מקלל אביו ואמו / דב כהן
כפי העולה מן הסוגיות (סנהדרין סו. שבועות לה) והפוסקים (רמב"ם פכ"ו מהל' סנהדרין, פ"ה מהלכות ממרים ה"ב), הן במקלל אביו ואמו והן במקוללים אחרים - דיין, נשיא, חברו - יש צורר בהזכרת שם שמים (כשדנים אם די אף בכינוי או צריך שם ממש) על מנת להתחייב כמקלל (סקילה במקלל אביו ואמו, ומלקות במקלל אחרים). יש לדון האם הצורר בהזכרת שם שמים הוא רק תנאי או שהוא המחייב. כלומר האם סיבת הדין הינה במישור בין אדם לחברו, דהיינו מקלל אביו ואמו הוא דין בהלכות כבוד הורים, בדיין ובנשיא דין בכבודם, ובצברו דין בהלכות "ואהבת לרעך כמור", אלא שיש דין "צדדי" בתור תנאי המצריך לבצע קללה זאת בשם שמים ואלמלא זאת אולי המעשה לא כל כך חמור ופוגע. או שמא הדין הוא בהלכות בין אדם למקום כלומר יש כאן פגיעה בכבוד ומורא שמים כאשר אדם משתמש בשם ה' לצרכיו הפרטיים ולא עוד אלא לצרכים שליליים (וההבדל בעונש הינו בגלל שאם משתמש למעשה פגיעה חמור יותר - הוריו, ממילא הפגיעה בכבוד שמים חמורה יותר).
עקרונית יתכן שיש הבדל בין הקללות השונות כשבכל מקרה הגורם הדומיננטי שונה ויתכן ששני הגורמים גם יחד קיימים.
את התפישה הסוברת ששייר לדבר על שני הגורמים ניתן לראות בגמ' תמורה ג:, הגמ' דנה על דברים שלמרות שהינם לאו שאין בו מעשה לוקים עליהם, ומונה ביניהם מקלל חברו בשם, ומביאה פסוק כמקור לכך. הגמ' שואלת מדוע לא נלמד מפסוק זה שמוציא שם שמים לבטלה לוקה ולמרות שהוא לאו שאין בו מעשה ולא שמקלל חברו בשם לוקה כשנמוקה:
"אימא מוציא שם שמים לבטלה תיסגי ליה במלקות, אבל מקלל חברו בשם כיון דקעביד תרתי, דקא מפיק שם שמים לבטלה וקמצער ליה לחבריה לא תיסגי ליה במלקות",
דוחה הגמרא:
"לא מצית אמרת, דכתיב לא תקלל חרש",
ולכן המקור למלקות נדרש למקלל חברו בשם ולא למוציא שם שמים לבטלה. במסקנת הגמרא ניתן להבין:
א. הגמ' חוזרת בה מהתפישה הכפולה במקלל חברו.
ב. התפישה הכפולה נשארת אך לעניו מלקות מעדיפים לדרוש את הפסוק לגבי מקלל ולא לגבי מוציא שם שמים לבטלה.
אפשרות שלישית בהבנת המחייב במקלל ניתן לראות ברמב"ם (ספר המצוות לאו שי"ז) המסביר את הסיבה שמקלל חרש חייב למרות שהמקולל לא שומע: "כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בענין המקלל לבד כשהזהיר שלא יניע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס" וכך גם מוסבר מדוע המקלל עצמו חייב. לפי הבנה זו יש כאן מצוה חינוכית לנפש האדם עצמו, וכעין מה שמוצאים אנו לפי מספר ראשונים באיסור "אותו ואת בנו" או במצוות שילוח הקן. ההבדל בעונש אולי נובע מכר שמקלל אביו ואמו כ"כ חמור עד שכבר אין לו תיקון ולכן חייב מיתה.
יתכן שאף היראים (סימן קע"ד) מסכים לתפישה זו. בהסבירו את הצורך המיוחד בלימוד שאף אשה המקללת את אביה ואמה חייבת (סנהדרין סו.) אומר: "לפי שאין דרך אשה לקלל שהרי בבית בעלה רגילה ועומדת ואין לה משא ומתן עם אדם כאיש, הוצרך לרבות אשה". הוא אמינא זו לפטור אשה ברורה יותר לפי הרמב"ם - וודאי אם נבינו שהמטרה היא חינוך לטווח ארוך, ואז באשה החשש לקלקול פחות חמור כי מתעסקת פחות עם בני אדם- ופחות מובנת להסברים אחרים. אמנם במסקנה שיש רבוי גם לאשה יתכן שנדחית תפישה זו להבנת היראים. (כאמור היראים אומר את דבריו במקלל אביו ואמו ואולי מבין שקללה זו הינה חלק ממערכת כללית של קללות, אך ברמב"ם לא הכרחית תפישה זו).
בעקבות הרמב"ם מציע האור שמח (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"א) הסבר אתר בתירוץ הגמ' בתמורה: אי אפשר לומר שהמחייב במקלל חברו בשם הינו עובדת העבירה הכפולה - בין אדם למקום ובין אדם לחבירו - שהרי מקלל חרש אע"פ שהלז לא מצטער לוקה כי הלאו מצד פעולת המקלל בנפשו ולא מצד המקולל, ואם כך אין קשר להל' ביו אדם לחברו, ולכן אם מוציא שם שמים לבטלה לוקה גם מקלל חברו בשם לוקה (שהרי אין כבר את השיקול שלא סגי ליה במלקות משום העבירה הכפולה) ולכן אין מקור לכך שמוציא שם שמים לבטלה לוקה, כי הפסוק שהוא המקור למלקות נדרש כבר למקלל חברו בשם דלוקה. להסבר זה, במסקנת הגמ' בתמורה נדחית התפישה הכפולה.
ניתן לדון במקור האיסור ובמספר דינים ולנסות להבינם לאור התפיסות השונות בסיבת חיוב מקלל. אנו נתמקד בדין מקלל אביו ואמו.
מקור האיסור: (עונשו ידוע מדכתיב ויקרא י"ט ט': "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואחו קלל דמיו בו").
1. מכילתא (משפטים פרשה ה'): בנין אב מ"אלוהים לא תקלל" דכתיב גבי דיין, מ"ונשיא בעמך לא תאור" ומ"לא תקלל חרש" - "הצד השווה שבהם שהם בעמך ואתה מוזהר על קללתם, אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו" (וראה בחינוך מצוה ר"מ שהביא את המכילתא במקור ובמנחת חינוך שם תמה דהרי הגמ' בסנהדרין סו. דוחה לימוד זה ונשאר בצע"ק). לימוד זה ניתן להבינו לכל אחת מהאפשרויות שהוצעו לעיל, אך הוא בעייתי יותר אם מנסים לפצל בין סוגי הקללות השונות, אלא אם כן נרצה לדחוק שזהו רק לימוד טכני.
2. הירושלמי (סנהדרין פ"ז הי"א) לומד מ"איש אמו ואביו תיראו". לימוד זה ברור להסבר שדין במורא הורים.
3. הגמ' (סנהדרין סו.) לומדת לפי ר' ישמעאל - הדורש את "אלוהים לא תקלל" (שמות ב"ב כ"ז) כשם חול (דיין) - שהיה יכול להכתב או "אלהים לא תקלל" ו"לא תקלל חרש" וללמוד מהם נשיא, או לכתוב "ונשיא בעמך לא תאור" ו"לא תקלל חרש" וללמוד מהם דיין, "אלוהים למה לי? אם אינו ענין לגופו תנהו עניו לאביו". בהמשך הגמ' איתא בשם ר' אליעזר בן יעקב ש"אלהים לא תקלל" הינו גם מקור לאזהרה למברך את השם ולפי ר' ישמעאל לומדים קדש (אזהרת ברכת השם) מחול (אזהרת קללה).
תוס' מבינים שאין זה לימוד מק"ו כי אירא למיפרך "מה לבשר ודם שכן דואגים ומתביישין בכך" אלא הלימוד מעצם העובדה שהתורה כתבה בלשון "אלהים". רואים שלתוס' אותה מילה עצמה משמשת הן לברכת השם (מהמשמעות) והן לקללת הורים. אם נסביר שקללת הורים דין בכבוד שמים ניתן להבין היטב את הקשר בין הדברים, אר להסברים האחרים הלימוד פחות מובן.
לאפשרות שזהו דין בכבוד הורים ניתן אולי לומד שהוקש כבודם לכבוד המקום במקומות מסוימים וכן "שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו" (נידה לא.) ולכן צירפה אותם התורה ואכן הספרא בריש קדושים (פרשתא א אותיות ד-ז) אומרת: "....הקיש מורא אב ואם למורא המקום... הקיש כבוד אב ואם לכיבוד המקום... הקיש קללת אב ואם לקללת המקום... וכן בדין מפני ששלשתם שותפים בו".
גם לאפשרות שזהו דין בחינוך האדם עצמו, אם נבין שזה גם המניע באזהרת ברכת השם, ניתן להבין שלכן אף אותה מלה אך בכל אופו, כאמור, להסבר שקללת הורים דין בכבוד שמים ברור יותר הלימוד.
הרמ"ה (לאחר שדוחה שהלימוד מק"ו כי אין עונשין מן הדין) מבין שהלימוד הינו בבמה מצינו. לפיו יתכן שהקשר בין ברכת השם לקללת הורים קלוש יותר ואם כך מובן אף להסברים שקללת הורים לא קשורה לכבוד שמים.
4. הגמ' בסנהדרין (שם) לומדת לפי ר' עקיבא - המבין ש"אלוהים לא תקלל" זהו שם קדש ואזהרה לברכת השם - מדכתיב "לא תקלל" ולא כתיב "לא תקל" (מלשון קלון - הסבר הרמ"ה), משמע שתי קללות.
רש"י מבין שהלימוד מדכתיב "אלהים לא תקלל" כאשר גם המלה "אלהים" משמעותה כפולה (כוונתו כנראה לשם קדש ולדיין והלימוד לאב הוא כנראה דרך דיין אולי באם אינו ענין וכו').
אולם הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"ד) כותב: "אבל האזהרה הרי היא בכלל לא תקלל חרש הואיל והוא מוזהר שלא לקלל אדם מישראל הרי אביו בכלל ישראל". הכסף משנה מציע שהרמב"ם כר"ע והלימוד מלא תקלל חרש"
דהיינו: א. קללת חרש שהו"א שדווקא עליו הזהיר הכתוב לא לבזותו בגלל שפלותו. ב. אביו ואמו (יתכן שאף המאירי מבין שהמקור מ"לא הקלל ערש" שכן כותב גבי מקלל אב "שהרי אין אזהרתו מ"לא תקלל פרש" אלא תמה שהיה יכול לותר לא "תקל" ואמר "לא תקלל").
אפשרות נוספת ברמב"ם מציע הכס"מ: הגמ' בשבועות לו. לומדת חקור למקלל חברו מדכתיב "לא תקלל חרש" ולא מחלקת בין חרש לאדם "תר (והרמב"ם עצמן בפכ"ו מהל' סנהדרין ה"א מסביר שנא' חרש "שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו") ולכו זה מקור אף למקלל אביו ואמו וגמ' זו חולקת על הגמ' בסנהדרין סו. הסוברת שחרש יוצא דופן "שכן חרישותו גרמה לו" (רש"י: "מתוך שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו מפני שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו"). אגב זאת בוקעת כאן אפשרות חמישית למקור האסור - "לא תקלל חרש" ללא דיוקים בגוף המלה "תקלל".
אם הלמוד מ"לא תקלל חרש", נוח יותר להבינו לפי תפישת הרמב"ם שהבעיה בקללה מצד חינוך האדם עצמו (ואולי לא בכדי הרמב"ם הוא זה שלומד ממקור זה).
להסבר שהבעיה במקלל אביו ואמו מצד פגיעה בכבוד שמים, אם נבין שגם בחרש הבעיה מצד פגיעה בכבוד שמים יובן הקשר, אך פחות יובן אם נפצל בין התחומים.
להסבר שהבעיה במקלל אביו ואמו מצד הפגיעה בכבודם ונבין שגם מקלל חברו נלמד מ"לא תקלל חרש" (כגמ' בשבועות) וסיבתו פגיעה בחבר גם כן ניתן להבין אך פחות מובן אם מפצלים בין התחומים.
מנין הלאוין:
הרמב"ם בספר המצות (לאו שי"ח) מונה את איסור קללת אב ואם כלאו עצמאי ומביא שני מקורות: א. "לא תקלל חרש" וזה כולל אב. ב. לימוד המכילתא (שהובאה לעיל). הרמב"ן שם חולק וסובר שאין זה לאו עצמאי שהרי המקור הינו פסוקים של לאוים אחרים ורק העונש שונה אלא נכלל באיסור קללה של כ"א מישראל. ואילו המגילת אסתר טוען בעקבות הרמב"ם בסוף שרשיו שהיות שמוצאים עונש שונה ורק צריך מקור לאזהרה לא מפריעה העובדה שפסוק זה מוזכר בענין אחר. יתכן שמחי זו קשורה לעניננו - עד כמה מעורה לאו זה בקללת חבר אך יתכן שמנותק ובעיה טכנית יותר של שאלה כללית מה למנות כלאו עצמאי.
צורת הקללה:
במשנה בסנהדרין סו. "המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם (רש"י - "שיקלל בשמות הגמורין"). קללם בכנוי (רש"י: "כגון שדי צבאות חנון רתום") ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין". הגמ' (על אתר ובשבועות לו.) אומרת שחכמים הכוונה לר' מנחם בר' יוסי כאשר מקורו הוא הפסוק "בנקבו שם יומת" (ויקרא כ"ד,ט"ז) דכתיב גבי מגדף "מה ת"ל שם (הרי בבר בתחילת הפסוק נא' "ונוקב שם די מות יומת") לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם". אולם הגמ' (סנהדרין נו.) לומדת ממילים אלו שבמגדף בעינן "עד שיברך שם בשם" (פרש"י: כגון יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני"). רש"י (סו.) טוען שבאמת ר' מנחם בר' יוסי לא מקבל את הצורך בברכת שם בשם במגדף ואף ב"יתברך יוסי" חייב, כ"כ הבין רש"י שהלימוד למקלל אביו ואמו הינו מ"אם אינו ענין למגדף תנהו למקלל אביו ואמו". לכאו' לפי לימוד זה אין קשר מהותי בין מקלל הוריו לבין מגדף וניתן להבין שתגדף דין במורא שמים ומקלל הוריו דין במורא הורים או בחינוך האדם עצמו.
חי' הר"ן אינו מוכן לקבל את תפישת רש"י שלא בעינן לפי ר' מנחם בר' יוסי מברך שם בשם - דהא קי"ל במשנה ובבריתא (נו.) שבעינן זאת ומאידך במשנה סו. נאמרים דברי ר' מנחם בר' יוסי בלשון חכמים ומשמע שהלבה כמותו ואם כן תרתי דפתרי - ולכן הוא מסביר (בשם "פירשו" והוא מסכים עמם) שאמנם גם לך, מנחם בר' יוסי בעינן מברר שם בשם והלימוד לצורך בהזכרת שם במקלל אביו ואמו הינו "מכיון שסמך הכתוב נקיבת שם אצל מיתה בא ללמד על כלל המומתין בענין השם שאין חיובן אלא בנקיבת שם". שיטה זו ברורה יותר לאפשרות שיש כאן דיו בכבוד שמים ולכן יש גדר של מומתין בעניו השם כשזה המחייב הבסיסי והקשר המהותי.
גם הרמ"ה מעלה אפשרות שמחד בעינן מברר שם בשם ומאידך קללה בשם (שכן רבי במשנה סו. נקט בלשון רבים את דעת רבי מנחם בר' יוסי ובפשטות המשנה נו. מצריך מברך שם בשם). מבצינת הלימוד לדעתו ילפינן מ"שם" יתירה שבעינן מברך שם בשם ומ"יומת" יתירה (פעמים באותו פסוק) ילפינן שיש אף מקלל אחר אשר חייב מיתה דווקא כאשר מקלל בשם (ומסיים הרמ"ה: "ומילתא צריכא עיונא"). לשיטה זו ניתן להבין שזהו לימוד טכני מעין "אם אינו ענין" ואז לא בהכרח קשור לכבוד שמים, ומאידך ניתן להבין שיש קשר עקרוני יותר כי משווים כין המיתות השונות בענין שם ואין קשר לכבוד שמים.
הרמב"ם פוסק (פ"ה מהל' ממרים ה"ב) שחייב רק כשמקלל הוריו בשם מהשמות המיוחדים אך בכינוי פטור מסקילה - דהינו פוסק בר' מנחם בר' יוסי, ומאידך פוסק (פ"ב מהלכות עבודה זרה ה"ז) שבעינו מברך שם בשם. ומתרץ הכסף משנה (בהלכות ע"ז) שהרמב"ם פסק במגדף כסתם בריתא (נו.) המצריכה שם בשם, אך אין הרמב"ם מקבל את דבריו של שמואל בגמ' שם הלומד זאת מ"בנקבו שם" שכן לימוד זה מנוצל כבר לענין מקלל הוריו ולדעתו אולי יש לבריתא מקור אחר.
הלחם משנה (בהלכות ממרים) מתרץ שאת דין ברכת שם בשם לומדים מעצם החזרה על המילים (וכלשון רש"י בדף נו.: "להכי אהדריה בהאי קרא לנמר לך עד שיקוב שם בשם") והצורך בשם בקללת הוריו לומדים מהמלה "בנקבו שם יומת" שמיותרת למרות החזרה (וכלשון רש"י סו.: "בנקבו יומת היה לו לכתוב מה ת"ל "שם" אם אינו ענין...").
הגרי"פ פערלא (על ספר המצוות לרס"ג ח"ג עונש לב עמוד 140) מציע שמקור הרמב"ם הינו המכילתא דרשב"י (משפטים כא יז) (והוא מביא ראיות שכן דרך הרמב"ם לעתים - כאשר אוקימתת הגמרא דחוקה, ובעניננו דוחק לומר שר' מנחם בר' יוסי חולק על דין מברך שם בשם - להסתמך על מדרשי הלכה, ירושלמי וכדומה): "יכול אפילו קללם בכנוי יהא חייב? נאמר ומקלל אביו ואמו ונאמר איש איש כי יקלל אלוקיו (ויקרא כ"ד, ט"ו) מה להלן בשם אף כאן בשם" דהינו לימוד בגזרה שווה (ועיין שם מה שדן בענין זה). אולם לדעת הגרי"פ פערלא חולק הרס"ג על הרמב"ם שרן הגמרא בסנהדרין ובשבועות אומרת שחכמים הכוונה לדי מנת] בר' יוסי ודרשתו שונה ודלא כמכילתא (וגם יתכן שהמכילתא הינה רק אסמכתא), ודרשתו סותרת את דרשת מברך שם בשם, והרי קימא לן שבעינן מברר שם בשם ולכן על כרחך קימא לן כר' מאיר ולא כחכמים שחייבים סקילה אף במקלל הוריו בכינוי (ואף על פי שרבי שנה כמשנתנו את ר' מנחם בר' יוסי בלשון חכמים, היות שפירשה הגמרא שהכוונה לר' מנחם בר' יוסי ניתן לומר שאין הלכה כמותו, ועיין שם שמביא ראיות לאפשרות כזו). לכו כותב רס"ג "המקלל הוריו במענו" שיתכן שכוונתו "במעונו" שזהו כינוי (כפי שמוכיח הגרי"פ, וכגון פינוי למי ששיכן שמו בבית המקדש) כי הוא פוסק כר' מאיר.
לכאורה ניתן להציע הסבר נוסף לרמב"ם ולומר שהוא לומד כרמ"ה והר"ן.
כמו כן ניתן להציע שמקור הרמב"ם במכילתא דר' ישמעאל (משפטים פרשה ה): "ומקלל אביו ואמו בשם המפורש. או אינו אלא בכינוי שאין תלמוד לומר "בנקבו שם יומת" להביא המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם המפורש דברי ר' אחאי (הנצי"ב מבין שהלימוד מ"יומת" יתירא ולכן לא קשה קושית תוספות בשבועות לו. התמה הרי כבר מנוצל הלימוד למברך שם בשם).
ר' חנינא בן אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע (פרש רש"י בשבועות לה: "שבועת ה' תהיה וכו'"- שבועת השומרים) ואל תשבע (פרש רש"י "לא תשבעו בשמי לשקר"- ויקרא יט) קלל (פרש רש"י- בסוטה) ואל תקלל (פרש רש"י: "בין קללת ה' בין קללת חבירו "לא תקלל חרש") מה השבע בשם אף אל תשבע בשם מה קלל בשם אף אל תקלל בשם" (דרשת ר' חנינא בן אידי מופיעה אף בשבועות לה: אך לא כמקור למקלל הוריו), והרמב"ם כר' חנינא בן אידי ולכן ניתן ללמוד את שני הלימודים.
כמו כן יתכן שהרמב"ם סובר כקושית ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס (סנהדרין סו.) שניתן ללמוד מקלל אביו ואמו בלא שם שפטור מקל ומזמר ממכרך הי בכינוי שפטור ואם כן הפסוק נאמר למברך שם בשם. קל וחומר זה- אם אינו טכני בלבד- טובו לשיטה המקשרת בין שתי עבירות אלו או ששניהם דיו במורא שמים או שניהם בחינוך האדם.
דהינו לפי הרמב"ם: אם המקור הוא במכילתא דרי ישמעאל אם מהשואה לסוטה לכאורה לימוד טכני יותר, אם מ"יומת" יתירה - מקביל לאפשרויות ברמ"ה לעיל. אם הלימוד ככסף משנה או הלחם משנה נראה כקשור יותר לכבוד שמים או אם נבין שאף מברך ה' דין בחינוך האדם עצמו הוא הדין הכא, ובו הוא לפי המכילתא דרשב"י אם לא נאמר שסתם לימוד טכני. וכן הוא לפי גליון הש"ס.
קללה לאתר מיתה:
בעוד מקלל אביו ואמו חייב אפילו אם קללם לאחר מיתתם (תורת כהנים קדושים פרק ט, פרשתא ג), מקלל חברו לאחר מיתה פטור (שם פרשתא ב,יג). חילוק זה מובן יותר לכוון שיש הבדל בין מקלל אביו ואמו למקלל חבירו כאשר מקלל חברו דין בכבוד חבירו ולכן דווקא בחייו ואילו מקלל הוריו דין בכבוד שמים. אולם ניתן להבין הבדל זה גם אם מקלל הוריו דין בכבודם, שכן מצינו דינים שונים בכבודם הקיימים אף לאתר מיתתם (כגון הזכרת "הריני כפרת משכבם") ואולי חבר שונה כי כבודו חמור פחות (ולפי זה אף תפיסות שהכל דין בכבוד שמים או בחינוך האדם עצמו יובנו כי יש הבדל בחומרת המעשה לאור הנשוא המתקלל).
ב
אגב דיוננו הזכרנו את שיטת ר' מאיר שאף המקלל בכינוי חייב ובפשטות כוונתו כינויים כגון חנון, רחום וכדומה. ניתן להבין שר' מאיר מבין שיש פגיעה מספיק חמורה אף בהזכרת כינוי בלבד (הן מצד פגיעה בכבוד שמים, הן מצד המקלל עצמו והן מצד המקולל) ועל כר נחלקו חכמים.
אולם ניתן אולי להציע אחרת: ר' עקיבא איגר (בתשובותיו סימן ב"ה) דן בהצעה שהמסתפק אם ברך ברכה מסוימת יחזור ויברכה בלשון לעז דהא הש"ך (יו"ד סי' קע"ט) פסק דשם בלשון עול אינו שם ומותר למחקו, ומאידך קימא לן (שו"ע או"ח סי' קפ"ה) שאפילו ברכת המזון נאמרת בכל לשון וממילא אם יברך בלעז אין ברכה לבטלה ולא עובר על "לא תשא" ומאידך יוצא ידי חובתו. ר' עקיבא איגר דחה הצעה זו, שכן הרמב"ם בהלכות שבועות (פ"ב ה"ב) פוסק: "הנשבע... או באחד מן הכינויים כגון שנשבע במי ששמו חנון... וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה" וכו' וכעולה שם תשיב שבועת שקר גמורה כשנשבע כר לשקר וכו הדין בכל השבועות הן שבועת ביטוי שאזהרתה מ"ולא תשבעו בשמי לשקר" והן בשבועת שוא שאזהרתה מ"לא תשא" ואם כן רואים שאף שמזכיר את השם בלעז נכלל ב"לא תשא". אף על פי כן אין סתירה לדברי הש"ך כי שם בלעז דומה לכינויים שמותר למתקן (חוץ מ-7 כינויין המוזכרים בשבועות לה.) ומכל מקום הנשבע בהן הווי שבועה כדקתני במתניתין "ובכל הכינויים", "הכי נמי יש לומר דשם בלשון לעז מותר למחקו ומכל מקום הוא שבועה בשם" (ומוכיח זאת רע"א מעוד ראשונים), כיוצא בזה אף לענין ברכה שאינה צריכה אם מברר בלשון לעז, עובר בלא תעשה. ואף על פי שגבי מזכיר שם שמים לבטלה כתב הרמב"ם (פי"ב מהלכות שבועות הי"א) שאסור להזכיר שם מהשמות המיוחדין לבטלה משמע שכינויים מותר, "מכל מקום לענין ברכה שאינה צריכה דנפקא לן מאזהרה דלא תשא תמיר בזה דגם בלשון לעז אסור דמברך למי ששמו כן בלעז".
לכאורה צריך להסביר שכוונת רע"א שיש מושג של חפצא של ברכה או טופס של ברכה שעליו מתחייבים בברכה לבטלה ואף שם בלעז מקבל בו חשיבות לענין זה כמו שם אחר.
יתכן שהוא הדין לגבי מקלל: ר' מאיר סובר שבדומה לברכות יש גם מטבע וחפצא של קללה שאחד ממרכיביה הוא השם ולכן גם כינוי יכול לתפקד בו כאילו יש שם ועל הנחה זו, לפחות לגבי קללה, אולי נחלקו חכמים.
1. כך גם מסביר האור שמח (פכח מהלכות סנהדרין הלכה ו) את פסק הרמב"ם (שם) שאף על פי שהמקולל מחל מלקין את המקלל "שכבר חטא ונתחייב". ודלא ככסף משנה המסביר זאת "שכיון שהתורה חייבתן מלקות חטא למקום ואינו יכול למחלו".
עיין בחינוך (מצוה של"א) שמבין שלרמב"ם אין נזק למקולל בקללה ולכן הסיבה לאיסור היא מצד המקלל.