שיתוף נכסים בין בני הזוג [לבעית יחסי תורה ומדינה] / איתמר ורהפטיג
ברשימה זו לא באתי לחדש ואף לא לסכם דברי הלכה, כי אם למסור אינפורמציה שיש לה השלכה לכל בחור שנושא אישה, ומעוררת בעיה כללית באשר ליחסי מדינה ותורה או כפי שקרוי - חוק והלכה.
מדינת ישראל כפי שמוכרת ומתנהלת הינם היא לצערנו מדינת חוק ולא מדינת הלכה. משטרה הינו משטר דמוקרטי חילוני כאשר הכנסת היא מקור הסמכות לכל חוקיה ותקנותיה. עם זאת משתדלת המדינה לכבד את ההלכה ועל כל פנים לא לבוא לידי עימות ישיר עמה.
כך נוכח כי דיני אישות הנהוגים במדינה הם על פי התורה, שכן תחום זה מצוי על פי החוק בסמכותו של בית הדין הדתי שדן לפי הדין האישי של הנידון, היינו ענינו של יהודי נידון לפי ההלכה. חוק מיוחד אף קובע כי נשואין וגרושין יערכו בישראל לפי דין תורה. הרבה פרצות נבעו במצב זה, וקיים מתח מתמיד בין בית הדין הרבני מחד, לבין הכנסת ובעיקר בית המשפט העליון מאידך, ואין כאן המקום לדון בזה.
בין היתר יש והכנסת מחוקקת חוק כללי שמחייב את הכל העוסק בתחום הממוני של דיני אישות, והשאלה היא אם חוק כזה מקובל בעיני ההלכה.
אין צריך לומר כי בסתירה בין החוק להלכה יד ההלכה על העליונה, אך גם אם החוק אינו סותר אלא משנה מצב הניתן לשינוי השאלה היא אם הסדר זה מוכר על ידי ההלכה.
יחסי ממון בין בני הזוג
כלפי מה הדברים אמורים? כלפי "חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג - 1973", ותחילה רקע. שאלת יחסי ממון בין בני זוג היא שאלה מורכבת ומסובכת, וכל שיטת משפט מתמודדת עמה על פי דרכה. שני בני אדם שחיו בנפרד והחיים עתה ביחד האם הם שומרים על הפרדה באשר ליחסי ממון בינם לבין עצמם ולבין האחרים? היהפכו לשותפים? האם יד האחד מהם על העליונה?
כללית יש לומר כי לפי גישת ההלכה חל שינוי במצב כאשר האשה מאבדת מכחה לטובת הבעל, אך כנגד זה הבעל גם מקבל חובות, שכן הוא חייב במזונותיה, כסותה ועוד.
רכוש האשה מתחלק לג' סוגים:
א. נכסי צאן ברזל - הנכסים שהאשה שמה ומכניעה לבעלה בנדוניה, נכסים אלו הם באחריות הבעל, ואם פחתו - פחתו לו, הותירו - הותירו לו. לכשתתאלמן או תתגרש גובה האשה אותם או את ערכם המוסף.
ב. נכסי מלוג - שאר נכסיה בין אלו שהיו לה מלפני הנשואין ובין אלו שנפלו לה משנישאת. נכסי מלוג קנויים לאשה בגופם. אר משועבדים לבעל לפירות ולירושה. על כך נאמר "מה שקנתה אשה קנה בעלה".
ג. רכוש פרטי - תתכן אפשרות שבעלה או אתר נותן לה דבר על מנת שאין לבעל רשות בו. כן יתכן שהבעל מוותר על זכותו לפירות נכסי מלוג, או על מעשי ידיה, ואז לאשה רכוש משלה.
כל זה בזמן הנשואין. לאתר פקיעת הנישואין יש להבחין בין אלמנה וגרושה. אלמנה זכאית לכתובה ומקבלת מזונות עד שתנשא, אם כי נחלקו הדעות אם ביד היורשים לפרוע כתובתה ולהפטר ממזונותיה או שבידה הדבר. גרושה זכאית רק לכתובתה.
בין אלמנה ובין גרושה מקבלת גם את נכסי המלוג ואת רכושה הפרטי במידה וקיים, מלבד כתובתה שכוללת סבות שהתחייב הבעל לפרוע לה (מאתים זוז * תוספת + נכסי צאן ברזל).
כיום אין לכתובה המעמד שהיה לה בזמן הגמרא, ולמעשה כמעט ואין מסתמכים עליה. הסכום המצוין שם הוא בדרך כלל נמוך ואינו צמוד. רווחיו של צד אחד - בדרך כלל הבעל- במשך שנות הנשואין אינם נלקחים בחשבון.
כאשר שני בני הזוג עובדים פחות או יותר בשוה אין מתעוררת בעיה. הם יחליטו אם יכניסו רווחיהם לחשבון משותף או נפרד. אך כאשר צד אחד - בדרך כלל הבעל - עובד, והצד השני יושב בבית עולה בעיה. הסכום הכולל של הכתובה אינו מספיק גבוה וערכו יורד, ולא די לאשה לצאת לאחר עשרות שנות נשואין כשרק כתובתה בידה. בעוד הבעל צבר הון בינתיים, לעתים קרובות בעזרתה. אין לסמוך על רישום הנכסים על שם שניהם, שכן לא כל רכוש נרשם, ואף כשיש רישום, חוץ מדירת מגורים, אין רישום משותף שכיח דיו.
הסבר החוק - הסדר איזון משאבים
להלן נראה כי במשך הדורות נתנה ההלכה תשובה לבעיה זו. על כל פנים בארץ נהוג היה עוד קודם קבלת החוק הנ"ל כי בתי המשפט חבירו בחזקת שיתוף נכסים בין בני הזוג. חזקה זו אמרה כי פרי עמלו של הבעל הוא תוצר משותף של שני בני הזוג, שכן עבודתו בחוץ מתאפשרת הודות לעזרת האשה בבית.
כאמור הסדר זה עוגן בחוק בשנת תשל"ג. החוק קובע את עקרון השיויון או בלשונו "הסדר איזון המשאבים" בין בני הזוג, אם כי הסדר זה נקבע רק לאחר פקיעת הנישואין.
מכאן שכל זוג שנישא לאחר טבת תשל"ד- זמן בניעת החוק לתוקפו - נישא על פי הסדר זה. אלא שהסדר זה אינו נכפה עליהם ובני הזוג רשאים להחליט על הסכם אחר ביניהם. בהסכם ממון בכתב שנכרת לפני הנשואין אז בשעת עריכתם, די שרושם הנישואין יאמת את ההסכם. אך לאחר הנישואין אם ירצו לשנות את ההסדר של החוק, עליהם לקבל אישור בתי המשפט או בית הדין הרבני לשינוי (סעיף 2 לחוק).
נצטט עתה כמה מסעיפי החוק.
3. (א) לא עשו בני הזוג הסכם ממון... יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה...
(ב) בני הזוג שלא ביקשו אימות של הסכם הממון בהתאם לסעיף 2, יסביר להם רושם הנישואים לפני עריכתם את תכנו ומשמעותו של ס"ק (א)
4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני. (סעיף זה דורש טפול מיוחד, ואכמ"ל).
5. עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן הזוג (להלן- פקיעת הנישואין); זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי הזוג, למעט -
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
(2) זכויות שעל פי דין אינן ניתנות להעברה.
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם.
13. (א) חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים.
(ב) בענין שחוק זה דן בו ינהג גם בית הדיו הדתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי.
בקורת השיטה ותשובת ההלכה
לא כאן המקום המתאים לדון בטיבו של חוק זה, ובפתרון המתאים לבעיה שהוא מעורר, לכו אסכם פרק זה בקצרה. הסדר איזון המשאבים כפי שהתקבל הוא פרי פשרה לאחר דיונים ארוכים. עם זאת נמנה בקצור את מגרעותיו העיקריות. ההסדר הוא נוקשה ולא תמיד צודק. לא תמיד האיש עובד ומרויח כשאשתו אכן עוזרת לו בבית, ועל כל פנים קשה לקבוע בפסקנות כי עזרה זו שוה חצי הרווחים והנכסים. יתר על כן יש אשה רעה שלא רק שאינה לא רק שלא עוזרת אלא מפריעה, ואדרבה יש חשש שעיניה תתן בנכסים ותביא לפירוק הנישואין. אמנם סעיף 8 לחוק מקנה לבית המשפט או לבית הדין סמכות לחרוג מיחס של מחצה ומחצה בנסיבות מיוחדות, לאור בקשת אחד הצדדים, אך מעשית דומה שסעיף זה ינוצל לעתים נדירות.
ועוד, החוק מקנה לאשה זכויות ללא חובות. הבעל ממשיך להתחייב במזונות האשה הילדים ועוד, למרות הסדר איזון המשאבים ביניהם. יש ספק אם הסדר זה מרבה "שלום בית" בין בני הזוג.
כאמור, אף ההלכה רגישה לבעיה זו אלא שנקודת המוצא שלה שונה. על רקע המצב הקיים יש אפשרות גמישה של שינוי בעיקר מצד בית הדין. כלומר, לא רק שהסדר ההלכה ניתן לשינוי בהסכמת הצדדים בכל רבך שבממון, אלא שלמעשה מצינו תקנות ברוח זו.
כאמור מדובר ביחסי ממון עם פקיעת הנשואין. באשר לאלמנה מצינו תקנות שונות.כך למשל תיקן ר"ת כי אם מתה האשה או האיש תור שנה ראשונה לנישואין ללא זרע של קיימא חוזרת הנדוניה שנתן האב לאשה או ליורשיה (ראה רמ"א אה"ע ס"ס נ"ב), אף תקנות טוליטולה קובעות זכויות לאלמנה מעבר למגיע לה לפי הדין (ראה טור אה"ע סי' קי"ח).
(דיון מפורט בתקנות אלו ואחרות נמצא במאמרו של הרב אסף, קובץ מדעי היהדות, תרפ"ו).
באשר לגרושה, בתקופה יותר מאוחרת מצינו כי יש ובתי הדין הרשו לעצמם לחי,ב את הבעל בסכום נוסף מעבר לכתובתה (ראה "תעלומות לב" להרב אליהו חזן, ח"ב, אה"ע סיחן א). חידוש זה נתקבל בפסקי הדין הרבנים ונקרא בשם פיצויי גט, היינו סכום נוסף לכתובה "לפי שקול דעת בית הדין, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש והחצב הכלכלי של הצדדים" (פד"ר א, 137). לא כאן המקום לדון ביסוד החיוב, אם כי עלי לציין כי בפסקי דין מאוחרים יותר איננו פוגשים עוד בחידוש זה.
על כל פנים אפשר שיש כאן התחשבות בחלקה של האשה בצבירת ההון.
יתר על כן יש ובני הזוג מתנים בפירוש בשטר התנאים או אף בכתובה על שיתוף נכסים ביניהם והפוסקים יחסו לכך ערך משפטי.
בספר נחלת שבעה (סימנים ח,ט,י) יש נוסת שטר שכתוב בו: "ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחת ממון שבעולם, רק ישלטו בנכסיהון שוה בשוה". המהרי"ק בשורש נז פוסק, בין היתר, על סמך נוסח זה שנכתב בין הצדדים כי אין הבעל יכול לתפוס אף את נכסיו שלו בטענה שאשתו מורדת בו, שכן "משועבדים כל הנכסים גם למזונות האשה ולפרנסה. וכל שכן בהיות התנאים מבוארים ביניהם שישלטו שניהם שוה בשוה בנכסים ולא יבריחו זה מזה". במהרש"ם (ח"א סימן מה) ניתן לתנאי כזה אף משמעות קנינית, ולכן מצדד בדעה כי צדקה שנתנה האשה מהרכוש בבית, ללא רשות בעלה, תקפה.
בימינו יש לשקול אם יש חזקת שיתוף נכסים ללא שכתבו כך במפורש.
במקרה אחד בן נידונו זכויות הצדדים בבית מסחר הרשום על שם האשה ובמגרש הרשום על שם הבעל, טען השופט קיסטר כי "במסגרת המשפט העברי יש מקום לבית הדין לברר זכויות בדרך אומדנא לפי הנסיבות", ולפי זה הניח כי הצדדים התכוונו שכל רכושם יהא משותף.
כלומר גם לפי ההלכה יש מקום לשקול בכל מקרה לגופו אם יש חזקת שיתוף, אך לא כהסדר כללי לכל בני הזוג כדיון מפורט בגישת ההלכה ראה במאמרו של אמו"ר שליט"א "שיתוף נכסים בין בני הזוג" שפורסם בדברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, ובסקירתו של ד"ר נ. רקובר בסדרת מחקרים שהוציא משרד המשפטים, כסלו תש"ל].
יחס ההלכה לחוק
מכאן עולה השאלה מהו יחס ההלכה להסדר כללי שהתקבל על פי חוק. ראשית, יש לשאול האם חוק המדינה מוכר על פי ההלכה? זו שאלה מורכבת, ודורשת דיון בשאלות דין מלך, דינא דמלכותא, תקנות קהל, ואינני רוצה לדון בה עתה.
אולם אף ללא קביעה עקרונית בשאלה הנ"ל אפשר שהסדר מסוים של המדינה מוכר על ידי ההלכה מכח מנהג. כך מצינו פסקי דין רבניים שמכירים בחוזה הנערך לפי החוק מכח סיטומתא, אף שאינו עונה על דרכי הקנין שלפי ההלכה. יתכן איפוא לנמר שהסדר איזון המשאבים הוא נהוג ומקובל בציבור, וכל הנושא אשה על דעת כן נושאה.
כיוצא בזה מצינו כי הפוסקים הכירו בדרך כלל בנוהג מקומי של שיתוף נכסים. בפני המהרשד"ם (חו"מ סימן שב"ז) נידון ענינה של דונה גרציה (אמו של דון יוסף נשיא), השאלה היתה כי - "במלכות פורטוגל יש נמוס כחוק מהמלך והמלכות מזמנים קדמונים... כשימות הבעל, תקח האשה חצי מהנכסים שישאיר אחריו הבעל..." ופסק כי זכתה האלמנה בחצי הנכסים, כי "כל הנושא אשה סתם נושא אותה על דעת לקיים מנהג מקומו".
שנית, בהנחה שההסדר מחייב, היכול פלוני לטעון שלא ידע ממנו? נ"ל כי התשובה שלילית. אם יש להסדר תוקף של תקנת הקהל הרי אינו תלוי ברצונו, כלומר אין זה הסדר חוזי שלגביו הוא טוען שלא ידע אלא חוב המוטל מכח הדין, והרי הוא כמזיק שאינו רשאי לטעון כי לא ידע ששובר חלון חייב לשלם. אמנם כאן שיש אופציה לשנות מן ההסדר כנ"ל, יש לומר כי אם שתק, הסכים להסדר זה, וכך עולה מלשון סעיף 3 לחוק שנ"ל. ואד אם טוען הוא שלא ידע ולא הסכים עדיין יתכן לומר כי אין צורך בהסכמה כדי להתחייב, אלא להיפך אפשר להסכים אחרת, ומי ששותק מחויב לפי דין.
בין כך גם אם נאמר שלהסדר יש רק כח של מנהג, ונאמר כי יש צורך בהסכמה ממש, נדאה שהבעל יחשב כמי שקיבל עליו הסדר זה. כר מצינו כי הגמרא בב"מ קד. אומרת כי דורשיו לשון הדיוט. ומסביך רש"י לשון "שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו". ותוס' שם מציין כי "אפילו לא כתב כאילו נכתב". כך, למשל, המקבל שדה מחבירו והובירה, משלם לו דמי הפסדו. כי כך נהגו לכתוב, ואפילו הוא לא כתב.
יש רגלים אם כן לומר שחוק זה לא גרע מלשון הדיוט, זאת ביחוד לאור דרישת המחוקק מרושמי הנישואין לספר לבני הזוג על הסדר החוק, אף שלמעשה אין הם נוהגים כן כאמור להלן.
סוף דבר
מאחר והחוק נותן אופציה לבני הזוג לקבל עליהם הסדר החוק או הסדר אחר, עולה השאלה מה רצוי לעשות.
הרבנות משום מה לא נזקקה לנושא, ואינני יודע אם לדעת הרבנים אין לשנות ולתקן תקנה בענין. בין כך ובין כך דומה שהם סומכים על המצב הקיים. יש אומרים שאין חשיבות מעשית רבה להסדר החוק. בדרך כלל הסכמי הגירושין נערכים בין הצדדים ועורכי-דיניהם והם באים עם הסכם מוכו לבית הדין, הסכם שקובע יחסי הממון גם לאחר הגירושין. אולם בשעת המשא ומתן לקראת ההסכם דומה שהחוק נלקח בחשבון, שכן נקודת המוצא היא שיויון הנכסים, מכאן שיש השפעה לחוק, ומכיון שהוא צעיר השפעתו תורגש בעיקר בעתיד.
במקרה של אלמנות, החוק משפיע על משפט הירושה, שכן לפני חלוקת הירושה חצי הנכסים שייכים לאשה. אלא ששוב כיום אף בני משפחה שפונים בהסכמה לבית הדין הרבני בענין ירושה, נידונים בהרבה מקרים לפי החוק.
הרב שמחה מירון, מנהל בתי הדין הרבניים כיום, יזם ופרסם חוברת ובה הצעות להסכמים להסדרת יחסי הממון בין בני הזוג. בחוברת
מובאות שלש אפשרויות:
א. בני הזוג מקבלים עליהם את הסדר החוק.
ב. את הסדר ההלכה.
ג. הסדר אחר, לא על פי הקבוע בהלכה או בחוק.
למעשה אצל רושמי הנישואין ישנה שתיקה רועמת, הם כאילו מתעלמים מן החוקי ואינם מודיעים לבני הזוג דבר. ושוב מסופקת בעיני עמדת הממסד הרבני, האם הוא מסכים לחוק, אדיש, עייף מלהלחם בו, או כלל אינו מכיר בחוק ומתעלם ממנו, כאילו אינו קיים.
לא באתי לקבוע מעמדות בנידון כי אם להודיע האופציות העומדות לרשות בני הזוג. המניע העיקרי לרשימה זו היוו החשש פן נגיע למצב בו כמעט וימחק סימן מאה"ע. מבחינה זו עדיף בעיני שזוג מקבל עליו במפורש את הסדר החוק, וכך מכיר בהסדר ההלכה אלא ברצונו לשנות מהסדר זה באופן פרטי.
כמו כן אפשר כי רשימה זו תעורר רבנים, דיינים וראשי ישיבות לדון ולהורות דרך לנבוכי דורנו.