"אין עניות במקום עשירות" לעומת "התורה חסה על ממונם של ישראל" / יוסי צוראל
תנן במנחות (פח.): "ושלשה ומחצה (לוגים) למנורה, חצי לוג לכל נר". בגמרא (שם פט.) אמרו: "ושערו חכמים חצי לוג מאורחא ועד צפרא. איבא דאמרי מלמטה למעלה שערו. ואיבא דאמרי מלמעלה למטה שערו. מאן דאמר מלמטה למעלה שערו – 'התורה חסה על ממונם של ישראל'. מאן דאמר מלמעלה למטה שערו - 'אין עניות במקום עשירות'"
כשחנכו את המנורה לא ידעו כמה שמן יצרכו הנרות בלילה, ונחלקו האם שמו כמות מרובה ופחתו והלכו עד שהגיעו לשיעור, או ששמו במות שלא הספיקה והוסיפו עד שהגיעו לשיעור.
הבעיה המועלית כאן היא האם בחנוכת המנורה עשו ביד רחבה ולא חששו לבזבוז, או שמא לא התירו בזבוז מטעם 'התורה חסה', שהרי השמן היה נקנה מכספי ציבור.בעבודת המקדש מצאנו דברים שנעשו בנמוח רבה ובאיכות גבוהה מטעם- 'אין עניות במקום עשירות', לעומת זאת ישנם דברים שהגמרא אומרת עליהם במפורש שלא נעשו מהחומר היקר או בכמות מרובה מטעם התורה חסה על ממונם של ישראל'.
תנן ביומא (מג:): "בכל יום היה חותה בשל (מחתה מ-) כסף ומערה בתור של זהב, והיום (יום הכיפורים) חותה בשל זהב ובה היה מכניס". הגמרא מסבירה: "מאי טעמא? 'התורה חסה על ממונם של ישראל'". מסביר רש"י: "ואנו נמי חסינן, וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו". לעומת זאת בשבת (קב:) כתוב; "מבשלי סממנים לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן, עושי פטפוטי כירה קטנה לשפוט עליה יורה קטנה. רב אחא בר יעקב אמר: 'אין עניות במקום עשירות'" כלומר, כשהכינו צבע לצביעת היריעות, הכינו כחות רבה כדי שלא יווצר מצב שיחסר צבע באמצע הצביעה.
ננסה להבין תחילה את שרשי המושגים ומתור כך ננסה להבין מתי אנו חוסכים מדין 'התורה חסה' ומתי אנו מרחיבים מדין 'אין עניות'.
התורה חסה על ממונם של ישראל
א, תנן במנחות (עו:): "העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה, שתי הלחם בשתים עשרה נפה, לחם הפנים באחת עשרה נפה. ר"ש אומר: לא היה להם קצבה אלא סולת מנופה כל צרכה היה מביא, שנאמר: 'ולקחת סולת ואפית אותה'- עד שתהא מנופה כל צרכה".
ממשיכה הגמרא: "תנו רבנן: 'סולת' 'ואפית אותה'- מלמד שנקחת סולת. ומנין שאפילו חטים? ת"ל 'ולקחתי מכל מקום. יכול אף בשאר מנחות כן? ת"ל 'אותה' מפני החסכון. מאי מפני החסכון? אמר ר' אלעזר: התורה חסה על ממונם של ישראל. היכא רמיזא? דכתיבי 'והשקית את העדה ואת בעירם'".
אם כן יש לנו רמז מהתורה לדין 'התורה חסה על ממונם של ישראל'.
ב. תנן בראש השנה (כו:): "שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצוות היום בשופר. ובשל תעניות של זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצוות היום בחצוצרות". הגמרא (שם כז.) שואלת "מאי שנא התם (=בראש השנה) דזהב, ומאי שנא הכא (בתעניות) דכסף? 'תורה חסה על ממונם של ישראל'". מסביר רש"י: "דכתיב: יוצוה הכהן ופנו את הביתי, שלא יטמאו כלי חרס שבתוכו, שאין להם טהרה במקווה". וכן בנגעים (פי"ב מ"ה) ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה' הל' י"ב): 'וצוה הכהן וכו''... אמר ר' מאיר: וכי מה מיטמי לו? אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו, מטבילם והם טהורים. על מה חסה תורה, על כלי חרסו ועל פכו. וכי מה מיטמי בנגעים, רשעים או צדיקים, הוי אומר רשעים. אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי (פכים קטנים), קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, אם כך על רשע (ס"א "על צרי עין"- שצרעת באה על צרות עין) קל וחומר על צדיק".
מצאנו, אם כן, שני מקורות מהתגרה לדין זה:
א. "והשקית את העדה ואת בעירם"- מקור המובא על ידי הגמרא.
ב. "וצוה הכהן ופנו את הבית"- מקור המובא במשנה בנגעים ובתודת כהנים.
הערוך לנר במסכת ראש השנה (כז.) כותב: "רש"י כתב 'וצוה הכהן ופנו את הבית'. והטורי אבן מקשה: הרי במנחות (עו.) יליף מ-'והשקית את העדה ואת בעירם'? ותירץ דדרשה דשם היא לר' יהודה, דסבירא ליה דצריך לפנות אפילו דברים שאינם מקבלים טומאה בעלמא. מכל מקום בבית המנוגע נטמאו. ואם כן לר' יהודה יש לאמר שהטעם משום 'התורה חסה על ממונם של ישראל'.
ולעניות דעתי יש לאמר שוודאי עיקר הראיה ד'התורה חסה' היא רק מ'והשקית', דמ'וצוה הכהן ופנו את הבית' לא מוכח, שגזירת הכתוב הוא, שהרי התורה צוותה לפנות גם כלי מתכותיו ובגדיו שיש להם טהרה במקווה ושאין בהם הפסד ממון. לכן ליכא למילף, רק מ'והשקית', אכן אחר שהראנו הכתוב כן (ב'והשקית') דרשינן דגם טעם דפנוי הוא רק מפני כלי חרס, וכדי שלא לחלק צווה הכתוב לפנות הכל".
אין עניות במקום עשירות
לעומת 'התורה חסה' אין בש"ס שום מקור לדין 'אין עניות'. אולם במקומות רביה מובא שמצווה להביא קרבנות מן המובחר.
המשנה במנחות (פג)) אומרת: "כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוץ לארץ. מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ, וכולם אין באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר שלהם? מכניס וזטחא (שמות מקומות) אלפא לסולת (סולת שלהם הטובה ביותר). שנייה להם- עפריים בבקעה. כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין".
הרמב"ם (פרק ז' מהלכות איסורי מזבח הלכה א'): "לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה. כיצד? היה חייב עולה, לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר אין בו מום. ועל זה נאמר: 'וארור נוכל'. אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר. וכך היו עושים בזמן המקדש: מביאין אלים ממואב, ומביאים כבשים שגביהם רחבים מחברון".
וב"ערוך השלחן העתיד" (הלכות איסורי מזבח סימן מ"ב ס"ק ג): "הא דנקיט עולה, נדאה לי דלדבותא נקט, דלא מיבעיא קרבנות הנאכלין לכהנים כחטאת וכאשם, אלא אפילו עולה דכזלה כליל, ולכאורה מאי נפקא מינה למזבח. וקא משמע לן כיוון שהוא קרבן לה' צריך להביאו הטוב והמובחר".
ממשיך הרמב"ם (שם הי"א): "ומאחר שכולם כשרים למנחות, למה נמנו? כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשווה הפחות. שהרוצה לזכות את עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה: 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו'. והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב. וכן הוא אומר: 'כל חלב לה'' (ויקרא ג')".
נמצאנו למדים שהרמב"ם מצא גם לדין 'אין עניותי אסמכתא מהתורה.
תרוץ הסוגיות
הגמרא בפסחים (טו:): "אמר ליה ההוא סבא: להפסד מרובה חששו, להפסד מועט לא חששו". הגמרא שם עוסקת בדינו של ר' יהושע במסכת תרומות (פרק ח' משנה ט'): "חבית (ותוכה יין תרומה) שנשברה בגת העליונה, והתחתונה טמאה (יש בה חולין טמא), מודה די אליעזר ודי יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל. ואם לאו, ר' אליעזר אומר: תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו, ר' יהושע אומר: אף יטמאנה בידיו". במקרה זה התיר ר' יהושע לטמא את יין התרומה כדי להציל את יין החולין מדמוע.
במשנה בפשתים (יד.): "אמר ר' מאיר: מדבריהם למדנו ששורפים תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. אמר ר' יוסי: אינה היא המדה"- בגמרא (שם טו:) שאלו: "ואמאי אינה היא המדה? מדה ומדה היא?!- שאני התם (ביין תרומה) דאיכא הפסד תרומה. מתניתין נמי איבא הפסד עצים (שאם ישרוף את התרומה הטהורה לחוד והטמאה לחוד יצטרך יותר עצים)?! אמר ההוא סבא: להפסד מרובה חששו, להפסד מועט לא חששו".
וכן יש כמה מקומות נוספים בש"ס שהתירו לעבור על אסורים (דרבנו) כדי להציל ממון. כן ישנה דעה שבממון של יחיד אף להפסד מועט חששו.
המשנה בביצה ריש פרק משילין (לה:): "ומכסין את הפירות" (ביו"ט כדי שלא יתקלקלו ויפסיד ממון). הגמרא (שם לו.) ממשיכה: "תנן: וכן כדי יין וכדי שמן, הכא במאי עסקינן? בטיבלא. הכא נמי מסתברא, דאי מלקא דעתך כדי יין וכדי שמן דהתירא, הא תנא ליה רישא 'פירות', 'כדי יין 'כדי שמן' איצטריכא ליה? סלקא דעתך אמינא להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו, קא משמע לן".
לאור זאת נראה כי גם בעבודת בית המקדש, במקום שהיה הפסד מרובה התחשבו ב-'התורה חסה' ואילו היכן שאפשר היה לפאר ולהדר בלי שיוטל נטל כבד מדי על הציבור, קיימו 'אין עניות'.
אם נבדוק את המקומות בהם אמרו 'התורה חסה' נווכח שאכן היה נגרם הפסד רב לו היו מהדרין:
א. המחתה שחותים בה גחלים נשחקת מהר.
ב. מנחות היו באות בכמות מרובה, ולו היו טעונות שמו זית זך וסולת מנופה בשלש עשרה גפות היה מחירם רב, ואילו מנחה באה בדרך כלל כקרבן עני.
ג. לחם הפנים שהיה בא כל שבת ומדתו מרובה (שתים עשרה חלות של שני עשרונים כל אחת- עשרים וארבעה עשרונים שהם כ-96 ליטר!).
על תרוץ זה קשה משני מקומות שנראה שלא היה בהם הפסד מרובה ובכל זאת חסכו בהם:
א. משנה ביומא (לט.): "טרף בקלפי והעלה שני גורלות. אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל". בגמרא "אמר רבא: קלפי של עץ היתה ושל חול היתה, ואינה מחזקת אלא שתי ידיים כי היכי דלא ניכוין ונשקול (לפי שהוא סימן יפה שעולה בימין- רש"י). אלא של חול- נקדשה?! אם כן הוה לה כלי שרת של עץ, וכלי שרת של עץ לא עבדינן. ונעבדה בכסף ונעבדה בזהב? 'התורה חסה על ממונם של ישראל'".
ב. שופר של תעניות שראשו מצופה כסף.
ונראה לומד שהסיבה שחסכו בקלפי ובחצוצרות של תענית היא היות ואינם כלי שרת, והכלל 'אין עניות' לא נאמר אלא בכלי שרת, או בדבר שקדוש קדושת הגוף.
וכן כתב תוס' בשבועות (י"א. ד"ה "מ"מ"): "תימא, אי מכתשת מקדשה קדושת הגוף, אם כן היכי קאמר בערכין (יי) גבי מכתשת שנקבה ושלחו אומנים מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה, האמר בזבחים (פח.) כלי שרת שנשברו אין מתקנים אותם, ושנקבה אין מתיכין לתוכה אבר דאין עניות במקום עשירות?". משמע מהתוס' ש'אין עניות במקום עשירות' נאמר רק בדברים שיש בהם קדושת הגוף.
סיבה נוספת לחסכון בקלפי היא שלא אמרו 'אין עניות' אלא במקום שהוא נוי לבית המקדש, מה שאין כן בקלפי (נמצא בספר 'שרביט הזהב' לרב רפאל ברדוגו מסבת יומא לט.).
לגבי החצוצרות יש טעם נוסף, והוא שאין עיקר מצוותן במקדש אלא נוהגות אף בגבולין. וחצוצרות של ראש השנה מצופות בזהב כי כבוד יום טוב עדיף (תוי"ט תמיד פ"ה מ"ה).
מקרה קשה נוסף מובא במנחות (פ"ח:): "תניא: מנורה ונרותיה באות מן הככר, ואין מלקחיה ומחתותיה באות מן הככר (שכתוב 'ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה')... אמר ר' נחמיה: מלקא דעתר אמינא הואיל ופי נרות אשחורי משחך- 'התורה חסה על ממונם של ישראל'. ולעביד זהב כלשהו (ולגרסת השטמ"ק אפילו משאר מתכות) קמ"ל, 'את כל הכלים האלהי לרבות פי נרות".
כלומר לולא הפסוק שריבה את פי הנרות הייתי אומר שאינם טעונים זהב טהור (או אינם טעונים זהב כלל לפי השטמ"ק) מפני ש'התורה חסה על ממונם של ישראל'. ולכאורה אין כאן הפסד גדול, ומדוע היתה הוא אמינא כזאת?
אמנם לפי הסבר ה'שפת אמת' (בחידושיו למנחות פח:) כן היה שם הפסד רב: "מנורה שיפי הנרות" שלה השחירו, צריך לעשות מנורה חדשה" וזה באמת הפסד גדול. אולם לפי פשטות הגמרא ההפסד שהיה שם הוא שאם פי הנרות משחירים, הרי ממילא לא רואים את הזהב ואין כאן נוי לבית המקדש, ואם כן לא נצריך זהב, וזהו בודאי לא הפסד רב. (ועוד קשה לפירוש זה מהארון שהיה מצופה זהב מתוכו, אף על פי שאין רואים את הזהב הפנימי ואין כאן נוי).
לעומת זאת במקומות שאמרו 'אין עניות' אכן לא היה הפסד רב:
א. תמיד (ל. במשנה ריש פרק 'אמר להם הממונה'): "השקו את התמיד בכוס של זהב" (כדי שיהא נוח להפשיט את עורו).
בגמרא (כט.): "אמר רבא: גוזמא השקו את התמיד בכוס של זהב". אבל ר' ינאי בר נחמני אמר בשם שמואל שכן השקו את התמיד בכוס של זהב מפני ש'אין עניות במקום עשירות', ומסביר המפרש: "וכל מעשיהם בעושר ובשררה".
ברור כי כוס של זהב להשקיית התמיד היתה הוצאה מועטת, וכמו כו היתה זו הוצאה חד פעמית בנגוד למחתה שאם נשחקת, תמיד תהיה הוצאה כדי לעשות מחתה חדשה.
ב. זבחים (פח.): " ת"ר: בגדי כהונה אין עושים אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג. שנאמר: 'מעשה אורג' (שמות כ"ח). נתגעלו, אין מכבסין אותם לא בנתר ולא באהל (מיני כבוס שמעבירים את הגעול - רש"י). ויש אומרים: אין מכבסין אותם כל עיקר. ש'אין עניות במקום עשירות'". וכן פסק הרמב"ם (פ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה ה').
לכאורה נראה כי יש כאן הפסד מרובה, אולם אין להבין כי בגדי כהונה שנתלכלכו אין להם שמוש יותר, שהרי הרמב"ם (שם) פסק: "כל בגדי כהונה שנעשו צואין אין מלבנים אותם ואין מכבסין אותם אלא מניחם לפתילות".
ג. הכנת סממנים לצביעת היריעות לא עלתה כל כר הרבה גם אם נעשתה בכמות גדולה.
מקרה קשה מופיע בגמרא בתמיד (לא:) "תנן התם: שלש עשרה שולחנות היו במקדש, שמונה של שיש, שניים של כסף ושלושה של זהב. מכדי 'אין עניות במקום עשירות' אמאי עביד דשיש? ניעבדו דכסף ניעבדו דזהב?! אמר רב חיננא משום ר' אסי משום רב שמואל בר רב יצחק: מפני שהוא מרתיח" (את הלחם או הבשר וממהר להתעפש).
כלומר מצד הדין היו צריכים לעשות את כל השלחנות מזהב ולכאורה לעשות עוד שמונה שולחנות מזהב או כסף זה הפסד רב, אם כי גם כאן ניתן לומר שזוהי הוצאה חד פעמית.
מקרה מענין מופיע בשקלים (פרק ד' משנה ד'): "מותר שיירי הלשכה מה היו עושים בהם? לוקחים בהם יינות, שמנים וסלתות והשכר להקדש (ומוכרים אותם למי שצריך יין לנסכים ושמנים וסלתות למנחות) דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין משתכרין בשל הקדש ולא בשל עניים".
טעמו של ר' עקיבא מופיע בכתובות (קו:): "בשל הקדש מאי טעמא לא? 'אין עניות במקום עשירות'".
הרב קהתי בפרושו למשנה בשקלים מסביר: א. גנאי הוא להקדש
לעסוק במסחר בו שמא יהיה הפסד להקדש.
פירושו השני שונה מהפשט הרגיל של 'אין עניות'. כי משמע מפירושו שאסור להביא את ההקדש לידי הפסד ועניות. ואילו בדרך כלל הסברנו ש'אין עניות' פירושו שלא חוששים להפסד. המענין הוא ש'אין עניות' מופיע כאן כסיבה למניעת הפסד ולא להתעלמות מהפסד. וזה תמוה מאוד, שהרי זהו בדיוק 'התורה חסה'!
תרוץ בסגנון דומה הביא ה'תפארת ישראל' בפרושו למסכת שקלים (פ"ח מ"ה): "...אף על גב דקיימא לן 'אין עניות במקום עשירות'. היינו שלא להקפיד על הרווחא דהקדש, או שלא להקפיד על הפסד מועט, וכדאמרינן גבי פי נרות, בגדי כהונה שנתגעלו, סממנים לצביעת היריעות דבכולן אינו רק הפסד מועט, דלא חששו לו במקדש מטעם יאין עניות'. וגם בהא יש מאן דאמר דגם בהפסד מועט 'התורה חסה על ממונם של ישראל' (במנחות פט.). דנראה לי דפליגי אי ילפינן הקדש משל הדיוט. דבהדיוט לכולי עלמא אפילו להפסד מועט חששו דילפינן מפנוי פכין קטנים מבית המנוגע, שאינו רק הפסד מועם, ורק היכא דיצטרך לעשות על ידי זה חטא לא חששו להפסד מועט. אבל להפסד מרובה לכולי עלמא גם במקדש חששו לו ד'התורה חסה על ממונם של ישראל', כדאמרינן (יומא מד:) דמהאי טעמא היה חותה בכל יום בשל כסף ולא בשל זהב דשמא יתחרך. ומהאי טעמא לחם הפנים אין צריך סולת נקי מדבאין בכל שבת כ"ד עשרונים יהיה הוצאה מרובה. ומהאי טעמא לא היה צריר שמן כתית למנחות דבכולן ע"י רבויין יחשב בהפסד מרובה".
תרוץ נוסף הביא התפארת ישראל בפרושו לתמיד (פ"ה מ"ה) "... ופנה את הגחלים הילך והילך וחתה. ירד ועירן לתוך של זהב". מסביר התפארת ישראל "ולא חתה בשל זהב דהתורה חסה על ממון ישראל. ואף על גב דבזבחים קאמר דאין מכבסין בגדי כהונה משום ד'אין עניות במקום עשירות' נראה לי דהכל לפי ההפסד, והכל לפי כבוד העבודה ולפי הצורך... ובהא מתורץ כמה סוגיות בש"ס, דלפעמים קאמר 'התורה חסה' ולפעמים קאמר 'אין עניות', ונראה לי עוד דבהא במנחות אי אמרינן מלמטה למעלה שערו משום דנימא 'התורה חסה' או מלמעלה למטה שערו משום 'אין עניות'. דנדאה לי דפליגי אי מסתבר לדמותו להך גיסא או להך גיסא".
תרוץ שונה במעט הביא ה'יום תרועה' (לרב משה חביב זצ"ל) על ראש השנה (כז.): "וא"ת דהכא אמרינן 'התורה חסה' ובזבחים אמרינן 'אין עניות', ויראה לי דאיתא להא ולהא. יש דברים שצריר להתיך בהם פיסת יד שאין עניות ויש דברים שצריך לדקדק בהוצאה דהתורה חסה. וזה תלוי בשקול דעת חכמים לתת הפרש בין דבר לדבר".
לסכום - ראינו שלושה תרוצים:
א. הפסד מרובה מול הפסד מועט.
ב. הכל לפי כבוד העבודה ולפי הצורך.
ג. שקול דעת חכמים להבדיל בין דבר לדבר.
ונראה לי ששלושת הטעמים - טעם אחד הם: נקודת המוצא היא שקול דעת חכמים. ושקוליהם של חכמים היו כבוד העבודה וגודל ההפסד.