בדין יחוד / יעקב שפירא
מקור הדין
א. הגמרא בעבודה זרה ל"ו: "יחוד דבת ישראל דאורייתא היא, דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, רמז ליחוד מן התורה מנין, שנאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך", וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא- בן מתיחד עם אמו, ואין אחר מתיחד עם כל עריות שבתורה... יחוד דאוריתא - דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפילו איחוד דפנויה, ואתו תלמידי ב"ש וב"ה גזור אפילו איחוד דעובדת כוכבים". (עי"ש בגמ' בהקשר הדברים).
יוצא בפשטות מדברים אלה - שיחוד עם ערוה עיקרו דאורייתא. וכתב המאירי בקידושין פ: בתחילת ביאור המשנה: "ואע"פ שאין היחוד בכלל מנין המצוות, מכל מקום איסור תורה הוא קרוי כמו שהביאוה דרך אסמכתא מדכתיב "בן אמך" כדאיתא בגמרא, וכן במסכת עבודה זרה הקשו יחוד דאורייתא היא, ורוצה לומר שהוא איסור תורה מדרך רמז ואסמכתא". כלומר - אין כאן מצוה ממש, אלא איסור תורה מדרך רמז. ומוציא זאת מדקאמר בקידושין פ: "רמז ליחוד מן התורה מנין". וכן כתב הטור אבן העזר ריש סימן ב"ב: "אסור מן התורה לאיש שיתיחד עם ערוה".
אבל הרמב"ם כתב בהלכות איסורי ביאה פכ"ב הלכה בי וזה לשונו: "ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה". וכתב המגיד משנה על זהי "בפ' אין מעמידין מסקנה דיחוד עריות מן התורה, ואתא דוד גזר אפילו יחוד דפנויה וכו'". ונראה דהבין, דאף לרמב"ם האיסור מן התורה. ומאי דכתב "מפי הקבלה" מפני שלמדו זאת על דרך רמז בלבד ולא בילפותא ממש.
מכל מקום, הסמ"ג לא הבין כך בדעת הרמב"ם, דכתב בלא תעשה קכ"ו וזה לשונו: "כותב רמב"ם שאיסור יחוד העריות מפי הקבלה. אמנם רמזוה על המקרא בפרק בחרא דקידושין, ובפרק אין מעמידין אמר בפירוש יחוד דאוריתא הוא". משמע שהבין ברמב"ם שיחוד אינו מדאוריתא, שהרי מביא ראיה לסתור דעת הרמב"ם מקידושין וע"ז. ומתרץ הבית יוסף את קושית הסמ"ג על הרמב"ם וזה לשונו: "כתב הרמב"ם בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה; "איסור יחוד העריות מפי הקבלה". וטעמא, שאע"פ שאמרו (קידושין וע"ז) שיחוד דאורייתא, לאו למימרא שהוא כתוב בתורה שהרי אמר רמז... ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש, אלא רמז בעלמא". (אבן העזר, כ"ב,ד"ה אסור) כלומד - אומנם לדעת הרמב"ם יתכן שאין האיסור מהתורה, והסוגיות בקידושין וע"ז שנאמד בהן שהאיסור הוא מדאוריתא, יוסברו אחרת מכפי שהבינם הסמ"ג. ממילא לא קשה מהן על דעת הרמב"ם.
מן הסמ"ג עצמו - משמע דלומד את האיסור כחלק מאיסור קריבה לעריות, דכתב בתחילת ספרו, בסימני מצוות לא תעשה מצוה קכ"ו וזה לשונו: "שלא לקרב בעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערוה, כגון חיבוק ונישוק שנאמר: "אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" בקרבה המביאה לידי גילוי עריות הכתוב מדבר. ביארנו שם דין יחוד..." ולמרות שבהסבר המצוה עצמה מביא את המקור מן הגמ' בקידושיו ועבודה זרה שלומדים מ"בן אמר", נראה דבן אמך הוא פרט בתור הכלל של לא תקרבו, שכולל חיבוק ונישוק, יחוד וכו', ואלמלא "בן אמך" לא היינו יודעים על איסור יחוד. וכן משמע מספר החינוך מצוה קפ"ח המביא את איסור יחוד בתוך מצות לא תקרבו בפ' אחרי-מות.
סיבת האיסור
א. קידושין פ: (בסיבת איסור לאיש להתיחד עם שתי נשים) "מ"ט? תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלות עליהן" (רש"י: "ושתיהן נוחות להיתפתות"). יוצא - דאסרו שמא יתפתו לדבר עבירה.
ויתכן דיחוד הוא סיג לדבר עבירה באחד משני אופנים:
1. חשש שמא יבואו במעשה זה של יחוד לביאה.
2. השש שמא במעשה זה יגיעו לקירבה, ומתוך כך לביאה בפעם אחרת.
אם נבין דכל סיבת האיסור היתה כאפשרות הראשונה, מובן מדוע התירו יחוד בפתח פתוח לרשות הרבים, בעלה בעיר וכו', דהרי שם אין השש שיבואו באותו מעמד לביאה. וכן משמע מהגמ' בקידושין לעיל.
אבל לפי האפשרות השניה - קשה מדוע התירו, וניתן לומר דאסרו רק באופן שיש בו יחוד ממש, למרות שהסיבה היתה שמא יגיעו לקרבה בלבד. מכל מקום נדאה סביר יותר - שאם אסרו משום קרבה, שיאסרו בכל מקרה של קרבה, אף כשאי אפשר להגיע לביאה, כמו בפתח פתוח. אבל אפשר שאף לפי האפשרות השניה, לא נזרז בפתח פתוח לרשות הרבים וכו' כיון דהוי גזירה שאין הצבור יכול לעמוד בה, שהרי לפי זה יאסרו בכלל דיבור עם אשה בכל מצב.
ב. באבות דרבי נתז פ"ב: "מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק, אפילו עם אחותו ועם בתו וחמותו, מפני דעת הבריות".
א"כ יש מקום לאסור יחוד - מפני מראית עין. ואף דאפשר לזמר שהפיסקא "מפני דעת הבריות" חלה על אחותו, בתו וחמותו, דלית בהו איסור יחוד, (ורק לגביהן שייך לאסור משום מראית עין, ולא על כל הנשים שיש עליהן ממילא איסור) מכל מקום יתכן דאם באחותו יש חשש משום מראית העין, כ"ש בנשים האסורות להתיחד עמן. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר ת"ו סימן חי פכ"ב, דיש מקום לתשוש משום מראית עין. ונראה להביו זאת באחת משתי הבנות:
א. האיסור חל רק כשיש חשש שמא יחשדו הבריות.
ב. האיסור חל תמיד, מדין כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדדי חדרים אסוך (מחלוקת תנאים ובעקבותיהם - מחלוקת ראשונים).
ויש להעיר, דקשה לומר שחכמים גזרו רק משום מראית עין, שאם קיים חשד של הבריות לגבי המעשה שמא יבואו לביאה, סביר יותר שיגזרו מחשש שיבואו לביאה. אלא נראה שיתכן והסיבה הראשונית לאיסור הייתה שמא יבוא לביאה, או לקרבה ופריצות ובשלב שני אסרו משום מראית העין, מקרים בהם אין חשש ביאה.
ג. לפי האמור לעיל, דהסמ"ג והחינוך רואים האיסור כחלק מאיסור קריבה, אפשר להבין דאיסור יחוד הוא דבר האסור בפני עצמו מחמת הפריצות שבדבר, כמו חיבוק ונישוק ולאו דווקא מהשש שמא יבואו לביאה.
וכן נראה ממאי דמשוה הסמ"ג בדבריו לעיל חיבוק ונישוק עם יחוד באותה מצוה.
ואפשר להבין סברה זו משני מקומות ברש"י:
א. בקידושין דף פא. ד"ה "בעלה בעיר אין חוששיו לה משום יחוד" - מסביר רש"י מהי כוונת הגמ' באומרה דאין חוששין משום יחוד היכא דבעלה בעיר-" להלקות, דמסתפי מבעל השתא אתי".
משמע מדבריו - דלהלקות הוא דאין תוששין, אבל איסורא איכא.
וכן הבין תוס' בדעת רש"י, והקשה עליז, וכתב דעתו שלו: "ונראה לפרש אין חוששין כלל משום יחוד, ואפילו איסורא ליכא".
ונראה לבאר המחלוקת בין רש"י לתוס' - דרש"י הבין דהאיסור ביחוד הוא איסור עצמי, כמעין אביזריהו דעריות, וכפי שהובא לעיל, ואף בבעלה בעיר, כשאין תשש ביאה, דמסתפי מבעל השתא אתי, אסור. ואילו תוס' הבינו דהגדרת האיסור שלא יבוא לידי ביאה. ולכן ליתא איסור היכא דאין השש ביאה.
ב. שבת י"ג: "איבעיא להו, נידה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו? תא שמע "אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב" (יחזקאל יה) מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה היא בבגדו והיא בבגדה אסור, שמע מינה".
וברש"י שם ד"ה "מה אשת רעהו וכו'. דאסור לן יחוד מן התורה בקידושין (פ.) מאחיך בן אמך".
ובתוס' שם ד"ה "מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. והתם סברא הוא לאסור, לפי שיצרו תוקפו ומתגבר עליו ביותר. ורש"י פירש אפילו ביחוד נמי אסור מדאורייתא, ואין נראה דמשמע שרוצה לאסור יחוד בנדה".
ובסנהדרין לז. ד"ה "התורה", כתב התוס': "ויש תימה מאי שנא דיחוד דנדה שריא מסוגה בשושנים, והוא בבגדו והיא בבגדה אסורה מהיקש דאשת איש, איפוך אנא! וי"ל דמסתבר טפי לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה לפי שמתקרבין יחד ונהנין זה מזה". ונראה לבאר מחלוקתם, דרש"י הבין כדלעיל דהאיסור ביחוד הוא איסור עצמי, ואם מקישים אשה נדה לאשת רעהו, מה לי איסור יחוד מה לי איסור הוא בבגדו והיא בבגדה, דהכל יש לאסור מההיקש.
ותוס' הבין כדלעיל דהאיסור שמא יבוא לביאה, ומסתבר טפי להקיש לגבי הוא בבגדו והיא בבגדה לפי שיצרו תוקפו וכו', ולא לגבי יחוד דשרי לן מסוגה בשושנים. (ועיין סנהדרין לז. בהבנת הלימוד מסוגה בשושנים)
ואפשר להבין סיבת היתר יחוד באשתו נדה, מצד גזירה שאין הצבור יכול לעמוד בה (דווקא לפי תוס', דלרש"י יש היקש). ועיין תוס' הרא"ש שבת יג. בענין זה.
לפי הנאמר לעיל - ניתן להבין אחת מג' הבנות בסיבת התורה לאסור יחוד.
א. שמא יבואו לביאה: 1. במעשה זה של יחוד. 2.מתוך קרבה עכשוית יבואו לביאה לאחר זמן.
ב. משום מראית עין: 1. דווקא כשיש חשש לחשד הבריות. 2.תמיד, גם כשאין חשש בזה.
ג. איסור עצמי - משום דהוי מעשה מכוער בפני עצמו.
נפקא מינה בין ההבנות: יחוד זקן, סריס וכו', או יחוד פחות משעור הראוי לביאה. דלפי ההבנה הראשונה - אין במקרים אלה סיבה לאסור יחוד, דהא אין בהם חשש שיבואו אי פעם לביאה. לפי האפשרות השלישית - נשארת הסיבה לאסור, דהא אפשרות זו מנותקת מביאה, וגם לגבי זקן וסרים אפשר לומר דזהו מעשה מכוער להתיחד עם אשה.
ולפי האפשרות השניה - תלוי במקרה:
אם ניכר שאין כאן יחוד, (כגוו שרואים שהוא זקן ותש כחו), לכאורה לא יהיה מקום לבוא ולאסור משום מראית העין, באף מקרה, בין ברשות הרבים, ובין בחדרי חדרים. ואם לא ניכר שאין כאן יחוד - תלוי בהבנות לעיל במראית עין דאם פסקינן כל מקום שאסרו חכמים וכו' - תהיה סיבה לאסור תמיד, בין ברשות הרבים ובין בחדרי חדרים. ואם לא פסקינן דין זה, יתכן דהיכא שאין חשש שיראו ויחשדו לא תהיה סיבה לאסור יחוד, אבל ברה"ר, תהיה סיבה לאסור. ויש להעיר, דהנפקא מינה האחרונה היא אם נאמר דהכלל כל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין וכו', נאמר מחשש שמא יבוא לעשות מעשה אף ברשות הרבים, אם יעשהו בחדרי חדרים. וכן אם נבין בעקבות זאת, דהיכא שברשות הרבים אין חשש שמא יחשדו הבריות, אין מקום לומר כלל זה (כגון שניכר שתש כוחו לגבי יחוד) ואין מקום לאסור בחדרי חדרים. (ועיין בשער המלך הל' יו"ט - פרק ה' הלכה ד' ד"ה "ונלע"ד" באמצע דבריו, שהבין כר מדברי תוד"ה "והתניא" שבת סב.)
כל הדיון לעיל, (וגבי הנפקה מינות שיוצאת מן ההבנות של סיבת איסור יחוד), הוא דווקא אם נבין דהאיסור מדין תורה מוגדר כאחת משלושת האפשרויות שהובאו לעיל בהבנת טעם האיסור וממילא יוצאות אותם הנפקא מינות. והאיסור לא יחול במקרה מסוים, אם ההגדרה בהבנת האיסור לא כוללת מקרה זה.
אבל אם הדין לעיל הוא רק מצד טעמא דקרא, שלא מחייב הגדרה מעשית, לא חיבת להיות נפקא מינה. דיתכן למשל שהתורה אסרה משום אביזריהן דעריות (כאפשרות שלישית) אבל אסרה רק יחוד שראוי לבוא לידי ביאה.
ממילא - אפשר לומר דמחלוקת רש"י וחוסי, שהוסברה לעיל אם זה איסור בפני עצמו או איסור נגרר תוסבר אחרת.
דרש"י סובר, כיון שיחוד הוא איסור תורה, לא חשוב מדוע אסרו, תמיד יהיה אסור אף כשאין יכול להגיע לביאה, כגון בבעלה בעיר. ואפשר לומר זאת גם מכיון שאיסור תורה הוא איסור בעצמותו של דבר, אף כשבא מסיבה מסוימת. והאיסור על המעשה, נשאר תמיד, ולא משנה באיזה מצב נעשה המעשה.
ומאי דמשמע מן הגמ' בקידושין דחששו ביחוד איש עם שתי נשים פן יתפתו בנשים שהן קלות דעת, ויבואו לביאה (דף פ.), הוא רק מעין טעמא, אבל האיסור קיים אף כשאין חשש שיבואו לביאה. וכן כתב אבי העזרי פכ"ב מהלכות איסורי ביאה הי"ב בדעת רש"י. ואילו תוס', יתכן דסבר, שאף שיחוד הוא איסור תורה, תלוי הוא בחשש שמא יבואו לביאה, וממילא היכא דאין חשש - אין איסור.