ששה עשר בניסן / יוסף עופר

תיאורי זמן רבים מציינת התורה בפרשת חרבנן של סדום ועמורה:

· "כחם היום" (יח, א) - באו המלאכים אל אברהם והתארחו אצלו.

· "בערב" (יט, א) - הגיעו המלאכים לסדום לאחר שנפרדו מאברהם.

· "טרם ישכבו" (פס, ד'), ובמשך כל הלילה - צבאו אנשי סדום על הבית ובקשו לפגע במלאכים.

· "וכמו השחר עלה" (פס' טו') - מאיצים המלאכים בלט לצאת מן העיר.

· "השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש" (כג).

שני הזמנים האחרונים מכונים בלשון ההלכה "עלות השחר" ו"הנץ החמה". ואמנם הגמרא (פסחים צג:) לומדת מכאן מהו פרק הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה.

אך רש"י מבין את סדר המאורעות בדרך מיוחדת:

"וה' המטיר על סדום - בעלות השחר כמו שנאמר "וכמו השחר עלה". לפי שהיו מהן עובדים לחמה ומהם ללבנה.
אמר הקב"ה: אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת לא היינו חרבין.
ואם אפרע מהם בלילה יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת לא היינו חרבין.
לכן כתיב 'וכמו השחר עלה', ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים".

בנגוד למשתמע מפשטות הפרשה, מבין רש"י שחורבן סדום ועמורה היה בעלות השחר ולא בהנץ החמה, והפסוק המתאים לתאור זמן החורבן הוא "וכמו השחר עלה" ולא "השמש יצא על הארץ".

נראה שהמדרש שהביא הצריכו לרש"י לפרש כך. איזהו זמן שהחמה מושלת ואיזהו זמן שהלבנה מושלת? מקרא מפורש הוא:

"את המאור הגדול לממשלת היום
ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" (א, טז).

ועלות השחר, כאשר אור וחשך משמשין בערבוביא, זוהי שעה שהחמה והלבנה מושלים[1].

וכיצד יישב רש"י את הפסוקים?

רש"י מסתמך פה, כמו במקומות אחרים בפירושו, על תופעה לשונית מיוחדת:

"והאדם ידע את חוה אשתו" - (בראשית ד, א) כבר קודם הענין שלמעלה. קודם שחטא ונטרד מגן עדן. וכן ההריון והלידה. שאם כתוב "וידע אדם" נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים.

"וה' פקד את שרה" (כא, א) - סמך פרשה זו (למעשה אלימלך), ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה. שנאמר: "ויתפלל אברהם ... וירפא אלקים את אבימלך" וסמיך ליה "וה' פקד", שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך.

דרך המקרא ע"פ רב לכתב עבד בצורת עתיד ולהשתמש ב-ו' ההיפוך. כתיבה מסוג "ופלוני עשה" משמעה עבר מוקדם, מאורע שקדם למאורע אחר שכבר פורט: האדם ידע את חוה אשתו לפני שגורש מגן-עדן, וה' פקד את שרה לפני שנרפא אבימלך ואמהותיו.

ואף אצלנו יש לפרש כך: השמש יצא על הארץ - ועוד קודם לכן - ולוט בא צערה וה' המטיר. והכתוב בא לומר שכאשך זרחה השמש כבר הושלם חרבנן של סדום ועמורה, שהרי החורבן היה סמור לעלות השחר בשעה שחמה ולבנה מושלים[2].

אלא שאין הדעת נחה בכך. התופעה הלשונית עליה מצביע רש"י נכונה היא, אלא שהסברים רבים לה: לעתים היא מציינת עבר מוקדם (עיין למשל בראשית ל"א ל"ד "ורחל לקחה את התרפים" עוד לפני שנכנס לבן לאהל רחל). לעתים היא מורה על ניגוד (בראשית ד, ב "ויהי הבל רעה צאן וקין היה עובד אדמה").

ויש שהיא מורה על שתי פעולות שקרו באותה שעה:

"וילך ה'... ואברהם שב למקומו" (בראשית יח, ל"ג).

"הבקר אור...והאנשים שולחו המה וחמוריהם" (מד, ג')[3].

אף אצלנו נראה שכונת הפסוק ע"פ פשוטו לומר שבהנץ החמה בא לוט לצוער, ובו בזמן המטיר הקב"ה גפרית ואש.

בדרך זו הלך רשב"ם. הוא מתיחס לשני הפסוקים: "וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט", "השמש יצא על הארץ, ולוט בא צערה, וה' המטיר". לדעתו נכתבו שני פסוקים אלו "להודיע שכל כך המתינו לו המלאכים בשביל חבתו של אברהם". משמע שבהנץ החמה חרבו סדום ועמורה.

אם נדקדק בלשון המדרש נראה שניתן להבינו בדרך שונה משל רש"י:

לפי שהיו סדומיים מהם עובדים לחמה ומהם עובדים ללבנה.
אמר הקב"ה: אם רודה אני אותם ביום, עכשיו הם אומרים אילו היתה לבנה שם היתה מתקיימת עלינו.
בלילה - עכשיו הם אומרים אם היתה חמה שם היתה מתקיימת עלינו. אלא בששה עשר בניסן בשעה שחמה ולבנה עומדים ברקיע.
הה"ד השמש יצא על הארץ וכו' (ב"ר פ"נ, יב).

המדרש מדגיש שחרבן סדום בששה עשר בניסו היה, ובעל המדרש הולך פה לשיטתו. כשבאו המלאכים לאברהם נאמר: "לושי ועשי עוגות - פרס הפסח היה" (פמ"ח, יב)[4]. הכונה היא שהעוגות הו "עוגות מצות" הנאכלות בפסח. כן מצינו גם במכילתא (בא פרשה יד) ובסדר עולם רבה (פרק ה'): "בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לאברהם לבשרו".

נמצא שחרבן סדום ועמורה, שהיה למחרת,[5] בששה עשר בניסן היה.

אך מה ראה המדרש להדגיש זאת?

ששה עשר בניסן הוא הזמן היחיד בחדש שבו החמה והלבנה במילואם נמצאים כאחד בשמים: בכל תאריך שאינו אמצע החודש הירח הוא פגום. בחמשה עשר בחדש הירח במילואו, אך הוא עולה עם שקיעת השמש, ושוקע בזריחתה, ואינו נמצא ברקיע עם החמה. אך בבוקר שלאחר מכן מתאחרת שקיעת הירח, ושעה קלה לאחר זריחת השמש הוא נראה עדיין ברקיע. פגימתו היא כה קלה שעדין אי-אפשר להבחין בה. נראה איפא, שע"פ המדרש חרבו סדום ועמורה לאחר זריחת השמש, והפסוקים המתארים את זמן החרבן יפורשו כמשמעם, אעפ"כ היתה זו שעה שהחמה והלבנה הם ברקיע במלא כוחם.

בניגוד לרש"י הגורס "אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת", גורס המדרש "אילו היתה לבנה שם" וביום ט"ז בניסן אחר הזריחה נמצאת הלבנה במלא כחה ברקיע, ואעפ"כ נפרע הקב"ה מעושי רשעה ולא הותיר להם פתחון פה.



[1] אמנם להלכה אין בבוקר זמן המקביל ל"בין השמשות" שהוא ספק יום ספק לילה, עלות השחר נחשב כיום (מגילה כ:) אך עיין דעתו של רשב"י בברכות ח:, ולפחות באגדה ניתן לראות את זמן עלות השחר שבו החשך מרובה מן האור, כמקצתו יום ומקצתו לילה.

[2] במדרש גופו (פ"נ, טו) אנו מוצאים שפירשו את הפסוק "השמש יצא על הארץ" כמכוון ל'האיר פני מזרח' ולא להנץ החמה. לכאורה ניתן להסביר ע"פ זה את דעת רש"י שהחרבן היה לפני הזריחה, בלא צורך. לשנות את סדר הפסוקים. אך מדברי רש"י עצמו נראה שלא סבר כך, שהרי הוא מסתמך על הפסוק "וכמו השחר עלה".

[3] לגבי תופעה לשונית זאת עיין נחמה ליבוביץ, למרד פרשני התורה, בראשית עמ' 1; לשמוש הזמנים במקרא אלישע קימרון חלק ב' עמ' ה', וספרו האנגלי של דרייבר על שימוש הזמנים בעברית.

[4] תוס' ר"ה יא. ד"ה אלא גורס "פסח היה", וגם לפי גרסתנו הכונה היא ליום ט"ו, ופרס הפסח יתפרש - כניסת חג הפסח.

[5] ע"פ סדרת הפסוקים שצוטטו בראשית הדברים.