איש בראש דפא / יואל קטן

עשרת בני המן זכו שכמה וכמה הלכות נאמרו בקשר אליהם. וכר אומרת הגמרא במגילה טז: :

א. שצריך לממרינהו בנשימה אתת.

ב. שצריך למתוח ויו דויזתא (בכתיבתה ויש אומרים בקריאתה).

ג. שצריך לכתבם אריח על גבי ארית, ולבנה על גבי לבנה.

לגבי צורת השירה הזאת מוסיף הירושלמי (פרק ג' הלכה ז') שצריך שיהיה 'איש' בראש דפא 'ואת' בסופה. פשטות דברי הירושלמי הם שבדף (שהוא עמודה של כתב, כמו בגיטין פז: - "שייר מקצת מן הגט וכתבו בדף השני", ועוד) שבו כתובים עשרת בני המן - צריך להיות כתוב בתחילתו 'איש', ובסופו- 'ואת'. וכנראה ש'ואת' לא צריך להיות דוקא בסוף הדף למטה, שכן אפילו אם רק ה'ואת' האחרון של השירה יהיה בסוף העמודה- 'ויזתא' יכתב בדף הבא, ונראה שאין סברה לנתקו מאפיון אלא שהכוונה שה-'ואת' יהיו בקצה הדף, צמודים לחלק השמאלי של העמודה; ואם כן יתכן שגם הרישא - "'איש' בראש דפא" אין פירושה ממש בראש העמודה - אלא בקצה הימני שלה, והירושלמי רצה לומר שהשירה לא תהיה כתובה בצורה הטבעית שלה, שכל שורה היא שם - אלא שכל שם יתחיל בסוף שורה עם 'ואת', ימשיך בשורה הבאה, ואחרי רווח מסוים יתחיל השם הבא בהמשך השורה. זה אינו כשירת מלכי כנען (שגם היא אינה שירה במשמעות הרגילה של המילה - אלא רשימה של אויבים שנוצחו) שבה כל שורה היא שם אחד בלבד, ולפי חלק מהדעות שני שמות, אולם בצורה טבעית - ללא מעבר משורה לשורה באמצע כתיבת שם.

במסכת סופרים (שהיא כנראה ליקוט מתקופת הגאונים של דברי תנאים ואמוראים) מובא הירושלמי עם תוספת- "'איש' בראש דפא 'ואת' בסופה בשש שיטין, 'עשרת' בסוף דפא".

הגירסא - 'שש שיטין' קשה, הלא עשרת בני המן צריכים עשר שורות כדי להכתב בצורת שירה, ועל פי דברי הירושלמי ומסכת סופרים עצמה - י"א שורות, וכיצד הגיעו לשש?

המגיהים על מסכת סופרים הגיהו - מו' לי' שיטין (והסבירו שה'יוד' נראה כ'וו' ולכו פענחו אותו לשש), ואז הכוונה ברורה שהשמות עצמם הם בעשר שיטין, והשיטה הראשונה של השירה ('איש - ואת') אינה נחשבת; או שהגיהו ישר לי'א שיטין ובזה יושבו כל הקשיים. אר ברוב כתבי היד הגירסא שש שיטין (ראה מהדורת רטנר), וכן ה'אגודה' על מגילה שמצטט את מסכת סופרים מביא- 'שש שיטין', ואם כן ודאי זו הגירסא המקורית! ניתן אולי להסביר גירסא זו לפי הדעה השניה בכתיבת שירת מלכי כנען, ששני מלכים כתובים בכל שורה, ואולי כך סבר בעל מסכת סופרים שצריכה להכתב גם שירת בני-המן, ולפי שכל שורה צריכה להגמר ב'ואת' - יוצאת השירה כך:

וברור גם למה במסכת סופרים הוסיפו - "עשרת בסוף דפא" - היות וכאשר כותבים בשש שורות והשורה האחרונה נגמרת ב-'ויזתא עשרת' - יש הוא אמינא לכתוב 'עשרת' ברווח השווה לשאר הרווחים בשירה כך:

לכן הוסיף בעל מסכת סופרים ש'עשרת' צריך להיות בסוף הדף, מתחת ל'ואת' שבקצה השורה.

יתכן שהמחלוקת בין הירושלמי למסכת סופרים הינה גם מחלוקת ראשונים:

רש"י ור"ת חולקים בהבנת הביטוי 'אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה', רש"י מסביר שאריח הוא הכתב והלבינה היא הרווח שרחבו פי שניים מהכתב (כיחס בין אריח ללבנה). ר' תם כותב שאריח ולבנה שניהם טורי כתב, האריח הצר הוא הטור השמאלי של ה-'ואת', והלבינה הרחבה היא טור השמות. יתכן שלפי רש"י אין תובה להקפיד דוקא על כתיבת שני טורים בכל שורה, אלא מספיק להקפיד שהרווח יהיה מתאים, ואין מניעה לכתיבת שני שמות בשורה בתנאי שהרווחים ישמרו. לפי זה רש"י מתאים לשיטה שהסברנו במסכת סופרים, שכתוב: דלפון... ואת אספתא... ואת, וכדומה.

בין אם נסביר כך ובין אם נסביר שמסכת סופרים מסכימה עם הירושלמי שבי"א שיטין (ורק מדגישה שגם 'עשרת' הוא חלק מהשירה) - יוצא שכמו כל שאר השירות שבתנ"ך אין צורך במיקום מיוחד של השירה בעמוד אלא שבמקום אליו מגיע הסופר - הוא כותב את עשרת בני המן כצורתם ואחר כר ממשיך כרגיל. כן נראה שפסקו חלק גדול מהראשונים, ובפרט תלמידי ר"י הזקן בעל התוספות, שכבר הסמ"ב תלמידו מביא בשמו (בסוף חלק העשין) אחרי שמצטט את מסכת סופרים (ללא המילים 'בשש שיטין'!) שעל כרחך הכוונה בסוף השיטה ולא בעוף העמוד, היות ואחרת יש סתירה בין 'עשרת' בסוף דף ל- "'ואת' בסופה"; גם הגהות מיימוניות (פרק ב' אות ע') מביאו, והוסיף שכו כתב מהר"מ מרוטנברג במגילת אסתר שכתב לעצמו. ואכן כך כתב רבו של המהר"ם - האור זרוע (ח"ב סוף סימן שע"ג) שגם הוא תלמיד תלמידו של הר"י - ש'איש' בראש שיטה 'ואת' בסופה (וכן מביא הג"א בשמו). וכן פוסק בתוספות רא"ש על מסכת מגילה ובמרדכי שם, שניהם תלמידי מהר"ם. ברור שכל הראשונים הנ"ל הבינו שאין הבדל עקרוני בין שירת בני המן לשאר השידות, שכשהסופר מגיע לשירת בני המן - כותבה כדרכה וממשיך כהרגלו.

אך יש ראשונים שהבינו את המילה 'דפא' כפשוטה, והסבירו שאכן הירושלמי מתכוון ש"'איש' בראש רפא" - בראש העמודה, וכן כתב בארחות חיים (רס"ה אות י'ז) ש'איש' צריך להיות בראש העמודה, ומסתפק לגבי ה'עשרת' בסוף. וכן בפסקי התוספות (מגילה אות ל', ואינו מופיע בתוספות על הדף) שהכוונה לסוף דף ותחילת דף. אך לא הם ולא אחר מהראשונים ניטה להסביר כיצד יסתדר ש'איש' יהיה בראש הדף ו'עשרת' בסופו - כשצריך לכתוב לפי זה עמודה של י"א שורות בלבד, בניגוד לשאר המגילה שלכתחילה צריכה להיות בתובה בספר תורה במ"ח או ס' שיטין! (כן מובא בספר התרומה ובשו"ת מהר"מ). גם הפתרון המקובל בימינו לכתוב אותיות גדולות שימלאו את כל העמוד - אינו נוכר בשום פוסק קדמון, והוא בעייתי בפני-עצמו: שהרי בעלי המסורה השאירו לנו רשימות של כל ה'כתיבים' המיוחדים בתנ"ך, ויש רשימה של האותיות הגדולות בתנ"ך במסורה הגדולה בתחילת ספר בראשית, ושם לא מופיעים עשרת בני המן! גם מענינו הוא מוכרע - במה זכו בני המן להיות המקום היחיד בתנ"ך שקטע שלם נכתב בו באותיות גדולות? ואמנם בחומשים שלנו כתוב במסורה על עשרת בני המן 'שיהיה איש בראש הדף ועשרת בסוף הדף ובסוף העמוד' - אך זו הוספה של עורך המהדורה הראשונה של מקראות-גדולות, ואינה נמצאת בכתבי היד העתיקים (בשם הרב ברויאר)!

אפשר לישב שאותיות גדולות לא מפריעות בשיש דף שלם שכולו שונה, וכל דיני האותיות המיוחדות הוא כשכותבן בתוך העמוד הרגיל ולא כשכותבן בעמוד לחוד.

עלו בידינו ארבע אפשרויות לצורת הכתיבה:

א. לכתוב עשרת בני המן בעמוד בפני-עצמם, כפשטות דברי הירושלמי ומסבת סופרים.

ב. להתחיל בראש הדף, ובשורה הי"ב להמשיך כרגיל, על פי הירושלמי ש'איש בראש דפא'.

ג. להתחיל בכתיבתם י"א שורות לפני סוף העמודה ולגמור את הדף במילה 'עשרת'- על פי מסכת סופרים ש'עשרת בסוף דפא'.

ד. לכתבם י"א שורות באמצע העמוד, כשאר השירות.

האחרונים דנים בדבר באריכות, יעויין במיוחד בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ד' סימן י'ב) ובבית אפרים (סוף אורח-חיים); גם בקטע האחרון של נשמת אדם (סוף חיי-אדם) דן בדבר באריכות, ומביא שם את ספיקו של הגר"א, שבתחילה נהג כמנהג העולם (א), אחר כר נטה לפסוק כפשטות הירושלמי (ב) וחזר בו לשיטה (ג) על פי מסכת סופרים. אחרים אומרים שהגר"א פסק לכתבם באמצע העמוד, (ד) , וכן החתם סופך ובעל התניא פסקו שאין להקפיד במקום הכתיבה.

מנהג העולם כשיטה הראשונה לכתבם באותיות גדולות, כן נהגו האשכנזים, הספרדים ואף התימנים (לפי הרב קאפח).

ובמשנה ברורה (סימן תרצ"ח סעיף די ס"ק כ) פוסק לכתחילה כמנהגנו, ואינו מעכב בדיעבד. והמהדרין כותבים מגילה שכולה י"א שיטות, לצאת ידי כולם.