בדין השבת אבידה / מוטי הס

"חוט בלא חרוזים אינו כלום - וחרוזים בלי חוט אין בהם יופי", כה יאמר משל העם. גם אני מנסה נזה לחרוז את הדברים בחוט אחד, ואף אם יקרע החוט - והיו החרוזים שכרי.

בדין השנת אבידה נתן לדבר על שלשה שלבים: אבידה קודם יאוש; אחר יאוש, אבודה ממנו ומכל אדם. מאתר זה יתמקד בשלב אי - אבידה קודם יאוש.

א

בחיוב מצות השבת-אבידה אפשר לראות שתי בחינות - שהים שהן שלוש:

1. חיוב ממוני: האבידה, לפחות קודם יאוש לא פקעה ממנה בעלותו של המאבד וצריכים להשיבה אליו, אולי אפילו כעין גדר "ממוני גבך".

2. חיוב דיני, וכלשון הגר"ש שקופ (שערי יושר ו', י"ד) על השבת אבידה שהיא מ"דין המצוות לשמים כמו כל דיני האיסורים...". וזה מתפצל למצוה ב"חפצא", כשמדובר על חפץ נתון לפנינו שהלך לאבוד - ומצוה כללית לדאוג לממון הזולת, כפי שלומדים מ"והשבותו לו" - לרבות השבת גופו [-הצלתו מנזק] (סנהדרין ע"ג), וכן מצאנו שהרחיבו את היתר האכילה לפועלים העוסקים בפירות בעל-הבית: "משום השב אבידה לבעלים" נ-כיון שגם לו נוח בכך, שלא יאכלו בשעת המלאכה] (נ"מ צ"א: וכן שם ל"ח.).

השלכות הדבר יפורטו בהמשך.

ב

אפשר אולי לראות זאת אף בפסוקים, שהרי צותה התורה פעמיים על השנת אבידה:

"כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה - השב השיבנו לו" (שמות כ"ג, ד').

"לא תראה את שור אחיך אן את שיו נדחים והתעלמת מהם - השב תשיבם לאחיך... ואספתו אל תוך ביתך... והשבותו לו. וכן תעשה... לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם" (דברים כב, א-ג).

בפסוקים שבדברים בולטים שני הצדדים בחיוב ה"דיני" הנ"ל: האיסור, לא תעשה, שלא להתעלם - כלומר: לדאוג לממון הזולת, ואכן משם לומדים: "והשבותו לו - השבת גופו" וכן שאר הדינים המובאים להלן ב' וזה גם ענין "ואספתו". כמו כן מודגשת המצוה ב"חפצא": וכן תעשה לשורו...לחמורו... [ואולי לכן גם ריבוי הפרטים]. מאידך הפסוק בשמות מדבר אולי על הצד הממוני - וע' ראב"ע על סמיכות הפס' ל"ודל לא תהדר בריבו": "..אם היה השור והחמור של עני שכרך הרבה מאוד שעשית מצות ה' וגם גמילות חסד עם העני". לעומת זאת בדברים הסמיכות היא לדיני איסורים. ועוד: בסמוך למצוה בשמות מופיעה מצות פריקה ש"יש בה חסרון כיס", ואילו בסמוך למצוה שבדברים מופיעה מצות טעינה, שע"פ רוב אין בה חסרון כיס (ב"מ ל"ב:).

ובזה יובן מדוע הפסוק בשמות נוקט "פגיעה" שהיא "פגיעה ממש" (ב"מ ל"ג). - ואילו בדברים כתוב "כי תראה", "אפילו מרחוק", שהרי בשמות מדובר על החיוב מצד שממון הזולת נמצא אצלך [הגמ' שם מאחדת את שניהם, כמובן].

בזה אפשר להסביר אולי מדוע בשמות מדובר על "אויבך" ובדברים על "אחיך" [ומזה ממעטים גוים], שהרי כשמדברים על זה שממון הזולת נמצא אצלך - איו זה חשוב כלל מה טיבו, ובעצם צריך היה להחזיר אף לגוים (עיין בהמשך), ול"אויבים" מישראל ודאי, ודוקא בצד המצוה שבחפצא שיר אולי לחלק.

ובדין "זקן ואינה לפי כבודו" [- שנלמד מהפסוק שבדברים, ב"מ ל.] לומד רש"י (ל: ד"ה "הכישה") שאם התחיל במצות ההשבה מחויב לגמור אותה [-בכל סוג אבידה, ולאו דוקא בבעל-חיים נפשטות ועיין ריטב"א שם], ולאור הנ"ל מובנים הדברים: כל עוד החיוב הוא רק בדיני "איסורים", הדאגה לממון הזולת - מזה זקן פטור, אבל ברגע שבא לידו ונתחיב בחיוב "ממוני" כשבשמות], בזה לא שיך לפטור זקן, וכי יורשה וקן להחזיק בממון הזולת שבידו?

ג. תחומי חלות ה"השב תשיבם" וה"לא תתעלם":

גבי ה"לא תתעלם" – ג' דעות בראשונים (שטמ"ק ב"מ כ"ו: ול.) האם הלאו הוא רק עד שיגיע החפץ לידו, או אף משהגיע לידו עד שיתיאשו הבעלים מהחפץ, או אף לאחר יאוש הבעלים.

בדעה אי אפשר לומר שגדר לא תתעלם הוא שחיב המוצא לדאוג שתבוא האבידה לידו, כלומר: שימצא ממון המאבד במקום בטוח, ואז ממילא יחול עליו העשה, מצד החיוב הממוני. ועיין בשיטה-מקובצת (ב"מ ל. ד"ה ומ"מ) שאם רדף אחר האבידה אינו עובר כבר על האיסור [וכגון שנכנסה לבית קברות, והוא כהן].

"השב תשיבם" - 1. לדעת כמה ראשונים (שטמ"ק שם ל.) העשה דהשב תשיבם מתחיל רק משהגיעה האבידה לידו, אבל דעת הרמב"ם (גזילה ואבידה י"א, א) שקים חיוב גם קודם שנא לידו, וכן דעת הר"ן.

2. אף אחר שהגיע לידו - דעת הנמוקי יוסף (ל.) שכל עוד הוא טורח בהשבת האבידה אין זה אלא מכשירי מצוה ו"עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו", ואילו הר"ן (מובא בנימוקי יוסף) סובר: "דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראיתה". ואולי דעת הר"ן היא שחיוב השב תשיבם נובע מחיוב הדאגה לממון הזולת - ולכן הוא מתרחב אף משעת הדאיה קודם שבא לידו, כנ"ל - ואילו הנמוקי-יוסף סובר שעיקד המצוה היא מצד ממון הבעלים שבידך - וא"כ צריך שיגיע הממון לידו.

פירוט התחומים דלעיל והשלכותיהם:

א הצד הדיני [או האיסורי] שבאבידה:

1.הפני יהושע שואל מדוע צריך פסוק להחזיר אבידה בסימנים, למאן דאמר ברי ושמא ברי עדיף - והרי המאבד טוען ברי שהוא מכיר את החפץ אף בלא סימנים, ואילו המוצא אינו יודע מי הבעלים. ומסביר ר' שמעון שקופ בשערי-יושר (ו, י"ד) שכיון שאבידה היא "מצוה לשמים" יש עליו חיוב לשמור אותה עד שיתאמת אצלו בבירור מי הבעלים, וטענת ברי אינה בירור.

2. הר"ן בפרק גיד הנשה לומד שעד אחד נאמן באבידה [-אם מעיד ששיכת לפלוני], ומסביר הגרש"ש (שם) שזה מהסיבה הנ"ל - ככל דיני איסורים.

3. השלחן ערוך בסי' רנ"ט פוסק גבי מוצא אבידה במקום שרוב העוברים ישראל, אף שרוב העיר נכרים, שחייב להכריז, - ומדוע לא אומרים שרוב וקרוב הלך אחר הרוב? [כאן הרוב הם נכרים שפטורים מלהשיב להם, אף שהישראל הם הקרובים]. ומסביר הט"ז ע"פ תוס' ב"ב כ"ג: (ד"ה חוץ), שכיון שיכול הדבר להתברר ע"י הכרזה שהאבידה של ישראל - צריך להכריז. וא" משמע שאף שבדיני ממונות הולכים אחר הדוב - עדיין קימת כאן מצוה, אלא שתוס' הנ"ל לומד שזו תקנת חכמים גרידא, [וגם זה רק לשיטת רבנן (ב"מ כ"ד.) ולא לפי ר' שמעון בן אלעזר הסובר שברוב עכו"ם מותר ליטול את האבידה].

4. בדין "ספק הינוח" [- חפץ המונח במקום שאין ידוע אם בעליו אבדוהו או הניחוהו בכונה ועתידים לקחתו] פוסק הרמב"ם שלכתחילה לא יטול אבל אם נטל - הרי זה שלו. הש"ך (סימן ר"ס כו') לומד בשיטתו שאמנם מותר למוצא להשתמש בחפץ, אבל לכשיבואו הבעלים - חיב להחזירו להם, וכבר תמה עליו הנתיבות שם (סקי"ג) ועוד. ואולי צ"ל בש"ך ע"פ הנ"ל שאמנם מבחינה ממונית הדבר נחשב כשלו אבל מצד דיני "איסורים" שבאבידה - צריך הוא להחזיר לבעלים לכשיודעו לו.

5. "דמות ראיה" לכל הנ"ל אפשר למצוא אולי ברוקח (שס"ו) שמונה רשימה של מצוות שאיו מברכים עליהם כיוו ששיכות גם בגויים כשכליות], ואינו מונה אבידה בתוכו.

ב הצד הממוני:

1. רש"י (ב"מ כ"ז) לומד שיאוש מועיל באבידה משמלה [-שהיא מיותרת בפס', עי"ש במשנה] (אילו בב"ק ס"ו כתב רש"י (ד"ה "מוצא") שלומדים זאת מאבידה ששטפה נהר שמותרת. יש המסבירים (עיין מרומי שדה, ואוצר מפרשי התלמוד עמ' קצ"ט) שמשמלה לומד רש"י שאין חיוב להכריז אבל עדיין איננו יודעים שהאבידה שיכת לו, ולזה צריך לימוד מאבידה ששטפה נהר. וביסוד חילוק זה אפשר לומד שאף במצב שהמצוה בחפצא פוקעת מהצד האיסורי, אבל עדיין זיקתו הממונית של הבעלים לא פקעה, ואין היתר למוצא- ולכן צריך פסוק נוסף.

2. בדין אבידה פחות משוה פרוטה

הגמ' (כז.) לומדת מ"ומצאתה" - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. המתנה אפרים (גזילה, סימן א') לומד שבאבידה פחות משוה פרוטה אין אמנם חיוב השבה, אבל אין האבידה שלו עד שיתיאשו הבעלים, וכן משמע ברמב"ם (גזילה ואבידה פרק י"א, הלכה י"ב). כמדובר כשאין מחילה, עי"ש]. ונראה בהסברו ע"פ הנ"ל: פחות משוה פרוטה אינו ממון בחפצא, ולכן אין בו חיוב השבה נ- ואכן זה נלמד מהפס' שבדברים]. אבל הבעלות הראשונה עדיין לא פקעה קודם יאוש. [כעין הדעות באחרונים גבי איסורי הנאה שאף שאין בהם דין ממון לגבי הקנאה וכיו"ב - לא פקעה מהם הבעלות הראשונה].

לחולקים על המחנה אפרים ניתן לומר: או שפחות משוה פרוטה אין בו שם ממון כלל (וכן משמע בריטב"א ורשב"א). או שבעצם זיקת הבעלים לממון נחלשת כבר ברגע האיבוד, ורק המצוה היא המחיבת והיא גם השומרת על זיקתם לממון - וא"כ כשאין מצוה בחפצא - פקעה זיקתם לממון. (ע' שערי-יושר ד, ח) וע"ע ד,ו-ז.

3. עפ"י הנ"ל אפשר להסביר גם את שיטת הכ"ח (יו"ד סימן קמ"ו) שאבידת עכו"ם נתמעטה רק ממצות השבה [-אחיך], אבל אינה שלו עד יאוש.

ג חיוב הדאגה לממון הזולת:

1. התקנות בגמ' ב"מ ל"ח. וצ"א: גבי אכילת פועל בפירות בעל-הבית וכי"ב שהו "משום השב אבידה לבעלים", וכן דין השבת גופו (סנהדרין ע"ג), והדין בב"מ כ"ז: שלא יחזיק בביתו בעל-חיים שאוכל ואינו יוצר, כדי שלא יתבע אח"כ את בעה"ב על הוצאותיו ונמצא בעה"ב מפסיד [אלא מוכר ושומר את הדמים].

2.הגמ' (ל"א.) לומדת מ"לכל אבידת אחיך" - לרבות אבידת קרקע. ונראה שיסוד הדבר הוא שקרקע אין גופה כלה וכל החיוב הוא רק למנוע הפסד מהבעלים וזו הרבותא בהשבת קרקע. ובהמשך הגמ' מוכת שאף אם אין חיוב בקרקע - בעמרים הצריכים לקרקע יש חיוב, ונראה שהחלוק הוא ששם גופם כלה, ודומה להשבת אבידה רגילה.

3. הגמ' (ל:) מסתפקת בזקן שאין לכבודו לטרוח באבידה בעיר - אבל בשדה, שאין בני-אדם, אין לו בזיון - מה דינו כשמצא אבידה בשדה: "מי אמרינן השבה מעליא בעינן... או דילמא בשדה מיהת הוא דאיחיב ליה...". ונראה שיסוד הבעיה היא עד כמה יש חיוב לקרב את האבידה אל הבעלים, אף אם אין היא מגיעה לידם. [אלא שיתכן שכתוצאה מכך שנטלה בשדה כבר לא יוכל ליפטר שהרי הגיעה לידו].

4. הגמ' (כ"ז.) לומדת מ"שור - לרבות גיזת זנבו", ולומד שם רבינו פרץ: "...שחיב להתעסק בהשבת האבידה דזנב השור כדי לגוז גיזה... דלא תימא דאינו צריך להתעסק בשבח המציאה". וא"כ ר' פרץ מוסיף שיש חיוב אף לטרוח בהשבחת האבידה, ולא רק במניעת היזק - ואכן בזה חולק.עליו הריטב"א (החדשים) שם.

5. הראב"ד (בשטמ"ק כ"ג: ד"ה ל"א) לומד שאף באבידה שאין בה סימן יש חיוב להכריז בבתי כנסיות ומדרשות, מקום שתלמידי חכמים מצויים שם - כדי שאם ישמע תלמיד-חכם יבוא ויטול, שהרי הוא נאמן ליטול בטביעות עין אף בלא סימנים. [אלא שהכרזה זו אינה אלא פעמים שלש, ולא כשאר הכרזות]. ונראה שסיבת הכרזה זו היא ג"כ החיוב להשתדל עד כמה שאפשר שיחזור החפץ לבעליו.

ד. היחס בין הצד הממוני לצד האיסורי, "מצותי"

ביסוד הדבר עומדת השאלה עד כמה נשאר המאבד כעלים על ממונו גם אחר שאין לו שליטה עליו בפועל, שהרי הבעלות תלויה ביכולת המימוש שלה בפועל ולכן [להבנה הפשוטה] אי אפשר להקדיש דבר שלו שאינו ברשותו. אם מבינים שעדיין נחשב הוא בעלים לגמרי - מסתבר שחיוב ההשבה יהיה בעיקרו דין ממוני, אבל אם אין הדבר כך- מסתבר שאין זו אלא מצוה. [ועי אגרות-ראיה ח"א עמי צ"ט שבכל ממון יש שיכות פרטית לנעליו מחד - וזיקה לכל העולם מאידך].

ומוצאים אנו מספר מחלוקות התלויות בזה:

1. הגמ' (כ"א.) מסתפקת בכמה מקרים האם הם בגדר אבידה או הפקר [קב תבואה המפוזר בדי אמות, וכיו"ב] ופוסק שם הרא"ש: "...ספיקא דאוריתא לחומרא וחיב להכריז", אבל הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק ט"ו, הלכה י"ב) פוסק ש"לא יטול, ואם נטל אינו חיב להכריז". וכן במספר בעיות דומות בגמ' כ"ה. פוסק הרא"ש שחיב להכריז, ואילו הרמב"ם כותב: הרי זה ספק ולא יטול ומשמע שאם נטל אינו צריך להכריז.

ונראה שיסוד מחלוקתם הוא האם דין השבת אבידה הוא מדיני איסורים - וספיקא דאוריתא לחומרא, או כדיני ממונות וא"כ אחר שנטל הרי זה שלו [והרמב"ם לשיטתו שתפיסה מועילה אחר שנולד הספק]. נוכן משמע בגר"א (סימן ר"ס ס"ק ב"ד) שמשוה זאת לר"ן בנדרים ז. הדן בבעיה דומה גבי צדקה].

כעין זה גם שיטת הרמב"ם בספק הינות [חפי שספק אם הוא אבידה או דרך הנחה] שלכתחילה לא יטול - אבל אם נטל זכה בו.

2. הגמ' אומרת שמוצא אבידה קודם יאוש, ורק אח"כ נתיאשו הבעלים - אינו רשאי לקחתה לעצמו, לפי ש"באיסורא אתא לידיה".

תוס' (ב"ק ס"ו.) לומד שסיבת הדבר היא כיון שנתחיב בהשבה, ואילו הרמב"ן במלחמות (ב"מ, י"ד: באלפס) לומד שהסיבה היא בגלל שהוא נעשה שומר לבעלים, וממילא לא מועיל היאוש שהרי החפי נחשב עדיין ברשות הבעלים. ונראה שהתוס' מדגישים את הצד האיסורי - ואילו הרמב"ן מתיחס יותר לזכיה הממונית.

3. שיטת הר"ן שהוזכרה לעיל (א,2) שעד אחד נאמן באבידה ונובעת אף היא מראית השנת אבידה כדין איסורי. בריטב"א בגיטין (כ"ז) משמע שחולק וסובר שאין עד אחד מועיל, ויתכו שלשיטתו כיון שהוא מחזיק בחפץ עבור הבעלים - הרי זה ככל דיני ממונות.

4. היראים (קס"ח) לומד שחיוב השבת אבידה הוא דוקא בדבר שיש לתלות שיש לו בעלים - אבל אם יתכן שלא היו לו בעלים כלל - א"צ להחזיר כ-ולא כמו ספק באבידה רגילה שכל הספק הוא רק אם התיאשו הבעלים]. ומסתבר שלפיו שורש החיוב הוא התביעה הממונית של הבעלים - ולכן כשיש ספק אם היו כאן כלל בעלים א"צ להחזיר, כדיני ממונות רגילים.

ה. בשיטת הרמב"ם

הרמב"ם, כנ"ל סובר שעיקר החיוב הוא מהצד הממוני, ונראה להסביר לאור זה מספר הלכות:

1. גבי אבידת עכו"ם פוסק הרמב"ם בפי"א מהלכות גזילה ואבידה הלכה גי שהיא מותרת, והמחזירה עובר עבירה מפני שמחזיק יד רשעי עולם, ואילו רש"י (סנהדרין ע"ו:) מסביר שהוא "מראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן, שלא נצטוה עליהם". וכתב בבאר הגולה שהדגש הוא על הזכות הממונית, (רס"ו ס"ק ב) שיש בזה נ"מ למעשה - שע"פ הרמב"ם האיסור הוא דוקא בעכו"ם ממש, והרמב"ם בזה לשיטתו שהדגש הוא על הזכות הממונית, וגם לגוי יש זכות על ממונו שאבד.

2. באבידה פחות משוה פרוטה משמע ברמב"ם (פי"א, הי"כ) כמחנה אפרים (לעיל ה, 2) שאין בה היתר למוצא - כיון שממון הבעלים אינו פוקע.

הגמ' (כ"ז) לומדת שכדי שיהיה חיוב בהשבה צריך שיהא באבידה שוה-פרוטה גם בשעת האיבוד וגם בשעת המציאה, אבל ברמב"ם (פי"א הי"ב וריש פי"ג) משמע שאם היתה שוה פרוטה בשעת המציאה, אף שבשעת האיבוד לא היה בה שוה-פרוטה חייב. וניחא ע"פ דלעילי כיון שה"חוט" שמחבר את האבידה לבעלים אינו נתק - ברגע שהאבידה הופכת שות פרוטה צריך הוא להשיבה לבעליה.

3. נטילת שכר עבור השבת אבידה: הגמ' אומרת שאין ליטול שכר אלא א"כ הוא מתבטל באותו הזמן ממלאכה אחרת. המשנה בנדרים ל"ג. מדברת על "מקום שנוהגים ליטול שכר", ומסבירים שם הר"ן והרא"ש שמדובר במי שמתבטל ממלאכתו, אבל הרמב"ם (שם בפירוש המשניות) מדבר על מנהג קבוע ליטול שכר.

ונראה לומר (עיין אבן האזל הלכות גזילה פרק י"ב, הלכה ג') שלשאר הראשונים יש בהשבת אבידה מצוה לשמים וממילא אסור ליטול שכר - כמצות תלמוד תורה וכו', וא"כ לא שייך בזה מנהג המקום, אבל הרמב"ם לומד שהסיבה שלא נוטלים שכר אינה בגלל האיסור אלא בגלל שהמאבד יכול לומר למוצא שהוא בעצם רק קים את המצוה המוטלת עליו ואין לו מה לתבוע מהבעלים עבור טרחתו - וא"כ אם מנהג המקום ליטול שכר - מועיל.

ובזה תוכן מחלוקת נוספת! הרא"ש (פ"ב, סי' כ"ח) לומד שכשהוא נוטל שכר כפועל בטל על המלאכה שאבד - מוסיפים לכך גם את הטורח שיש בעצם ההשבה, ואף שמעיקר הדין אסור ליטול על זה שכר - "מגלגלים" תשלום על זה. ולשיטתו ניחא שהרי ברגע שמותר כבר ליטול שבר כלשהוא - אין כאן את האיסור של נטילת שכר מצוה. ומאידך הרמב"ם לומד שאין מתחשבים בטורח באבידה ונוטל כפועל בטל לגמרי - לשיטתו שאין מקום לקבל ע"ז שכר.

4. הרמב"ם פוסק בספק הינוח, אפילו אם מצויה האבידה במקום שאינו משתמר כל-כך, ואפילו יש בה סימנים, שיניחנה במקומה ולא שיטול ויכריז כדעת רוב הראשונים וכפשט הגמ'. (ע' הל' גזילה ואבידה פרק ט"ו הלכה א' ובראשונים כ"ה:) ואולי גם זה לשיטתו - כיון שכל החיוב הוא מצד ממון הבעלים שאצל התאבד - כאן שיש אפשרות כלשהיא שזה עדיין ברשות הבעלים בעצם, במקום שהניחוהו - אין סבה שיקח את החפץ. משא"כ אם יש מצוה לשמים לדאוג לממון הזולת - כאן ודאי שהוא מועיל לבעלים בזה.

5. הגמ' כו' אומדת שאדם הנוטל אבידה ע"ח לגזלה, ואח"כ נתיאשו הבעלים עובר גם בלא תגזול, גם בלא תוכל להתעלם וגם בהשב תשיבם, ותוס' שם לומד שבעצם את איסור הגזל וההשב תשיבם הוא מתקן ע"י השבת החפץ לבעלים. אבל ברמב"ם (גזילה י"ד,ו') משמע שאין הדבר כך - אלא שעובר בכולם.

ונראה לומר שאם תחום הדיון הוא איסורי - ההשבה מתקנת את האיסור שנעשה והיאוש אינו קובע בזה, אבל אם כל החיוב נובע מהצד הממוני, שיש לבעלים ממון אצלו - ברגע היאוש נגמרו היחסים ביניהם ושוב לא שיך לתקן. ["מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה"][1].

6. הרחבה לשיטת הרמב"ם הנ"ל שבאבידה לא פקע כח הבעלים ממנה אפשר למצוא אולי בשיטתו גבי אבידה לדעת [ - אדם המשאיר את נכסיו במקום שעלולים להאבד] שאינה מותרת למי שמוצא אותה אלא רק פטורים מלהשיבה לבעלים, אבל אין החפץ שיך לו עד שיתיאשו הבעלים. (הלכות גזילה ואבידה פרק י"א, הלכה י"א).

ועדיין יש מקום להבין, לשיטת הרמב"ם אם אכן החיוב נובע מממון הזולת שאצלי - מדוע השב השיבם קים עוד לפני שבא לידו? (כנ"ל ג,1)

ונראה שאף כי יש מצות עשה קודם שבא לידו - משמעותה היא דק לגרום שיבוא הממון לידו, ואז יתחיב מהצד הממוני (ע' לעיל ג). וסימוכין לזה אפשר למצוא בדברי הנימוקי-יוסף (ל.) שגם לפי הרמב"ם אם אדם עומד ליד אבידה ומחכה עד שיתיאשו הבעלים - אינו עובר בהשב תשיבם אלא בלא תתעלם בלבד, ואילו משהגיע לידו הרי עובר משום "השב" אם נתיאשו הבעלים (גזילה ואבידה פרק י"ד הלכה ו'). וכן משמע בשולחו-ערוך (סימו רס"ב, סעיף ג') שאבידה שבאה לידו קודם יאוש אינו זוכה בה כיון שבא לידו קודם יאוש, ומשמע שאף ששיטתו כרמב"ם שיש "השב" מיד כשראה את האבידה - אין "באיסורא אתא לידיה" עד שיבוא לידו ממש.

כהמשך לנושא שטופל עד כה יש לדון במצב האבידה אחר יאוש הבעלים - דשיטת הנתיבות היא שאין החפץ יוצא מרשותם עד שיבוא לרשות הזוכה בו, ואילו החזון-איש (ב"ק י"ח, א') ואחרים חולקים. כלפי הנתיבות יובן היטב מדוע יש בכל זאת חיוב השבה גם אחר יאוש מצד "ועשית הישר והטוב". ולשיטות החולקות צ"ל שחיוב עשית הישר והטוב מנותק מהזיקה הממונית. וא"כ יש כאן אולי מחלוקת דומה לדלעיל - במישור עשית הישר והטוב. ונזה תלויה אולי מחלוקת השו"ע והרמ"א (ע' בית הלוי ח"ג סי' מ"ח) אם ב"זוטו של ים" שהאבידה אבודה ממנו ומכל אדם יש מצוה להשיב משום "ועשית"]. ויש להאריך עוד בנושא, ואכ"מ.



[1] וכעין זה כתב בתוס' הרא"ש שם: "השב תשיבם משמע שישיב לו אבידתו וזו אינה חשובה אבידתו כיון שנתיאש ויצאה מרשותו". אבל בתירוץ אי שם משמע שמדגיש את ענין המצוה: "דהשב תשיבם משמע לאלתר קודם יאוש אם יכול: ברא"ש בפסקים (סי' ט') משמע שכלל אינו סובר כך - אלא כתוס', וב"כ בפלפולא-חריפתא, וניחא לשיטתו דלא כרמב"ם.