר ספר האשכול את דינו של רבא ודוחה את פסק ר' אפרים מתוך ספור המעשה שמביאה הגמרא. בסיפא של המעשה נאמר: "לשנה, אמר ליה ניתי מר ונעבד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה, לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא", מתור תשובתו של ר' זירא לרבה נראה שמימרתו של רבא לא נדחית אלא באה לחזק דבריו, כי אם נאמר שנדחית לא היה ר' זירא עונה לרבה שלא מתרחש נס בכל שעה ושעה אלא היה צריך לענות לו שלא נתקבלה מימרת רבה להלכה ולכן אינו רוצה לעשות איתו סעודת פורים ביחד.

הרמב"ם בהלכות מגילה (פרק בי הלכה ט"ו) מביא את מימרת רבא בשינוי גירסה מגמרתנו וכותב: "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו", ומפרשי הרמב"ם נחלקו בדברי הרמב"ם האם הוא מקבל את מימרת רבא להלכה או לא, המגיד-משנה (על אתר) מביא מקור לדברי הרמב"ם את מימרתו של רבא ולא כותב את ספור המעשה, נראה לפי דבריו שמקבל את מימרת רבא להלכה. אר ניתן להעלות מתוך לשון הרמב"ם שלא מקבל את פסק רבא להלכה, אחרת היה כותב את ההלכה כלשון מימרת רבא וכך נראה להבין בהגהות מימוניות (ס"ק בי על אתר) שמביא את דברי הראבי"ה (ס"ס תקס"ד): "שכל הני למצוה בעלמא ולא לעיכובא".

נמצאנו למדים מתוך האמור לעיל שישנם שתי גישות מרכזיות בחיוב מימרא של רבא א. רא"ש, רי"ף, האשכול, בעל העיטור והרמב"ם לפי הסבר המגיד משנה מקבלים את דינו של רבא להלכה וכך פוסקים. ב. ר' אפרים שכמותו פוסקים הר"ן, בעל-המאור והמאירי שאינם מקבלים אותו להלכה ודוחים דבריו.

ב. סברת חיוב רבא לבסומי בפוריא

ניתן להסביר את דינו של רבא "לבסומי בפוריא" כחלק ממצוות הנוהגות ביום פורים. במגילת אסתר נאמר (פרק ט' פסוק כ"ב): "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", מפסוק זה נראה שיש מצוה לעשות את יום הפורים יום משתה ושמחה. ננסה לברר את המושגים: א. משתה ב. שמחה.

לגבי שמחה ניתן להשוות לשמחה אחרת שבה אנו מצווים, בתורה (דברים פרק ט"ז פסוק י"ד) נאמר: "ושמחת בחגך", על פסוק זה מסבירה הגמ' במסכת פסחים (דף קט.): "ת"ר חייב אדם לשמח את אשתו ובניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחתה בחגך במה משמתם? ביין, ר' יהודה אומר האנשין בראוי להם... ביין", אנו רואים מתוך כך שיש חובת שמחה שנעשית ע"י שתית יין. לגבי משתה מה החיוב שהמגילה מחייבת אותנו, יתכן להסביר שעל זה באה מימרת רבא לענות שחייב איניש לבסומי בפוריא משום חובת משתה, וכן נראה מתור פסקי הרמב"ם שמביא שינוי כין חובת שמחה שיש ברגל לבין שמחה ומשתה שיש בפורים. בהלכות יום טוב (פרק ו' הלכה י"ח) כותב הרמב"ם "אנשים אוכלים בשר ושותים יין "אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. ואילו בהלכות פורים (פרק ב' הלכה ט"ו) כותב "כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". נראה מתור פסקי הרמב"ם שלסעודת פורים יש אופי שונה מסעודת יום טוב שנובע כנראה מדינו של רבא והוא המשתה הנאמר במגילה (וכן עיין במה שכתב נמוקי מהרא"י שמובא בספר הלקוטים מהדורת פרנקל דף תרל"ח על דברי הרמב"ם שחילק בין שמחה למשתה בפורים).

אבל לדעת הסוברים כר' אפרים שאינם מקבלים את מימרת רבא להלכה מה לדעתם יהיה החיוב של משתה ושמחה בפורים? ניתן לאמר שלדעתם לא נחלק בין שמחה למשתה. אלא זה דבר אחד - משתה ושמחה. עם אופי מיוחד יותר מאשר ימים טובים אחרים והוא השמחה היתרה על הנס וההודאה להקב"ה. כר נראה מתוך חידושי המאירי על הגמ' הנ"ל: "חייב אדם להרבות שמחה ביום זה באכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר, ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך שמחה שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא מתוך שמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ה' יתברך והודאה על הנסים שעשה לנו".

לעומת מחלוקת זו ניתן להסביר שאומנם שתי מצוות הן, אך באות לצרף ולאחד אחת את רעותה וכל חיוב המשתה הוא בשביל השמחה כדברי הכל-בו: "חייב איניש לבסומי בפוריא - לא שישתכר שהשכרות איסור גמור ואין לך עברה גדולה מזו שהוא גורם לע"ז וש"ד... אך שישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמח ולשמח אביונים וינחם אותם וזוהי השמחה השלמה".

ג. כמות חיוב השתיה

מתוך מימרת רבא "לבסומי בפוריא" אי אפשר לעמוד על חיוב כמות השתיה בפורים, שכן מהו התבסמות ומהו השעור לא כתב, וכן הרא"ש והרי"ף אינם מביאים את הכמות שבו חייבים אלא מעתיקים את לשון הגמרא. רש"י (על אתר) כותב "לבסומי - השתכרות ביין" מהו לדעת רש"י השתכרות גם זה לא מפורש. ניתן להעלות סמך מהכתובים להסבר שכרות מה היא, בספר בראשית אנו מוצאים על שני אנשים ששתו יין נח ולוט וניתן לראות הבדלים הן בשתיה והן בתוצאות השתיה. אצל נח משתמשת התורה במונח שכרות, נאמר (פרק ט' פסוק כ"א): "וישת מן היין וישכר", וישכר מסביר התרגום "וישת מן חמרא וחי", מתוך התרגום נראה לפרש את השכרות כרוויה משתיית יין. לעומתו אצל לוט אין התורה משתמשת במונח שכרות, אלא כותבת (פרק י"ט פסוק ל"ב) שהשקו את אביהם יין "לכה נשקה את אבינו יין" ולא מוזכר שהיה שיכור, נראה מתוך השינוי ששכרות הוא שתיית יין בגבול הרוויה. אך אם לא מצוינת שכרות אלא שתיה זו היא שתייה ללא גבול ומעצורים (כך נראה גם מהתוצאות שהיו אצל נח ולוט).

כדברי רש"י המסביר את הלבסומי בשכרות הולכים ראשונים ואחרונים, הרמב"ם בהלכות מגילה (פרק ב' הלכה ט"ו) כותב: "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו", מתוך לשונו רואים אנו שגבול השתייה בפורים הוא שכרות עד השינה. ובגישה זו אנו מוציאים בהסבר הקרבן נתנאל בדברי הרא"ש (ס"ק י' סימן ח' ברא"ש): "הכוונה (בדברי רבא) שמחוייב להטיב לבו ע"י שתיית יין הרבה עד דלא ידע, עד - ולא עד בכלל" וכן מביא השל"ה "ולבסומי - פרוש שכרות מעט".

ניתן לאמר שגם מתוך דברי רבא ניתן לעמוד על שעור השתייה לדעתו: "חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", אך גם כאן אין שעור מדוייק ונצטרך לברר מהו השעור שהתכוון רבא במימרתו. התוספות (מגילה דף ז:) ד"ה "חייב איניש" אינו מביא את גירסת גמרתנו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" היות ושעור זה הוא שעור גדול מאוד שלא ידע בין ארוך וברוך, אלא מביא הוא את גירסת הירושלמי (פרק ג' הלכה ז') שטוען שצדיך לאמר: "ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים" (עיין בירושלמי עצמו וראה נוסח אחר ממה שהביא התוס' אצלנו), וזה השעור שאדם חייב לשתות בפורים עד שלא ידע מאי קאמר ליה וזהו השעור שחייב רבא. הרש"ש (על הגמ') שואל את קושית תוס' ומתרץ שמה שכתב רבא ארור המן ברוך מרדכי הוא שיר שהיה בזמנם לפי אותיות א' ב' ורבא הביא רק את תחילתו, וע"י שתיה מועטת יבוא על נקלה להתבלבל בשיר. ר' ירוחם מביא הסבר שונה ואומר עד שיתבלבל בגימטריא של ארור המן וברור מרדכי כי שניהם שווים בגמטריא וצריך לשתות עד שלא ידע לכוון בחשבון וז"ל: "עד דלא ידע לכוון החשבון כי זה החשבון זה כמו זה".

נראה מתוך הנכתב שאין דעה אחידה לכמות השתיה, אך יש גישה אחת והיא הגבלת השתייה לשעור מסוים ולא שתיה מופרזת וללא גבול, כך נראה גם מתור ספרי ההלכה. הטור בסימן תרצ"ה מביא את לשון הגמ' במימרת רבא כלשונה וכן כתב ר' יוסף קארו בספרו ב"י, דוחה את המימרא בשם ר' אפרים אבל להלכה פוסק כמו רבא וכך כותב בשולחן-ערור (סי' תרצ"ה סעיף ב')], הב"ח מקשה את קושית תוס' שאם ירצה להתבלבל בין ארור לברוך יצטרך לשתות טובא ומתרץ א. כתוס' ב. מסביר את רבא כדי שיתבלבל בסדר הכתוב במימרת רבא. ג. כותב את דעתו: "ונלע"ד כפשוטו שצריך להשתכר הרבה עד דלא ידע כלל בין ארור המן לברוך מרדכי שזה הגיע לשכרותו של לוט". אבל בסוף דבריו דוחה תרוץ זה ואינו מקבלו להלכה, אלא מקבל את דין ר' אפרים אבל בהסתייגות וז"ל: "אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודיו שייטב לבו במשתה או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך רק שיהא דעתו עליו" (יתכן להסביר כמו שכתבנו לעיל שזו גם דעת רבא) הרמ"א מסביר את דינו כב"ח שפוסק כמו ר' אפרים, אבל מצריך כדברי הכל-בו לשתות יותר מלימודו, ומוסיף: "וישן, ומתוך שישן לא יבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי", לשון הרמ"א בסופו דומה ללשונו של הרמב"ם אבל ניתן לחלק ביניהם, ברמב"ם השינה היא סוף של כמות השתיה "וירדם בשכרותו", לעומת הרמ"א שיש לו חובת שתיה ולאחר שישתה ישן ושינה אינה קשורה לשתיה. הט"ז מעלה רעיון נוסף מה פשר סוף מימרת רבא יעד דלא ידע' וכו' שעור שלא ידע להבחין בנס שקרה בשושן, שכן בשושן היו שני ניסים: א. מפולת המן. ב. גדולת מרדכי, וז"ל: "וצריך אדם לתת שבח לו יתברך על הטובה הכפולה שעשה עמנו, האחד הוא פורענות שהביא הוא יתברך על המן, ואילו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל עם ישראל דיינו, אלא שברכו למרדכי בגדולה מאוד והטובה היתרה" ולכן אומר עד דלא ידע מה חולל הנס מפולת המן או גדולת מרדכי וזהו השעור שחייב רבא. היד-אפרים כותב "שעיקר חיוב המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה ומחמת שיהא ברוב שמחה, חדות ה' מעוזו ויתן תודות והלל לה' על הנם מתוך הרחבת הלב, ומן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי", ומביא סמך לדבריו את דברי רבא עד דלא ידע עד - ולא עד בכלל ואח"כ שמביאה הגמ' את ספור המעשה של רבה ורבי זירא לא לסתור מימרת רבא בא (כמו הסבר ר' אפרים), אלא נכתב להראות שהם לא נשמרו מלעבור את הגבול וע"י כך באו לידי סכנה. מתוך דברי הפוסקים רואים אנו שרובם מקבלים את מימרת רבא להלכה אבל נחלקו בשעור השתיה, וגם מי שמקבל את גישת ר' אפרים סובר שצריך לשתות יותר מלימודו. אך החיי-אדם והפרי-חדש מביאים הסתייגות משתייה בדורינו.

החיי-אדם (קנ"ה סעיף ל') כותב: "חייבו חכמים להשתבר ולפחות לשתות יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול, ואומנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצוות בנטילת ידים, בתפילה, ברכת-המזון או שינהג בקלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים" וביתר חומרא מביא הפרי-חדש: "ומיהו עתה שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת רי אפרים ז"ל ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שרגיל ביום טוב ובזה יוצא ידי חובתו כיון שכוונתו לשם שמים, כדי שלא יכשל חס ושלום בשום מקרה רע וישא ברכה מאת ה'", לעומתם כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עולת ראיה (חלק א' בברכות המגילה) שביום זה אין לפחז כמו יתר ימות החול מפני שהוא יום משומר וז"ל: "ביום הקדוש הזה משומרים אנו כי נפל פחד היהודים על עמ' הארץ ורבים מהם מתיהדים... ויראו לשלוח יד לפתות ולהסיח חלילה וחס, כי המצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא". נשאר לברר פרט אחד והוא מדוע שמחת פורים נעשית דווקא ע"י יין, וניתן להעלות מספר רעיונות:

א. במספר מצוות אנו מוצאים את ענין הזכרון שע"י דבר מסויים יזכור את המעשה כגון: תפילין זכר ליציאת מצרים. כך גם כאן ניתן להגיד שכל ענין שתיית היין בפורים הוא ענין זכרון למעשה שהיה בשושן בזמן מרדכי ואסתר, כיון שכל הנס וההתרחשויות המרכזיות במגילה היו סביב המשתה ושתיית היין: א. נטרדה ושתי ובאה אסתר תחתיה. ב. ע"י משתה אסתר היתה נפילת המן ועליית מרדכי ולכן חייבונו חז"ל שביום זה נשתה כמשתאות בזמן אסתר ומרדכי, וע"י כך נזכור את הנס הגדול (גישה זו מובאת באליהו-רבה עיין שם).

ב. חז"ל משווים את יום הכפורים לפורים, ההשוואה בניהם היא בסמליות שיש בין שני החגים. יום כפור הוא יום סליחה וכפרה וטהרה: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם לפני ה' תטהרו" וכך הוא אף חג הפורים יום תשובה ומחילה. שואלים במדרש מדוע נתחייבו ישראל כלייה בזמן אחשורוש ומובא במדרש אסתר רבה (פרשה ז'): "אמך המן לאחשורוש אלוקיהם של אלו שונא זימה, העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואישי, כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם אל תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטרוגים כדי שיהא פתחון פה עם מידת הדין לקטרג עליכם לפני הקב"ה ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה, א"ר ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונתקלקלו. מיד עמד שטן עליהם לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע עד מתי תדבק באומה זו שהם מפרישין לבבם ואמותם ממך ואם ברצונך אבד אומה זו מן העולם כי אינם באים בתשובה לפניך... מיד אמר הקב"ה לשטן הבא לי מגילה ואכתוב עליה כליה באותה השעה הלך השטן והביא לו מגילה וכתב עליה", עקב מעשה זה ציוונו חז"ל שנעשה את היום הזה יום משתה ושמחה ודווקא ע"י יין נבוא לטהר את המעשה שהיה בימי אחשורוש, וע"י כך נזכור את נצחוננו על אויבינו ואת נס ההצלחה.

ג. המן הרשע רצה "לאבד ולהרוג מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז" כלומר רצה לבטל את גופם ע"י השמדה ולכן חייבונו חז"ל שביום זה אנו נשתכר כדי שיבטל את שכלנו ע"י היין וישאר גופנו שהוא ההפך מגזירת המן, כר מובא במהר"ל (בהקדמתו לאור-חדש) וז"ל: " מפני שהמן הזה רוצה לכלות אותם מן העולם, ודבר זה הוא ביטול גופם ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה והשמחה, וזהו הנאת הגוף. וצריך שיהא השכרות כל-כך עד שיסתלק השכל. וכמו שאמר וצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' כלומר, כיון שתיקנו ימי הפורים למשתה ושמחה שהוא הנאת הגוף, לכן צריך שיהיה נמשך לגמרי אחר הנאת הגוף עד שיסתלק השכל לגמרי".

ד. חכמת מנוח על הגמ' במגילה מביא שכל רעיון השתיה בפורים הוא משום אחדות עם ישראל וז"ל: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי משל נקטיה, על שישליך כל אדם הקנאה והשנאה שיש לו על חבירו מלבו בפורים, כי לפעמים אדם שונא לאדם בעבור היותו צוררו ועשה לו דבר רע ותושב עליו רע ודרכו לקללו תמיד ולאררו תמיד וזהו דוגמת המן כי כל שונאו של אדם, הוא המן שלו. ולפעמים אדם מקנא לאדם לא מחמת שעשה עמו רעה, אלא מחמת שרואה אצלו ברכה מעושה וגדולה. דוגמת מרדכי שמחמת גדולתו קנאו בו קצת, ורצוי לרוב אחיו משמע ולא לכל אחיו אע"פ שלא עשה שום רע לשום אדם כיון שהיה עניו גדול שנאמר דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, והנה האכילה והשתיה שאוכלים קצת בני אדם זה עם זה מקרב הלבבות ומוסיף האהבה בניהם עד שיטילון הקנאה והשנאה שבניהם וע"ז אמר שישתכר עד שלא ידע לשנוא השונא שהוא דוגמת המן ולאררו ולא ידע ג"כ לקנאות את חברו המתברך בעושר וגדולה שהיא דוגמת מרדכי, ואמר בתחילה שלא ידע בין ארור המן ואח"כ לברוך מרדכי כלומר שלא די שירחיק השנאה מלבו, אלא אפילו הקנאה ירחיק מלבו". ובע"ה יקויים בנו הפסוק "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".