בדין אונאה בשכירות / הרב בנימין תבורי*

הגמרא בבבא מציעא דף נו: מביאה בעית רבי זירא: "שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה, ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא". ומסקנת הגמרא: "אמר ליה אביי מי כתיב ממכר לעולם, ממכר סתמא כתיב והאי נמי ביומיה מכירה היא".

אנו מכירים את המושג שכירות בקשר לשכירות קרקע, שכירות מטלטלים ושכירות פועלים. ראשית צריכים לבאר על איזה שכירות מדובר כאן. הריטב"א, רבנו פרץ וכנראה רוב הראשונים, הבינו ששאלת רבי זירא היא בקשר לשכירות מטלטלים ולא בקשר לשכירות קרקע (נדון על שכירות פועלים בהמשך), וההסבר לכר הוא פשוט: אין אונאה בקרקעות (משנה דף נו.) וממה נפשך, אם שכירות איננה מכר מן התורה, אין דין אונאה. ואם שכירות היא כמכר הרי אין אונאה לקרקעות. ברם, דעת רבנו יהונתן בפירוש אחד (מובאת בשיטה מקובצת על אתר) ודעת הרב בעל התוס' (מובאת בריטב"א על אתר) שבעית רבי זירא היא דוקא בקרקעות;[1] דהיינו אם אדם משכיר לחברו דירה ואינה אותו יותר משתות, האם השכירות מתבטלת או נגיד שגם בשכירות אין אונאה לקרקעות. לשיטה זו צריכים להסביר מה ההוא אמינא של הגמרא, יש לחקור אם שכירות משתלמת עבור קנין החפץ המושכר או עבור זכות השימוש[2]. אם דנים על תשלומים עבור החפץ, יש להבדיל בין קרקע למטלטלין, אך אם משלמים על זכות שימוש, או הנאת השימוש, אין הבדל מהו החפץ. אפשר עוד לפרש שכו"ע סוברים שמשלמים עבור החפץ, אך השאלה היא האם אפשר לנתק את זכות השימוש מעצם הדבר. במלים אמרות, זכות שימוש בקרקע נחשב כזכות שימוש סתמית ואם כן יש אונאה, או בכל זאת נחשב כזכות שימוש בקרקע ולכן אין אונאה. עוד אפשר לפרש, שרבנו יהונתן מניח שיש דין אונאה בכל מיני עסקים, לא רק בדיני מכר[3] ולכו חוקר רבי זירא האם הדין שאין אונאה לקרקעות הוא רק במכירת קרקעות וא"כ שכירות קרקע הוא עסק מסוג אתר ולכן יש בו אונאה, אבל אם שכירות היא כעין מכר, פשיטא שיש אונאה לקרקעות.

במסקנה, אביי לומד שגם שכירות נחשבת כמכירה (ליומית). לפי הבנת רוב הראשונים, כוונת אביי היא שגם בשכירות מטלטלין יש דין אונאה היות שגם זה נחשב כמכר. לפי דעת רבנו יהונתן יש לומר ששכירות היא מכר גם בקרקע ולכן אין אונאה. לפי הפירושים שהצעתי לעיל, אז שמסקנת הגמרא היא שהתשלומים הם עבור קנין החפץ שהוא קרקע,[4] או אפילו אם התשלומים הם עבור השימוש, עדיין מדברים על שימוש קרקע ולכן אין אונאה. אם הסברה שאין אונאה בקרקע היא בגלל שאין מחיך אוביקטיבי לקרקע כמשמע מהרשב"ם בב"ב דף מא:, אז משום ששיעור המהילה בקרקע הוא יותר גבוה כסברת החינוך במצוה של"ז,[5] אפשר להבין שגם בשכירות קרקע המצב הוא כך. להבנת התוס' בב"ב סא: ד"ה "ש"מ" הבולק על הרשב"ם וסובר שזאת היא גזירת הכתוב. יותר קשה להסביר מדוע אין אונאה בשכירות קרקע. וצריך לפרש לפי תוס' ששכירות שהיא מכר (ליומיה) נכנסת לגזירת הכתוב. לפי ההבנה האחרונה בדברי רבנו יהונתן, אביי אמר ששכירות היא מכר, ולבז במכר- שכירות קרקע אין אונאה. לפי"ז אין דיון בגמרא על ההנחה שיש אונאה בעיסקה מסוג אחר של מכר.

בדברים אלה, ישנה גישה להבנת שיטת המרדכי בסימן ש"ה נשאל אם יש אונאה בשכירות בית. המקרה היה כאונאה של פלגא וא"ב היה מקום לדון בסוגיא אם יש אונאה (ביטול מקח) בקרקעות בשיעור פלגא. המרדכי לא התייחס לזה בכלל, וכנראה הוא סובר שאין אונאה לקרקע בכלל כשיטת הרמב"ם פי"ג מהלכות מכירה הלכה ח'. בכל אופן השיב רבנו ברוך שיש אונאה רק בשכירות מטלטלין ולא בשכירות לקרקע. הקנין של שכירות קרקע הוא אותו הקנין של מכירת קרקע ולכן אם קנה שכירות קרקע בכסף, שטר או חזקה אי אפשר לחזור אבל שכירות קרקע דינה כמטלטלין לעניו אונאה ויש דיו אונאה בזה.

מסתבר שהמרדכי הביו בעית רבי זירא כהבנת רבנו יהונתן. הספק הוא גם (או רק) בשכירות קרקע ותשובת אביי היתה ששכירות היא מכר. פירוש הדברים, יש מכירה על שימוש בקרקע (ואיננה מכירה או קנין על גוף הקרקע שא"כ היה צריך להיות דין אונאה) וניתן להבדיל בין ההנאה (שנחשבת כמטלטלין) לבין גוף הדבר (שהוא קרקע). האפשרויות האחרות שהצעתי בהבנת רבנו יהונתן אינן מתקבלות לפי המרדכי, שהרי אביי השיב שיש כאן דין מכר ואם התשלומים הם עבור הקנין בחפץ או ששכירות קרקע דינה כמכירת קרקע, ברור שאין אונאה בשכירות קרקע.

על-פי סברות אלה אפשר לדון בדברי התוס' ד"ה: "והאי ביומיה מכירה היא" ובתוס' המקביל בע"ז ט"ו. ד"ה: "והשתא". תוס' מקשה שישנה סתירה בין הסוגיות, בבבא מציעא מסיק אביי ששכירות נחשבה כמכירה ליומיה ואילו בעבודה זרה מסיקה הגמרא ששכירות לא קניא ולכן יהודי איננו יכול להשכיר דירתו לעכו"ם שיכניס לשם עבודה-זרה, והמשכיר היהודי יעבוד על האיסור: "ולא תביא תועבה אל ביתר", וכמו כן כהן ששכר פרה מישראל[6] איננו יכול להאכילה תרומה. תוס' מתרץ שגבי אונאה יש "ממכר" מיותר לרבות שכירות. כלומר בכל התורה כולה שכירות איננה נחשבת כמכירה ולכו מסיקה הגמ' בע"ז ששכירות לא קניא, רק באונאה יש גזירת הכתוב מיוחדת ששכירות נחשבת כמכירה לענין אונאה.

לכאורה, יש תירוץ הרבה יותר פשוט ומתקבל. שכירות נחשבת זכות השימוש.

תירוץ זה מובא בריטב"א[7] ובנימוקי יוסף על אתר וז"ל: "והא דאמרינן דשכירות מכירה ליומיה וקניא היינו לעניו שישתמש בו כל ימי שכירותו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל". ועוד, תירוץ התוספות איננו מתאים ללשון הגמרא בשאלה ולא ללשון אביי בתשובה כמו שהעיר המהר"ם שיף. אם תוס' תירץ שאונאה מהוה חריגה מהדיו של שכירות לא קניא, כנראה שהבין שבכל אופן לגבי דין אונאה, שכירות נחשבת כמכירה בגוף החפץ ולכן יש אונאה בשכירות מטלטלין וממילא נובע שאין אונאה בשכירות קרקע.

בין לפי הבנתנו בתוס' בין לפי הסברי הנימוקי יוסף והריטב"א, בכל התורה כולה שכירות איננה נחשבת כמכר על גוף הדבר. לפי"ז יש מקום לדון בקושית הרב בית יוסף על הרמב"ם. בפ"ו מהלכות שכירות הלכה ה' פוסק הרמב"ם שזבל בחצר הרי הוא של המשכיר בגלל שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וע"ש בהשגות הראב"ד, הקשה הבית יוסף בסימן שי"ג הדי שכירות ממכר ליומיה, וא"כ צריך היה להיות שהחצר שייך לשוכר ולמה המשכיר קנה?

לפי התוס' רק באונאה יש מושג של שכירות ממכר ליומיה וזה איננו נוגע לדיננו כאן. לפי הנמוקי יוסף החצר ודאי שייכת למשכיר ורק הנאת השימוש מכורה לשוכר, וממילא מובן למה המשכיר זכה בזבל. בין כך ובין כך, קשה להבין קושית הבית-יוסף על הרמב"ם וצ"ע.

אפילו מי שחולק על הרמב"ם בזה[8] וסובר שהשוכר יזכה בזבל או שהשוכר ומשכיר שותפים הם בזה, איננו מחוייב לעלוק על עקרוננו ולהגיד שיש קנין בגוף החצר, ולכו חצרו של אדם דהיינו, השוכר, קונה לו. וכבר העיר המגן אברהם בסימן רמ"ו סק"ח שדוקא לענין הנאה של שימוש נחשבת שכירות כמכר, אך זה שיזכה בדברים בתוך החצר נחשב גם כן בהנאת השימוש אבל גוף החצר שייר למשכיר.

הראשונים העלו כאן שאלת אונאה בשכירות פועלים. הרמב"ם בפי"ג מהלכות מכירה הלכה ט"ו כותב: "השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה. מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה". הרמב"ן מסכים בעיקר הדין (אך מוסיף שגם בקבלן אין אונאה ונדון להלן בדברי הרמב"ם בזה), אך מנמק נימוק אחר ואומר ששכירות פועלים איננה מכר. אע"פ שאין ראיה מסוגייתנו[9], כמעט כל הראשונים מסכימים לדין זה. מצאנו דעת יחיד של המהר"ם מרוטנברג בתשובותיו (סימן תשמ"ט) שיש אונאה בשכירות פועלים. לכאורה, שיטתו מתאימה לדברי המרדכי הסובר שיש אונאה אפילו בשכירות קרקע כמו שהובא לעיל. ועוד אפשר לזמר שאפילו אם המהר"ם יסבור שאין אונאה בשכירות קרקע, בכל אופן יש אונאה בשכירות פועלים. יתכן שסובר שיש אונאה גם בעיסקה שאיננה בדיוק מכר, בניגוד לדעת הרמב"ן[10], וגם סובר שאין קנין בפועל ולכן יש בו אונאה. ואילו בשכירות קרקע, זה נחשב מכר ליומיה ולכן יש בו אונאה. הרמב"ם שם בהלכה י"ח אומר! "יראה לי שהקבלן יש לו הונאה". מקשה שם המגיד משנה, הרי קבלנות ושכירות שניהם ישנם בדין "בל-תלין", ואנו פוסקים שאין אומן קונה בשבח כלי ואם כן למה יש אונאה בקבלן ואין אונאה בפועלים. ועצם נימוק הרמב"ם שפועל אין לו אונאה משום שהוא קונה אותו לזמן והם כמו עבדים שאין להם אונאה טעון הסבר. הדין שאין אונאה בעבדים הוא דוקא בעבד כנעני שהוקש לקרקעות ואילו בפועל או אפילו בעבד עברי צריכים לדון אם הוקש לקרקע[11].

מעבר לזה, צריכים לברר את שיטת הרמב"ם בפועלים אם אומנם יש זכות למשכיר בגוף הפועל. וכדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות שלוחים ושותפיו הלכה ב': "האומנים שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפים. כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם". הראב"ד משיג וז"ל: "ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחכרו בקנין כדין העבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן". לכאורה, הראב"ד סובר שיש זכויות למשכיר בגוף הפועל, אבל לפי הרמב"ם אין כזה קנין או זכות בגופו, ויש לו דק התחייבות עליו ולכו נחשב כדבר שלא בא לעולם. אם כן, למה יש אונאה בפועל ובקבלן אין אונאה.

בעל תרומת הדשן בסי שי"ח (מובא במשנה-למלך על אתר) מסביר שיש הבדל בין פועל לקבלן. פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום משום שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים", אך קבלן איננו יכול לחזור. ובכן, פועל (שיכול לחזור) דומה לעבד ולכו צריך להיות דין שיוכל לחזור, אך קבלן (שלא יכול לחזור) איננו דומה לעבד ולכו לא צריכים לתת לו זכות חזרה. אך זה גופא טעון ביאור: אם אין קנין בגוף הפועל, במה דומה פועל לעבד, וא"כ למה קבלן אינו דומה לעבד. מעבר לזה, משמע מלשון הרמב"ם שאין הכי נמי, גם פועל וגם קבלן יכולים לחזור ועל שניהם נאמר: "כי לי בני ישראל עבדים". וז"ל הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות הלכה ד': "אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפילו בחצי היום חוזר שנאמר: "כי לי בני-ישראל עבדים". ולא עבדים לעבדים. וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל, שמין לו מה שעשה ונוטל, ואם קבלן הוא שמין לו מה עתיד לעשות". יש כאן דין כללי שפועל יכול לחזור בו ואח"כ הרמב"ם מבדיל בתנאים בין פועל לבין קבלן אם חוזר. כנראה, שעצם דין חזרה חל גם על הפועל וגם על הקבלן ויש חילוק ביניהם רק בתשלומים.

ולכן צריכים לפרש בדעת הרמב"ם (וכך פירש הגרא"ז באבן האזל) שהחילוק בין שכיר- פועל לבין קבלן הוא שפועל מקבל את משכורתו עבור עצם עבודתו, ואילו הקבלן הוא פועל שמקבל את משכורתו עבור התיקון והשיפור בחפץ. זה שהפועל מקבל כסף עבור העמל שהשקיע, הטירחה שלו, מדמה אותו לעבד. הפועל מחוייב לעבד כפי הוראות בעל-הבית, ולכן לולא היה דין שיכול לחזור בו. היה נחשב בעבד. אך קבלן איננו חייב לעבוד ביום מסויים ואיננו מקבל כסף עבור עצם עבודתו ולכן אפילו אם נניח שאיננו יכול לחזור, עדיין איננו עובר על: "כי לי בני ישראל עבדים-ולא עבדים לעבדים". בעצם, הוא עובד לעצמו. קבלנות דומה למכירה בזה שהתשלומים הם עבור התיקון והשיפור בחפץ אע"פ שאין אומן קונה בשבת כלי. הדין של בל תלין אומנם שייך בשניהם בם בפועל וגם בקבלן משום שאין כאן הקנאה מהאומן למשכיר יש כאן שכירות, אך בכל אופן יש הבדל ביניהם בעצם מהותם.

בסוף, יש לעמוד על עוד הלכה אחת ברמב"ם. בפי"ג מהלכות מכירה הלכה ט"ו לומד הרמב"ם שאין אונאה בפועל ובהלכה י"ז הוא מחדש שיש אונאה בקבלן. באמצע, בהל' ט"ז הוא מביא ספק אם שכרו אחד לזרוע לו קרקע ואמר שזרע בה זריעה הראוי והתברר ע"י עדים שלא היתה זריעה כראוי. הספק הוא האם יש בה אונאה מפני הקרקע. הנושאי כלים שם מביאים את מקור הרמב"ם מהמשך הגמרא שם: "בעי רבא חטין וזרען בקרקע" ע"ש. רש"י, הרמב"ן וכמעט כל הראשונים למדו שזאת היא שאלה חדשה שאיננה קשורה בסוגית שכירות. אבל ברור שהרמב"ם הבין שזה המשך של הדיון בענייני שכירות. הכסף משנה הבין שמדובר כאן בקבלנות ומה שחידש הרמב"ם שיש אונאה בקבלנות הוא רק בקבלנות על מטלטלין אך על קרקע אין אונאה. הספק הוא רק בקבלנות על מטלטלין אך על קרקע אין אונאה. הספק כאן הוא האם הוא נחשב כקבלן בקרקע מחמת העבודה בקרקע או שנחשב כקבלן במטלטלין מחמת הזרע. על פי דברינו, אפשר להבין סברא זו שא"א לנתק את ההנאה שמקבלים מגוף החפץ. הרי אני משלם עבור התיקוו בגוף החפץ ואם החפץ הוא קרקע, הרי אין אונאה לקרקעות. אר קשה לקבל פירוש זה ברמב"ם משום שא"כ הרי יש גמרא מפורשת שיש אונאה בקרקעות והספק הוא רק אם נחשב קרקע או מטלטלין. למה א"כ פסק הרמב"ם שיש אונאה בקבלנות בלשון "יראה לי"?[12] ועוד, סידור הדברים היה צריך להיות:

1. אין אונאה בשכירות פועלים.

2. יש אונאה בקבלנות.

3. יש חילוק בקבלנות בין קרקע למטלטלין.

הסברה שהצעתי לעיל שאין אונאה בקרקע משום שאין מחיר אובייקטיבי לקרקע גם אינה נשמעת בקשר לקבלנות בקרקע.

ולכן נראה לפרש שמדובר כאן בשכירות פועל לזרוע שדה והזרע הוא של הפועל. ועיין בלחם משנה ובמגיד משנה שכר הם לומדים כך ומתרצים בכך קושיות ראשונים על הרמב"ם.