"וידעו כי נביא היה בתוכם" / אביה הכהן

פתיחה

בפרק ג' פסוק כ"ה-כ"ו מצווה יחזקאל:

"הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך בהם ולא תצא בתוכם ולשונר אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מרי המה ובדברי אותר אפתח את פיך".

יחזקאל מצווה פה על אלם, לא מוסבר מדוע הוא מצוה על האלם וכן לא מבואר עד מתי. רק בשכ"ד נאמר לו מתי יסתיים האלם! "הלא ביום קחתי מהם את מעזם (ביהמ"ק)... ביום ההוא יבוא הפליט אליך להשמעות אוזנים, ביום ההוא יפתח פיר את הפליט ותדבר ולא תאלם עוד...", ובפרק ל"ג מסופר: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הכתה העיר. ויד ה' היתה אלי בערב לפני בא הפליט ויפתח את פי.. ולא נאלמתי עוד" כבשש עשרה שנה לאחר החורבן מוזכר ענין האלם ע"י יחזקאל בפרק כ"ט פס' כ"א - "ולך אתן פתחון פה..."]. אנו רואים שנושא האלם והדיבור חוזר על עצמו מספר פעמים ומהווה כעין מסגרת לספר. אלם זה אין לו כמעט דמיון ורע אצל נביאים אחרים (ראה הערה בסוף המאמר). כדי לברר שורש האלם ומהותו יש לחשוב מה מהות הדיבור לעומת האלם? האם האלם נשמר ובאמת יחזקאל לא דיבר, או שמא לא נשמר האלם? ואם אומנם לא נשמר, מדוע היה הדבר כן? על שאלות הללו אנסה לעמוד במאמרי זה.

כפתיחה אעלה בעיה נוספת בספר יחזקאל והיא אחת הבעיות המרכזיות בספר. בן דורו של יחזקאל, ירמיהו, קשה עליו נבואת החורבן והוא מנסה לסרב ואומר: "הנה לא ידעתי דבר..." (פ"א, ו), ואלו אצל יחזקאל כמעט ואיננו שומעים סירוב. ירמיהו שואף לברוח מהעם: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי" (פ"א, א'), ואילו יחזקאל עושה את כל המצווה עליו ואף את המעשים המשונים ביותר. ירמיהו היה גם הוא בתקופת החורבן אך אינו פוסק מלהתפלל על העם, ואלו יחזקאל מלבד פעמים שמביע צער על החורבן (פ"ט, ח' פ"יא, י"ג) איננו שומעים ממנו דבר. ירמיהו מתאר באהבה ורוך את תקופת המדבר: "זכרתי לך חסד נעוריך" (ש"ב, ב), ואלו יחזקאל אומר: "ותפקדי את זימת נעוריך" (פ"כג, כ"א), "..וימרו בי בית-ישראל במדבר" (פ"כ, י"ג). האם לא היה יחזקאל בן העם הזה, האם לא הרגיש כל יחס מיוחד לעם, או שמא כבש אהבתו והוכיתם? ואם זה כך היכן אנו רואים שכבש אהבתו?! אך באותה מידה בה קשה לנו על הנביא קשה לנו על שולחו, וכי לא אלהי ישראל הוא? היכן מידת הרתמים האם בחורבן היא כלל לא נמצאת? לפיכך יהיה קשה לדון על הנביא בלא לדון על שולחו ואדון על שניהם כאחד. על בעיות אלו אנסה לעמוד תור הסתכלות על האלם והדיבור בעיקר בפרקים הראשונים של ספר יחזקאל (עד פ"טז).

מהקדשה לאלם

בפגישה הראשונה של יחזקאל עם המרכבה מובא נאום ההקדשה שלו כנביא. הנאום מתחיל בתחילת פ"ב ומסתים בפ"ג פסוק י"א, ולאחר מכן הוא שומע את המרכבה המסתלקת. בתור נאום ההקדשה ישנו מעשה אכילת המגילה, וא"ב מבנה ההקדשה הוא - מרכבה, דיבור, אכילת המגילה, דיבור, מרכבה. בתחילה מתיחס הנביא כלפי נבואתו בסירוב; הוא אינו רוצה לאכול את המגילה, היא נראית בעיניו כ- "קינים והגה והי" (פ"ב, י), אר לאחר האכילה הוא מזדהה עם נבואתו והיא הופכת להיות לגביו כדבש מתוק.

נאום ההקדשה מתחלק לשניים, תחילת הנאום ועד האכילה, ומאכילת המגילה ועד סוף הנאום, שני החלקים מקבילים במספר דברים ושונים מהותית במספר דברים. ננסה לערור השואה בין פ"ב (לפני האכילה) ובין פ"ג (לאתר האכילה).

פ"ב

פ"ג

"שולח אני אותך אל בני ישראל
אל גוים המורדים אשר מרדו בי"

"והבנים קשי פנים וחזקי לב"

"אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא כי סרבים... מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת כי בית מרי המה".

"ואמרת אליהם כה אמר ה' והמה אם ישמעו ואם יחדלו כבית-מרי המה וידעו כי נביא היה בתוכם".

"לך בא אל בית-ישראל ודברת בדברי אליהם כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח... ובית ישראל לא יאבו לשמוע אליך..."

"כי כל בית-ישראל חזקי מצח וקשי לב המה, הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם ואת מצחך חזק לעומת מצחם כשמיר חזק מצור נתתי מצחך". "לא תירא אותם ולא תחת מפניהם כי בית מרי המה".

"ואמרת אליהם כה אמר ה' אם ישמעו ואם יחדלו".

בשני משורים מוצאים אנו שוני בין הכתוב לפני האכילה ובין הכתוב לאחר האכילה. המישור האחד זה המישור האישי, בתחילה הנביא עומד מול בוראו כמעבר למתרס. אין בפ"ב (לפני האכילה) כל חיזוק לנביא. עם ישראל מתואר כ:"קשי פנים וחזקי לב" ואין ליחזקאל כל חיזוק[1]. ואלו לאחר האכילה נאמר לו: "הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם...". בתחילה נאמר לו סתם: "לא תירא מהם..." ללא כל חיזוק ואלו בפ"ג יש חיזוק שהרי פניו חזקים מפניהם. יתר על-כן, הקב"ה אומר ליחזקאל: "אל תהי מרי", ליחזקאל קשה הנבואה והוא רואה אותה כ"קינים והגה והי", האם רק הצד האישי קשה לו, או אולי החורבן קשה עליו או שמא יש פה יותר.

יחזקאל מקבל את נאום הקדשתו ממרכבה הבאה מצפון: "וארא והנה רוח סערה באה מצפון" (פ"א,ד'), השכינה תחת שירות בבל באה לגרום חורבן. לכבוש את העולם תחת נבוכדנצר (רש"י).[2] כאילו אין זה עם אלוקי ישראל, הוא אינו רוצה כלל בתשובת עמו. בח"א של הנאום אין כל יחס מיוחד לישראל. ישראל מתוארים כ"גויים המורדים". סתם גויים, ה"א הידיעה מכוונת למודדים, ר"ל כל יחודם בהיותם מורדים. ישראל מתוארים כגוי ולא כעם.[3] המשך תאורם של ישראל הוא: "פשעו בי... קשי פנים וחזקי לב... בית מרי... סרבים וסלונים..." אין פה ולו אף נימה של סנגוריה, בין אבות ובין בנים פושעים.

יחזקאל מצווה בפ"ב: "ואמרת אליהם כה אמד ה'", נתן להבין שאמנם לא מוזכר פה תוכו הדברים שיחזקאל מצווה לומר בשם ה', אך לדעתי אין הוא מצווה אלא לומר: "כה אמר ה'" ללא כל תוכן לדבריו. אין בדבריו כל קריאה לחזרה-בתשובה. ישראל מכונים פה "בית-מרי", לא סתם מרי אלא בית מרי, בית שמהותו רע ומרי ואין סיכוי שישנה מהותו.[4]

כל מטרת נבואת יחזקאל היא: "וידעו כי נביא היה בתוכם", לא להחזירם בתשובה אלא רק שידעו. ופה נשאלת השאלה אם הקב"ה מופיע ללא כל יחס מיוחד כאלוקי בבל מדוע הוא בכלל שולח אותו? אלא שכנראה יש פה עדין צד של רחמים וקשר לישראל שאומנם לא דומיננטי אך קים ולכו קשה על יחזקאל נבואתו, קשה לו ללכת ללא כל מטרה לעם שאין לו כל סיכוי, לעם המתואר כסתם גוי מורד, מדוע שילך אם כל מטרתו מצטמצמת נכר "שידעו כי נביא היה בתוכם". ולכן בחלק שני לאחר האכילה יחד עם השתנות היחס האישי ליחזקאל כפי שהעלינו לעיל יש שינוי ביחס לעם ישראל (אומנם קטן הוא בהשואה לשינוי ביחס ליחזקאל). המסגרת הכללית של הנאומים לפני ואחרי האכילה שוה מלבד תאור העם שהוא שונה בתכלית בח"ב מח"א.

בפרק ג' מתוארים בני-ישראל כעם ולא כגוי, ישראל הם עם שלא אובים לשמוע (פ"נ, ז'). לא עוד מורדים וסרבנים אלא רק לא רוצים. וודאי שתאור זה של עם ישראל פחות חמור מתאור העם בח"א של נאום ההקדשה.

הקב"ה אומר ליחזקאל בח"ב "לך בא לבית-ישראל" (פ"ג,ד) לעומת "אני שולח אותך אל" בח"א, אך יחזקאל עדין לא משתכנע והקב"ה מוסיף ואומר לו: "לך בא אל הגולה אל בני עמך" (פ"ג, י"א), לא לסתם עם הינך שלוח אלא אל בני עמך יש לך מטרה. אומנם העם עדין לא עמו של הקב"ה אך ודאי שיש פה שינוי מסוים ביחס לעם.

המהלך המופיע בנאום ההקדשה מעם שאין לו כל קשר עם אלוקיו, שאלוקיו מופיע מצפון (בהמשך אוכיח קיצוניות התגלות זו) לעמו של הקב"ה (אומנם בנאום ההקדשה המעבר עדין לא מושלם), הוא אחד מהנקודות המרכזיות בספר. מהלך חגלות בראשית הספר לגאולה בסופו, למעבר זה יש ביטוי כמעט בכל פרק בספר.

במהלך זה נעוץ שורש האלם והדיבור. האלם מסמן חוסר קשר לעם וריחוק ממנו, ואלו הדיבור הוא ההתקרבות לעם. אין אלה שני צדדים סטטים אלא דיאלקטיקה גדולה שבין דין ורחמים וע"ז איחד את החלק הבא.

את המעבר מהקדשה לאלם נתן לראות בצורה מעט שונה מהנאמר למעלה. אומנם השתנה היחס ליחזקאל ואל העם מעט, אר תפקידו היסודי לא השתנה והוא - "וידעו כי נביא היה בתוכם". נבואה שהיא ללא כל מטרה ותזכו. אין יחזקאל יכול לצאת אל העם והוא יושב "שבעת ימים משמים בתוכם" (פ"ג, ט"ו). הוא אינו יכול לפתוח את פיו וע"כ משנה הקב"ה את הצווי הראשון לצאת אל העם ומצווהו על אלם כך שהאלם הוא בריחה מהעם אך בריחה מאהבה, אולם אין יחזקאל מסוגל להשאר עם נבואותיו לעצמו ומכאן אנו שוב מגיעים למהלך הבא של מאלם לדיבור.

"מאלם לדיבור"

בסוף פ"ג מצווה יחזקאל על אלם ומיד בפ"ד הוא מצווה על עשית מעשים סימליים באלם, אך האלם לא נשמר והוא מגיע מהר מאוד לדבור.[5] נתחיל בהסתכלות כללית על המהלך מאלם לדבור. יחזקאל מתחיל בעשית מעשים אילמים אך בהדרגה עובר לדיבור. בתחילה אין לנבואתו מטרה וכן אין בה כל יחס מיוחד לעם, ועם התפתחות הספר מתפתחים גם דברים אלו.

א. מעשים סימלים

(1) מעשהו הסימלי הראשון של יחזקאל הוא: "קח לך לבנה... וחקות עליה עיר את ירושלים ונחתה עליה מצור... והכינתה את פניך אליה... וצרת עליה... ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עוון בית ישראל מספר הימים..." (פ"ד, אי-הי), לאחר מכן הוא מצווה בזמן המצור לאכול לחם צר ומים במסורה כאות לרעב בירושלים. מעשה זה לא מוזכר שנעשה לעיני העם והוא מלוה באלם כמעט גמור. יחזקאל משחק במעשה בשני תפקידים: "וצרת עליה" יחזקאל משחק את תפקיד בבל הצרה על ירושלים וכביכול יחזקאל נלחם עמם נגד העיר, ומנגד הוא מכפר את עוונם ואוכל את הלחם. יחזקאל משתק פה גם את הצר וגם את הנצור, ופה מתבטאת בעית האלם והדיבור: האלם כחוסר הזדהות עם העם, והדיבור כהזדהות עמו. ועל אף שהוא נמצא בשלב האלם גם באלם בחינת דבור.

(2) כמלאת ימי המצור מצווה יחזקאל: "קח לך חרב חדה.. שלישית תכה בחרב סביבותיה והשלישית תזרה לרוח וחרב אריק אחריהם... ומהם עוד תקח והשלכת אותם אל תור האש... ממנו תצא אש אל כל בית ישראל"

לאחר הצווי על שרפת השערות ישנו נאום על נושא זה, לעומת המעשה הראשון שהיה באלם גמור. (אך כאן לא ברור למי מכוון הדיבור האם רק ליחזקאל או גם לעם).

מעשה זה מחולק לשתים: בפ"ו פס' י"א מובא המשכו: "הכה בכפך ורקע ברגלך ואמר אח... אשר בחרב ברעב ובדבר יפולו... וכליתי חמתי בם". בחלק זה כבר מצווה יחזקאל לדבר: "ואמר אח", אך לא ברור אל מי מצווה יחזקאל לדבר. במעשה הראשון יחזקאל משתק את תפקיד הנלחם בישראל, הוא שורף את השערות ומהם תצא אש לכל ישראל. ואלו במעשה השני יחזקאל מקונו על זה שישראל ימותו בחרב ברעב ובדבר. פה הוא מגלם את התפקיד המזדהה עם עם ישראל. והרי לנו כבמעשה הראשון מצד אחד הוא שליח של אלם הנלחם בישראל ומצד שני הוא שליח המזדהה עם ישראל.

(3) בפי"ב מצוה יחזקאל על המעשה הבא: "עשה לך כלי גולה וגלה יומם לעיניהם וגלית ממקומך... לעיניהם... והוצאת כליך... לעיניהם ואתה תצא בערב לעיניהם..., לעיניהם חתר לך בקיר והוצאת בו לעיניהם... ואעש כן כאשר צוויתי... לעיניהם, ויהי דבר ה' אלי... הלא אמרו אליך בית ישראל בית מרי מה אתה עשה אמר עליהם... הנשא המשא הזה בירושלים... בגולה בשבי ילכו" (פס' ג-י"א).

זה המעשה הראשון שיש נו צווי מפורש לעשותו לעיניהם, במעשה זה יש התיחסות לתגובת העם ("הלא אמרו"...) ויש צווי לדבר אליהם ("אמר עליהם..."). פה יחזקאל משחק את תפקיד הנשיא הגולה. כאן אין יחזקאל משחק כלל תפקיד נגדי לעם, אלא כולו הזדהות עם העם. וכן במעשה הבא (פי"ב פסוקים י"ז-י"ט) משחק יחזקאל את הנצודים בירושלים, שוב תפקיד שכולו הזדהות עם העם. (אין המאמר דן בקבוצת המעשים השניה בפרקים כ"א-כ"ד, כיון שלדעתי כל המעשים נעשו תוך תקופה די קצרה, ולאחריהם באים נבואות של דבור, כך שנתן לראות עד פי"ב את המעשים כקבוצה אחת. גם בקבוצת המעשים בפרקים כ"א-כ"ד המעשה האחרון הוא כולו הזדהות עם העם והוא מות אשתו של יחזקאל, והמעשים הנלוים לאבלות המסמלים את חרבן הבית והתנהגות העם. מעשה זה הוא שיא של הזדהות הנביא עם נבואתו והעם. אבלותו האישית מסמלת את אבלות העם).

מכאן ואילך העיקר הוא הדיבור ודק מדי פעם יש מעשה סימלי. את מקום המעשים יתפסו משלים שאומנם דיבור הם, אר דבור נסתר.

ב. הגאולה בפרקים הראשונים של ספר יחזקאל

עד לפי"א אין הגאולה נזכרת כלל ובפי"א אין היא גאולה מושלמת אלא טבועה בחותם הגלות. (היא מתחילה ומסתימת בחורבן ירושלים). אין זה מקרי שאין היא נזכרת, אלא הגאולה בכונה מושמטת, כפי שנראה להלן.

הפרקים ה-ו ביחזקאל מקבילים הם לפכ"ו בויקרא:

ויקרא כ"ו

יחזקאל ה-ו

"ואם בחוקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם"

"ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו".

"והבאתי עליכם חרב... דבר... בשברי לכם מטה לחם".

"והשמדתי במתיכם והכרתי חמניכם"

"ונתתי את עריכם חרבה"

"והשמותי אני את הארץ"

והנשארים בכם.. והתוודו את עוונם".

"ותמר את משפטי לרשעה... ואת חקותי... כי במשפטי מאסו וחקותי

לא הלכו בהם".

"לכן אבות יאכלו בנים בתוכך".

"שלשתיך בדבר ימותו וברעב יכלו..

בחרב יפלו.. ושברתי לכם מטה לחם"

"ואבדתי במותיכם.. ונשברו חמנים"

"הערים תחרבנה"

"ונתתי את הארץ שממה"

"והותרתי בהיות לכם פליטי חרב בגויים".

אין הכונה לערור פה השואה מושלמת ולכו לא הובאו שני הפרקים בשלמותם. אך בכ"א ברצוני להראות עד כמה אין פרק זה מהווה מקור השראתי גרידא לנבואתו של יחזקאל. אלא הפרק שביחזקאל הוא כמעט שחזור של הפרק שבויקרא כמות שהוא מילה במילה. וכביכול טוען יחזקאל ע"י כר שכל הכתוב בויקרא מתקיים במציאות. אך לא פחות ממה שכתוב, אומר לנו התמר מהכתוב. בויקרא כ"ו יש שלב נוסף והוא תשובת הגולים והגאולה ("והתודו את עוונם..."). שלב זה מושמט ביחזקאל. ההרס מוחלט ואין גאולה לישראל, ועד פי"א לא מוזכרת כל גאולה. אך ככל שמתקדמים בפרקי הספר הגאולה מוזכרת יותר, ויותר נבואות מסתימות בגאולה (עין פי"ד: י"א, פט"ז בסופו). בפי"ג הגאולה ברורה והקללה היא לא להיגאל. וסוף הספר כבר כולו גאולה שאינה טבועה כלל בחותם הגלות.

ג. פרקים ו-ז נבואה אל הדומם

בפרק ו' מופיעה הנבואה הראשונה של דבור ביחזקאל. היא מופנית אל ה"הרים והגבעות לאפיקים ולגאיות" אך באמצע נבואתו עוזב יחזקאל את הדומם ועובר אל החי המדבר (פסי ה') יושב הארץ וכן בפ"ז בתחילה פונה יחזקאל לאדמת ישראל, אך בהמשך הנבואה הוא עובר לנבואות אל "יושב הארץ..." (פס' ה' ואילך). ההבדל בין פ"ו לפ"ז בכך שבפ"ו לא ברור המעבר מהדומם אל החי, ואלו בפ"ז המעבר הרבה יותר ברור. שוב אנו רואים מאבק של אלם ודיבור, האלם מנסה למנוע דבור ומעביר את הדיבור אל הדומם ואלו הדבור מושך לדבר אל החי.

ד. פרקים י"ב-ט"ז

לאחר החזיון בירושלים (פ' חי-י"א) בו הוא מביע הזדהות עם יושב העיר ואומר לה': "אהה ה' בלה אתה עושה את שארית ישראל" (פי"א: י"ג). ישנה קפיצה גדולה מאלם לדיבור. על ההתפתחות במעשים הסמלים נכתב לעיל בסעיף אי ואלו כאן אגע בנקודות אחרות.

(1) אחד ממרכיבי הנבואה בכלל היא הגדת העתידות, מרכיב שאין לערער עליו. בפרקים הראשונים אשר האלם שולט מתנבא אמנם יחזקאל על גלות העתידה לבוא. אך אין הוא אומר לאן יגלו ולא לכמה זמן. אפילו בבל מוזכרת רק ברמז בפ"א, די: "והנה רוח סערה באה מן הצפון". חוסר הגדת העתידות זהו חלק ממשמעות האלם. נבואה שאין מטרתה לא להחזיר בתשובה ולא הגדת עתידות אלא רק שידעו. זו מטרה לא ברורה ומוגדרת על ידי יחזקאל בפי"ב פסוק י"ג בנבואה על גלות הנשיא: "והבאתי אותו בבלה ארץ כשדים ואותה לא יראה..." עם התפתחות הדיבור מתוסף לנבואה גם מימד של סיפור העתיד.

2. בפרקים י"א, י"ב (פסוקים כיא-כיח) וי"ג ישנו ויכוח עם העם; לא עוד נביא שלא איכפת לו מעמו אלא נביא שמתוכח ורוצה להוכיח את דבריו. בויכוח אנו יכולים לראות התפתחות ביחס אל העם. בפי"א ובפי"ב (פסוקים כ"א-כ"ה) ישנו ויכוח עם אלה המבטלים נבואתו וסוברים שירושלים תחזיק מעמד. יחזקאל נלחם נגדם וקורא להם בית המרי. בפי"ב בפסוקים כ"ו-כ"ח הוא מתוכח עם הטוענים: "החזון אשר הוא חוזה לימים הרבה ולעתים רחוקות". אין מבטלים יותר את דבריו, ואכן היחס אל העם יותר עדין. פי"ג מוקדש לויכוח עם נביאי השקר. יחזקאל טוען כנגדם: "לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר בית ישראל לעמוד במלחמה ביום ה'.. יען וביען הטעו את עמי לאמר שלום ואין שלום.. והנם טחים אותו טפל" (פסוקים ה-י), יחזקאל בא בטענות לנביאי השקר שהטעו את העם, כביכול לא העם אשם אלא נביאיו שהטעו אותו. יש כאן סניגוריה על העם, העם נקרא כאן "עמי". (פי"ג, יי ייט, כ"א; פי"ד, חיט ועוד בהמשך הנביא). הקב"ה בא בטענות כלפי נביאי השקר שהטעו את עמו, וזהו בודאי שינוי משמעותי מתחילת הספר; בתחילה היה עם ישראל רק - "בית מרי" ואלו עכשיו הוא עם הי. עונשם של נביאי השקר הוא ש"בסוד עמי לא יהיו, ובכתב בית ישראל לא יכתבו, ואל אדמת ישראל לא יבואו". כאן הגאולה ברורה, ועונש נביא השקר הוא שלא יכלל בגאולה. יחזקאל ממשיך ופונה אל נביאי השקר ומסיים: "והצלתי את עמי מידכן" (י"ג, כ"ג). שוב העם בסדר ורק נביאיו מנהיגיו הם המטעים אותו; כמובן שאין הדברים חלקים. הצד שכנגד העם ביחזקאל יכול להתגבר. העם עוד יכול להקרא "בית-מרי" (י"ז, י"ב; כ"ד, ג) אך זה מוכיח שיש פה מאבק בין שני כוחות. יש וזה מתגבר ויש- וזה מתגבר. אך המהלך הכללי הוא שצד הרחמים-ההזדהות עם ישראל מתגבר.

3. בפי"ד בתחילתו מסופר על אנשים מזקני ישראל שבאים אל הנביא והנביא מוכיחם על זה שבאים לדרוש את ה' וגילוליהם על פניהם.

יחזקאל פונה אליהם "איש איש מבית ישראל" פה יש התיחסות לפרט ולא רק לכלל. את תוכחת יחזקאל יש לחלק לשלשה חלקים, נערוך השואה בין שלושת החלקים ונראה שגם בפרק עצמו יש התפתחות ביחס לישראל.

פסוקים ד-ה

פסוקים ו-ח

"איש איש מבית ישראל

אשר יעלה את גילוליו אל לבו...

ובא אל הנביא אני ה' נעניתי לו...

למען תפש את בית ישראל בלבם

אש נזורו מעלי בגלוליהם כלם"

"שובו והשיבו מעל גילוליכם

ומעל כל תועבתיכם

איש איש מבית ישראל ומהגר אשר

יגור בישראל וינזר מאחרי

ויעל גלוליו אל לבו...

ובא אל הנביא אני ה' נענה לו בי

ונתתי פני באיש הוא.. והכרתיו מתוך עמי".

בחלק השני קורא יחזקאל לראשונה בספר לחזור בתשובה "שובו", בחלק הראשון היחיד מסמל את הרע הכללי של בית ישראל והמטרה היא לתפוס את בני ישראל ש"נזורו מעלי". ואלו בחלק השני רק החוטא "נזור מאחרי" (יחיד) ואלו העם בכללותו טוב.

בחלק השני העונש הוא: "והכרתיו מתוך עמי" - עמו של הקב"ה טוב ורק היחיד הוא הרשע. מכאן עובר הנביא לקטע ג' בו מדבר אל הנביא: "בי יפתה ודבר דבר.. והשמדתיו מתוך עמי ישראל.. למען לא יתעו עוד בני ישראל מאחרי", פה מעביר יחזקאל את האשמה מהעם אל הנביא. הנביא הוא שהטעה את העם. יחזקאל מסים את נבואתו בתקוה לעתיד: "והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-להים" וכבר דובר לעיל שעד פי"א אין גאולה כלל נזכרת, ואלו כאן פשוט וברור כי היא ישנה.

4. יש הטוענים (עיין קויפמן תולדות האמונה הישראלית) שיחסו של יחזקאל משתנה רק כלפי הגולה, ואלו כלפי ירושלים אין יחסו משתנה, לדעתי דעה זו נכונה בצורה חלקית. כבר ראינו לעיל שיחזקאל מתחיל לקיים ויכוחים עם אנשי ירושלים וזה עצמו התפתחות ביחסו לירושלים. בפי"ג הוא פונה לנביאי השקר שבנו קיר רעוע, כלומר רק אשמת הנביאים הוא חורבן ירושלים. בחלק השני של פרק י"ד (פסוקים י"ב-כ"ג) יחזקאל מרצה על תורת גמול עולמית: "ארץ כי תחטא... והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם.. חי אני נאום ה' אם בנים ואם בנות יצילו". מדובר פה על ארץ סתם שנדונה לכליה ובתוכה אנשים צדיקים הם יצילו נפשם ולא בנים ובנות. זה הדין העולמי, אך אין כן ביחש לירושלים: "אף כי ארבעת שפטי הרעים שלחתי אל ירושלים להכרית ממנה אדם ובהמה והנה נוטרה בה פלטה, המוצאים בנים ובנות" הצלת הבנים והבנות מוצגת כאן כרחמים ואף אם חורבן ירושלים לא בטל בכל אופן שינוי מעט יש כאן.

בפרק ט"ז: "הודע את ירושלים ואת תועבותיה" "את אשר יאהב ה' יוכיח" אומנם פרק זה הוא מהאלימים בתנ"ך, אך לא עוד מעשים אילמים או נבואה לדומם, אלא נבואה אל החי, הפרק מסתיים בגאולה ("וזכרתי אני את בריתי אותך"), אומנם הגאולה בסוף הפרק אינה בצבעי פז אך עם כל זאת גאולה היא.

בפרק י"ח קורא יחזקאל לאנשי ירושלים לחזור בתשובה, אומנם לא ברור האם ירושלים תנצל על ידי בך אך ודאי זה שינוי גדול.

"והיה יחזקאל לכם למופת"

נקרא יחזקאל בספרו "בן אדם" יש תרשים לשבח ויש דורשים לגנאי, לבן דורו ירמיהו פונה הי: "מה אתה רואה ירמיהו" (א,י"א; ד,ג) לא נעלם מאתנו מי הוא ירמיהו, אנו מכירים אותו בשמו הפרטי ונבואותיו של ירמיהו חתומות בסותמו האישי, ואילו יחזקאל לולא היה עורך הספר מוסיף לנו בראשית הספר: "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן" (פסוקים ב-ג בפ"א הם היחידים בספר בגוף שלישי וכבר נתקשו הפרשנים, ראשונים ואחרונים כיצד לשלבם בספר) לא היינו יודעים עליו דבר. נעלם יחזקאל מעצמו ומאתנו, אך לעתיד לבא לאחר חורבן הבית נוכל קצת להסתכל ולראות את יחזקאל ואז יהי לנו יחזקאל למופת (כ"ד, כ"ד- פסוק זה הינו היחיד בספר בו קורא יחזקאל לעצמו בשם וג"כ לא בשם מלא[6]). אם התפתחות מאלם לדבור נגלה גם יחזקאל בן בוזי הכהן אשר יושב בתוך עמו בגולה על נהר כבר וצופה את גאולת ישראל.

סיכום

במאמר זה נעשה ניסיון להראות שני מהלכים בפרקים הראשונים של יחזקאל:

א. מאלם לדיבור[7]

ב. התקרבות לעם ישראל.

לדעתי שני מהלכים אלו - חד הם.

אין זה מהלך פשוט אלא מאבק בין שני כוחות מנוגדים. בין צד באלוקות שמתגלה כאלוהי בבל לאלוקי ישראל, בין דין ורחמים ובין גלות לגאולה. כמובן שבפרקים אלו גם הרתמים והגאולה אינם אידיליה, אך בתוך מהלך פנימי זה ניתן לחוש כי הנביא יחזקאל מקרב בני עמו הוא, ולא התנער מצור מחצבתו. אלא כבש אהבתו והוכיחם. והוא כאליהו אשר קנא לה'. אין יחזקאל יכול לנבאות בשעת חורבן נבואת גאולה מושלמת ולכן הוא מנבא לאומות העולם (מהשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לגלות יהויכין אין אנו מוצאים נבואות לישראל אלא לאומות העולם). בנבואות אלו הוא מקללם על אשר פגעו בישראל עמו ובתוכם הוא מכניס נבואת גאולה לישראל ובה מבטא אהבתו הגדולה לישראל. ורק אחרי חרבו הבית הוא חוזר לישראל ומנבא את גאולתם.



[1] חוסר החיזוק ליחזקאל מחריף בהשואה לנאום ההקדשה בירמיהו: "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך" (א,ח).

[2] צפון בספרי ירמיהו ויחזקאל מסמל את בבל. עיין כדוגמא ירמיהו א, י"ד; ד,ו; וכן חז"ל בחגיגה יח: דרשו כד את פסוקנו ועיין ברש"י ובמצודות על הפסוק.

[3] ביחזקאל בפרקי הגלות (עד פרק י"א) מופיע השם גוי ונראה שבהוראות ששמות אלו משמשים אצלנו גוי הינו פחות מעם.

[4] ועל כן הקב"ה אומר ליחזקאל "אל תהי מרי" ברור שאין יחזקאל במהותו רע וכן יחזקאל פונה לישראל בפרקי הגאולה "ואמרת אל מרי אל בית ישראל" (מ"ד,ו), בנבואות הגאולה משתנה היחס לישראל ועל כן אינו קורא להם עוד בית מרי. על השינוי ראה בהמשך.

[5] על נקודה זו עומד הרב הדרי ('כתלנו', ו) ובו הוא מראה התפתחויות ממעשים סימלים לא לעיני העם למעשים עם דיבור ללא תכלית, לדיבור להרי ישראל (פרקים ו',ז') ומכאן לדיבור רגיל, ההתפתחות לדעתו יסודה בהתקרבות העם לנביא (פ"ח - זקני ישראל באים לנביא, ומכאן ואילך כל הנבואות מכוונות אל העם), נקודות אלו אביא בהמשך.

[6] פסוק זה הוא הפסוק האחרון של נבואות החורבן לפני חורבן הבית ומכאן מתחילים הנבואות לגוים עד ליום החורבן.

[7] אנו מוצאים אלם ב-ישעיהו נ"ג,ז; דניאל י,ט"ז; תהילים ל"ח, י"ד; ל"ט, ג',י'. בכל המקומות האלו האלם מבטא חוסר אונים אך אין לו תפקיד מרכזי כמו ביחזקאל. מענין שבישעיהו נ"ב מדובר על עבד ה' המכפר על עוונות ישראל כמעשה יחזקאל (פ"ד).