אגרת אל הרב קוק[1] / שמואל אלכסנדרוב ז"ל

ב"ה בירח מרחשון ה'תרס"ז, באברויסק

לכבוד ידידי הרב הגאון האביר והחוקר נשגב וכו' מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א (הגאב"ד דק"ק יפו והמושבות תובב"א).

ספרו הנכבד ‘עקבי הצאן’ הגיע לידי עוד לפני ב' שבועות, ואחרתי מלהשיב עד הנה יען כי חכיתי על מכתבו שהבטיח לי לשלחו ביחד עם הספר, ואחרי אשר אני רואה כי עוד לא זכיתי לקבל תשובה הגונה על מכתבי החולף ע"ד ספרו ‘אדר היקר’ ולכן גמרתי להודיע לכתר"ג לעת עתה מעט מהרהורי ע"ד מחברתו המצוינה הזאת.

מראש הנני להביע את שמחתי על הצעד הגדול שהנני רואה בהתפתחות כתר"ג בהלך רוח ובסגנון ובידיעת מחלת עמנו, ואם כי הרפואה איננה בדוקה עוד כראוי, בכל זה ניצוץ תקוה נשקף לנו שאולי עוד נזכה לתחית המתים שנשאר בהם כח החיים טמון בעומק והנראה רק ליחידי הסגולה רופאי הנפש המצוינים שבעמנו אולי עוד יוציאו את הכח הזה אל הפועל באופן שנזכה לראות חיים עבריים באומתנו, מי יתן והיה!

בספרי המדות יסופר, מעשה בחסיד אחד שראה נבילה מרוחה מונחת על אם הדרך ואמר לתלמידיו, ראו כמה לבנים שיניה... החזיון הזה הנני רואה גם במאמרו ‘הדור’ כי בשעה שכתר"ג רואה את המון עמנו בנבלותו ובפחזותו עומד על אם הדרך ומורד באלוקיו, באותה שעה יוציא כ' יקר מזולל ומראה באצבעו "על רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה העולים ומתגברים, הכח המדיני והאידיאלי הפורץ ועולה, חלק גדול מהדור הצעיר אינו חש כל כבוד לכל מה שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הניוול שהחוק והמשפט עומדים עליו, בדעה ההמונית הרגילה, כי אם מפני שעלה עד המקום וכו', שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו וכו' פראי הוא אבל גם נעלה ונשא" (בדף ג' ובדף ד' בכ"מ ממאמרו זה הוא קושר כתרים לדורנו הנוכחי). על זה מצאתי נחוץ להעיר כי אם אמנם מידה טובה היא לדון את הכל לכף זכות, ומי יתן ועשה כן כל רבנינו וגאונינו, ואולם עליו גם לדעת כי מאד מאד כבד לטהר שרץ כזה ולהכניסו במקדש היהדות בלי עמל ומסירת נפש מצד גדולי הרוח של עם ישראל, ואשר לדאבון כל לבבינו עוד לא נראה העבודה הנחוצה הזאת עד היום הזה.

זכורני שבאחד ממאמרי כתבתי כדברים האלה:

"המתבונן בעין פקוחה על המצב הרוחני והמוסרי של בני עמנו בימינו אלה יבוא לידי החלטה מרה כי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום. מעבר מזה במחנה האבות החרדים, אשר אם אמנם עוד נאמנים הם ‘מעט’ לתורתם ולעמם, אך קפאון נורא שורר בכל מעשיהם לעמם ולארצם ולתורתם, וגם אוי לנו אם נאמר – מצבם המוסרי ירד עד הדיוטא התחתונה, וכמעט בכל פנות שנפנה נראה במחנה החרדים עצמות יבשות העושים מעשיהם בתור מצות אנשים מלומדה בלי כל רוח חיים, ולעומת זה במחנה הבנים הנאורים, אשר אמנם נראה במעשיהם נצני ‘אנרגיה’ ורוח חיים, אך נתרחקו מעמם וספרתם באופן מדונה מאד, והאם תקוה לנו מבנים ומאבות כאלה להבנות? ובכן עלינו לשמוע בקול נביאינו מלאכי השלום המשתדלים להשיב לב אבות, הנאמנים לעמם וספרתם, על בנים, ולב בנים, הער ומלא ליח חיים לכל דבר טוב ומועיל, על אבות, הקצוות מתאחדים ועמנו שב לתחיה" (‘המגיד’ לשנת תרנ"ט בגליון ל"ז – ל"ח במאמרי ‘הגיונות קצרים לירח האיתנים’).

והנה את הדברים האלה כתבתי עוד לפני איזה שנים בשעה שבמחנה הבנים עוד לא נשרש המאטעראליזום ההיסתורי במדה כ"כ מרובה כמו בימינו, ועפ"י הרוב היו נאמנים עוד לרוח לאומם אם שנתרחקו מדתם, וכן במחנה האבות החרדים לא היה הדת כ"כ טפל כמו בימינו, אבל מה נאמר עתה? לאחד את תמצית היהדות עם תמצית המאטעריאליזום ההיסתורי הוא דבר שאי אפשר בשום אופן כי הם שני הפכים, וכמעט כל באי תורת קרל מרקס לא ישובון עוד אל היהדות אף להצרופה והמזוקקה, התשובה להיהדות תוכל להיות רק באופן שנצליח להוציא מן היהדות מאור כ"כ חזק וגדול עד שיתבטל האור המתעה של המאטעריאליזים ההיסתורי בעצם ולא יזכר ולא יפקד עוד במחנה האנושות. במלות שונות, אם נמצא בתמצית היהדות סם הממית את המאטעריאליזם ההיסתורי כי אז באמת נוכל להתפאר נגד כל אנשי תבל באוצרנו הרוחני האלקי, אבל כל זמן שעוד לא מצאנו את התמצית הזאת בל יתהלל החגר כמפתח... אמנם כותב הטורים האלה הוא יגע כעת למצוא את הגרעין האלקי הזה, אך לע"ע תפלתי רק חזקה שלא יהיה יגיע כפי לריק ולא אלד רעיונות לבהלה.

כתר"ג כותב "יפחדו העמים המתהללים באלילים וכו', אבל למה יירא ישראל? זה העם שהמאור היותר עליון של המחשבה היותר טהורה ויותר רוממה הוא עוזו וחסנו, שהצדק היותר טהור והיותר זך הוא הודו והדרו וכו'", כפי הנראה שנעלם מכתר"ג את הכח העז של מנגדי היהדות וכי חמושים הם בכלי נשק כאלה שהצדק וכן האהבה הכללית אך משחק להם, אחרי כי יחפצו לעקור מן השורש כל מדה נכונה שמקורה ברגש האהבה והצדק הכללי, באמרם כי גם הצדק איננו כי אם יליד ההכרח של המאטעריאליזמוס שהיה נחוץ ונברא בההיסתוריא רק לשעתו, אבל בהעולם הסאציאלי העתידי אין צדק ואין אהבה כי אם עבודה משותפת לכל בני האדם בהמכונה הכללית, באופן שכל אחד ואחד נהנה רק מיגיע כפו וזאת כל תהלתו של העולם הסוציאלי, ובכן עוד לא סר הפחד – שכתר"ג תארו במאמרו היקר ‘הפחד’ – מגדולי הרוח של היהדות כי אמנם לאו מילתא זוטרתא היא...

כ' יודע אמנם כי "המחלה הנוראה של הדור אין מקומה העקרי לא בלב, לא ברגש, לא בתאוה והפקירות, לא בידים פועלות און ולא ברגלים אצות לרעה, אעפ"י שכל אלה חולים ונאכבים הם, אבל יסודה של המחלה הוא המוח", בצד ה' במאמרו ‘הדור’, אבל א"כ אתפלא איך עלה על דעתו כי מאמרי רגש כעין מאמרי כתר"ג יועילו להוציא את העקמומיות שבמוח. כל דברי כתר"ג הם אמנם דברים היוצאים מן הלב הנכנסים ללב אך לא אל המוח הכופר... לא אכחד כי רוב דברי כתר"ג הם באמת טל של תחיה אבל גם כטל משכים הולך... מבלי לנגוע בהמוח מאומה, ובכן המלאכה עוד גדולה לפנינו והאל הטוב יחלצנו מן המצר.

במאמריו היקרים ‘העונג והשמחה’, ‘הפחד’ ו‘המחשבות’ נמצאו הרבה דברים הראויים להשמע, וכבר הדפסתי רעיונות מעין זה במאמרי ‘אש דת ורוח לאומי’ ('המגיד' תרנ"א) ועוד בכמה מאמרים שבהם הראותי לדעת כי רוח הדור הצעיר מסוגל הוא רק לעבודה מאהבה ושלא על מנת לקבל פרס, וכי עלינו לפתח את הרוח הבוקע ועולה הזה ולהשתדל כי במקום כילה שם תהיה רעדה... (ברכות דף ל ע"ב), ואפס שעלי להעיר לכתר"ג עוד הפעם על דבריו במאמרו ‘המחשבות’ בזה"ל: "שמא לא ימצא האדם בפועל את היתרון המוסרי שלנו עכשיו, נאמר לו: כשתבקש בכללות האומה בודאי תמצא, ולא עוד שאין הדבר תלוי עפ"י הצדק שבפועל שישנם כמה דברים המונעים ומעכבים אותו להופיע בגלוי, כי אם עפ"י כשרון הצדק הגנוז בכח בכלל האומה, והכשרון הזה הוא כ"כ גדול ונשגב עד שהוא עולה למרום הצדק האלקי וחפץ דוקא בצדק עולמים" (בצד כ"ו מספרו), ואמנם כן הוא כי צדק עולמים הוא תמצית היהדות, וכל מיני הליבעראליזום השונים שמקורם אהבה ורגש מקורם ברוך בהיהדות העתיקה, באופן שבנקל לנו להיות נאמנים ליסודי היהדות, ויחד עם זה להיות גם ליבעראלי היותר קיצוני לפי הסגנון החדש, אבל בשום אופן אין לנו להיות נאמנים ליסודי תורת קרל מרקס ברוח היהדות, אחרי כי התורה הזאת רחוקה מכל רוח ורגש, ובכן לא די לנו במה שנמצא את היתרון המוסרי של היהדות כי אם לנו גם למצוא בהיהדות כח הדוחה את המאטעריאליזמוס ההיסתורי והעוקרו משרשו, ועד העת ההיא אין לנו עוד לשמוח... כי לעת עתה עוד הנצחון ממנו והלאה וזולת שניצוץ תקוה נשקף לנו כי בוא תבוא העת הזאת ולא תאחר.

במאמרו ‘דרישות ד'‘ ז"ל: "מניעת דרישת ד' והסרת החפץ מהמדע העיוני היותר מאיר ונשגב, נעשה בתחלה מעצלות; מנטיה לדברים רק גסים ומקלות דעת, אבל במשך הזמן, האומה מתרגלת עם חליה, ונעשה לה כטבע שני, שאף אם תתעורר התעוררות קלושה לשוב להאיר באור הדעת את ד' לא תוכל כ"כ על נקלה; ההרגל של המחשכים והמאסרים הצרים של הפתרונים הדמיוני(י)ם לכל הדברים הרמים שהעולם מושתת עליהם, עושה את האדם אסור בכבלי ברזל עד שאם ירצה לפתח את אסוריו ירגיש בעצמו שהוא נעזב ונחלש, וכאלו בור הסוהר וחשכתו הוא מעונו הטבעי וכו'" (בצד כ"ח). השקפה זאת היא אמיתית וכבר נודעה ונרגשת בין אנשים נבונים (גם ה'מורה נבוכים’ נגע בזה בספרו חלק ראשון פרק ל' פרק ל"ג בדברו על דבר חסרון דרישת המדע האלקי, והרחיב בזה בדברים ישרים הריב"ל בהקדמת ספרו ‘תעודה בישראל’). וראיתי להודיע לכתר"ג מעט מהרהורי לבי בזה והוא כי העצלות הזאת הביאה לידי בטלה, ואחרי שכנודע שבטלה מביאה לידי שעמום המוח וטירוף הדעת (כתובות סא), לכן נולדה מזה ספרות שלמה בתקופות ידועות בחיי עמנו שמקורה רק הבטלה והשעמום... באופן שהספרות הזאת היא חזיון טבעי בפרט ובמין האדם בכלל, וגזירה היא מלפני קורא הדורות להשפיע עלינו לזמן ידוע ספרות עצלנית כזאת. אדמה, כי כתר"ג יבין להגיגי וירגיש עד היכן הדברים מגיעים. וראיתי אך להוסיף מעט כי אמנם בין האנשים העצלים האלה נראה אנרגיה עצומה ללחום – ולפעמים גם במסירת נפש – עם הנבונים האינם הולכים בדרכיהם, ובהשקפה הראשונה הלא נדמה כי הוא היפך טבעם, כי היתכן באיש אחד בטלה ומלחמה? ואולם אם נוסיף להתבונן בזה נראה כי המלחמה הזאת היא חפץ טבעי להם כאשר כי האינסטינקט שלהם מרגיש כי הבטלה והשעמום – הוא יסוד קיומם בעולמם, ובכן אך מלחמת הקיום הנראה בכל הטבע נראה בזה, ולא מוזר הוא א"כ במה שהם יוצאים למלחמה בעבור העצלות והבטלה. והדברים עתיקים.

במאמרו הנעלה ‘דעת אלקים’ הוא חוקר אחרי החזיון המוזר בהשקפה הראשונה והוא במה "שהמחשבה היותר רוממה תתאים דוקא להמחשבה היותר ילדותית" והאריך בזה בדברים מחוכמים מחכמת הנפש וחכמת האלקות. וראיתי ציין על זה איזה דברים מקוטעים: יחס המחשבה הרוממה להמחשבה הילדותית הוא כמו יחס המחשבה של הכופר בכל למחשבת האדם הפראי שאין לו כל מושג מהרעיון האלילי ומכ"ש מהרעיון האלקי (כנודע, גם האליליות לא נולדה אצל האדם קודם עמדו במדרגת התפתחות ידועה, ועד היום הזה נמצאים שבטים פראיים שונים שאין להם כל מושג מהרעיון האלילי ומכ"ש מהרעיון האלקי), לשניהם אין אלהים, אלא של זה אין אלהים מחוסר דעת ולזה אין אלהים מרבוי דעת, כי גם אכול דבש הרבה לא טוב. ישנם הרבה דברים שרואה האדם בין דור הנוכחי וחכמתו מה שראה האדם הקדמוני בדמיונו... נודע גם כי הקומוניזמוס משאת נפשם של הסאציאליסטים החדשים היה גם אצל האדם הקדמוני, וגם אצל הרבה עמים פראיים בימינו אלה. גם האהבה הכללית של התקופה האחרונה היא ילידת האהבת=עצמו של התקופה הראשונה, והוא כי האהבה העצמית מתפתחת והולכת עד כי נעשית לאהבה כללית, באופן שהאלטרואיזום מקורו הוא העגאיזום וכבר מוזכר הוא בפי האינדואליסטים וניטשע בראשם כי על האדם העליון להיות במדרגת אדם הראשון קודם אכלו מעץ הדעת דהיינו מעבר השני של טוב ורע...

האנארכיסטים הקצונים אומרים כי על האדם ללכת ערום כיום הולדו בלי בושה וכלימה... (הוא מעין אגדת המקובלים ובעלי האגדה כי האדם בתקופה האחרונה אחרי תיקון חטא עץ הדעת יהיה במדרגת אדם הראשון קודם החטא, והדברים עתיקים). הדיקאדענט האשכנזי הויפטמאן בחזיונו 'הפעמון הנטבע’ (העתקתו לא נמצא בשפתינו) שם בפי גבורו היינריך דברים כאלה: אבל שאלתכם מדוע אין לי כל חובה בעולמי, אשיבכם, כי גם האדם הקדמוני לא ידע מטוב ורע ומכל חובה בעולם, ולא היה לו כל חובות מוסריות להחברה ולביתו, כי כל החובות האלו קבלו עליהם האנשים בעצמם והטוב והרע הם גבולים של המוסריות הנוצריות והאדם בכבודו ובעצמו.

[...][2]

בצד מ"א ממאמרו ‘דעת אלקים’ הוא אומר עכשיו הגיע הזמן שיראה ישראל את עוזו והדרו בין בשלילה – לעקור את האשרה של שלילת האידיאליות והחופש האלקי, משורש שרשה, בין בחיוב – לרומם את האידיאליות, את האהבה לדרכי ד' הנטועה בנפשו הלאומיית פנימה, והיא הולכת ועולה פורחת ומתגדלת, לרגלי כל מה שמתגבר מקור ישראל, העם האחד שהאידיאה שלו הו*א להחיות בקרבו את היסוד המוסרי, לא רק בצדו המעשי לבדו, כ"ע גם בצדו האידיאלי שהוא מטרה בפני עצמו בתור התכנית העליונה של החיים, והצד האידיאלי לא יושלם לעולם בעז גבורתו, עד שרק הוא יהיה הכח המניע את הגלגל הקולטורי לכל צרכיו המרובים, כ"א כשיהיה נובע ממקורו העמיתי מאותו המקור שכל הטוב של המציאות נובע ממנו הטוב האידיאלי האלקי וכו' וכו'. על זה אני אומר כי לא ‘עכשיו’ הגיע הזמן כי אם בשכבר הימים, ולוא עשו כן שומרי היהדות כי אז לא באנו עד משבר נפש האומה של עכשיו, ואם לא הרבה ישראל את עוזו ואת הדרו עד הנה כי אז כבד מאד הדבר להראותו עכשיו בשעה ששתות המוסר נהרסו עד היסוד... וצדק עולמים מה יכול לפעול על דור צעיר שכולו חומריות מדעית והאומר כי המוסר אף היותר זך ונקי הוא רק פרי העבדות של האדם בתקופות ידועות, ובהעולם הסאציאלי חסד ומוסר מאן דכר שמיה?

(דרך אגב ראיתי להעיר את אוזן כתר"ג כי גם להשיטה הקיצונית הזאת יש סמך בדברי המקובלים האומרים כי רק העולם הזה מתנהג במדת החסד ולכן עד ביאת משיחנו הלכה כבית הלל שמדתם מדת החסד אבל לעתיד לבוא יתנהג העולם במדת הדין ותורה חדשה תצא שבה תהיה ההלכה כבית שמאי המעמיד את דבריו על מדת הדין, והוא מעין התקופה היותר קדמוניה שבה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין... והנה גם פה ילדות וזקנה נשקו, הדור האחרון עם הדור הראשון נפגשו, וקצרתי בזה). בכלל המלאכה לא קלה היא כ"כ כאשר ידמה כ' כי דבר זה יתמלא "על ידי פתיחת מעין האגדה בהרחבה גדולה, ודוקא ע"י ת"ח גדולים וקדושים שקנו את התורה היראה והדבקות האלקית בלח עצמותם ובדם התמצית של לבבם, ודוקא הם ראוים הם להורות ולהודיע שאין הלמוד של מה ששייך למחשבה ורגש דבר ארעי וטפל, כי אם עיקר יסוד החיים, עיקר מעין הישועה. השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים מחויבות הן להפתר עכשיו בהדרגות שונות לכלל העם ולהוריד דברים נשאים ונשגבים עד עמד הרגילה ההמונית. צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה ותתברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי להשיב נפשות צמאות וכו'" (לשונו במאמרו ‘עבודת אלקים’ צד נ"ד). כמה תמימים הם הדברים האלה! לפי דעתי מרבית הגדולים והקדושים שעליהם ישליך כתר"ג את יהבו עוד רחוקים הם כרחוק מזרח ממערב מאותן ההרגשות העדינות האלקיות שכתר"ג מלא מהן על כל גדותיו... כי האמת נתנה להאמר כי מחברתו החדשה ‘עקבי הצאן’ היא פנינה יקרה בספרותנו כי הנני רואה בה תמצית היהדות של הכוזרי והרך והרגש של המקובלים ובעלי חב"ד, וכ"ז נכתב בסגנון פופולארי שאין למעלה ממנו, אבל כבר אמרתי במכתבי הקודם כי מרבית הגדולים האלה לא לבד שלא יודיעו ברבים פתרון בסגנון קל להשאלות הרוחניות הגדולות כי אם עוד יצאו למלחמה על פותרים כאלה... ואם אולי כוונת כתר"ג ליסד ישיבות שונות שבהן נקבע למוד המוסר מעין הקבוצים של ר' ישראל סאלאנטר ז"ל ובזה באמת ימצא לו עוזרים רבים בהר קדשנו, אבל א"כ ההר געש וילד עכבר...! כי הלא כבר נראה פעולת הקבוצים האלה במדינתנו, כי לא למוסרו של ה'מסילת ישרים’ שואף הדור החדש שכתר"ג תארו באופן אמנותי במאמרו ‘הדור’, ובכן לא מקדושים כאלה יושע יהודה. ובהנוגע לכתר"ג, עלי עוד הפעם לשנות כי על כ' עוד להתפתח הרבה עדי יגש אל המלאכה הזאת, ולע"ע הנני רואה בדבריו רק פראזות יפות, שאמנם הנני מחבקן ומנשקן מפני גודל הזך והזוהר והרגש האלקי הטמון בהם, אבל אין בכחן להחזיר את הדור החדש לתחיה... ביחוד מה שגלה חפצו כמה פעמים במאמריו הנשגבים ‘דעת אלקים’ ו'עבודת אלקים’ כי על ידי הלמוד המוסרי ישובו בני הדור החדש למצות מעשיות הוא דבר הרחוק מאד, וכמעט אי אפשר הוא לפי הלך רוחם הם וגם לפי הלך הרוח של היהדות העליונה המחבקת זרועות עולם ואשר במרום תמריא, מבלי כל אחיזה במעשים גשמיים... די לנו אם רק נחזירם לעקרי היהדות אף אם לא לענפיה ולמה לנו לחשוב ולאבד זמן ע"ד התשובה לענפי היהדות ועי"ז נתרחק ביותר מהעיקר והשורש. ישים נא כתר"ג את הדברים האלה אל לבו למען ידע איך להשתמש בזמנו ובכשרונותיו הנעלים ובהרגשותיו העדיות לדבר שאולי באמת תצא מזה תשועת ישראל הרוחנית כי כפי שאמרתי כמה פעמים, באמת טמון בכתר"ג גרעין אלקי שלא כל אדם זוכה לזה ועליו לפתח את הגרעין הזה למען עמנו אשר נאהב סלה.

במאמרו ‘דעת אלקים’ (בצד מ"ה) כותב כ' בזה"ל: "הדמיון הכוזב שאפשר לקבל תמציתה של תורה בתור רגש דת שאין לו יחס לעצם סגולתה של האומה בחייה היותר שלמים, החברותיים והמדיניים, גרם ליקוי גדול לחלק רשום מאד של המין האנושי שיוכל רק אז להתרפאות ממנו, כשיפלוט את מה שבלע מרגשי הדת המופשטים שקרעם בחזקת היד מעץ החיים הכללי של תורת ישראל המשולב דוקא עם נשמתו הלאומית, וממילא יכול אח"כ לשוב לקבלם בצירוף כל האורה המקורית שהיא מוכרחת להיות נשאבת דוקא מטבע האומה המתגלה באור תורתה וכו'", ובדף מ"ו ז"ל: "מהקליפה העבה הזאת יונקות הן הדתות המתפרנסות ע"י הלח שבשפל מצבה של תורת אמת", ובדף נ"ח במאמרו ‘עבודת אלקים’ ז"ל: "המושג הכללי שנלקח אצל העמים כולם לפי אותו הנוגה שזרח עליהם באור כהה מאורו של ישראל, לא היה אפשר להנשא מהמושג שהוא בעצמות יסודו מושג אלילי והוא מתדמה רק בצד החיצוני של השפעת התורה וכנסת ישראל דהיינו שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידיאליים בעצמותה של העבודה עצמה, זאת היא העבודה שמקורה הוא הפלצות והזעזוע – לא יראת הכבוד וההוד המגדל את הנפש וכו' וכו'". מוכרחני להעיר לכ' כי בפנה הזאת נכנס בעולם שאינו שלו לגמרי, וכמעט שאתפלא על כתר"ג שלא נעלם ממנו כי "כל בן תורה צריך להיות איש יודע את המצב הללי של החכמות בעולם ואת פעולתם על החיים, למען יכיר את הצביון והסגנון הכללי של הרוח בדורו, וכו', צריך שלא יהיה זר לאדם גם כל רגשות החיים ההוים בעולם ונהוג בדור" (במאמרו ‘דרישת ד'‘) ופה כמעט שנעלם מכתר"ג שנמצאת חכמת הטעהאלאגיע בעולם ואשר ספרים לאלפים נכתבו אודותה מגדולי חכמי אומות העולם ואשר לא יבושו כי ידברו אודותם בשערים המצוינים בהלכה, כי לו קרא כתר"ג לכהפ"ח איזה ספרים מהם בחכמת הטעהאלאגיע כי אז לא היה מהיר להוציא משפטים והשקפות מעין ההשקפות הנזכרות.

[...][3]

אמת נכון הדבר כי אם בחפצנו להציב קו מבדיל בפנה הזאת כי אז עלינו להעמידו באופן כזה: רוח ישראל הוא המקור להרעיון האלקי, ורוח שארי הדתות נובע מהענפים של המקור, באופן שגם בהענפים נמצא הרוח הכללי הנראה ומתגלה לפעמים לגדולי חסידי אומות העולם. ואמנם בפנה הזאת ישראל בכלל הוא ממלכת כהנים, כי הנראה בדרך מקרה ליחידי סגולה בכל אומה ולשון זה נראה לבני האומה העברית בכלל באשר כי הם המקורים להענפים; אבל להחליט כי לבני שארי הדתות אין כל חלק ונחלה בהאידעאליזום הנשגב זו היא שגגה שיצאה מלפני השליט. בכלל, אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר, והוא, כי בפנה הזאת, רצוני לאמר בחקרי הדת והמוסר, אשמנו מכל עם, כי תחת אשר אצל כל עם נאור כבר נמצאו בתי ספר גדולים אשר בהם יושבים פרופיסורים וחכמים גדולים ודורשים בחקרי הדת והמוסר, הנה אצלנו בהעם שהוא כולו ממלכת כהנים אין זכר לזה... אמנם הרבה נסבות שונות בזה אבל עכ"פ המציאות כן היא, ואוי לאותה כלימה!

עוד הרבה היה ראוי לי לכתוב ע"ד מחברתו ‘עקבי הצאן’ מפני חין ערכה ורוממות הרגשותיה, אך זה אעשה כשאקבל מכתר"ג דברים ברורים בנוגע למכתבי ע"ד ספרו ‘אדר היקר’ וספרו ‘עקבי בצאן’ כי אז בדעתי לברר הרבה מהשקפותי הנוגעות לספריו בארוכה. בכלל הרבה השקפות יפות בספריו שבכל ‘לבי’ הייתי מסכים עליהם באשר כי כן נוח לי אבל רחוקות הן לדאבון לבבי מן האמת... במלה, אחת, עלינו לכונן בית ספר גבוה בירושלים ללמודי היהדות והמוסר האלקי, ויחד עם המלחמה שנלחם עם הכפירה בכל עלינו גם לטהר את היהדות העליונה מן החוחים והקוצים הסובבים אותה ואז אור חדש על ישראל יאיר, וגם כל הגויים ינהרו לאורו... וכו' וכו'.

ידידו המוקירו ומכבדו כרום ערכו.

שמואל אלכסנדראוו.



[1] הערת העורך: אחת הבעיות העיקריות בלמוד אגרות הראי"ה, היא חסרון האגרות שעליהן הרב קוק עונה, ואליהן הוא מתייחב. לפנינו אגרת שנכתבה אל הרב קוק ע"י אחד ממכותביו החשובים, הרב שמואל אלכסנדרונוב, שהיה תלמיד ישיבת וולוז'ין, ואף שקד על לימודיו הכלליים. היה חבר תנועת המזרחי מראשית הווסדה, ובכתביו הדגיש כי "אש הדת העברי ולאומיותו שתים שהן אחת". בין ספריו "טל תחיה" שהוא פירוש למסכת אבות ו"רסיסי טל" ביאור לאגדות חז"ל והעלאת רעיונות יסוד של היהדות מתוכן. (עיין: הקדמה לאגרות ראי"ה עמ' ט' סעיף ו') אגרת זו היא ביקורת על ספר עקבי הצאן. תשובת הרב המצויה באגרת מ"ד תתבהר מאוד ע"י ההבנה לאילו נקודות הוא מתייחס, ותבהיר את חשיבות מציאת המקורות שאליהם הרב התיחס.

האגרת מובאת, מפאת אורכה, בהשמטת קטעים שאינם מוסיפים להבנת הענין.

[2] להלן החלק המושמט:

אציין פה דבר מגוחך ע"ד מה שכתב הסימבוליסט הצרפתי סאר מאראדק פעלאדאן כי עיקר המטרה המוסריו(י)ת הוא כי על האדם המתקדם והולך להשחית אברי ההולדה ולהשתדל להיות אנדרוגיג(נ)וס שזהו קץ ההשתלמות להיות זכר ונקבה כאחד (ראה מ"ש עד"ז הח' מקס נרדוי בספרו הנודע ‘(מילה רוסית)’ והח' נ' מיכאלאווסקי בחלק שני מספריו בבקרתו על ספרו של נרדוי ובדברי ע"ד הדעקאנטיסטים והסימבוליסטים). ובכן גם בזה נראה מעין שאיפה להיות כאדם הראשון קודם החטא שלפי דעת חכמינו באגדותיהם היה אנדרוגינוס... במילה אחת בקצרה, אצל המחשבה הילדותית נאמר כי ממקום ענותנותה שם הננו מוצאים גם את גדולתה, ובנוגע להרעיון המבוכר נאמר כי ממקום גדולתו שם הננו מוצאים גם את ענותנותו... ודי לחכימא ברמיזא, ואולם הכל הולך אל מקום אחד... יש לי עוד מה לציין עד"ז, אך גם מה שכתבתי בזה הוא מקוטע ועוד חזון למועד.

כ' כותב: "תשועת אלקים איננה קרובה כי אם לפי אותה הרוממות המוסריו(י)ת שתטביע הקריאה בשמו באומה באנושי(ו)ת ובמציאות..." (צד ל"ז במאמרו ‘דעת אלקים’) זה יזכירני מאמר חז"ל במסכת שבת (דף קיט) בזה"ל: "אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף, אמר לו תבלין אחד יש לנו שבת שמו, שאנו מטילים לתוכו וריחו נודף. אמר ליה תן לנו הימנו, אמר לו, כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת איננו מועיל לו..." מזה נראה השקפת ריב"ח הבהירה כי האמונה חקוקה בלב המאמין על דבר רוממות יום השבת וחין ערכו פועלת גם על המציאות עד שבאמת ידמה המאמין ויחוש כי אמנם כן הוא שתבשיל של שבת ריחו נודף...וזהו מפעולת כח המדמה על העצבים, באופן שהמציאות נראית ומורגשת באותו הדמות שנראה להדמיון. וכמדומני שראיתי בספר ‘מלאכת מחשבת’ להגאון החוקר ר' משה חפץ בפרשה נשא ע"ד המים המאררים כי זה הוא מפעולת כח הדמיון, באשר שהיא חושבת כי המים האלה באמת מאררים הם ולכן עי"ז בטנה צבה וירכה נופלת, ולולא כח המדמה כי אז אין במים האלה שום שינוי, יעויין שם.

וראיתי להעתיק לכתר"ג מה שראיתי בספר ‘ליקוטי מהר"נ’ (להקדוש מהר"ן מבראסלו בסימן קפ"ו) בזה"ל: "מה שמספרים מופתים מהצדיקים הוא מחמת שאנשיהם הם אנשים כשרים ומאמינים בהצדיקים, כי ע"י אמונה שהם מאמינים בדברי הצדיק עי"ז נתגלים מופתים... כי באמת הצדיק בוודאי מלא מופתים, וכשהוא מאמין בהצדיק ונותן עיניו ולבו על דברי הצדיק, על כל דיבור ודיבור, כי מאמין שכל דבריו אמת וצדק ובכוונה מכוונת, אזי אח"כ כשבא לביתו כל מה שיארע אותו הוא מסתכל היטב על כל דבר שיארע לו, ומבין למפרע בדברי הצדיק שדבר עמו בהיותו אצלו שזה היתה כוונת הצדיק שרמז לו בתוך דברים שדבר עמו, וכן כל דבר ודבר שיזדמן לו הוא מוצא הכל בדברי הצדיק למפרע ורמז לו שיהיה כן... נמצא שנעשה ונתגלה המופתים עי"ז... וכן מצינו אצל הנביאים שבשעה שאמר הנביא הנבואה היתה ברמז ולא היו מבינים נבואתו בפירוש על מה מרמז, ואח"כ כשנתקיים דברי הנביא היו יודעים למפרע שנתקיים דברי הנביא שהתנבא ורמז ע"ז מקודם והבינו דברי הנביא למפרע שהתכוין על זה, וכמו שמצינו בדניאל שמרמז על סוף קץ הגאולה ועתה הדברים סתומים כמו שכתוב שם, סתום הדברים וחתום, כי אין אדם יודע עתה איך מרומז שם זמן הגאולה, אבל לעתיד אי"ה, כשיקוים הדברים ויגיע קץ האמת ויבוא משיחנו אז יידעו למפרע איך שמרומז בדבריו זמן הקץ, וכן מצינו בכמה נביאים" עכ"ל, מזה נראה כי חלק גדול מהמופתים האלה הוא לכח המדמה שלרגליו אין מראים לו לאדם כי אם מהרהורי לבו. בכלל נחוצה זהירות יתירה במחשבות כאלו כי הוא מהדברים שצדיקים מתעדנים בהם ורשעים נדונים בהם... המאמין יחיש את תשועת ד' ומופתיו על ידי נביאיו, והבלתי מאמין לא יחיש מאומה, ואשרי המאמין והחש.

[3]להלן החלק המושמט:

זכורני שבמחברתו הקטנה להצעירים הוא מזכיר לשבח את החכם הגדול וולאדימור סאלאוויאוו, אך כפי הנראה שאך שמעו שמע אבל לא קרא את ספריו הנעלים במקצוע הטעהאלאגיע ובמקצוע הפילוסופיא כי לוא קרא את ספרי הפילוסוף הזה כי אז בטח היה נוכח לדעת כי גם מגדולי הרוח של הנוצרים לא זר המושג של עבודה מאהבה ויראת הרוממות במובנה היותר טהור ונעלה, וכי חכמים כסאלאוויאוו קרובים בקרבת רוח לרוח היהדות, וכל משאת נפשו צדק עולמים אידעאליזום בכל פנות החיים הוא גם משאת נפשם של גדולי חכמי הטעהאלאגיע באירופיא, על כ' לדעת כי בשעה שנצא למלחמה על הכפירה בכל, כי אז עלינו לקבל סיוע מגדולי חכמי אומות העולם כי בדבריהם נמצא הרבה מן המוכן ואפס שעלינו למרקם לפי רוחנו אנו.