ביטול מקח באונאה / שלמה אנגל*

א. מהות דין אונאה

"האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח. עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. הורה ר' טרפון בלוד האונאה שמונה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע שליש למקח". (משנה ב"מ מט:).

משנה זו מהוה פתיחה לדיון ארוך בענין דין אונאה שעיקרו כיצד ליצור את האיזון הנכון בין דבר שקיומו חיוני (המסחר) לבין הצורך בביטולו בגלל עוול הכרוך בו (האונאה).

ודאי שלא ניתן לנהל חיי מסחר תקינים כשכל חריגה מהתשלום המקובל תגרום לבטול המקח. לכן המגמה הינה מחד גימא למעט ככל שניתן בבטול מקח ואף בהחזרת אונאה כדי לשמור על יציבות חיי המסחר. הגמרא מעלה שיקול זה בנסיונה ללמוד את איסור אונאה מאיסורי ריבית וגזל (ב"מ סא.): "מה להנך (ריבית וגזל) שכן אין דרך מקח וממכר בכך". הגמרא מעלה את האפשרות שאונאה תהיה מותרת מכיוון שאונאה הינה חלק בלתי נפרד מהמקח וקיימת מגמה לשמור על יציבותו.

מאידך גיסא אי אפשר להתעלם מהעוול הכרוך במקח שתיקונו דורש את ביטול המקח או לפחות החזרת האונאה דבר שבהכרח יגרום לערעור חיי המסחר התקינים.

ב. הבנת השיעורים השונים באונאה

לאור האמור לעיל אפשר אולי לראות את השיעורים השונים באונאה (פחות משתות, שתות ויתר עליה) כשעודים שבאו ליצור מעבר הדרגתי ממצב בו יציבות המסתר עומדת במרכז השיקולים, למצב בו העוול הנגרם עומד במרכזם. הקריטריונים לבטול המקח הינם:

א. שכיחות המקח הנדון- כבל ששכיחותו גדלה בטולו יהיה קשה יותר או אפילו בלתי אפשרי.

ב. גודל העוול שנעשה תוך כדי המקח- ככל שהעוול יגדל, תגדל הדרישה לבטול המקח.

המעבר הוא מפחות משתות בו שכיחות המקח גדולה מאוד והעוול הכרוך בו קטן או כלל לא קיים (תלוי בהבנות השונות בראשונים), עד ליותר משתות בו העוול גדול מאוד, ושכיחות המקח קטנה, כדברי הגמרא (ב"מ נ:) "בטול מקח לא שכיח".

אונאה של שתות הינה נקודת המפגש בין שני עקרונות אלו ושניהם מתישמים בדין. מצד אחד אין כמעט ערעור על הקנין והמקח קייס. ומצד שני העוול ברובו מתוקן על ידי החזרת האונאה למתאנה. כאשר בפחות משתות השקול המרכזי הינו קיומו של המקח וביותר משתות תקון העוול שנעשה.

אפשר להבין מעבר זה ומרכזיותו בכמה אפשרויות:

א. השיקול המרכזי הוא יציבותו של המסחר בעולם ורק כאשר נגרם עוול גדול פוגעים בו.

ב. השיקול המרכזי הוא תיקונו של העוול, רק במצב בו אין כלל עוול, או שהוא קטן מוכנים להתחשב ביציבות המקח.

ג. השילוב בין שני העקרונות הוא השיקול המרכזי: שמירה על יציבות המקח על ידי מניעת אפשרות לבטולו, תוך כדי מניעת קיומו של העוול על ידי החזרת האונאה.

ד. אין כל שיקול מרכזי, קיים מעבר הדרכתי שהשלבים השונים בו נקבעים בצורה כמותית לפי שכיחות המקח הנדון ומידת העוול הכרוך בו.

על רקע זה ניתן להסביר מספר מחלוקות:

א. בב"מ נ: לעניו שתות, רבי אומר שהמתאנה בכוחו לבטל את המקח

אף בשתות ("ר' יהודה הנשיא אומר יד מוכר על העליונה"), ורבי נתן אומר שהמקח קיים ומחזיר אונאה ("שתות קנה ומחזיר אונאה דברי ר' נתו"). אפשר לומר שרבי ראה בתקון העוול את מרכז דין אונאה ולבו גם בשתות בטל מקח, וביחוד לאור האפשרות שהועלתה לשיטתו שגם בפחות משתות מחזיר אונאה], בעוד די נתן לא מעדיף אף פתרון ומתייחס לדין כמעבר הדרגתי.

ב. מחלוקת רבנן זרי טרפון מה דין מקח ביותר משתות (מט:). לרבנן בטל מקח, לר' טרפון משתות ועד שליש כשתות לרבנן, דהיינו המקח קיים ומחזיר אונאה (לשיטת ר' נתן ולהלכה לרוב הפוסקים). ר' טרפון סובר שהפתרון המועדף הוא שילוב בין העקרונות, לכן השאיר תחום רחב למדי שבו המקח קיים ומחזיר אונאה. לעומת רבנן שהתיחסו להערכה המציאותית של שני הגורמים השונים.

ג. מחלוקת רב ושמואל (מט:) לפי מה קובעים את ערך האונאה? רב אומר: "שתות מקח שנינו", דהיינו שקביעת ערך האונאה היא לפי המקח, ושמואל אומר: "שתות מעות נמי שנינו", דהיינו שגם אם יש ערך שתות באמצעי התשלום - בכסף, המקח נחשב כאונאה אף אס במקח עצמו יש יתר על שתות או פחות. ניתן לומר ששמואל מעדיף את הפתרון של שתות, כלומר קיום המקח וחזרת האונאה, הדבר בולט ביחוד בהבנת המגיד משנה (הלכות מכירה פי"ב, ה"ג) את שמואל שבכל מקרה בו אין שתות בכל ואין איחוד בין המכר למעות כגון שבמקח האונאה יותר משתות ובמעות האונאה פחות משתות הדין הוא כשתות והמקח קייס ומחזיר אונאה. רב האומר שתות מקח שנינו, סובר בפשטות שהולכים בתר הדבר הנקנה שהוא המרכזי במקח, ולכו יכול להיות לדעתו שהשיקול המרכזי הוא יציבות המקח, או שכרבנן וכר' נתן אין שיקול מרכזי באונאה.

את התפיסה שנותנת מרכזיות ליציבות המסחר ניתן לראות בספר החינוך מצוה של"ז: "אבל בפחות משתות התירו ז"ל להשתכר לתגר מפני תקון הישוב שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים".

ג. אופי דין אונאה

אפשר להבין את איסור לא תונו בשני טעמים שונים:

א. מעין איסור גזל - כדברי רש"י ב-מא. ד"ה "למה": "שמתסר ממון חברו". המאנה שלא אמר למתאנה את מחירו האמיתי של המקח גזל אותו בכך, והתורה חדשה לנו שגם סוג כזה של גזל שלא בא בדרכי אלימות אלא בערמה אסור.

דעה זו באה לידי בטוי בטור (רכ"ז) בנימוקו מדוע לא לוקים על לאו דלא תונו משום: "שבכלל לאו דלא תגזול הוא".

ב. איסור רמאות - כדברי ספר החינוך במצוה שכ"ז: "שורש המצוה כי אין ראוי להיות בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיתננו אלוקים". לפי הסבר זה אין שום מעשה גזל באונאה מכיון שאין שום חיוב להודיע לכל קונה מהו המחיר האמיתי במכר שמתבצע. החיוב היחיד הוא להודיע את המחיר הנדרש והקונה כראות עיניו יכול לברר מהו המחיר האמיתי, אבל לא מוטלת על המוכר שום תובה להודיע לו על כך, וודאי אינו גזלן אם לא עשה כך. האיסור נובע מכך שהמוכר ניצל את חוסר הידיעה של הקונה לעשית רווחים, [מעיו ריבית בה מנצל המלוה את הזדקקותו של הלווה לכספים ולכו דורש ריבית ביודעו שלא יוכל לסרב], וזוהי דרך שקר ותרמית כדברי ספר החינוך.

שתי תפיסות אלו יכול להיות שעומדות במרכז מחלוקת רב ושמואל לענין תנאי באונאה (נא.): "האומר לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה, רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה".

במחלוקת זו מדובר על מוכר וקונה שהתנו תנאי זה לגבי מספר רב של עסקות ביניהם, וודאי שאם היה תנאי כזה לפני עסקה מסוימת הרי שהתנאי קיים כדברי הגמרא שם: "כאן בסתם וכאן במפרש". הבעיה נובעת מכך שאין יריעה של הקונה לגני ביצוע כל עסקה ועסקה והוא תולה בדעתו שלא תתבצע פה אונאה, ועקרונית אם היה יודע שתתבצע אונאה אולי לא היה מוחל. אפשר להסביר את המחלוקת ביכולת למחול בתנאים כאלה ואפשר להסבירה לאור שתי הבנות שהזכרנו לעיל, שמואל רואה באונאה איסור גזל וחסרך ממון ואדם יכול להתנות שיוותר על חסרון שיגרם לו בעתיד כמו שיכול לותר על כל ממונו. רב רואה באונאה איסור רמאות וכמו שאין בסמכותו של אדם למחול על כל איסור שבתורה ואפילו שיש לאיסור משמעות ממונית גם כלפיו, כך לא יכול למחול על הרמאות שתהיה בזמן שיונו אותו. [ניצול חוסר הידיעה קיים גם כאשר הוא עושה תנאי כמוסבר לעיל שהקונה תולה בדעתו שלא תהיה אונאה וכדומה]. לאור זאת, המחלוקת היא האם אונאה היא דין שבין אדם לחבירו ואז התנאי יתקיים כדברי שמואל, או בין אדם למקום ואז התנאי לא יתקיים כדברי רב.

בעיה זו נשארת במחלוקת ראשונים גם במישור הפסיקה. אם מגדירים את אונאה כאיסור שבין אדם לחברו אז הלכה כשמואל מכיון שהלכה כשמואל בדיני. אם האיסור הוא בין אדם למקום הלכה כרב שהלכה כמותו באיסורי. ר' חננאל והרמב"ם בפי"ג מהלכות מכירה ה"ג פוסקים כרב באיסורי, וכנראה מבינים את האיסור כבנוי על רמאות. התוספות נא: ד"ה "במה" פסק כשמואל בדיני וכנראה מבין את האיסור כמיוסד על גזל.

נפקא מינות נוספות תהינה במקרים הבאים:

1. אונאה פחות משתות מותרת לכתחילה או לא? מחד גימא אומר הטור בסימן רכ"ז: "כיון שדרך מקת וממכר בכך, לפיכך עד שתות הוי בכלל המקח ולא מקרי אונאה כלל". פחות משתות אין גזל ולכן אין איסור אונאה כשמאידך גיסא כותב: "מכיון שהמוכר או הלוקח בקיאין ויודעים שמאנה לו והשני אינו יודע אסור לו להונות". למרות שאין פחות משתות גזל הרמאות עדיו קיימת, שהרי אחד יודע והשני לא ולכו גם בפחות משתות ישאר האיסור. הטור מעלה שני צדדים אלו ונשאר בספק.

הרמב"ן על התורה (ויקרא פכ"ה, י"ד) סובר שיש איסור גם בפחות משתות לעומת התוספות נב. ד"ה "אמר" הסובר שמותר להונות לכתחילה אפילו בשתות אם בדעתו להחזיר האונאה בשעת תביעה אפשרית (אולי אין מפה ראיה ותוס' מתייחם רק לאונאה במטבעות). לפי ספר החינוך מותר לכתחילה למרות שעקרונית היה צריר להיות אסור אלא "שהתירו לתגר להשתכר מפני תקון הישוב".

2. אונאה בקרקעות ובעבדים מותרת לכתחילה או לא? אם טעם הפקעת קרקעות מאונאה משום: "שקרקע שווה כל כסף שבעולם" (תורת כהנים בפרשת בהר) אין בדבר גזל ומותר להונות לכתחילה כדברי התוספות סא. ד"ה "אלא", אך מאחר ועקרון הרמאות עדיין נשאר, לכתחילה ישאר האיסור כדברי הרמב"ו על התורה, החינוך ועוד.

3. מה מעמד הקנין עד שיראה לתגר או לקרובו? קיימות שתי תפיסות עקרוניות ביחס למעמד המקח בין הזמן שבוצעה פעולת הקנין עד שיראה לתגר:

א. כל עוד הזמן לא עבר, כלל לא התחיל הקנין - כדברי התוספות נ: ד"ה "אילו": "הוה ליה רחוק מן המקח יותר מדי וכאילו לא מכר כלל".

ב. במשך הזמן של עד שיראה לתגר או לקרובו המקח תפס ומבטלים אותו במקרה של אונאה - כדברי רב האי גאון (ספר "המקח והממכר" שער ל"ה): "כיון שמשך את הסחורה קנאה ואלמלא שעשה את האונאה לא היה כאן מקום לביטול מקח".

לתפיסה הראשונה ישנם מספר טעמים בראשונים:

1. הוי מקח טעות כדברי התוספות המוזכר לעיל. שהוסיף בסוף דבריו שם: "דה"ל כיין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין דשניהם חוזרים".

2. משום חסרון בגמירות דעת וכפי שמשמע קצת מהרא"ש (ב"ב פ"ה סימן י"ד): "לפי שרחוק מן המקח יותר מדי ואין דרך בני אדם לטעות ולא נקרא עליו שם מקח ונתבטל מעיקרא". (וזאת אף הסיבה שגזלן לא קונה את גזלתו).

3. מעשה הקנין לא נגמר כל עוד לא עבר הזמן - כדברי רבנו יונה (ב"ב פג): "שהרי כנושא ונותן ללא משיכה דמי".

לתפיסה השניה ביטול המקח מתבצע באחת מהדרכים הבאות:

1. מקח שני חדש - נתינת מעות המקח חזרה מהוה קנין חדש, והחזרת המצב לקדמתו, כדברי בעל המאור בב"ב שם: "הא קמ"ל דלא נתבטל המקח עד שיקבל מעותיו וכל זמן שלא קבל המקח קיים".

2. מקח על תנאי - המקח כולו התבצע בתנאי שלא יהיה רצון לבטלו.

3. הפקעה גמורה בגלל האונאה - עקרונית המקח בדיני מקח וממכר קיים, אך הוא מופקע בגלל איסור לא תונו.

הרמב"ן במלחמות שם אומר שמביון שאמר הלה תן לי מעותי נתבטל המקח לגמרי שאין זו קניה שיצטרך במשיכה. וניתן להסביר בדבריו שביטול המקח הוא מדין מקח על תנאי או הפקעה גמורה.

ניתן להסביר ששתי התפיסות העקריות אם המקח תפס אם לאו תלויות בשתי ההבנות הבסיסיות באונאה. אם מבינים אונאה כדין גזל וכחלק מדיני קנינים, המקח כלל לא יתחיל אם היתה אונאה למעלה משתות, היות וחסר חלק ממעשה הקנין לפי אחד ההסברים הקודמים. אם אונאה נאסרה מדיו רמאות סביר שבדיני קנינים המקח תפס, אלא שמדין רמאות הוא הופקע או בוטל, כמו שבריבית המקח ודאי קיים אלא שחלותו מופקעת בגלל איסור רבית.

ניתן להבין את ביטול המקח מדין רמאות באחת מההבנות הבאות:

א. דין בהסכם - הסכם שנעשה בצורה לא כשרה (ברמאות) מופקע מיסודו. תפיסה זו באה לידי ביטוי בצורה בולטת באיבעיא בגמרא נ:. הגמרא שם אומרת שביטול מקח יהיה אפשרי לעולם מכיון שלהסכם שנעשה בצורה בלתי כשרה אין תיקון אלא בביטולו, למרות שלכתחילה לא יבטלו מקח כזה ללא תביעה בגלל השיקול של דרר מקח וממכר. [דבר דומה למה שקורה בריבית ששם מכיון שההסכם נעשה בצורה אסורה חייבים לבטלו אף אם שני הצדדים רוצים בקיומו].

ב. דין ברמאי - כדי שהרמאי לא יהנה מרמאותו כדברי הסמ"ע בסימן רכ"ז ס"ק ז': "שלא יהא חוטא נשכר" וכפי שמשמע מהאיבעיא בגמרא שאף בפחות משתות מחזיר אונאה, שלא יהיה שום רווח לרמאי.

ד. מהות הזמן ביחס לבטול מקח

א. לתפיסה שהמקח לא התחיל הזמן פועל באחת מהדרכים הבאות:

1. הזמן מברר אם היה גזל או מקח טעות, לאחר שעבר הזמן והאדם לא תנע את בטול המקח התברר למפרע שלא היה גזל או מקח טעות.

2. הזמן מגלה שהיתה מחילה על הגזל או על מקח הטעות והקנין מתבצע עכשיו.

3. הזמן שעבר מהוה למעשה סיום למעשה הקנין (ר' יונה).

ב. לתפיסה שהמקח קיים ומבטלים אותו:

1. הזמן מאפשר להעמיד את המתאנה מחדש בפני ההחלטה על עשית המקח כשידועים לו כל פרטי המקח בנגוד לתחילת המקח. אם למרות ידיעתו את המחיר האמיתי רצונו בקיום המקח, מתברר למפרע שלא היתה שום רמאות בבצוע העסקה והמקח ממשיך להתקיים. אם רצונו בבטול המקח מתברר למפרע שהיתה רמאות והמקח יופקע.

2. לאחר הזמן קיימת הסכמה של המתאנה שהרמאי יהנה מרכושו למרות שהשיגו בדרך רמאות.

ה. מי חוזר בביטול המקח?

המשנה (מט:) אומרת: "עד מתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו" השאלה היא מי יכול לדרוש את ביטול המקח.

התשובה לשאלה זו נובעת במידה רבה מההתיחסויות השונות למעמדו של המקח עד שיראה לתגר (ובעקיפין מאופי דין אונאה בכלל), עם אפשרויות נוספות בכל שיטה.

א. 1. רבינו יונה, תוספות והרא"ש סוברים ששני הצדדים יכולים לבטל את המקח מכיון שהמקח לא חל, ואין לאף אחד מהצדדים עדיפות בקיומו מחדש.

2. אפשר לזמר שאף אם המקח בלל לא חל כשיטות הנזכרות לעיל, רק מתאנה יכול לחזור בו, וזכות המאנה לחזור מופקעת על ידי הטענה שיכול לטעון המתאנה: "אילו לאו דאוניתן לא הוי מצית הדרת בר השתא דאוניתני מצי הדרי בך?!" (ב"ב פג.), או כמופיע בסמ"ע "שלא יהא חוטא נשכר".

ב. 1. רמב"ם בהלכות מכירה פי"ב ה"ד - רק מתאנה חוזר מביון שלא מבטלים מקח לרמאי שהרי המקח עקרונית תופס.

2. אפשר לומר שאף אם המקח חל עדיין יכולים שני הצדדים לחזור בהם מאחד מהטעמים הבאים:

א. למרות שעקרונית אין למאנה זכות לחזור בו יכול הוא לטעון שרצונו בטול המקח בגלל שלא רוצה שיצא עליו שם רע בשכניו וכאן מתחשבים בשיקול שלפעמים אונאה נגרמת בטעות ועלול לצאת שם רע שלא בצדק. (דעת י"א בשיטה מקובצת ב"ב פג.).

ב. אם איסור הרמאות שמונח ביסוד דין אונאה מבוסם על דין בהסכם, יכול להיות שהיכולת להגדיר את המקח בתור מקח שנעשה ברמאות נתונה גם בידיו של המאנה. אם הוא דורש את ביטול המקח מכיון שהוא התכוון לרמות את חבירו למרות שהמתאנה מובן לרמאות זו. עצם המצב שההסכם נעשה במרמה, ואף אם רק מצידו של המאנה מהוה עילה מספקת לבטולו.

ג. ריב"ם בטור ובנמוקי יוסף (ב"ב שם) - עקרונית רק המתאנה חוזר אבל אם הוא דורש את אונאתו גם המאנה יכול לדרוש בטול מקח.

סברות לשיטת הריב"ם:

1. החזרת האונאה מהוה בטול כל המקח הקודם (רא"ש ב"ב שם) - קיום המקח הקודם ללא האונאה הינו קנין חדש שמתבצע על ידי החזרת דמי האונאה למתאנה. לקנין חדש אין המאנה חייב להסכים ולכן יכול לבטל המקח.

2. החזרת אונאה מהוה הסכמה וקיום למקח ללא האונאה (רבינו יונה שם),- לכתחילה רק מתאנה יכול לחזור מכיון שבידו היכולת להגדיר אם התבצע במקח מעשה רמאות אם לאו כמוסבר לעיל. תביעת האונאה היא מעין הודעה של המתאנה שבאמת בוצע במקח מעשה רמאות רק שאת ההפסדים שנגרמו לו ברצונו לקבל בחזרה. יתכןו שהריב"ם הבין שקיימת מגמה לבטל מקת שהוברר שבוצע בו הרמאות ולכו מאפשרים אף לתאנה לבטלו מכיוון שהמקח מיסודו פסול. כלא שייך לבטל מקח ללא תביעת מאנה או מתאנה בגלל השיקול של דרך מקח וממכר בכך]

ו. הבנה נוספת באופי האונאה

לאור שתי הסברות שהעלנו מתעוררת בעיה בדעת הטור בסימן רכ"ז. הטור פסק שלא לוקים על לאו דלא תונו משום שכלול בלאו דלא תגזול. [בניגוד לדעת הרמב"ם שתלה הטעם משום שהלאו ניתן להשבון], משמע שהבין את יסוד דין אונאה כמעשה גזל, בעוד שבמחלוקת רב ושמואל פוסק הוא כרב כלומר שלדעתו האסור הוא מעשה רמאות ואז הלכה כרב באיסורי.

אפשר לומר שהטור מבין את יסוד הדין כשילוב של שני הטעמים יחד, דהיינו שהאיסור הוא לחסר ממון חברי על ידי מעשה רמאות בנגוד לדעה הקיצונית בהבנת הרמאות (בנראה הרמב"ם) שלא רואה מעשה גזל באונאה אלא רמאות בלבד, מבין הטור שיש פה מעשה גזל שמתבצע על ידי רמאות. לכן הוא אומר שלא לוקים על הלאו דלא תונו היות שקיים בו החלק שכלול בלאו דלא תגזול, למרות שהדין כולו כלול תחת השם איסורי מכיון שמעשה הגזל לא מתבצע בדרכי אלימות אלא ברמאות.

אפשרות זו באה לידי ביטוי במקום בו קיים ניתוק בין שני הגורמים הללו, במקום בו הגזל אינו קיים והרמאות קיימת. במקרה של אונאה פחות משתות. הטור באמת נשאר בספק ביחס למקרה זה כמוזכר לעיל מכיון שיכול להיות שהוא רואה באיסור את שני הטעמים שכרוכים אחד בשני ללא יכולת ניתוק ביניהם ומפה נובע מפיקו איך להתיחס למצב בו מופרדים הטעמים במציאות שנוצרה.

לאור כל האמור אפשר להבין את סברת הריב"ם ומדוע פסק הטור במותו. הטור והריב"ם הבינו את איסור הרמאות כחסרון בהסכם שנעשה בין המוכר לקונה, ולענין זה אין עדיפות לאחד על השני, אולם העדיפות לבטול המקח נתונה בידי המתאנה בגלל הטעם של גזל שהרי הוא נגזל ולא המאנה, ולכן כאשר קיים שילוב בין שני הגורמים אלו. ודאי שהמתאנה יוכל לבטל את המקח ולא המאנה. בזמן שהמתאנה תובע את אונאתו ורוצה בקיום במקח הוא בעצם מוכן לותר על עדיפותו כנגזל (שהרי החזרת האונאה מחזירה את הגזל לבעליה) ואז נשאר רק הנימוק של מעשה רמאות ששני הצדדים שוים בו ולפיכך גם המאנה יכול לחזור.

סיכום:

1. באונאה משתלבים שני עקרונות שלעתים סותרים אחד את השני

א. קיומו של עולם מסחר יציב.

ב. בטול ומניעת עוול.

2. ההבנות השונות באופי אונאה:

א. ספר החינוך (ואולי הרמב"ם) - אונאה כנובעת מאיסור רמאות וניצול חוסר ידיעה.

ב. תוספות - אונאה כנובעת מאיסור גזל וחסור ממון.

ג. טור - אונאה כנובעת מאיסור לגזול בדרך רמאות.

3. נ"מ בין התפיסות השונות:

א. תנאי באונאה.

ב. אונאה פחות משתות.

ג. אונאה בקרקעות ובעבדים.

ד. מה מעמד הקנין עד שיראה לתגר או לקרובו.

ה. מי חוזה ומבטל מקח.