תבנית וסידור במשנה - כ"ד פרקים למסכת שבת* / הרב יהודה שביב

א. עשרים וארבעה דווקא

מסכת שבת היא הגדולה בששת הסדרים, במנין פרקיה[1] - עשרים וארבעה במספר. האם מקרה הוא זה, או שמא כוונה מיוחדת היתה לו לרבי מסדר המשנה[2], לקבוע מספר זה דווקא.

מסתבר שבמכוון נקט רבי מספך זה, שהרי בנקל יכל לצמצם פרקי המסכת. צא וראה כמה פרקים קצרים מצויים כאן וניתן היה לצרף מי מהם לפרק אחר. [בפרק ד' ישנן רק שתי משניות וניתן היה לצרפם לפרק ג', שהרי יש גם קירבה ענינית בין שני הפרקים: בפרק ט"ו רק שלש משניות וניתן היה לצרפם לפרק י"ד שבו ארבע משניות בלבד[3]; ניתן היה לחלק את פרק י"ח ולצרף את שתי משניוחיו הראשונות לפרק י"ז, שהרי אף הן עושקות בענייני מוקצה, ואת המשנה האחרונה השלישית לצרף לפרק שאחריו; את הפרקים כי וכ"א ניתן היה לאחד לפרק אחד בן שמונה משניות].

מאידך יכל רבי להרחיב המסכת בפרקים נוספים, דוגמת הפרק המסיים את מסכת עירובין, פרק ארוך ובו ט"ו משניות שרובן יכלו למצוא מקומן במסכת שבת.

אמור מעתה; מניין כ"ד פרקים למסכת שבת איננו מיקרי. ויש לבקש הסבר מדוע נמצא מספר זה דווקא כראוי לשמש מסגרת להלכות שבת.

יורשה להציע בזה הצעות אחדות.

ב. עמודי העולם ועמודי השבת

שנינו במסכת חגיגה (י"ב:):

תניא, ר' יוסי אומר: אוי להן לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת? על העמודים... וחכמים אומרים: על י"ב עמודים עומדת".

והאיר עינינו המהר"ל בהבהירו (בספרו "באר הגולה")[4]:

"... וחושבים כי המאמר הזה כפשוטו, כי חז"ל חושבים כי יש עמודים לארץ וכיוצא בזה והרי הדברים רחוקים. ויש בודאי לפרש מאמר זה על דרך המליצה"

ובין השאר הציע להבין:

"וחכמים אומרים על י"ב עמודים והם גבולים אלכסונים והם קיום העולם. ופירוש זה, כי אלו י"ב חלקים הם חלוקי עולם הגשם. כאשר כל הגשם יש לו ששה רחקים והם המעלה והמטה וארבע צדדין... ואלו ששה צדדים יש להן שנים עשרה גבולי אלכסונים... אשך כל גשם מתחלק לאלו י"ב הגבולים שאין זה כזה"

י"ב הוא מספר הגבולים החותמים שטת חומרי והם ביטויי מלוא התפשטותו. וכדרך שהדברים אמורים במרחב כן הם אמורים בזמן, שהרי מפי כתבו של המהר"ל למדנו:

"כי הזמן והמקום אחד כאשר ידוע למבינים"[5].

ומכאן "אמר רב יהודה אמר דב: שתים עשרה שעות הוי היום" (עבודה זרה ג:).

ושם הוא מדבר על החלוקה השמיימית כביכול של היום. ומכאן למחזוריות חדשי השנה- י"ב במספר. נמצא, מערכת הזמן נשענת כאילו על י"ב עמודים, נקבעת בי"ב פרקים.

שבת - מימד כפול לה. נתונה היא בתוך הזמן אך היא הגשר המעבר אל שמעל ואחרי סדר זמנים. היא בבואה של שנת שלעתיד לבא, והיא מעין העולם הבא. ומכאן הכפילות בענייניה:

"כל עיסקא דשבת כפולו ילחם משנה שני העומר לאחד', קרבנה כפול שנאמר: 'וביום השבת שני כבשים', עונשה כפזל שנאמד: 'מחלליה מות יומת', שכרה כפול שנאמר: 'וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד', אזהרותיה כפולות- זכור ושמור, מזמורה כפול - מזמור שיר ליום השבת'". (מדרש תהילים לתחילת מזמור צ"ב)

אפשר וכפילות זאת היא העומדת ביסוד מלוקת המסכת לכ"ד פרקים, כפלים ממספר פרקי הזמן הרגילים. כאומרים: השבת על מה היא עומדת? על כ"ד עמודים.

ג. עשרים וארבעה במקדש וקדשיו

לכנבקש למצוא איזכורים של מספר כ"ד בתורה, בעיקר זו שבע"פ, נמצא כי במרבית המקרים קשורים הם עם המקדש עבודתו ועובדיו. מקצוע זה של מספרים בתורה משמש כיסוד הספר "מעשי תורה"[6] והמאמרים שלהלן לקוחים מזה הספר כסדר שהם סדורים בו:

1. כ"ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו: עשר במקדש. ד' בירושלים, ועשר בגבולין - בבא קמא ק"י.

2. כ"ד מעלות שהכהונה [קנית - אבות, פרק שנו חכמים.

3. כ"ד מעלות בכהן גדול - ביאור הגר"א לברייתא הנ"ל.

4. בכ"ד מקומות שומרים בבית המקדש - ריש מסכת תמיד.

5. בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים - יבמות פ"ו:.

6. כ"ד משמרות כהונה, כ"ד משמרות לויה, כ"ד משמרות ישראל.

7. כ"ד קרבנות היו מקריבין בעצרת; ג' פרים וג' אילים וי"ד כבשים וב' כבשי לחם הפנים וב' שעירים. - ויקרא כ"ג ובמדבר כ"ח.

8. כ"ד עשרונים היה בא לחם הפנים מכ"ד מאין - משנה מנחות פ"ו מ"ו, בגמ' דף ע"ו:[7]

9. בכ"ד כהנים היה קרב פר - יומא ספ"ב[8].

10. כ"ד חוטין כפול הפרוכת יומא ע"א.

11. כ"ד רננות אמר שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קדש הקדשים - ברכות כ"ט.

12. כ"ד כפרות כתוביו בעניו יום הכיפורים. שמות ל' ויקרא ט"ז וכ"ה - בעל הטורים.

אפשר אף זה קשור עם היות המקדש בחינת פי שנים לעומת התבל, זו הנשענת על י"ב עמודים. שהוא בית אלוקים- שער השמים, ובו נפגשים ד כאילו יחד שני עולמות- הזה והבא, זה המוגבל בגבולות מקום וזה שמעל לגבולות. ומכאן - אף שירו של הבית שיר כפול הוא: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד"[9]

ד. זיקת שבת למקדש

זיקה שבין שבת למקדש עולה ממקומות הרבה. בסמיכות שבין מקדש ושבת: במקרא "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", כר בהקהל שבפרשת קדושים (י"ט, ל) וכר גם בחתימת החוקים שבפרשת בהר. ועוד קודם לכן עם הציווי של מלאכת המשכו באה האזהרה על שמירת השבת - "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג). ומשה פותח את דבריו על מלאכת המשכן בדברים: "אשר צוה ה' לעשת אתם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתוו לה'..."[10] (תחילת פ' ויקהל).

המשמעות ההלכתית של סמיכות זו נתפרשה במכילתא:

"למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר ועשו לי מקדש, אני מבין בין בחול ובין בשבת.. תלמוד לומד ויקהל משה וכו' - בחול ולא בשבת "

ומכאן לימוד לדורות:

"הך דהוי במשכו חשיבא קרי ליה אב, הך דלא הוי במשכן חשיבא, קרי ליה תולדה"[11] - ב"ק ב.

לא רק מנין אבות מלאכה ממשכן למדנו, אלא אף גדר מלאכות ומהותם. כדרך שמלאכת המשכן מלאכת מחשבת היתה כאמור "לעשות בכל מלאכת מחשבת" (שמות לה,לג) כן אין חייבים על מלאכה בשבת אלא אם כן היתה מלאכת מחשבת[12]:

"לשבת מלאכת מהשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והחם מלאכת מחשבת כתיב" (רש"י ביצה יג:)

ומכאן לכמה וכמה גדרים המיוחדים למלאכת שבת[13].

אפשר, כי מגמת התנא בקבעו עשרים וארבע פרקים לשבת, להצביע ולהבליט הזיקה העיונית וההלכתית שבין מקדש הזמן למקדש המקום. מה בו מצינו מספר זה כמספר יסוד, אף בה נקבע זה המספר כיסוד לפרקי המסכת[14]:

"דישראל בשבת כמו במקדש, שאז הם שתולים בבית ה'" (אדמו"ר ר' צדוק. פרי צדיק, ויקרא עמ' ב'.)

ה. כ"ד תכשיטי כלה

באמת, כבר נגע בשאלת מספר הפרקים אחד מרבותינו הראשונים והעלה רעיון מעניין -

"אמר רבי שמעון: מה כלה זו צריכה עשרים וארבעה מיני קשוטין שנאמר: 'ויבאה אל האדם' מניין 'ויבאה' ללמד שקישטה הקב"ה בכ"ד מיני קשוטים והם אמורים בישעיה[15]. כך תלמיד חכם צריך שיהיה בקי ומקושט בעשרים וארבעה ספרים, וכן השבת שהיא נקראת כלה מצינו שחיבר רב אשר במסכת שבת עשרים וארבעה פרקים[16]" - רבינו בחיי בפירושו לתורה, שמות, לא, יח.

עשרים וארבעה תכשיטים לכלה, עשרים וארבעה פרקים לכלה בשבת - ואם זה המספר לכלי הנוי והיופי נבין גם עניין זה המספר במקדש, שהרי המקדש "תפארת ישראל" כאמור באיבה "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" (ב"א) ואיזכורו הראשון במקרא קשור בנוי כאמור - "זה אלי ואנוהו" (שמות ט"ו,ב) שנדרש במכילתא במשמעות כפולה האחת נוי מצוות והאחרת נוה בית המקדש[17].

אך גם עומקם של דברים נחשף בדברי רבינו בחיי:

"ומה שנקראת שבת כלה לפי שהשבת סוף ששת ימי בראשית ותכלית מעשה שמים וארץ, כי כן השבת של מעלה סוף האצילות, וכן מנהגו של עולם הגופני הזה שמקדשם הכלה באחרונה..."

ואפשר שכך מובנם של דברים. העולם הטבעי, שכל אשר בו משמש תכלית למטרה אחרת הוא נחתם בי"ב גבולין כפי שהובהר לעיל. מה שמעבר לו מה שהוא עצמו תכלית ואינו משמש לתכלית מתבטא בכפלים בכ"ד, ולכו תכשיטיו מספרם כד. שאין הם מלבושים הבאים לצורך תכלית, הם מעל התכליתיות (שעל כן ניתן גם לוותר עליהם).אף השבת בעצם לא הוסיפה לבריאה מאומה, וכבר נברא העולם שלם בששת הימים, היא השבת עדייה של הבריאה היא, לאחר ומעבר לכל המעשים, היא קצה סופם ותכליתם.