מהי טענה אחת במודה במקצת / אברהם אנגלברג

הקדמה:

כדי שמודה במקצת ייחשב מודה במקצת אנו דורשים שתהא הודאה במקצת הטענה וכפירה במקצת הטענה, דיון זה יעסוק בהגדרת טענה אחת אשר הודאה בחלקה מחייבת עפ"י דין מודה במקצת שבועה של השאר, ולא אומר שיש לי כאן כופר הכל בטענה אחת ומודה בטענה האחרת.

הרמב"ם פ"ג מהלכות טוען ונטען הלי"ד כותב: "מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך אבל חמישים דינרים יש לך אצלי פקדון או משום נזק. וכיוצ"ב, הורו רבותי שזה מודה במקצת הטענה וישבע. שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והודה שהוא חייב חמישים ומה לי נתחייב משום הלוואה או משום פקדון או משום נזק". והשיג עליו הראב"ד: "ואני מורה ובא שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד אין זה מודה במקצת הטענה שהלוואה ופקדון שתי טענות הן".

אבן האזל מסביר מדוע דין הלוואה ופקדון שהבאנו לעיל שונה מדין טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור, וכן את מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד: "...דהרמב"ם סובר דמלווה ופקדון לא דמי לחיטים ושעורים. דחיטים ושעורים הם שני מינים והחיוב הוא על עיקר המין, אבל מלוה ופקדון של דינרין כיוון שהוא מין אחד וגם החיוב בפקדון הוא חיוב ממון כמו מלוה לכן הוא מודה במקצת...".

בעוד שלראב"ד: "...דבחיטים ושעורים הפטור הוא משום דצריך הודאה ממין הטענה ... אבל במלוה ופקדון הפטור הוא מטעם שהם שתי טענות... אבל מלוה ופקדון כיון דפקדון יש לו דינים מיוחדים וכמו אם הפקדון נאנס... וכיון דיש לפקדון דינים מיוחדים הרי זה דין תורה אחרת ואינה שייכת לדין תורה של המלווה...".

יוצא לפי דבריו שדינו של הראב"ד תלוי דוקא בהבדלים שבין מלוה לפקדון, אבל בשתי טענות שאין ביניהן הבדל דיני הרי גם לפי הראב"ד יחשבו טענה אחת.

אולם בהלכות עדות פכ"ב הלכה ב' כותב הרמב"ם: "ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות אחד במנה ואחד במאתיים וכפר שמעון בשני השטרות ועדי שטר זה כת אחת מאותן השתיים שהכחישו זו את זו (בהזדמנות אחרת, שראו שתי כיתות אלו מעשה אחד והכחישו בו זא"ז). ועדי השטר השני הכת השניה הרי שמעון משלם מנה שיד בעל השטר על התחתונה וישבע על השאר, יראה לי ששבועה זו שישבע על השאר בנקיטת חפץ כדין מודה במקצת שהרי עליו שני עדים כשרים מעידים במקצת הממון שכפר בכולו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו".

והשיג עליו הראב"ד: ".. ועוד אני אומר שאין זה דומה לדרבי חייא דהתם טענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמיא, אבל הכא שני שטרות שתי טענות הן...".

יוצא לפי הראב"ד שגם בשתי הלוואות או שני פקדונות אשר בהם לא שייך לומר שיש להם דינים נפרדים כמו שהבאנו מאבן האזל, בכל אופן אומר הראב"ד שאילו שתי טענות שונות. וניתן להסביר שכאן לדעת הראב"ד מה שמחלק את ההלוואות אלו הן השטרות, ששטרות שונים הם הלוואות שונות. אבל אין זה נראה שהרי גם בהלכות עדות וגם בהלכות טוען ונטען מדגיש הראב"ד טענה אחת או שתי טענות. וטענה היא מה שבעל-דין תובע ושטרות שהם הוכחות אינם מחלקים את הטענה לשתיים.

ולכן נראה להסביר אחרת את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. יסוד מחלוקתם במלוה ופקדון הוא שלפי הרמב"ם העיקר אינו מה שטוען בעל-דין, אלא מה הוא תובע. ותביעתו היא תביעת ממון ואין נפק"מ מכח איזו טענה באה תביעה זו, וממילא גם בטענו מנה בחיטים והודה לז חמישים בשעורים אין כאן פטור מטעם שנחשב כופר הכל בטענת החיטים, אלא פטור מטעם אחר, ולכן אם אבוא ואטען פלוני לווה ממני מנה ביום א', והפקדתי אצלו מנה ביום ב' וביום ג' הזיק לי מנה, אם הנתבע יודה באחת מן הטענות האלו יתחייב שנועה על השאר מדין מודה במקצת. בעוד שלפי הראב"ד חלוקת הטענות היא על פו טענת בעל דין ולכן אפילו אם יטען ביום א' הלותי לך מנה וביום ב' עוד מנה ויודה באחד מהם לא יהא זה מודה במקצת, מפני שהיו כאן ב' מעשי הלוואה, וכן גם אם ילוה ביום אחד מנה לשלושים יום ובאותו הזמן יתן מנה לשישים יום הרי אלו שתי הלוואות שונות ולכן אם מודה באחת אינו מודה במקצת.

בדין של טענו חיטים והודה לו בשעורים שפטור מביאה הגמרא טעם לפטור "שמה שטענו לא הודה לו", ובראשונים מובאות ארבע סיבות עקריות לפטור:

1. משטה אני בך [רמ"ה].

2. התובע חיטים מודה ששעורים איו הנתבע חייב לו, ולכן הפטור הוא מדין הודאת בעל דין.

3. התובע חיטים ולא תובע שעורים מוחל על תביעת השעורים [רש"י ותוס'] .

4. ההודאה אינה הודאה היות ולא אמר אתם עדי וכל עוד יכול לחזור בו אין זו הודאה [הרא"ש בב"ק בשם הר"מ הלוי].

לפי הסברנו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, הרי הראב"ד אינו יכול לסבור את הטעמים של מחילה או הודאת התובע, שכן לפי טעמים אלו עפ"י שיטת הראב"ד יצטמצם הדין למקרה של ביום פלוני הלויתי לך חיטים והשני טוען לא כי ביום פלוני הלוית לי שעורים, שכן רק אז הכל נחשב כטענה אחת ויש קשר בין תביעת החיטים לאי תביעת השעורים. לראב"ד הסובך שאנו מסתבלים על הטענות הרי הטוען הלויתי לך חיטים לא אמר כלום על השעורים כי זו הלוואה נפרדת שאין לה כל שייכות לדיון העכשוי ולכן גם לא שייך שהודה בהם או מחל אותם. ואילו לפי הרמב"ם אני אומר שכל תביעת ממון היא תביעה אחת שאז גם אם טוען חיטים מיום אי הרי בעצם טענתו היא על סכום הממון שחייבים לו ולא על החפץ שהוא רק הסבה מדוע חייבים לו. ובאמת מצאנו שהראב"ד סובר שטענת הפטור היא מטעם משעז אני בר כפי שמובא בספר התרומות (שער ז' ח"ב), מאידך לפי הסברנו אין הרמב"ם יכול לסבור את הטעם של משטה אני בך, היות ולפי הרמב"ם אם הלוה לו מנה והודה לו בפקדון של חמישים הרי נחשב למודה במקצת ולכאורה יש כאן דין של משטה. שהרי לגבי שיטוי מה לי אם טענו מלווה והודה לו בפקדון או אם טענו חיטים והודה לו בשעורים שגדר שיטוי הוא שלא הודה לו על מה שתבעו. וכן כתב הגדולי-תרומה שהרמב"ם סובר את הטעם של הודאת התובע. ובפשטות נדאה כך מלשון הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פ"ג הל"י בהסבירו את הטעם של הודאה: "כור חיטים יש לך בידי, אין לך בידי אלא כור שעורים פטור אף מדמי שעורים שהרי אומר לו אין לי בידך אלא דמי שעורים ונמצא זה דומה למי שאמר לחבירו בבי"ד מנה לך בידי ואומר לו האחר אין לי בידך שאין בי"ד מחייבין אותו ליתן לו כלום" רואים במפורש שהרמב"ם סובר שהטעם הוא הודאה ולא שיטוי.

אבל הש"ך כתב בשולחן ערוך חושן משפט סימן פ"ח שלפי הרמב"ם הטעם הוא משטה אני בך ומבסס את דבריו בכך שהטור וכל הראשונים הבינו את הרמב"ם שפטור רק אם אין עדים על השעורים, אבל אם יש עדים על השעורים חייב. ואם נאמר שדברי הרמב"ם מבוססים על הודאת התובע הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואף שהעדים מעידים שהנתבע חייב אינם מחייבים אותו כנגד הודאת התובע, אלא חייבים לומר שלפי דברי הרמב"ם הדין של טענו חיטים והודה לו בשעורים צריך להיות מבוסס על הטעם של משטה אני בך.

ונראה לתרץ שגם אם הרמב"ם סובר טעם של הודאת התובע בטענו חיטים והודה לו בשעורים, הרי עדיין יסבור שטענו חיטים והודה לו בשעורים ובאו עדים על השעורים יהא חייב דמי שעורים, מפני שכאן ההודאה אינה הודאה גמורה. ואומנם אומר הרמב"ם: "שהרי אומר לו אין לי בידך שעורים ונמצא זה דומה למי שאמר לחבירו וכו'...", הרמב"ם נוקט אצלינו לשון "דומה" אשר באה להגיד שמקרה זה אינו חופף הלכתית למקרה השני, אלא קיימים הבדלים דיניים ביניהם. הבדלים אלו נובעים ממה שאומר הרמב"ם בפ"ז מהלכות טוען ונטען הל"א: "המודה בפני שניים שיש לפלוני אצלו מנה ואמך להם בדרך הודיה ולא בדרך שיחה", וכן בהלכות עדות פי"ז הל"ד: "אחד המודה בפני עדים ואמר דרך הודאה..." ומביא שם ההגהות מיימוניות את דברי רש"י בסנהדרין כט.: "בפנינו הודה שנתכווין להודות", בעוד שאצלינו קשה להגיד שנתכווין להודות או שזו דרך הודאה ממש, אלא כאן יש לנו רק הודאה שאנו למדים מתור משמעות דבריו רק שאנו מפרשים זאת כהודאה גמורה כל עוד לא באו עדים ואמרו אחרת, ומכיוון שכך אומר הרמב"ם אצלינו שזה דומה למקרה של דרך הודאה שחבירו בא ואומר לו בבי"ד שהוא חייב והוא אומר שלא שאז זה דרך הודאה ממש, וגם אם יבואו עדים לא יועיל, בעוד שאצלינו מכיוון שזה רק מתוך משמעות דבריו הרי עדים יועילו[1]. וכן גם אם תפס אין מוציאים מידו מפני שאז לא נפרש את דבריו כהודאה וממילא לא יחול הכלל של הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ולכן נשאר ההסבר שלנו ברמב"ם שזה לא מדין שיטוי שהרי יש כאן תביעה על ממון והטענה אינה חשובה וא"כ תבעו ממנו ממון והודה על ממון ולא שייך בזה שיטוי, ששייך רק בהודאה בלי תביעה, אבל הודאה שייר כאן דוקא מטעם זה שתבע ממון בחלק ולא בהכל. (הש"ך מקשה קושיות נוספות אך רובן ככולן מתורצות בחזון איש חו"מ סי' יא).

היוצא מדברינו שלפי הראב"ד כאשר יש לנו שני מעשי הלוואה שונים או אפילו אם היה לנו מעשה הלוואה אחד אבל בשני שטרות אנו רואים זאת כשני מעשים נפרדים, ולכן כשתי טענות שונות.

אבל קשה לפי זה איך נסביר את הדין של טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן שרוב רובן של הראשונים פוסקים שחייב חוץ מספר החפץ ותוס' שמביא בשם הר"ח בכתובות שפטור. ודחוק לומר שהראב"ד יסבור ג"כ שפטור, ולפי מה שאמרנו הרי בעצם יש כאן שתי הלואות אחת של חיטים ואחת של שעורים ואעפ"כ אני אומר שטענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהם יש כאן דין של מודה במקצת.

וניתן לתרץ שכאן מדובר במקרה בו טוען הלויתי לך בבת אחת חיטים ושעורים שאז יש מעשה אחד של הלוואה אע"פ שהלווה שני מינים, ולכן גם לפי הראב"ד זוהי טענה אחת. בעוד שבמקרה של שני שטרות הרי לא סביר להניח שמדובר במקרה ששני השטרות ניתנו באותו זמן הלואה, לאותו זמן פירעון, כי אם כן מדוע כתבו שני שטרות? ולכו חייבים לנמר ששם מדובר בשתי הלואות נפרדות וכן גם מלווה ופקדון שזמני פרעונם וצורתם שונה יחשבו כשני מקרים שונים.

בב"ק בשלהי המניח מובא מקרה של: "היו שני שוורים רודפים אחר אחד...אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר לא כי קטן הזיק, אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק, והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק, וכו'.

הרמב"ם בפ"ט מהלכות נזקי ממון הלכה י' פוסק: "ואם טען הניזק שאתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת-תורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת", משמע שהרמב"ם לא מחלק בין תם ומועד לבין גדול וקטן, אלא הרמב"ם לשיטתו שאנו מסתכלים על סך הממון שבתביעה. וזה מקביל למה שאמר הרמב"ם בפ"ג מהלכות טוען ונטען הלי"ב: "או משום נזק", שלפיו כל מקום של תביעת ממון הרי אנו מסתכלים על הסכום ולא על סיבת התביעה.

הראב"ד על אתר חולק על הרמב"ם וטוען שדין זה נכון רק במקרה של תם ומועד ולא במקרה של גדול וקטן, ומסביר הטור חושן-משפט סימן ת': "ורצונו לומר דוקא בתם ומועד שהחיוב הוא על נכסיו חשיב הכל תביעה אחת, הלכך הוי הודאה במקצת אבל אחד גדול ואחד קטן ששניהם תמים שהחיוב הוא על גוף השוורים כל אחד חשוב תביעה בפני עצמו ואין באן מודה במקצת". פירוש שלפי הראב"ד באמת בכל מקרה אנו אומרים ששתי טענות הן טענות נפרדות ומחלקות, אבל כאן יש בעצם רק טענה אחת של נזק וכל הנפקא-מינא בין התובע לנתבע היא רק כמה כסף הנתבע חייב ולכן זה דין של מודה במקצת, אבל בשני שוודים תמים יש לנו נפקא-מינא נוספת והיא מאין ישולם הנזק ולכן אנו רואים את התביעה בתור תביעה על השור הספציפי ולא תביעה כללית של נזק ולכן הטענות מחלקות.

בשיטה מקובצת דף ד' מובאים דברי הרי יונתו האומר שהרי"ף סובר ששתי הלוואות אינן מחלקות לגבי דין של מודה במקצת אע"ג שאינו בפעם אחת.

הרשב"א מצטט את הראב"ד וסובר כמותו במקרה של מלוה ופקדון ושניהם חולקים על בעל המאור בפרק השואל, ומביא הרשב"א שם ראיה בדין של שאל את הפרה ושכר פרה ומתה אחת מהן וטען המשאיל שאולה מתה והשואל טוען שכורה מתה, ושואלת שם הגמרא אמאי, מה שטענו לא הודה לו. ומביא מכאן הרשב"א ראיה ששאילה ושכירות הם שני דברים נפרדים ולכן גם שאילה ופקדון הינם דינים שונים. אבל הרשב"א מתרץ את השאלה מטענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן שחיטים ושעורים דינם שווה, בעוד ששאילה ופקדון דינם שונה. ולכן נראה שהרשב"א יחלוק על הראב"ד בדין של ב' שטרות שדינם שווה או ששם יגיד שטרות מחלקים, אבל בדין של ב' הלוואות רגילות בודאי יאמר הרשב"א שהן מצטרפות לטענה אחת בניגוד לראב"ד. מפני שלראב"ד העיקר הן הטענות ולרשב"א העקר הוא השוני הדיני.

לפי ספר החפץ והר"ח בכתובות שפסקו שטענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור, נראה לומר שמה שפטור זה רק משבועה כי על השני הרי הודה ואין סבה שיפטר אבל אם נגיד שכל הפטור הוא משבועה של מודה במקצת, ממילא חייבים לומר שסוברים שאם חיטים ושעורים בהלוואה אחת מחלקים כ"ש במקרה של שתי הלוואות.