חילול מעשר שני / אריאל חלמיש

"וכי ירבה ממך הדרך.. ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו ונתת את הכסף בכל אשר תאוה נפשך" (דברים י"ד, כ"ד-כ"ו), ודרשו פסוקים אלו בירושלמי: "'ונתת את הכסף': בריחוק מקום אתה פודהו בקירוב מקום אי אתה פודהו. 'ונתת הכסף': בקירוב מקום אתה מחללו ואי אתה מחללו בריחוק מקום" (מעשר שני פרק א' הלכה ג').

טבע הירושלמי כאן שני מושגים: האחד פדיון מעשר: החלפת פירות מעשר שני במעות, והשני חילול מעשר: לקיחת צרכי הסעודה הנאכלת בירושלים, במעות מעשר שני. השוני בין שני מושגים אלו בא לידי ביטוי אף בנוסח הברכה, כפי שנקבע בירושלמי: "כיצד הוא מברך? אם היו פירות, על פדיון מעשר שני. אם היו מעות, על חילול מעשר שני".

לאור ההבחנה בין שני המושגים (פדיון וחילול), ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם בחילול פירות על פירות: בפרק ד' מהלכות מעשר שני הלכה ט' כתב: "אין פודים מעשר אלא בכסף, שנאמר 'וצרת הכסף'". ברם בהלכה ב' כתב: "וכן אם רצה לחלל פירות על פירות יעלו הפירות ויאכלו בירושלים" ויש לבאר דבריו, שבהלכה ט' הגדיר את הלכות פדיון מעשר שני, ואמנם, בהלכות פדיון אין פודים אלא על הכסף ולא על פירות. בניגוד לכך התיר בהלכה בי לחלל פירות על פירות, שלא מדין פדיון, אלא מדין חילול - לקיחת צרכי הסעודה שתאכל בירושלים. בדומה לכר ניתן לדייק מהלכה ג', שם כתב הרמב"ם שנוסח הברכה בחילול פירות על פירות הוא 'על חילול מעשר שני', כנוסח הברכה שעל חילול מעות על פירות ולא כנוסח הברכה שעל פדיון פירות על מעות - 'על פדיון מעשר שני'. הרמב"ם עקבי בניסוחו זה גם בהלכה י"ח: "ואם עבר ופדה שוה מנה (פירות) בפרוטה (על מעות), או חילל שוה מנה (פירות) על שוה פרוטה (פירות) הרי זה מחולל".

נחזור לדברי הרמב"ם בהלכה ב': "וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות, יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים". דברי הרמב"ם מבוססים על שלוש הנחות:

1. גם כשמחללים על הפירות מחוץ לירושלים, יש לפעולה דין חילול ולפירות דין צרכי סעודה (ומדוייק כן אף ממה שכתב "ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים").

2. מותר לקחת צרכי סעודה מחוץ לירושלים, ולפחות כשהם נלקחים במקום פירות.

3. משנלקחו הפירות - צרכי הסעודה - אין לפדותה אלא יש להעלותם ולאכלם בירושלים.

ברצוני לדון על כל הנחה בנפרד:

א. במסכת מעשר שני נחלקו חכמים ורבי יהודה: "הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה. רבי יהודה אומר יקבר. אמרו לו לרבי יהודה ומה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה, הלקוח נכסף מעשר שני אינו דין שיפדה! אמר להם: לא! אם אמרתם במעשר שני עצמו, שכן הוא נפדה בטהור ברחוק מקום, תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה טהור בריחוק מקום" (פרק ג' משנה י'). במסכת זבחים מט. מדייקת הגמרא ממשנה זו שמצינו טפל (לקוח בכסף מעשר) חמור מן העיקר (מעשר שני). התוספות שם הביאו מחלוקת בין רש"י ל-'אית ספרים דגרסי' בדין אליו מתייחס הביטוי יטפל מן העקרי:

רש"י: לקוח שנטמא (טפל), לר' יהודה חמור יותר ממעשר שני שנטמא. 'אית ספרים דגרסי': מעשר שני נפדה בריחוק מקום בעוד שלקוח אינו נפדה בריחוק מקום. וקבעו שם התוספות בניגוד לעמדת ה'אית ספרים' שתי קביעות!

א. העובדה שמעשר שני נפדה אינה קולא אלא צורך האכילה.

ב. ראיה לכך: פירות שנלקחו נכסף מעשר שני מחוץ לירושלים אינם נפדים. הראיה מנוססת על ההנחה, שפירות שנלקחו נכסף מעשר שני מחוץ לירושלים, דינם כדין מעשר שני. אם ה'אית ספרים' סונרים שאין מכאן ראיה, הרי זה כיוון שהם מבינים, שפירות שנלקחו בכסף מעשר דינם כדין לקוח ולא כדין מעשר שני. כפי שנזכר למעלה, הרמב"ם סובר שלפירות הנלקחות בפירות, יש דין צרבי סעודה. ה'אית ספרים' ודאי מסכימים לדעתו (מבחינה עקרונית, למרות שספציפית יתכן שחולקים בדין פירות על פירות). האם התוספות חולקים על הרמב"ם? הדבר תלוי כיצד מסבירים את דעתם: הסבר אפשרי ראשון:עקרונית לא יתכן מושג של צרכי סעודה כשהפירות נלקחים מחוץ לירושלים. הסבר אפשרי שני: עקרונית יתכן מושג של צרכי סעודה כשהפירות נלקחים חוץ לירושלים אך כאשך אוחזים במסלול של פדיון, פודים את הפירות נכסף ומצהירים שאין אנו יכולים לשאת פירות, לא ניתן יותר לחזור למסלול של צרכי סעודה הנלקחים מחוץ לירושלים, מסלול שמשמעותו היא שבכוחינו לשאת את הפירות. לפי ההסבר הראשון תוספות חלוקים על הרמב"ם, לפי ההסבר השני ייתכן שאף הרמב"ם יקבל את דעת התוספות ויסבור שיש לפירות דין צרכי סעודה רק כשהם נלקחים במקום פירות ולא כשהם נלקחים במקום כסף. התוספות בסוכה מ: ובקידושין נ"ה: מעלים אפשרות נוספת, שהדבר תלוי במחשבת הלוקח, אם לקח דרך פדיון, או דרך חילול.

לסיכום: נמצא שבבעית מעמד הפירות הנלקחים מחוץ לירושלים ישנן ארבע שיטות:

1. ההסבר הראשון בדעת תוספות: לכל לקוח מחוץ לירושלים אין מעמד צרכי סעודה, אלא מעמד של מעשר שני.

2. ההסבר השני בדברי התוספות: עקרונית ללקוח מחוץ לירושלים יש דין צרכי סעודה, אך כשהפירות לקוחים בכסף יש להם דין מעשר שני, כיוון שנכנסו למסלול של פדיון.

3. 'אית ספרים': לבל פירות הנלקחים חוץ לירושלים דין צרכי סעודה, בין לקוחים בכסף בין לקוחים בפירות.

4. שיטת תוספות בסוכה וקידושין: הדבר תלוי בדעת האדם, אם לקח את הפירות דרך פדיון או דרך חילול.

ב. איסור לקיחת פירות מחוץ לירושלים

מפשטן של כמה מימרות למדנו, שאסור לקנות פירות חוץ לירושלים. במסכת מעשר שני משתמשת המשנה להגדרת מעשה הלקיחה במושגים השאולים מתחום האיסורים - שוגג ומזיד: "הלוקח פירות שוגג... מזיד יעלו ויאכלו במקום". וכן משמע גם מהברייתא שהובאה בירושלמי: "'ונתת הכסף': בקירוב מקום אתה מחללו. ואי אתה מחללו בריחוק מקום" (מעשר

שני פרק ב' הלכה ג'). זוהי גם דעת הבבלי במסכת ב"מ מד: "טבעא אפירא לא מחללינו". לגבי איסור זה יש לברר שלשה דברים: 1. מקורו ותוקפו. 2. אופיו. 3. היקפו.

1. מקור האיסור: הירושלמי לומד איסור זה מהפסוק 'ונתת הכסף'. על פי גירסת הירושלמי הנדפס, ניתן היה לומר שזוהי אסמכתא, אך לפי גירסת הר"ש סריליאו נאמר באותה סוגיה לפני כן: "אמך רבי חגי מתניתין אמרה שאין מחללין מעות על הפירות בריחוק מקום דבר תורה". במסכת בבא מציעא מד: פירש רש"י: "'טיבעא אפירא לא מחללינן': דכתיב ויצרת הכסף'" ומשמע מפשט דבריו שהאיתור הוא דאורייתא. בדף מה. שיטת רש"י ותוספות היא שפרוטות נחושת מחללות מעות כסף. מתוך שבדיני ממונות נחושת מוגדרת כפרי, רצה להוכיח החזון איש (דמאי סימן ג'), שבדיעבד לרש"י ניתן לחלל מעות על פירות והאיסור הוא רק דרבנן. ומלבד שגישה זו נוגדת את גישת הירושלמי, נלענ"ד שאין כל צורך לדחוק כן, שכן באותה סוגיה (מה.) נאמר במפורש שלגבי מעשר שני, פרוטת נחושת נחשבת ככסף כיון "דבאתרא דסגיין חריפי".

2. אופי האיסור: נראה שאופי האיסור קשור בקשר הדוק למקור האיסור ותלוי במחלוקת הראשונים שהובאה למעלה כיחס למעמד הפירות שנלקחו בכסף מעשר. אם מעמד הפירות הוא כשל צרכי סעודה, הרי שיש להניח שהאיסור מתייחס ללקיחת צרכי סעודה מחוץ לירושלים, דבר שמוצא את ביטויו במקור שהביא הירושלמי לאיסור - 'ונתת הכסף'. אם מעמד הפירות הוא בשל מעשר שני, הרי שאופי האיסור הוא פדיון מעשר שני על פירות, דבר שבא לידי ביטוי במקור שהביא רש"י: 'וצרת הכסף'.

תוספות בקידושיו (נ"ה: ד"ה "אין לוקחים") קבעו שדרך חילול אין לקחת פירות מדין וצרת הכסף', אך דרך לקיחה עקרונית מותר לקחת לבד מגזירה צדדית שהובאה במסכת סוכה מי לגבי בהמות - שמא יגדל עדרים עדרים. רש"י בקידושין כתב שני טעמים לאיסור: א. "וצרת הכסף'. ב. שמא תכחיש הבהמה בטורח הדרך. נראה שאת טעמו השני כתב רש"י כדי להעביר מדוע אסור לקחת פירות בתורת צרכי סעודה. רש"י מנמק איסור זה מטעם חשש צדדי ויתכן שיש נפקא מינא בין הטעמים. שמדין חילול, יחול החילול בדיעבד, ולפירות יהיה מעמד של צרכי סעודה.

3. היקף האיסור: על פי המחלוקת שנזכרה לעיל בין הרמב"ם והסבר שני בשיטת תוספות בזבחים לבין ה'אית ספרים', ניתן לומר שלדעת הרמב"ם האיסור מקיף רק מעות על פירות, בעוד שלדעת שאר הראשונים שהובאו לעיל האיסור כולל אף פירות על פירות. ונראה שנחלקו באופי האיסור. לפי ה'אית ספרים' שמעמד הפירות הוא כשל לקוח, האיסור הוא חילול על פירות, לפי הסבר ראשון בדעת תוספות האיסור הוא פדיון על פירות. ולפי הסבר שני בתועפות והרמב"ם האיסור הוא במעבר ממסלול של פדיון למסלול של חילול.

לסיכום:

ניתן לומר שבאופי איסור לקיחת פירות מחוץ לירושלים יש ארבע הבנות:

1. איסור לפדות על פירות מדין 'וצרת הכסף'.

2. איסור לקיחת צרכי סעודה מחוץ לירושלים מדין 'ונתת הכסף'.

3. איסור מעבד ממסלול של פדיון - כסף, למסלול של חילול - לקיחת צרכי סעודה מחוץ לירושלים.

4. גזירה וחשש, או שמא יגדל עדרים עדרים, או שמא תכחיש בטורח הדרך.

ג. איסור חילול צרכי סעודה

צרכי סעודה אין לפדותם דבר תורה. דבר זה למדנו מהמשנה במסכת מעשר שני: "אמר להם רבי יהודה.. תאמרו בלקוח שאינו נפדה טהור בריחוק מקום". רבי יהודה מנסה לפרור קל וחומר של חכמים בדיני דאורייתא, לכן על כרחינו גם הדין שהביא בפרכתו הוא דין דאורייתא. פשט דברי רבי יהודה הוא שאיסור זה כולל אף לקוח מחוי לירושלים, וכן כתב במפורש הר"ש סיריליאו (בפירושו למסכת מעשר שני פרק א' משנה ה') והביא לכך פסוק- "אל המקום אשר יבחר ה'".

שנינו במסכת דמאי: "ומחללין אותו (את הדמאי) כסף על כסף.. ונחושת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים יעלו הפירות ויאכלו בירושלים" (פרק א' משנה ב'). ופירש רש"י, שלרבי מאיר חובה דוקא לפדות את הפירות ואילו חכמים מתירים אף להעלותם לירושלים. ותמהו התוספות ב"מ נה: על פירוש זה, שכן משמע מפירושו שפדיון עדיף על העלאה לירושלים, בעוד שבכל מקום משמע, כמו שביארנו למעלה, שחובה להעלותם לירושלים ואין לפדותם. ויש לפרש בדעת רש"י שלא הרי פירות לקוחים בכסף דמאי כהרי פירות לקוחים בכסף ודאי, וכבר הבהרתי למעלה שלרש"י בודאי, אם חילל מעות על פירות, לא יתפוס החילול מדין פדיון - שהרי כתוב וצרת הכסף - אלא רק מדין חילול - שאיסורו הוא משום חשש צדדי - שמא תכחיש הבהמה. לכן, מעמד הפירות הוא של צרכי סעודה וצרכי סעודה אין ניתן לפדות אלא חובה להעלותם. מה שאין כן בדמאי, שם הקילו בדין 'וצרת הכסף' (שכן התירו לחלל מעות על פירות לכתחילה ומעות על מעות) ולכן חילול מעות על פירות תופס מדין פדיון ולפירות מעמד של מעשר שני, מעמד שעדיין שייך לגביו דין 'וצרת הכסף' מכוחו, לדעת רש"י, לרבי מאיר חייבים לפדות את הפירות בכסף.

לפי חילוק זה שבין דין לקוח בדמאי לדין ודאי, ניתן לדחות את הוכחת החזון איש (דמאי סימן ג'), שאיסור פדיון לקוח מחוץ לירושלים הוא רק דרבנו. הכריח כן החזון איש מדעת רבי מאיר, שהתיר בדמאי לפדות פירות לקוחים לכתחילה. ואם התיר לכתחילה בדמאי על כרחינו שבודאי איו זה איסור דאורייתא. העולה מדברי החזון איש אינו עולה בקנה עם פשט דברי רבי יהודה שהובאו לעיל. דברי החזון איש מבוססים על ההנחה שיש מכנה משותף בין לקוח בכסף דמאי לבין לקוח בכסף ודאי, אך לפי מה שביארנו בשיטת רש"י שללקוח נכסף ודאי דין צרכי סעודה וללקוח נכסף דמאי דין מעשר שני, אין ביניהם מכנה משותף וממילא בטלה הוכחת החזון איש.

סיכום:

1. אסור מדאורייתא לפדות לקוח בכסף מעשר שני ודאי.

2. לפחות לשיטת רש"י, האיסור מדאורייתא חל גם על לקוח מחוץ לירושלים.

3. לשיטת רש"י לפירות לקוחים בכסף דמאי דין מעשר שני ולפירות לקוחים בכסף ודאי דין צרכי סעודה.