"שאול באחת - ועלתה לו" / צבי בזק

בספר שמואל המסמל את תחילתה של תקופה חדשה בעם ישראל תקופת המלוכה, בניגוד לתקופת השופטים אשר בה כלשון הכתוב: "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", בולטים בתחילתו שני מנהיגים עיקריים- שמואל - הנביא ושאול - המלך. לכאורה נראה שאין קשר בין שני סוגי המנהיגים - הנביא: אדם החי בעולם רוחני משלו, שאמנם מנטה להשפיע בצורות שונות גם על החיים הגשמים של העם, אך זו אינה השאיפה העיקרית בחייו. הנביא קשור יותך לה' ולנבואותיו, לעולם לא ייראה מתעסק במלחמה או כלכלת המדינה יותר ממה שנועד לו כנביא, ולעולם אינו משתקע יתר על המידה בחיים הגשמיים. רוב שאיפתו היא להגיע למצב שהעם יקיים את נבואותיו ויגיע גם הוא, אם לא לדרגתו הרומנית של הנבואה, לפתות לחיים גשמיים טהורים, השואפים לרוחניות.

ולעומתו - המלך הוא מעורב כולו בחיי העם. מהבוקר ועד הערב עוסק הוא בצרכי הכלל-אם בתכנון מלחמות, אם בתכנון כלכלת המדינה, בישיבות עם שריו וחכמיו וכדומה: שהרי זו עבודתו וזהו תפקידו, ניהול חיי הממלכה וצרכי המדינה מבחינה גשמית, מבחינת המציאות העכשוית, שלא כנביא-הצופה בעיקר לרומניות ולעתיד.

טבע, אם כך, שלא ישררו יחסי אהבה מיוחדים בין הנבואה למלכות, ושמלבד ההכרחי והמצווה על המלך לשמוע לדברי הנביא, לא ירדוף המלך אתריו כדי להתייעץ בו או לדבר עמו- עם אותו אדם רוחני אשר חי בכמה ספירות גבוהות יותר מהממלכה עצמה, אשר אין לו קשר עם הפרטים הקטנים שבחיי השגרה של העם. אמנם ינסה הנביא מפעם לפעם להתערב בדיוני המלך לגבי עתיד ממלכתו, אך כאמור לעיל - לא מעבר לצרכי נבואתו ותיקון העם. לכן יפעלו המלך והנביא במשך רוב הזמן בנפרד זה מזה, כאשר חוץ מהקשר ההכרחי שביניהם במצוות ה' לנביא, יחיו שניהם איש איש בעולמו שלו. כך היה מצופה שיקרה גם בספר שמואל, אשר בו אנו נפגשים לראשונה במלך ונביא החיים ביחד באותה תקופה. אך לא כך היה. לא אותה הפרדת רשויות כמעט מוחלטת. לא אותם רגשי ניכור וחוסר קשר בין הממלכה לנבואה. היתה אמנם התנגדות של שמואל לרעיון הממלכה, מיד כשהוצע ע"י העם, אך זאת רק משום החשד בכונות העם - האם באמת טהורות הם או לא, ואמנם נאמרו אז מפי שמואל דברים קשים מאוד לעם, אך כאשר הוחלט כבר לתנות מלך לא נותר שריד מאותו יחס קשה ומאותם דברי התוכחה של שמואל אל העם. ולהיפך – שמואל מלווה את שאול מתחילת מלכותו כאב המטפל בבנו הקטן בשמחה ובדאגה, באהבה ובחרדה, חרד ומסתכל לכל צעד ושעל שעליו ללכת, שמא ימעד. יחס זה של שמואל לשאול בולט מאוד בפרקים הראשונים שמספרים על מלכות שאול: "ולמי כל חמדת ישראל, הלא לך ולבית אביך" (ט', כ'), "ויצק על ראשו וישקהו" (י', א'), "כי האלקים עמך" (שם ז'), "ויאמר שמואל: הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם" (שם כ"ד). גם בכשלונותיו של שאול אין שום סימן של שמחה מצד שמואל. אין שום כוונה מצד שמואל לומר לעם: הנה, בקשתם מלך, עשיתי כרצונכם - והמלכתי מלך. ראו לבד את התוצאות והסיקו מי מבינינו צודק. אין שום רמז לנימת דיבור כזאת מצד שמואל, אלא ההיפך הגמור. מיד לאחר שנודע לשמואל על כשלונו של שאול, וה' אומר לו: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך", מגיב שמואל ב"ויצעק אל ה' כל הלילה" (ט"ו, י"א). ולא אבל זמני מתאבל שמואל על שאול, אלא אבל נצחי, עד יום מותו! "כי התאבל שמואל על שאול..."

מה גרם לשינוי הגדול כל כך אשר חל ביחסו של שמואל לרעיון המלוכה בישראל? מדוע התנגד כל-כך שמואל בתחילה לרעיון זה, ואח"כ התאבל כ"כ על כשלון נסיונו הראשון, אבל אשר נראה לכאורה כמוגזם שהרי אף על המת אין מתאבלין אלא שנים עשר חודש? כיצד ניתן להסביר את יחסי האהבה המיוחדים אשר שררו בין שמואל-הנביא לשאול המלך, אשר נראים לכאורה כסותרים את מה שהקדמנו לעיל לגבי ביחסים שבין המלוכה והנבואה? ומה גרם לניתוק המוחלט בין שמואל לשאול לאחר כשלונו במלחמת עמלק?

על מנת לענות לשאלות אלו, ואולי לשפוך מעט אור חדש על פרשה זו, נעיין מעט בפרטים הקטנים שבחייו ובאישיותו, החל מתחילת מלכותו, שבפרק ט', ועד לכשלונו במלחמת עמלק, שבפרק ט"ו. וננסה להבין למה בדיוק ציפה שמואל משאול ומה קיבל, או לא קיבל ממנו.

סיפורו של שאול מתחיל בתפילת פרק ט'. לאתר תיאור ייחוסו ותכונותיו, מופיע סיפור פשוט ביותר לכאורה, ושגרתי מאוד. האתונות אבדו לקיש אבי שאול, ושאול עצמו נשלח עם נערו לתפשם: "ויעבור בהר אפרים... בארץ שלושה... בארץ שעלים... ולא מצאו". סיפור פשוט, אך כאן מופיעה כבר בגלוי אחת מתכונותיו של שאול, אשר עתידה להתגלות יותר ויותר בפרקים הבאים: "המה באו בארץ צור ושאול אמר לנערו: לכה ונשובה... ויאמר לו (הנער לשאול): הנה נא איש אלקים בעיר הזאת... כל כאשר ידבר בוא יבוא עתה נלכה שם, אולי יגיד לנו את דרכנו... ויאמר שאול; והנה נלך ומה נביא לאיש, כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלוקים, מה איתנו? ויוסף הנער לענות את שאול: הנה נמצא בידי שקל כסף... ויאמר שאול לנערו: טוב דברך, לכה נלבה". בפסוקים אלו משתקפת דמותו של שאול כאדם החסר בטחון עצמי, נטול תושיה, וחסר יכולת לצאת בקלות ממצבים קשים ובלחי צפויים. הוא תלוי במשך כל הזמן בנערו, ומתייעץ בו. הוא מציע לשוב הביתה בפשטות, כאומר: אין יותר מה לעשות, הכל אבוד. ודוקא נערו, שכנראה לא היה אדם מיוחד, אך חזק יותר משאול מבחינת אופיו, הוא זה שמוצא את הפתרון: עדין לא להתיאש, עדין לא לחשוב על שיבה הביתה ובריחה מהבעיה, אלא מציאת פתרון ע"י התייעצות באיש האלוקים. ושאול שאיננו בטוח בעצמו, מציית מיד לדברי נערו. גם בדרכי הפגישה עם איש האלקים, אין שאול יודע מה לעשות: "ותשורה אין להביא.. מה אתנו"? ושוב- "ויוסף הנער לענות...", וכמובן שגם הפעם מקבל שאול את דבריו, ואומר: "טוב דברך, לכה נלכה - לכה - אתה קודם ואני אחריך...

בהמשך מגיעים שאול ונערו לעירו של איש האלקים. שמואל רואה את האיש רחוק, תוך כדי שמיעת דברי ה': "הנה האיש אשר אמרתי לך! זה יעצור בעמי", ובדרך אגב, כאן מופיע במילה אחת עיקר תפקידו של שאול, התפקיד אשר נבשל בו פעמים, כפי שנראה בהמשך, וממילא גרם לקריעת מלכותו ממנו: "זה יעצור בעמי" - להנהיג את העם בכל כחו. להשתמש בכל התוקף שיש לו כמלך, לעצור את העם ולהשתלט עליו, לדאוג שיקיים את כל צווי הממלכה בצורה מושלמת. זהו תפקיד המלך העיקרי, המרומז במלים: "זה יעצור בעמי". שמואל מקבל את שאול בשמחה ובכבוד: "ויתן להם מקום בראש בקרואים... וירם הטבח את השוק מהעליה וישם לפני שאול" (ט', כ"ב, כ"ד), ואף ממהר להמליכו: "וישכימו, ויהי כעלות השחר ויקרא שמואל אל שאול... עמוד כיום ואשמיעך את דבר אלקים" (שם כ"ו-כ"ז). ובהמשך בפרק י', ממליך שמואל את שאול וגם מוסר לו את שלושת האותות: "בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל.... ואמרו אליך: נמצאו האתונות (י', ב'). ותמוהים הדברים באות זה - מהי משמעותו של קבר רחל לענינינו? מדוע דוקא במקום זה מתבשר שאול על מציאת האתונות? ובנוסף לכך - זהו המקום היחיד בתנ"ך, מחוץ לתורה, שבו מוזכר קבר זה. מדוע דוקא כאן?

לשם הבנת נושא זה עלינו ראשית לעיין באישיותה של רחל. מי היא רחל? רחל היא אותה האם הפחות גלויה במעשיה, האם אשר נדחתה מרצונה מפני לאה אחותה, ותפקידה הגדול הרוחני נועד לעתיד הרחוק, למעלה ומעבר לחיים הפשוטים של העולם הזה, וכמדרש חז"ל נמשלה רחל ללבנה, שגם היא מיעטה את עצמה (כמדרש חז"ל על דברי הלבנה: "א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הקב"ה: לכי ומעטי עצמר") וגם היא עתידה להתגלות לעתיד במלוא אורה, כמו שנאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיהו ל' כ"ו). כך היא רחל, אותה אם שאורה יתגלה בעתיד ועיקר תפקידה - כמסופר בירמיהו ל"אי "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו... מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו מארץ אויב". זו היא אותה רחל שליוותה את ישראל בתקופת גלותם, והיא זו שעתידה ללוותם בישיבתם לארצם. ודוקא במקום זה, בקבר רחל, המסמל את הרוחניות והמסתוריות שבעתיד ושמעבר לעולם הזה, מתבשר שאול את הבשורה הגשמית כל-כך - "נמצאו האתונות" - מדוע דוקא כאן?

אולי רצה שמואל לרמוז בכך לשאול על תפקיד ממלכתו בעתיד - ממלכה שתקשר בצורה הנכונה והאידיאלית בין הרוחניות והגשמיות. ממלכה אשר אמנם תתעסק בחיי החולין והשגרה ככל עם - במלחמות, בחיי המדינה, בכלכלה ומשפט, וכו' - אך עם זאת תהיה ממלכה אשר תדע להתעלות מעבר לכל אלו ולקיים את רצון ה' וכל מצוותיו. וכאן אנו נזכרים בדברי שמואל אל העם בפרק י"ב ובתוכחתו אל העם למען ישמרו את מצוות ה', ובעיקר בפסוק י"ד שם: "והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחר ה' אלקיכם", ומובן שתפקיד זה, לשמור על האיזון הנכון שבין שני תחומים אלו וניצול מכסימלי של כל אחד מהם בצורתו הנכונה, דורש מנהיג חזק. מנהיג אשר יישלוטעל העם בכח ויכפה את חוקי ממלכתו ללא פשרות. מנהיג אשר יתקן את הפרצות שבחיי העם, ידאג לאיחודו ויחנכו בדרך הרוחנית והגשמית כאחד. מנהיג כזה רצה שמואל לראות בשאול, וזה מה שאמר לו ה' בתחילה לגביו: "זה יעצור בעמי" - זה המלך אשר תפקידו הוא לעצור בעם - לעצור אותם מנפילה לגשמיות המוחלטת ושכחת ה' מצד אחד. ומצד שני - לעצור בהם מעליה רוחנית גדולה מדי, העלולה להשכיח מהם את החובות והמעשים הדרושים בחיי היום יום.

וממילא באים גם שני האותות האחרים - השני: "ומצאוך שם שלשה אנשים, אחד נושא שלושה גדיים ואחד נושא שלושה ככרות לחם ואחד נושא נבל יין" - אות שכולו גשמיות מוחלטת, אך: "עולים אל האלקים בית-אל" (י', ג') - אנשים שמחזיקים בצרכים גשמיים, אך מעלים אותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר. (ומענין הדמיון של אותם צרכים לקרבנות שני לחם, גדיים, יין לנסכים, שגם הם נועדו להעלות את הגשמיות לרוחניות).

האות השלישי שמקבל שאול - כולו רוחני: "אחר כן תבוא גבעת האלקים... ופגעת חבל נביאים... וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר" - כאן מצטווה שאול להינבא ולטהר את נשמתו. ומדוע דוקא המלך צריך להינבא? כנראה מפני שכאן מגיעה לסיומה תקופתו של הנביא בתור מנהיג העם, ושמואל, לפני פרישתו מההנהגה, רוצה להכניס לפחות קצת נבואה למלך, אשר כל תפקידו הוא גשמי בעיקרו ומעורב לחלוטין בחיי השעה. קצת יותר קדושה, יותר רוחניות, יותר התעלות מעל להווה והסתכלות לקראת העתיד, אל מעבר ל"אכול ושתה כי מחר נמות" - זה מה שדורש שמואל-הנביא, משאול-מלך ישראל הראשון, לפני סיומה של תקופת הנביא כמנהיג העם.

באותות אלו נפרד שמואל משאול כאשר בפיו ציווי: "שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, והודעתי לך את אשר תעשה"- מלכותך מתחילה מעתה, אך יש לי עוד משהו להעביר אליך, וגם לנסותך...

בכך נפרדו שני המנהיגים, ושאול מתחיל את צעדיו הראשונים במלכותו, כאשר עדין אינו קולט את הרעיון במלוא משמעותו, וכאילו מסרב להאמין בכך. וכשדודו שואל אותו: "מה אמר לך שמואל"? עונה שאול בצניעות: "הגיד לנו כי נמצאו האתונות", והכתוב ממשיך: "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו".

תכונת הענוה של שאול מתבלטת גם בהמשך - שמואל אוסף את כל העם למצפה, להמלכת שאול, ולאחר ששאול יוצא שם בגורל כמלך: "ויבקשוהו ולא נמצא... ויאמר ה': הנה הוא, נחבא אל הכלים" (י', כ"ב) מעשה שלא היתה לו שום הצדקה, שהרי מיד בפסוק הבא נאמר "ויתייצב בתוך העם ויגבה מכל העם משכמו ומעלה", אלא שזו היתה תכונתו העיקרית - ענוה והסתרה עצמית, המידה הנעלה ביותר בחז"ל. ומובא במסילת-ישרים בשער הענוה: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה - עשתה ענוה עקב לסולייתה", היא. המידה שמשמשת כמפתח וכעמוד שדרה לשאר המידות הטובות - אך על המלך לדאוג שלא תפריע לו כמנהיג, שלא תמנע ממנו את השלטת הסדר והמשמעת שבחיי העם גם בדרכים תקיפות: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים י"ט) מצד אחד, אר מצד שני: מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול" (קדושין ל"א), מה שלא הבין, או הבין אך לא הצליח לבצע שאול.

בפרק י' מתחיל שאול את הגשמת מלכותו הלכה למעשה. וכמו לכל מלך לכל שליט ולכל מנהיג בישראל ובאומות העולם, נמצאו גם לשאול אותם "מעלי הקטורת"- אותם קטרנים, אשר אמרו: "מה יושיענו זה" (י', כ"ז) עוד לפני שהספיקו לטעום אפילו כזית ממלכותו: "ויבזוהו ולא הביאו לו מנתה" (שם) ומהי תגובתו? כאופיני לו: "ויהי כמחריש".

בפרק י"א מתחילה ממלכתו של שאול להכנס לפעילות מעשית - איום של נחש העמוני על אנשי יבש הגלעד: "בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה לחרפה על כל ישראל" מביא לשליחת שליחים לשאול, שהוא כרגע המלך והוא צריר לדעת כיצד לנהוג במצב זה.ושוב היכן מוצאים את שאול? לא בארמונו, לא במושב זקניו ושריו, אף לא במרכז העיר או הממלכה, אלא: "והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה" - בשדה, ולא עוד, אלא עם הבקר, ולא עוד - אלא "אחר הבקר"...

אמנם כשנודע לשאול על דברי נחש העמוני, לא היסס לרגע ומיד התחיל בפעולה: "ותצלח רוח אלוקים אל שאול.. ויחר אפו מאוד... ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל.. לאמור: אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל כה יעשה לבקרו, ויפול פחד ה' על העם ויצאו כאיש אחד" (י"א, ז').

האם באמת זהו אותו שאול אשר אר לפני רגעים מספר היה, למרות עובדת היותו מלך, בשדה, ועוד "אחרי הבקר"? האם זהו שאול ה"נחבא אל הכלים"? מאין שאב פתאום אומץ ותקיפות כל כך גדולים?

ואולי זה מה שנאמר בתחילת הפסוק "ותצלח רוח אלקים אל שאול". אין זו רוחו הרגילה של שאול, אך ורק רוח האלוקים הרוצה להושיע את עמו מיד נחש העמוני, היא שבאה אל קרבו של שאול והוציאה אותו אל מחוץ לטבעו לזמן מה על מנת להושיע את ישראל. ובכך גם מוסבר הנצחון הגדול שניצח שאול, אשר מעולם לא היה מצביא ולא נטה למלחמה או לתקיפות במלחמה זו.

לאחר המלחמה מופיעה תגובת העם, תגובה האופיינית לכל עם שמלכו מנצח, כאשר פתאם כאילו נשכחים כל החשבונות האחרים: "מי האומר: שאול ימלוך עלינו?! תנו האנשים ונמיתם" (י"א,י"ב) ומהי תגובתו של שאול? "לא יומת איש ביום הזה" (י"א י"ג). האם כך דינו של מורד במלכות, אשר לפי דברי חז"ל בשבת נ"ב, חייב מיתה?

פרק י"ב הוא פרק ביניים הבא לסכם את תקופת שלטונו של שמואל. שמואל מזהיר את העם על הדברים העיקריים: "אם תיראו את ה' ועבדתם אותו.. והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחר ה' אלקיכם.. אך אל תסורו מאתרי ה' ועבדתם את ה' בכל לבבכם". בנאום פרידה זה נפרד שמואל מהעם באופן סופי, ומכאן והלאה המלך הוא השליט היחיד על העם, כאשר כאמור למעלה, עליו להישמע להראות הנביא.

"בן שנה שאול במלכו" (י"ג, א)- בן שנה- "שלא טעם טעם חטא" כדרשת חז"ל. ואולי לפי המהלך כאן אפשר עוד להוסיף - בן שנה, תמים כקטן, עדין לא מנוסה בהויות העולם, עדין לא מסוגל להתמודד אתם במלוא הכח, נעלה וטהור מהלכלוך שבעולם - ואולי אין פתיחה טובה מזו לפרק י"ב, אותו פרק המספר על תחילת כשלונו של שאול, אשר, כאמור לעיל, סיבותיו ידועות.

"ופלשתים נאספו להילחם עם ישראל שלשים אלף רבב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב, ויעלו ויחנו במכמש קדמת בית און" (י"ג, ה'). "ושאול עודנו בגלגל וכל העם חרדו אחריו, ויוחל שבעת ימים למועד אשר שמואל ולא בא שמואל הגלגל, ויפץ העם מעליו. ויאמר שאול: הגישו אלי העולה והשלמים, ויעל העולה.. והנה שמואל בא.. ויאמר שמואל: מה עשית"?

זהו כשלונו הראשון של שאול, כאשר אינו יודע מה לעשות וכיצד לנהוג במקרה של "ויפץ העם מעליו", זאת בניגוד גמור לתפקידו המיועד לו מפרק ט', י"ז: "זה יעצור בעמי..."

ואולי אם היה מנסה שאול להצטדק בתרוץ אמיתי ובטוח והיה lulu שבעת הוא המלך המחליט והקובע ואינו כפוף להוראות - אולי ניתן היה אז לסלוח לשאול על כשלונו ולהוכיחו בדברים פשוטים: אמנם אתה המלך אבל יש גם נביא וצריר לשמוע לו וכו'. אך כיצד מצטדק שאול על מעשהו? "ויאמר שאול: כי ראיתי כי נפץ העם מעלי, ואתה לא באת למועד הימים ופלישתים נאספים מכמש, ואומר עתה ירדו פלישתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי, ואתאפק ואעלה העולה" (י"א,י"ב). כמה, כמה תירוצים בשני פסוקים? האמנם כך מצטדק מלך בישראל על שגיאתו, האמנם מלך בישראל לא יידע לפרש את הטיבה למעשהו, ויצטרך להיתלות בארבעה-חמישה תרוצים, אשר כל אחד מהם דחוק יותר מהשני?

וממילא מתחייבת תשובתו של שאול בפסוקים הבאים: "ויאמר שמואל נסבלת.. ופחה ממלכתך לא תקום. ביקש ה' לו איש כלבבו.. כי לא שמרת את אשר צווך ה'" ומהו בדיוק "אשר צווך ה'"? האם יעלה על הדעת לומד ששאול היה רשע ועבר על דברי תורה? ומה עם הפסוק והדרשה עליו: "בן שנה שאול"- שלא טעם טעם חטא"? ואי אפשר לפרש כאן אלא כוונה אחת- מהו "אשר צווך ה'"- "זה יעצור בעמי.." ומכאן עד לחטאו הבא של שאול לא ארוכה הדרך, תנאים שונים, מלחמה אחרת, חטא אחר ושונה לגמרי, אך שרשרי החטא באים שוב מאותו מקור.

"כה אמר ה'.. פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל.. עתה לך והביתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו.. והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (ט"ו, א-ד).

"ויך שאול את עמלק.. ויתפוש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב",

אך –

"ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר.. ולא אבו החרימם"

שוב אותה חולשה רוחנית, אותי אופי רך אשר אינו מאפשר לשאול לסיים את מלחמתו עד הסוף, לכבוש ולהשמיד הכל, אף את "הכרים וכל הטוב" (ט).

"ויהי דבר ה' אל שמואל לאמור: נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים". ושוב מופיע נסיון של שמואל לחקור את שאול לדעת מה בדיוק ארע, ואולי מקווה שמואל בלבו שמא נובע הפעם חטאו של שאול מסיבה אחרת, סיבה שלא תפגום בהמשך מלכותו. אך שאול מופיע בתגובתו ההססנית וחסרת הבטחון: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר.. ואת היותר החרמנו" (ט"ו), ובהמשך, בפסוק כ': "ויאמר שאול אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה', ואביא את אגג מלך עמלק, ואת עמלק החרמתי" - אני עשיתי הכל מה שקרא הוא רק: "ויקע העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלקיך בגלגל" - רק העם עבר במקצת על מה שצוית אותו, כדי לזבוח לה'. גם כאן רואים את אותה התחמקות כבכשלונו הקודם, שוב - אם יש לו אידיאל שונה מאשר לשמואל - שיגיד אותו בפירוש. מדוע להתחמק בצורה כל כך נפחדת? האם זו דרכו של מלך?

אמנם נאלץ שאול בסופו של דבר להודות בחטא בלי תרוצים, ונראה שפגע חמש בנקודת חולשתו: "חטאתי.. כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (כ"ד) - זהו חטאי, זוהי סיבת כשלוני. ומיד באה תגובתו של שמואל: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממר" (כ"ח). מלך כזה, אשר איננו יודע לשלוט על העט, מלך הנהפך לנשלט על ידי נתיניו, מלך המנסה להצטדק בדרכים ותירוצים שונים – מלך כזה אינו ראוי עוד לתפקידו כמלך. וממילא מובן מדרש די תמוה של חז"ל ביומא ב"ב: "דוד בשתים ועלתה לו, שאול באחת ולא עלתה לו", אף כי היו חטאי דוד חמורים ביותר ורבים מחטאו האחד של שאול, במוסד הממלכה עצמה לא פגעו, כי ידע דוד לנהוג בתקיפות עם העם. אמנם הנהגה המעורבת בחסד, אך גם במידת הדין- כשצריך. ולעומתו שאול: "בן שנה - שלא טעם טעם חטא", האדם הצנוע, הנחבא מאחורי הכלים או הבקר, אדם השואף לרעיונות נעלים, אך כיון שנכשל בעצם ארגון הממלכה והעם, מה שהיה תפקידו וייעודו הראשי, בנאמר לו "זה יעצור בעמי" - משום כר, "עלתה לו" - לבטלו מן המלכות.

ואי אפשר לסיים את פרשת שלטונו של שאול מבלי להסתכל על מדריכו ואפטרופסו שמואל, אשר לאחר כשלונו של שאול: "ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו, כי התאבל שמואל על שאול". מדוע רב היה כל כך צערו של שמואל, אף יותר מאבל על מת עליו מתאבלים י"ב חודש ולא יותר? מדוע, כנראה מהפסוקים, הסתגר שמואל לחלוטין ופרש מחיי העולם אתר כשלונו של שאול, כאילו היה זה כשלונו שלו עצמו?

מיהו שאול? ובמה נראית גדולתו בעיני שמואל עד שאמר עליו בפרק טי: "הראיתם אשר בחר ה', כי אין כמוהו בכל העם"?

במסכת מועד קטן ט"ז: דורשים חז"ל על: "וידבר דוד.. את השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול"- "אמר לו הקב"ה לדוד: דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? אלמלי אתה שאול והוא דוד, איבדתי כמה דוד מפניו. היינו דכתיב "שגיון לדוד.. על דברי כוש בו ימיני" וכי בוש שמו? והלא שאול שמו? אלא, מה כושי משונה בעורו, אף שאול משונה במעשיו".

ובמסכת יומא ב"ב: נאמר: "א"ר יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלבות בית שאול, מפני שלא היה בו דופי, דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בי יהוצדק: אין מעמידיו פרנס על הציבור אלא עם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחריו".

זהו שאול. זהו אותו אדם נקי וטהור, הנעלה מהמושגים הפשוטים של העולם הזה. זהו אותו שאול חסר הדופי, חסר קופת השרצים מאתריו, ה"משונה במעשיו" - אשר אם מסתכלים בהם לעומק מוצאים בהם רעיונות גדולים לעתיד, כפי שנראה בהמשך. אך בדורו עדיין לא הגיע זמנם של מושגים אלו וממילא הוגדרו כמשונים.

כי מי הוא שאול? הוא שאול בן קיש איש ימיני, מזרעה של רחל, אשר גם היא, אין עיקר תפקידה כתקופה זו של העולם אלא בתקופה מאוחרת יותר, בתקופה אשר בה ישוב העולם לתיקונו. וממילא גס היא לא היתה מסוגלת להמשיך לחיות לאורך ימים בעולם הזה, ומתה לפני זמנה. זו היא רחל, הדומה ללבנה, אשר גם תפקידה אינו עיקרי בעולם הזה, אלא באחרית הימים ביום אשר: "והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיהו ל' כ"ו).

ושמואל - הוא ידע יותר מכל טל אישיותו הטהורה של שאול. וגם הוא, שמואל, היה בו משהו מאותה אישיות, מה שרמוז בפירוש שפירשה אמו חנה לשמו: "כי שאול הוא לה' " (שמואל א' א), אלא שהוא ידע כיצד לאחד את שתי התכונות - את תכונתו של שאול, הרוחנות וההתעלות שמעל לטבע, ומצב שני הנהגת העם בגשמיות ובחיי השגרה הקטנוניים של העם, מה שרמוז אולי בפסוק המבטא יותר מכל את פעילותו של שמואל למען עמו, ודרך ההנהגה שלו: "והלך מדי שבה בשנה וסבב בית אל והגלגל.. ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" שיפוט העם מצד אחד בכל בעיותיו הקטנות, ומדי שנה בשנה. ומצד השני - "ותשובתו הרמתה" - רמה, עליה לרוחניות עם הנהגתו את העם.

וזה מה שציפה שמואל משאול - ציפה ממנו שישאף לרוחניות. שיתעלה לעתים מעל לחיי השגרה של העם, אך עם זאת - שידע גם להתמודד עם הפרטים הקטנים, עם הלכלוך והזוהמה שבעולם, ולנהוג במידת הדין ולהעניש את האויבים והפושעים. שאול - מפני שלא היה בו דופי, ומתוך שהיה נעלה ממושגי העולם הזה מעבר למה שנדרש בתקופתו, החטיא את המטרה.

אמנם יבוא יום וכו יצטרכו ישראל והעולם למלך כשאול. עוד יבוא עתיד אשר בו יבוא העולם על תיקונו, ואפילו עמלק ימצא אז את מקומו ותפקידו בעולם, וכדברי הרב קוק ב"מדות ראי"ה" שבמוסר אביך: "ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים, אבל על ידי הזיכוך מתעלה לשורש הטוב". ואמנם כך היתה אישיותו של שאול - הוא ראה לא רק מה שמחתת לשמים, אלא גם את מה שמעל ומעבר להם. הוא ראה כבר את העולם בתיקונו, את הטוב שבכל דבר. משום כך לא היה מסוגל להנהיג את מלכות ישראל בתקופתו, משום שלא ראה את חיי ההווה, אלא חי למעלה מהם. שלא כשמואל - שאמנם ציפה ממנו לאיחוד בין הגשמיות והרוחניות - אבל איחוד בממדי העולם הזה, כל מה שמתחת השמים, ולא מעבר לזה.

ואמנם כולנו מחכים לגאולתו השלמה של העולם, ליום אשד "ידע כל פעול כי אתה פעלתו", ליום אשר "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיהו ו), ליום אשר "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ב'), אך עדיין לא הגיעה שעה זו, וכל זמן שהעולם עוד חסר, כל זמן שהעולם עוד סובל מהחטא הקדמון ועדיין לא הגיע לתיקונו, אין לנו אלא להסתגל למציאות זו ולחיות עמה.

ושאול, לא מפני חטא כלשהוא, לא מפני שפלות או חסרון כלשהוא, אלא פשוט - מפני ששאף לראות כבר את העולם בתיקונו, מתוך שרצה לראות את הטוב שבכל העולם, ואפילו בעמלק (ואמנם נסה להסביר לשמואל משהו מזה - "החרמנו.. לזבוח לה' אלקיך" (פרק ט"ו) - שגם בהמותיו של עמלק ראויות לשמש קרבן, אך שוב לא היה מסוגל להסביר זאת, מפני שבעולם הגשמי הזה הרגיש עצמו לא בטוח וכאילו מנוכר, פשוט - מפני שחי בעולם גבוה יותר, וזוהי סיבת חוסר הבטחון שלו בעולם הזה), כל מה שודאי ייראה בעתיד, אך עדין לא הגיעה השעה לכך, ובודאי לא דורו של שאול, שהיה קדום יוחד- ומשום כך דרשו עליו חז"ל את משפטם הקצר - "שאול באחת - ועלתה לו"...