שואל ומשיב - בדין ברכה על אכילת פיצה / הרב שלמה לוי
אפתח בהצגת הנתונים העובדתיים כפי שנמסרו לי.
א. דרך עשית הפיצה - לוקחים בצק רגיל העשוי בעיקר מקמח ומים וזה בעצם בצק כמו של לחם, ומניחים על גביו גבינה או דגים או כל דבר אתר, ואופים זאת ביחד, כאשר ברור שלו היה הבצק הזה נאפה לבד היה נחשב ללחם.
ב. יש לפיצה שני שימושים ששניהם נפוצים. יש האוכלים זאת ללא קביעות סעודה אלא באכילת ארעי כפי שאוכלים עוגה וכדומה, אולם יש גם האוכלים זאת כחלק מהסעודה, לא כקינוח וכו', אלא כחלק מעיקר הסעודה שמטרתו להשביעו.
כל מה שייאמר להלן יתיחס לסוג זה של פיצה, ולא לבצק שהוא עצמו פת הבאה בכסנין או ללחם גמור שלקחו פרוטה ממנו והניחו עליה גבינה, המדובר הוא אך ורק למקרה הנ"ל.
הנה עיקר הלכות ברכה על הפת נמצא באו"ח סי קס"ח, ומצינו שם לכאורה שלושה סוגים של בצק: א. בצק של פת. ב. פת הבאה בכסנין שעליה מברך במ"מ. ג. סוגים שונים של בצקים שאין בהם כלל צורת
הפת, ולכן אין מברכים עליהם המוציא, כגון טריתא - קמח ומים ששופכים על הכירה וכו', ששופכים על הכירה וכו', או נהמא דהינדקא וכו', ולכאורה עיקר הספק בנידוננו האם יחשב לפת גמור כיון שהבצק הריהו בצק של פת ואחר שאפוהו הרי יש בו גם צורת לחם, או שנאמר שכיון שיש עליו דברים שונים יש להתיחס לפיצה כולה, והיא כולה אינה כלחם, אלא כפת הבאה בכיסנין וברכתה במ"מ?
ולכאורה נראה להוכיח מדברי מרן בסעיף י"ז וז"ל: "פשטידא הנאפת בתנור בבשר או דגים או בגבינה מברך עליה המוציא וברכהמ"ז". והרמ"א שם בהגייה אינו חולק אלא כותב: "ודוקא שאפאו בתנור ללא משקה וכו'". משמע שעקרונית מודה לדין המחבר. המקור למחבר בדברי שבולי הלקט והאגור והובא שם בבית-יוסף וכן מובא בריא"ז (בברכות דף ל. באלפס). ותמהו האחרונים מדוע כאן כאשר יש פת שעליה תוספת מברר המוציא, ואילו בס"ז כתב המחבר ש"פת העשוי כמין כסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים וכו'" נחשב לפת הבאה בכסנין, ומאי נ"מ אם מניח על הפת גבינה או שמניח עליה אגוזים?, והסביר המג"א על אתר שכיון שהפשטידא הזו דרכה לאכלה בתוך הסעודה כחלק מעיקר הסעודה הרי שמברך ע"ז המוציא, ובעצם זה כאילו אוכל בתוך הסעודה לחם עם גבינה שחייב לברך ע"ז המוציא, והרי זה כפת לבל דבר ומעמדה של הפת לא השתנה בכך שהוסיפו לה גבינה וכו'. אולם כאשר מניח פירות על גבי הפת ופירות אלו אינם חלק מהסעודה אז גם הפת שעם הפירות אופיה משתנה, שהרי אין זה מקובל לאכול פת עם פרי,
והפת הופכת להיות כחלק מקינוח הסעודה ולכן במקדה כזה הפת נחשבת לפת הבאה בכיווניי ויברך עליה במ"מ, שהרי כעת אינה ממלא את התפקיד הרגיל של פת, אלא מהוה חלק ממאכל שאינו שייך לעיקר הסעודה. אלא שהמג"א עצמו מביא בשם התניא שכתב שמברכים ע"ז המוציא דוקא אם קבע על זה סעודה ומשמע שזה נחשב כפת הבאה בכסנין. הט"ז על אתר ג"כ מסתייג מההבנה הנ"ל וטוען שאין הבדל בין זה לבין פת הבאה בכסנין דסעיף ז', והמחבר התכון כאן דוקא למקרה שקובע סעודה שאז גם בפת הבאה בכסנין מברר המוציא. אלא שלכאורה דבריו קצת דוחק כיון שהמחבר לא הזכיר זאת כלל, ולהלן נשוב לדברי הט"ז. גם מדברי הרמ"א קצת משמע בניגוד לט"ז, שהרי אם קבע סעודה לכאורה גם עם משקה יתכן שיש לבדך המוציא ככל פת הבאה בכסנין, ובמשבצות זהב תרץ שבזה אפילו אם קבע סעודה לא יברך המוציא וזה עיקר חידוש הרמ"א. והרבו האחרונים לעסוק במחלוקת זו עין פמ"ג,אליהו רבא ועוד.
והנה בשו"ע הרב קע"ח סי' כתב בקונטרס אחרון: "שהכסנין עשוי לקנח והפשטידא לקביעת סעודה ומשום הכי מחלק ביניהם (כדברי המג"א) וכן משמע לשון הרי"ף והרא"ש שקרא כל אכילת ארעי כסנין...", ומכוח זה פסק האדמו"ר הזקן שם כמחבר בניגוד לפ"ז שיש לברך ע"ז המוציא. הוכחתו של הגר"ז מהרי"ק בפרק שישי בברכות וז"ל: "ומסקנא, היכא דאכיל ליה בתורת כיסנין בתחילה מברך במ"מ ולבסוף ולא כלום והיכא דאכיל ליה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא". א"כ כאשר רוצה הרי"ף לאמר שאוכל דבר בצורה ארעית ולא בתורת קביעות משתמש בלשון כיסנין. משמע שהמאפין את הפת הבאה בכיסנין היא העובדה שבדרך כלל אין אוכלים אותה בקביעות, ולא הרכב מסויים של הפת או צורת אפיה וכדומה. אלא השימוש הרגיל הוא המאפין העיקרי כאשר באים להגדיר מהי פת הבאה בכיסנין. ולכן מבין הגרש"ז שכיון שהפשטידא שבה עסק המחבר בדרך כלל באה כחלק מקביעת סעודה, אינה נחשבת לפת הבאה בכסנין ולא תשוב לנו תמה היא מורכבת, ולכן יברכו עליה המוציא, ולדעתו גם דעת הרא"ש כן, שהרי הרא"ש ציטט לשון הרי"ף דלעיל. העולה מדברי הגרש"ז שאם רצוננו לדעת האם לברך במ"מ או המוציא כל שעלינו לעשות זה לבדוק כיצד משתמשים הרבים בפת זו ולא תשוב לנו ממה עשויה.
תפיסה זו של הגרש"ז לכאורה שנויה במחלוקת ראשונים בגמרא בברכות מב. שם מביאה הגמ' תחילה דברי רב נחמן שכל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך, ואח"כ:
"תניא ר' מונה אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברכיו עליה המוציא... אמרי ליה והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערביו בהם ומברכיו עליה המוציא? שאני התם דקבע סעודתיה עליה אבל היכא דלא קבע לא...".
וכתבו התוס' ד"ה "לחמניות": פרש"י אובליאש ולא נהירא, דא"כ אפילו לא קבע נמי צריך לברך המוציא שהרי הוא לחם גמור, שהרי סופו עיסה, ונראה לפרש דהיינו נילש מיהו כי קבע עליה סעודתיה מברך עליו המוציא וכו'...".
במה נחלקו רש"י ותוס'? אמנם אין אנו יודעים מהו בדיוק אובליאש שעליו מדבר רש"י, אולם נראה מדברי התוס' ושאר הראשונים שיש לנו כאן בעצם לחם שייסופו עיסה" - כלשון התוס', או שזהו פת שלשו אותו תחילה ככל שאר עיסות - כלשון תלמידי ר' יונה על הרי"ף וכן בעוד ראשונים. אלא שלחם זה היה קצת שונה משאר לחם רגיל אולי רק במקצת וכדומה ולכן לא היה מיועד דוקא לקביעת סעודה אלא גם לאכלו בנפרד, ולכו סובר רש"י שעל לחמניות אלו אם לא קבע סעודתו מברר במ"מ ודוקא אם קבע סעודתו חייבים. לעומת זאת התוס' ושאר הראשונים חולקים וסוברים שבזה יברר תמיד המוציא. אם נניח כפי שאמרנו ברש"י שמדובר כאן בפת שבדרך כלל לא קובעים עליה סעודה בכזית והרי לא מסתבר שתוס' ורש"י חלקו במציאות האם קובעים ע"ז סעודה בדרך כלל, שהרי גם רש"י וגם תוס' ידעו מה השימוש בזה וגם לשון תוס' מורה בפירוש שעיקר טענתם לחייב המוציא משום שסופו עיסה ולא משום שקובעים עליו, וא"כ לכאורה נחלקו רש"י ותוס' בדברי הגרש"ז דלעיל. רש"י סובר שהמגדיר היחידי הוא השאלה האם קובעים ע"ז סעודה או לאו, ולבן לפי רש"י זה נחשב פת הבאה בכיסנין ולא חשוב לנו העובדה שסופו עיסה, ועיסה זו דומה לעיסת לתם שהרי בפועל רוב האנשים אינם קובעים ע"ז סעודה. ואילו לפי התוס' יש כנראה הגדרה בסיסית ללחם שלא תלויה באכילת האנשים וקודם כל בודקים אם נעשה ונאפה כלחם ואז בכל מקרה זה לחם ויברכו המוציא אפילו שלא קובע סעודה, ורק אם מדובר בפת הבאה בכסנין ז"א שלכתחילה שונה מלחם בהרכבה ודרך עשיתה, כאן יש מקום לחלק אם קובעים סעודה או לאו. אפשר אולי לדייק מהתוס' שהשאלה שבה נחלקו היא מה השלב שבו מתחשבים ע"מ לקבוע את אופי הבצק, אולם לכאורה גם אז עדין צריר לומר לפי התוס' שיש שלב כלשהו שמגדיר את הלחם גם ללא התחשבות בשאלת דרך השימוש שלו, שאל"כ מה משנה שלב זה אן אחר. צריר לכאורה להתיחס לשאלה הזו: מה דרך השימוש בזה? והתוס' לכאורה לא מעלה שאלה זו כך שנראה להסביר כפי דברנו לעיל.
יתכן שהיה מקום להקשות על התוס' מהגמ' לעיל דף לח: לגבי גובלא, שם נאמר שאם קבע סעודתו על הגובלא מברך המוציא, ואם לאו במ"מ. ובהמשך הגמ' שם: "אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא ידי חובתו בפסח, מ"ט לתם עוני קרינן ביה", ולכאורה עולה מכאן שזה מוגדר כלחם מצד עצמו שהרי יוצא ידי חובה נפסח ובכ"א שאלת הברכה תלויה בקביעות הסעודה, וזה בנגוד לדברי התוס' לעיל שמשמע שבלחמניות שעליהן דיבר רש"י מברך המוציא אפילו שלא קבע סעודה כיון שמוגדר כלחם. והנחלת דוד כאן על אתר מסביר באמת בשיטת הרמב"ם שמדובר בדבר שמצד עצמו למם גמור; אלא שכיון שאין רגילות לקבוע מברר במ"מ וזה לכאורה כרש"י לעיל ובניגוד לתוס'. אולם כמובן נצטרך לאמר שהידוסי חולק גם על הרמב"ם ויש כמה אפשרויות לתרץ. המאירי מביא מחלוקת ראשונים בשאלה האם הצורך של קביעות הסעודה לגבי גובלא הוא בדיקה כתנאי לברכת המוציא או שהגמ' אמרה זאת רק לרווחא דמילתא, ולפי"ז ודאי לא קשה לתוס' כיון שגם ללא קביעות הסעודה יברך המוציא ולכן גם יוצא יד"ח בפסח, ואכמ"ל בתרוצים וע"ש היטב בדברי התוס'.
שותף נוסף לשיטת התוס' בזה יתכן שנמצא במחלוקת ראשונים אחרת, דהנה נחלקו הראשונים לגבי הנאמר בגמ' שהבאנו לעיל שצריך שיקבע סעודתו, האם אומרים לגבי זה שבטלה דעתו אצל כל אדם והגדרת קביעות סעודה תלויה בכלל האנשים וכדברי רב נחמן, או שנאמר שהגדרת קביעות הסעודה תלויה רק באדם עצמו, האם מתכון עתה לקבוע סעודה אם לאו. והנה רוב הראשונים פסקו כרב נחמן שהולכים בתר רב האנשים, אולם המאירי מביא שיטת גאוני ספרד הסוברים שהוא קובע לעצמו, וכן הרא"ש הביא שיטה זו בשם הראב"ד. ולכאורה חייבים בעלי שיטה זו לסבור כתוס', שהרי על הלחם בעצמו מוכח מכמה סוגיות שמברך תמיד המוציא אפילו על פחות מכזית, ובשלמא למ"ד שהקובע הם הרבים אז ברור שאומרים זאת בלחם כזה שהרבים רגילים לקבוע עליו סעודה ולא בפת הבאה בכסנין וכו', אולם אם סוברים כראב"ד שהולכים בתר עצמו לכאורה כל פת הבאה בכסנין אם רוצה לקבוע מברך המוציא ואפילו לחם גמור אם אינו קובע אינו מברך, וזה כבר אמרנו שלא יתכן. ולכן ברור לשיטתו שיש הגדרה מסוימת של לתם שעליו מברכים המוציא וזה לא תלוי כלל בשאלת הקביעות סעודה, וכמו שאמרנו לעיל לתוס', ורק בפת הבאה בכיסנין יש מקום לדון האם קובע סעידה או לאו. לעומת זאת לדעת הרמב"ם והחולקים על הראב"ד כאן וסוברים שבטלה דעתו, אין כאן הוכחה לגבי תפיסתם בהגדרת פת הבאה בכיסנין.
ולכאורה בנקודה זו נחלקו הבית-יוסף והדרכי-משה והב"ח אצלנו בסי קס"ח. הב"י בה"א כנראה הבין שהגדרת פת הבאה בכסנין תלויה במרכיבים שלה, אלא שהיה קשה לו על כר שפת שהיא מתובלת שעירב בה מיני תבלין כתב הרמב"ם שנחשב לכסנין, והרי עיקרה של פת זו כלחם רגיל ומבחינת מרכיביה צריכה להיות לפת רגילה, ולכן אומר הב"י שבאמת אין כלל מתחשבים במרכיבים, אלא המגדיר העיקרי הוא מה בדרך כלל משתמשים ואם דרך לקבוע סעודה נחשב לפת. לעומת זאת הדרכי משה והב"ח חולקים ומסבירים שמתובלת הכונה דוקא שיש בה כמות גדולה של תבלין שאינה תפלה כלפי הפת ולכן זה כסנין, אולם אם היתה כמות קטנה של תבלין יברכו המוציא ואע"פ שאין רגילים וקבוע סעודה בזה. (ע"ש בדכ"מ אות ד' ובב"ח ד"ה ומ"ש). וכן בשו"ע עצמו מע"ז פסק המחבר: "והוא שיהיה טעם התערובת המי-פרות או תבלין ניכר בעיסה". משמע שזה מספיק כדי שיחשב לפת הבאה בכסנין כיון שזה ניכר טעמו ולכן לא קובעים עליו סעודה כשאר לחם וממילא מספיק לברך במ"מ, ולעומת זאת הרמ"א בהגייה כתב: "וי"א שזה נקרא פת גמור אא"כ יש בהם הרבה תבלין או דבר כמיני מתיקה שקורין לעקר שכמעט הדבש והתבלין הם העיקר וכך נוהגים". ז"א לפי הרמ"א גם אם אין רגילים לקבוע סעודה עדין מוגדר כלתם, ורק כאשר התבלין מרכיב עיקרי בפת נחשב פת הבאה בכיסנין.
יש להעיר שהרי הט"ז דייק בצדק מהרמ"א שחולק על המחבר דוקא בענין זה ולא בענין כעכים יבשים והלא שם מדובר על כעכים שעשויים מלתם בלבד וללא תוספת תבלין וכו'? ובאמת הב"ח חולק על המחבר גם בנקודה זו. ובט"ז כתב שמדובר שבזמן אפיה היו על הכעכים מינים שונים, ואח"כ הוסרו מהם ולא משמע כר ברמ"א. אולם צריך לכאורה לאמר שבכעכים צורת האפיה שונה משל לחם ולבן לא נחשב ללחם. ז"א שגם הבדל זה מספיק בדי להחשיב לפת הבאה בכסנין ובכ"א ברור ברמ"א שקביעות הסעודה אינה הגורם שיכול בלעדית להפוך לחם לפת הבאה בכסנין ובמ"ב פסק כרמ"א בנדון זה.
ואמנם יש מקום לערער על דברנו לעיל בענין מחלוקת רש"י ותוס' מדברי המחבר שפסק לגבי לחמניות שבלילתן עבה שזהו לחם גמור, ולפי דברנו הרי שהמחבר לשיטתו היה צריך לסבור כרש"י. וכנראה שמחבר הבין באופן שוגה את מחלוקת רש"י ותוס' ורצה להעמיד דבריו גם לפי התוס'. יתכן שתבין ששם מדובר בסוג כזה של לחמניות שאכן קובעים עליו סעודה רוב האנשים, ובכ"א כבר הוכחנו לעיל שמלשון התוס' לא נראה כך ועדין ענין זה צ"ע, אולם ברור שאין בזה כדי להוציא מהתפיסה היסודית של המחבר כפי שהוסברה לעיל, שהרי דבריו ברורים בזה. וכך כתב בכסף משנה בפירוש: "הילכך לאו במידי דמקירי לחם תליה מילתא... אלא בלחם שדרך בני האדם לקבוע עליו", וא"כ ברור שבזה מחלוקת המחבר והרמ"א.
והיה מקום לטוען לטעון שהרי תנן במסכת חלה: "תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה", ונחלקו ר"ת והר"ש בהסבר המשנה. דעת ר"ת שהקובע הוא השלב של העיסה, ולכן אם כשהיתה עיסה היתה עבה כעיסת הפת אז חייבת בחלה ובהמוציא גם אם עשה אח"כ סופגנין ע"י בישול או טיגון, ביון שכבר חל על זה שם לחם בזמן שהיתה עיסה, ואע"פ שר"ת סובר בדרך כלל שאין קשר תחייב בין דין חלה לברכת המוציא, כאן גם לגבי המוציא סובר ר"ת שזה נחשב ללחם. ואילו מהר"ש משמע שהקובע אינו רק שלב העיסה, אלא יש לקחת בחשבון את המטרה הסופית של העיסה. והמשנה מדברת על מצב שהתכוין תחילה לעשות פת ורק אח"כ עשה סופגנין, ובזה חייב המוציא כיון שלכתחילה כונתך היתה לפת, אולם אם התכון תחילה לעוגה יברך במ"מ. והתחבר בסייג פסק שיש לחשוש לשתי השיטות, גם לר"ת שהקובע זמן העיסה, וגם לר"ש שהקובע התכלית.
ובכ"א לכאורה נראה מפה בניגוד לדברנו לעיל, שאם בזמן העיסה היתה עיסה של לחם חייב ונשאך דין לחם ולא משנה לנו אם רוב האנשים קובעים על זה סעודה או אינם קובעים. וזה לכאורה ההפך הגמור ממה שהסברנו לעיל בדברי המחבר, שהקובע הבלעדי הוא שאלת קביעות הסעודה. ונראה לתרץ בפשטות שדין זה של המחבר בסע' יג' אינו קשור כלל לדיון דלעיל, כיון שכאן אין דנים מצד פת הבאה בכסנין ובהגדרתה שהרי זה בבר נדון בסע' ז', אלא כאן השאלה האם בכלל ניתן להגדיר זאת כלחם (שייך לתחום הג' שבתחילת דברינו), כיון שכאן מדובר שלא אפאה אלא טיגנה או בישלה ולבן אפילו אם קובעים סעודה ואין זה כמנין, בכ"א לא יברר המוציא כיון שאין זה כלל מוגדר כלחם, שהרי לחם זה דבר אפוי ולא מבושל. וע"ז נסבה מחלוקת ר"ש ור"ת, ולגבי זה יתכן שקובע הזמן שעשו את העיסה, אולם לגבי הגדרת פת הבאה בכסנין לא קובעת שעת העיסה או האפיה אלא ענין קביעות סעודה, וזה תלוי באופן השימוש לאחר שהפת כבר גמורה, ולזה גם ר"ת יכל להודות. ז"א שע"מ להתחייב בהמוציא לא מספיק קביעות סעודה, אלא צריך תנאי נוסף שייחשב בכלל בפת - כלחם, ולעניננו אין זה שייך שהרי הפיצה נאפית ולחלקה ודאי תורת לחם. כך שלגבי פיצה השאלה שיש לברר היא רק מצד פת הבאה בכסנין ובזה אמרנו שנחלקו המחבר והרמ"א.
ניהדר לאנפין למחלוקת המג"א והט"ז בהבנת המחבר בסי'ז בענין פשטידא. לאור האמור לעיל לכאורה נראים קצת דברי הט"ז שהמחבר כאן אינו עוסק בענין האם זה פת הבאה בכסנין או פת גמור, אלא כהמשך דבריו לגבי סופגנין בא המחבר לקבוע שפשטידא כזו יש לה גדד לחם, אולם מה לברך בזה לא נאמר בפירוש, האם זה דוקא שאכל כמות של קביעות סעודה לרבים בדברי הט"ז, או שאפילו לא זה כלחם גמור בדברי המג"א. א"כ נראה שלו רצה המחבר לאמר שדוקא כשאכל שיעור קביעות סעודה היה אומר זאת בפירוש, אולם בכל אופן לאור היסוד שאמרנו לעיל בדברי המחבר בעצם לענין הפיצה אין הבדל בין המג"א לט"ז, שהרי אם כמג"א נצטרך להסביר שמדובר בפשטידא כזו שרב האנשים קובעים עליה סעודה, ולכו היא כפת גמור. ואם כט"ז נצטרר לאמר שמדובר בפשטידא כזו שאין קובעים בדרך כלל סעודה, אלא בכמות גדולה ובכ"א היסוד בדברי המחבר נשאר שוה.
ואני טרם אכלה לדבר ולהסיק מסקנות להלכה אומר שהכרעת ההלכה בענין זה קשה במיוחד מכמה סיבות:
א. ענין ברכות הוא ענין חמור עם השלכות חמורות שהרי הטועה לא זו בלבד שאוכל את מה שאוכל ללא ברכה, והאוכל ללא ברכה כאילו מעל, אלא שגם נכנס כאן לספק ברכה לבטלה שהרי יתכן שברכה שבירך לא משמעותית לגבי מה שאוכל, וידוע חומרתה של ברכה לבטלה.
ב. יש צורר לכאורה כאן גם לדון בשאלה האם בדיעבד במ"מ פוטר דבר שמברכים עליו המוציא וכן להפך, ובכלל כיצד עדיף לנהוג בספקות בשאלה זו, והאחרונים הרבו לדבר בזה, אולם קצר המצע מהשתרע ובכ"א כידוע ספק בברכת המזון לחומרא כיון שזו מצוה מדאוריתא.
ג.בדרך כלל מנסים ללמוד ולמצוא תומכיו בדברי האחרונים, תשובותיהם ופסקיהם. אולם בנידון שלנו קשה לעשות בו, כיון שהשמות של המאכלים והמאכלים אותם אכלו אינם ידועים לנו ולא ברור מה אכלו וכיצד נהגו לאכלו, ולכן קשה מאוד להוכיח מהאחרונים. לדוגמא בשו"ת פנים מאירות סי מ"ח שעוסק בלעקוכין שנהגו בזמנו גדולי ישראל לברך במ"מ ובעל הפנים מאירות מערער על מנהג זה, וכך בהני שמאלץ וכו' ולו ידענו על מה מדבר ודאי היה מועיל לעניננו, וכן בהרבה אחרונים ובכ"א בגלל זה מצאנו בהרבה אחרונים שמציעים בספקות לאוכלם רק בתוך הסעודה וכמו שמציע הפנים מאירות לעיל, וכן גם בנדוננו מה שנאמר להלן הוא מעיקר הדין, ואם מחמיר לאכל רק בתוך סעודה קדוש יאמר לו.
נחזור לדברינו לעיל, לפי המחבר אמרנו שהקובע זה האם קובעים על מאכל זה סעודה או לאו, אולם כמו שאמרנו בפיצה אין דבר ברור בענין זה, יש שקובעים על זה סעודה ויש שאינם קובעים ולא שייך לאמר פה שבטלה דעתו אצל כל אדם, ולכן לכאורה במקרה כזה המחבר יודה לשיטת הראב"ד דלעיל שתלוי בכל אחד מה כונתו לגבי הפת, ואין כאן אפשרות ללכת אחר הרבים, ולכן לכאורה המסקנה לדעתו היא שאם מתכון לאכול זאת באופן ארעי הרי שיכל לברך במ"מ ועל המחיה אא"כ אכל ג' בצים וזה ככל פת הבאה בכיסנין, לעומת זאת אם כונתו לאכל זאת כחלק מסעודתו או לקבוע על זה סעודה, אפילו בכמות קטנה יתחייב במקרה כזה המוציא וברכהמ"ז כיון שלגביו זה נחשב כלחם גמור.
לעומת זאת לפי הרמ"א הענין קצה יוחד מורכב, כיון שבנוסף לחילוק שאמרנו לדעת המחבר שגם הרמ"א מודה לו, יש לבדוק האם בצק זה אפשר כלל להגדירו כפת הבאה בכסנין, או שנאמר שכיון שזה כלחם גמור (החלק של הבצק) אפילו אם לא קובעים סעודה זה אולי ידרוש דוקא המוציא, ואומנם בס"ד לגבי כיסים שממלאים דבש או סוכר וכו' מודה הרמ"א למחבר שזה נחשב לפת הבאה בכסנין. אולם יתכן שכאן המרכיב של הלחם יותר גדול וגם תלוי בסוג הפיצה, ואולי בפיצות מסוימות מרכיב הלחם הוא כזה שלפי הרמ"א לא משנה אם קבעו סעודה או לאו, בכל מקרה צריר המוציא. אומנם להלכה נראה שבפיצות המצויות גם הרמ"א יודה שזה מוגדר כפת הבאה בכסנין ולפי החילוק שבדברי המחבר.
לסיכום:
אם כונת האוכל שהפיצה תהיה חלק מקביעות הסעודה שלו אז צריך לברר המוציא גם על כמות קטנה, ואם כונתו לאכול זאת אכילת ארעי אז יכול לברך במ"מ, ועל המחיה וכבר אמרנו לעיל שהמחמיר לאכול רק בתוך סעודה תבוא עליו ברכת טוב.