לפני עור לא תתן מכשול / משה רבינוביץ' ואבי בודיק

"לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מא-לוקיך אני ה'" (ויקרא י"ט, י"ד)

דין לפ"ע הוא מורכב מאד ובעל השלכות רבות הלכה למעשה שכל אחד מאתנו נתקל בהן בחיי היום יום. המגמה במאמר זה היא להציג את עיקרי שיטות הראשונים והאחרונים לגבי הגדרת האיסור, אופיו והכלול בו.

הגמרא בע"ז ו.

"איבעיא להו (האיסור למסור לגוי בהמה ג' ימים לפני אידיהם, הוא) משום הרווחא או דילמא משום "לפני עור לא תתן מכשול". למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה... אי אמרת משום לפני עור לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה וכי אית ליה לא עבר... והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל "ולפ"ע לא תתן מכשול" והא הכא דכי לא יהבינן לא שקלי איהו וקעבר משום לפ"ע... הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא..."

לפני שנדון בסוגיה עצמה הרי שיש לדון בשלוש שאלות יסוד בדין לפני עור:

א. מתי עובר על אסור "לפני עור לא תתן מכשול", בעצם נתינת המכשול, או בזה שמישהו נכשל אבל כל זמן שלא נכשל איש בדבר אע"פ שהוא שם את המכשול עדיין לא עבר על הלאו.

ב. מה כלול באיסור של לפני עור.

ג. את מי נאסר להכשיל.

לגבי הבעיה הראשונה הרי שנחלקו בכך כבר הראשונים[1]. מלשון הרמב"ם בספר המצוות (לאוין רצ"ט) "...הזהיר מהכשיל קצתנו... ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו..." וכן מלשון החינוך (מצווה רל"ב): "שלא להכשיל בני ישראל..." משמע שהאיסור הוא על הכשלון בפועל ולא בעצם נתינת המכשול (וכן דעת הרס"ג ל"ת נ"ה). אך מהבה"ג שכתב: "לא תתן מכשול" (קי"ב שבמלקות) משמע שהאסור הוא על עצם נתינת המכשול אף על פי שלא נכשל בו אדם. (וכן דעת הר"ש בן גבירול, ואחרים), ונראה שהבה"ג הבין שהתורה אסרה על האדם לעשות מעשה רע, וברגע שהאדם שם את המכשול הוא כבר ביצע את הפעולה אותה אסרה התורה. ולמעשה פשטות הכתוב משמע כדבריו: "לפני עור לא תתן מכשול". הרמב"ם ושאר הראשונים שחולקים סוברים שכל זמן שהשני לא נכשל בעקבות מעשה שלך, הרי שהמעשה שלך הוא חסר כל משמעות ולא יתכן שהתורה תחייב אותך על כך.

למעשה מסתתרת מאחרי זה תפיסה שונה לחלוטין של דין לפני עור. הבה"ג וההולכים בשיטתו הבינו שכל המצוה היא בשביל לחנך את האדם שלא יעשה דברים מסוימים ולכן לא איכפת לי אם בסופו של דבר הלז נכשל בגללו אם לאו, אלא החשוב הוא האם אתה ביצעת את המעשה. ואילו הרמב"ם והחינוך (וכן הרס"ג) הבינו שמטרת הציווי של לפני עור היא למנוע פגיעה מהזולת ולכן כל זמן שהמעשה שלך לא פגע בזולת הוא חסר כל משמעות.

ישנן מספר הוכחות לכל כיוון, אך נביא הוכחה אחת לכל אחד מהצדדים שהיא כנראה היוותה את מקור אותה שיטה.

הירושלמי (בפרק ארבע מיתות ה"י) אומר שהמעביר מזרעו למולך אינו מתחייב מיתה אלא אם כן מסר והעביר, אבל מסר ולא העביר או העביר ולא מסר פטור. מ"מ גם במסר ולא העביר עובר בלאו: "דמזרעך לא תתן להעביר למולך". (ויש מי שסובר שאף לוקה על כך). אם כן רואים שבמקום שכתוב "לא תתן" בעצם הנתינה עוברים על הלאו וא"כ ה"ה גם בלפ"ע לא תתן מכשול בעצם הנתינה עוברים על הלאו. וזוהי הוכחת הבה"ג וסיעתו והם לשיטתם שמנו לאו: "דמזרעך לא תתן להעביר למולך" במנין הלאוין וזה כירושלמי[2]. הרמב"ם וסיעתו דחו את הירושלמי מטעם אחר וכן לא מנו את הלאו הזה בפני עצמו, בכל אופן נראה שזה המקור העיקרי לשיטת הבה"ג.

לעומת זאת שיטת הרמב"ן מוכחת מהגמרא בב"ק (טו:): "...רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל: "לא תשים שמים בביתך" (דברים כ"ב)". ואם לאו דלפ"ע זה אזהרה למי שנותן מכשול אע"פ שלא הכשיל למה לי קרא דלא תשים דמים בביתך? אלא מוכח כרמב"ם שלפ"ע זה אזהרה למכשיל.

בנוגע לבעיה השנייה, מה נכלל באיסור לפני עור, הרי שהרמב"ם בסה"מ (לאוין רצ"ט) כותב:

"שהזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שישאלך אדם עצה בדבר והוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו אבל תיישרהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר והוא אמרו ולפ"ע לא תתן מכשול... ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסובב אותה... ופשטיה דקרא הוא במה שזכרנו בתחלה".

וכן בחינוך (מצוה רל"ב):

"שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה... וזה הלאו כולל כמו"כ מי שיעזור עובר עבירה...".

היוצא מדבריהם הוא שבכלל לפ"ע כלול נתינת עצה רעה ואסור הכשלת הזולת בדבר עבירה. ולכאורה קשה למה לא כללו בזה גם הכשלה רגילה של אדם דהיינו שימת אבן לפניו כדי שיכשל ויפול וכדומה?

הרב ירוחם פערלא (סהמ"צ לרס"ג לאוין נ"ה)[3] כותב שאסור שימת אבן או כל תקלה אחרת לפני אדם נלמד מהפסוק: "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כ"ב, ח'). וכמו שכתב הרמב"ם בסה"מ (עשין קפ"ד): "הוא שצוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו..."[4] ומכאן שלפ"ע בא להזהיר על דבר אחר.

לגבי הבעיה השלישית את מי נאסר להכשיל, ה רי שמפשטות הסוגיה בע"ז (ו:) משמע שיש איסור להכשיל לא רק את ישראל, אלא גם את בני נח. אלא שבחינוך במצוה רל"ב כתוב: "...ובכלל לפני עור כלול גם האסור להכשיל בני ישראל בעצה רעה..." ומשמע מדבריו שהאיסור הוא רק להכשיל את בני ישראל ולא את בני נח, וכבר תמה עליו המנחת חינוך שם ונשאר בצ"ע. ומה שכתב הרמב"ם בהל' רוצח (פי"ב הל' ט"ו) שאסור להשיא לגוי עצה טובה אין זה אומר שמותר להשיאו עצה רעה ואדרבה הרמב"ם שם בהל' י"ד לא חילק בין בן נח לישראל (עי"ש).

המנחת יצחק[5] (על החינוך) אומר שודאי לפי החינוך אין לאו על אמירת עצה רעה לבן נח אפילו אם נאמר שיש איסור דאורייתא, משום שזה לא יותר גרוע מגזל עכו"ם ממש שלפי רוב הראשונים זה רק איסור דרבנן. ואפילו לדעת הרמב"ם שיש בזה איסור דאורייתא בכל אופן נראה שלאו אין. (עיין רמב"ם פ"א מהל' גזילה ואבירה, ובהל' שכירות פרק י"א הל' א'). וטוען המנחת יצחק שאדרבה גם מהרמב"ם עצמו משמע שלאו של לפ"ע הוא רק על ישראל שהרי כתב בסה"מ: "שצונו מהכשיל קצתנו את קצתנו" ולפ"ז קשה על המנ"ח. א"כ עד עתה ראינו שישנן שתי דעות:

א. גם בן נח כלול בלאו דלפ"ע.

ב. בן נח אינו בלאו אבל יש איסור דאורייתא להכשילו.

דעה שלישית מובאת בשו"ת פני יהושע (סימן ג') והיא שכל האיסור להושיט אבר מן החי לבן נח זה רק מדרבנן. (ועי"ש שהביא הוכחות לדבריו).

הגדרת חד עברא, תרי עברי

בסוגיא בע"ז (ו.-:) ראינו שהגמרא חילקה בין תרי עברי דנהרא (שאז עובר בלפ"ע) לחד עברא דנהרא[6]. והחלוק הוא פשוט שבתרי עברי דנהרא אתה ממציא לו את המכשול, משא"כ בחד עברא ששם המכשול כבר קיים לגביו. ולמעשה הדברים כבר מפורשים במאירי בע"ז (שם): "אם הוא רשאי ליקח מאותו דבר בזולתינו מותר לנו למכור לו שהרי אין המכשול בא בשלנו". אלא שמתעוררת בעיה, מה נכלל בתוך הגדר של תרי עברי דנהרא ומה נחשב כחד עברא. וכאן יש מגוון של אפשרויות שחלקן הועלו בראשונים וחלקן באחרונים.

מהמאירי (שם) בתחילת דבריו – "מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו אע"פ שהוא לוקחו לאכילה הואיל והוא מוצא לקנות בזולתנו..." משמע משפטות דברין שבמקרה והשני יכול להגיע לדבר האסור (למרות שלא לאותו חפץ גופא) בלא עזרתנו מותר למכור לו ואין פה לפ"ע. ובכוון זה (וביתר קיצוניות) הולך רש"י בע"ז (שם, ד"ה "דקיימא בתרי עברי דנהרא"): "עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד זה דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל", משמע מדבריו שרק במקרה והשני אינו יכול להגיע בשום אופן אל האיסור ללא עזרתנו, הרי שזה מוגדר כתרי עברי דנהרא אבל רמה הפחותה מזו מוגדרת כבר כחד עברא.

מהמאירי (שם) בסוף דבריו משמע גדר שונה: "וכן מכל מקום אם אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה". המאירי מרחיב את הגדר של תרי עברי דנהרא גם למקרה שיש טורח בהשגת הדבר בלא עזרתנו. והסברה הפשוטה נוטה לשיטתו (ולא לשיטת רש"י), שהרי קשה להניח שישנם מקרים רבים שאדם לא יהיה מסוגל בשום אופן להשיג את הדבר המסוים. והפשטות בגמ' שמדובר במקרה שהנהר מהווה מכשול רציני שכדי לעברו יצטרך להשקיע מאמץ מיוחד. (ולא שאין לו שום אפשרות לעבור את הנהר).

הכתב סופר (יו"ד סי' פ"ג) נוטה ג"כ לשיטת המאירי שבמקום טורח זה כתרי עברי דנהרא, אלא שהוא מרחיק לכת הרבה יותר מהמאירי. ומשמע מדבריו שגם בטורח מועט כגון שצריך לקנות מאחר הנמצא באותו מקום יש לפ"ע, ורק במקרה שיש לו בעצמו אין לפ"ע: "ונ"ל דוקא כשאית ליה ואין לו לקנות איכא לפ"ע". אלא שדבריו תמוהים[7] ובודאי שלא משמע כך מפשטות הסוגיה, בכל אופן לפי דבריו החילוק בין תרי עברי וחד עברא מצטמצם ביותר.

המשנה למלך בהלכות מלוה ולוה[8] (פ"ד ה"ב, ומובא גם במנחת חינוך, רל"ב), טוען שבחד עברא דנהרא לא עובר על לפ"ע רק כאשר השני יכול לקחת את האסור בעצמו או שגוי יכול לתת לו אותו אבל אם האחר שיכול לתת לו את האיסור הוא ישראל, הרי שאסור לתת ואם נתת אתה עובר על לפ"ע[9]. ראיה לדבריו הוא מביא מתוס' בחגיגה י"ג. (ד"ה אין), הגמרא שם אומרת שאין מוסרים דברי תורה לעכו"ם. ושואלים תוס': "תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה כדאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ט.)... והמלמדו עובר אלפני עור" וא"כ מטעם לפ"ע יהיה אסור למסור להם דברי תורה? ומתרצים תוס': "וי"ל דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו..." ומזה שתוס' לא תירצו שמדובר במקרה שיש ישראל אחר שרוצה ללמדו, משמע שדוקא בגלל שהאחר הוא גוי אתה עובר בלפ"ע. אלא שאין ראיה זו אינה מוכרחת, ויתכן שמכיון שדברו התוס' בגוי שלומד אמרו לפום ריהטא שיש גוי אחר שילמדו ולא ישראל. אך עצם דברי המל"מ צריכים עיון ולכאורה קשה מה ההבדל אם יכול להשיג את האיסור ע"י ישראל אחר או ע"י גוי? אלא שכאן יתכן לעלות שני הסברים אפשריים:

1. במקרה והשני שיכול לתת את האיסור הוא ישראל הרי שיתכן שמכיון שזה מעשה עבירה הלז יתחרט ולא יסייע לחברו לעשות דבר עבירה וא"כ זה אינו מוגדר כלל כחד עברא דנהרא, אלא זהו ספק ויתכן שרק בודאי חד עברא אין לפ"ע. משא"כ כשהשני גוי שאז אין חשש שיתחרט.

2. יתכן שאע"פ שברור לנו שהישראל השני יסייע לאותו עובר עבירה, לנו יהיה אסור. שהרי אם כל אחד ואחד יעשה את המעשה בפני עצמו כשהשני לא נמצא הרי שאם מדובר בישראל כל אחד יעבור על לפ"ע. וא"כ גם כשנמצאים פה שני ישראלים הרי ברור שהמעשה הוא מעשה עבירה, לכן מי שיעשה אותו עובר, משא"כ כשהשני הוא גוי שאז יש אפשרות לעשות את המעשה בלי לעבור על לפ"ע ופעולה זו אינה מגדרת כמעשה עבירה.

מה הדין בחד עברא דנהרא

ראינו לעיל שבתרי עברי דנהרא יש איסור לפ"ע. וכבר כתב הרא"ש (בע"ז ו:) שכל האיסור בתרי עברי זה רק במקרה שברור שהשני יאכל את האיסור או במקרה שיש חשש רציני לכך, כגון לתת יין לנזיר שמכיוון שאינשי לא בדילי מיניה קיים חשש רציני שהוא ישכח וישתה מזה. אבל במקרה שאין חשש כזה כגון לתת סתם נבילה לישראל (במקרה והישראל אינו מתכוון לאוכלו) אין דין לפ"ע גם בתרי עברי דנהרא. (ועיין תוס' ד"ה "מנין" שם).

לענין חד עברא הרי שמפשטות הסוגיה בע"ז משמע שבמקרה זה אין שום אסור וכן כתב הטורי אבן (חגיגה י"ג. במילואים) והוכיח זאת מדברי הגמרא בע"ז: "ג' ימים לפני אידיהן של עו"ג אסור לשאת ולתת עמהן איבעיא להו משום הרווחא או משום לפ"ע, למנ"מ דאית ליה בהמה לדידיה דמשום הרווחא איכא ומשום לפ"ע ליכא..." ואם במקרה כזה יש איסור דרבנן מאי קמ"ל הא אפילו אית ליה לדידיה אפ"ה אסור מדרבנן. וכן משמע מהרא"ש (ומהתוס') על אתר. שהרי כתב הרא"ש שבתרי עברי דנהרא אסור לתת נבילה למומר משום שיש חשש שיבוא לאוכלו. משמע מדבריו שכל האיסור זה רק בתרי עברי אבל בחד עברא אין שום איסור לתת נבילה למומר אע"פ שברור שיאכלנו. (וכן כתבו התוס'). אלא שלפי"ז קשה מהרא"ש ומהתוספות בשבת ג. , שהרי המשנה שם (ב.) אומרת שבמקרה ופשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעה"ב פטור. ואומרת שם הגמרא שבעה"ב פטור ומותר (שהרי לאו עקירה עבד ולאו הנחה עבד... רש"י שם). ומקשים תוס' (וכן שם ברא"ש) למה פטור ומותר הרי עובר על לפ"ע ואפילו אם מדובר שהעני היה יכול ליטלו גם אם החפץ לא היה ביד בעה"ב (דהיינו שזה חד עברא דנהרא), מ"מ אומרים תוס' איסורא מדרבנן מיהא איכא שהרי חייב להפרישו מאיסור... הרי שלפי תוס' והרא"ש שם, יש גם בחד עברא איסור מדרבנן משום מצוה להפרישו וכמו שמצווים להפריש קטן האוכל נבילות.[10] (וכן משמע מהר"ן בע"ז ו.)

הריטב"א בע"ז (ו.) מחלק בחד עברא בין מקרה שיש חשש שהשני יעבור על האיסור שאז מותר לתת לו, (וזאת למרות שגורמים לו להרבות באיסור) למקרה שהשני אומר במפורש שהוא רוצה זאת לצורך דבר האסור שאז אסור לתת לו משום מסייע ידי עוברי עבירה (וצריך למחות בידו משום כל ישראל ערבים זה לזה). ואילו בתרי עברי דנהרא הריטב"א אינו מחלק ובמקרה שהשני אינו אומר בפירוש, אלא שיש חשש שיעבור על האיסור, עובר על לפ"ע. וההבדל הוא פשוט שהרי בתרי עברי הוא מתחייב מדין לפ"ע וא"כ לא משנה אם השני אומר משהו אם לאו מה שמעניין זה האם הדבר מוגדר כהמצאת מכשול, בעוד שבחד עברא אין דין לפ"ע אלא בעיה של מסייע ידי עוברי עבירה, וכדי להיקרא מסייע ידי עוברי עבירה צריך שהלה יאמר בפירוש שהוא רוצה זאת לצורך איסור שאז ודאי שיהיה פה מעשה עבירה[11].

איזה סיוע נאסר

ראינו שבחד עברא יש מצוה להפרישו מאיסור ויש איסור של מסייע ידי עוברי עבירה. ומצינו חילוקים שונים בקשר לכך באחרונים.

הכתב סופר (ביו"ד סי' פ"ג) מחלק בין מקרה שמסייע בשעת העבירה עצמה (בתחילתה או בסופה) שאז אסור, למקרה שהעבירה תבוא רק לאחר הסיוע, והסברא היא כמו שאמרנו לעיל (בדעת הריטב"א), שרק במקרה וברור שתתבצע העבירה כגון שאתה מסייעו בשעת מעשה אתה נחשב כמסייע ידי עוברי עבירה משא"כ במקרה שיתכן שהעבירה לא תתבצע כלל. ולפי"ז מתורצת גם הסתירה ברא"ש (עיין לעיל), הרא"ש בשבת שאומר שגם בחד עברא יש איסור מדבר במקרה שאתה מסייעו בשעת מעשה העבירה (שהרי מדובר שם שעוזר לו בהוצאה בשבת), ואילו בע"ז הרא"ש מדבר במקרה שהעבירה תיעשה מאוחר יותר.

וראיה לדבריו מביא הכתב סופר מהמשנה בגיטין ס"א., המשנה שם אומרת "משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה... אבל לא תבור עמה..." ומסביר שם רש"י: "לא תבור ולא תטחון עמה – לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה". הרי שמוכח מרש"י שהאיסור לסייע הוא דוקא בשעת מעשה העבירה. אך נראה שאין זו הוכחה כלל, שהרי שם המשנה אומרת בהמשך: "...וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום..." הרי שגם בסיוע שלא בשעת מעשה העבירה יש אסור אלא שמפני דרכי שלום התירו, ומה שלא התירו סיוע בשעת מעשה העבירה זה משום שזה נראה כאילו שהוא עצמו עושה את העבירה, אבל לא שיש חילוק מהותי בין סיוע בשעת מעשה העבירה לסיוע שלא בשעת העבירה מבחינת המסייע עצמו (אלא כאמור רק מצד הרואים). וראיה לדברינו מהמשך דברי המשנה (שם): "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית" ומסביר רש"י: "השתא משמע מסייעין ממש". אמנם למסקנה הגמרא דוחה זאת (עי"ש בס"ב.) אך אם נבין ככתב סופר מה בכלל ההו"א שזה יהיה מותר? אך לפי דברינו ברור, שהרי מבחינה מהותית אין הבדל בין סיוע בשעת עבירה לסיוע שלא בשעת העבירה, ודוחה הגמרא שאת זה לא מתירים, משום שכאן זה נראה שהוא עצמו עושה את העבירה.

האגרות משה (יו"ד סי' ע"ב) אומר שלא אסרו משום מסייע ידי עוברי עבירה (כשליכא לפ"ע) אלא בנותן לו דבר שיעשה בו רק מעשה עבירה. אבל דבר שעיקרו למעשה היתר אע"פ שיתכן שהלז יעשה בו מעשה אסור אין לחוש. ויש לכך נפק"מ גדולות, כגון למכור כלים לעוברי עבירה או להשכיר אולם חתונות במקרה שיש חשש שיעשו בו דברים אסורים ועוד. והוא מוכיח זאת ממשנה מפורשת במסכת שביעית (פ"ה מ"ו): "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם... זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור והיתר מותר".[12] והמהר"י מלכי צדק (שם מ"ח) הסביר שהרי בדבר שעיקרו להיתר המוכר היה מוכר את החפץ גם אם הקונה היה קונה אותו בשביל ההיתר בלבד וא"כ לא נתוסף שום מעשה אצלו בשביל העבירה שהלה יעשה... (עי"ש).

למי נאסר לסייע בעבירה

המג"א באו"ח סימן שמ"ז (ס"ק ד') סובר שכל הדין של להפרישו מאיסור נאמר רק לגבי ישראל ולא לגבי נוכרי.[13] וזה לשונו:

"ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו לא עבר אלפ"ע, ומ"מ איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו... ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי, אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו...[14]" (ועי"ש מה שהביא בשם הירושלמי).

לעומת זאת מרש"י בע"ז (נ"ה. ד"ה "דורכין עם העכו"ם בגת") משמע שיש איסור לסייע אפילו לעכו"ם בדבר שנצטוה בו. שהרי כתב שם רש"י: "ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו"ם לא נצטווה על כך" אבל אם נצטווה יש איסור.

הרמ"א ביו"ד (קנ"א סעיף ד') מביא בעצם את שתי הדעות הנ"ל. וזה לשונו:

"י"א דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו... אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין ונהגו להקל...".

הש"ך שם (ס"ק ו') אומר שלא רק עובד כוכבים אין מצווין להפרישו מאיסור אלא אפילו ישראל מומר אין מצווין להפרישו, ולכאורה קשה שהרי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא? לכן מסביר הדגול מרבבה (שם) שלפי הש"ך כל ישראל שעושה עבירה במזיד אין חייבים להפרישו ורק אם עושה בשוגג כמו קטן האוכל נבלות (שממנו נלמד כל הדין הזה) מחויבין להפרישו, בכל אופן לפי זה טען הש"ך שאין כלל מחלוקת בראשונים (כמו שרצה הרמ"א לומר), אלא אלה שאמרו שגם בחד עברא אסור משום מצות להפרישו דיברו בישראל רגיל, ואלה שאמרו שבחד עברא אין שום איסור דיברו בעכו"ם ובישראל מומר. וממילא מתורצת גם הסתירה ברא"ש (שהובאה לעיל), שהרי הרא"ש בע"ז דיבר לענין מומר ולכן כתב שכל האסור הוא רק בתרי עברי דנהרא ומשום לפ"ע, בעוד שבשבת הרא"ש מדבר בישראל רגיל ולכן אומר שגם בחד עברא יש איסור מדרבנן של להפרישו מאיסור.[15]

לפ"ע בדברים שנאסרו מדרבנן

כל הנאמר עד עתה זה לענין דברים האסורים מדאורייתא שלגביהם שייך הדין של לפ"ע. ונחלקו הראשונים (ע"ז כ"ב.) מה הדין לגבי איסורים ומלאכות שנאסרו מדרבנן. האם גם בהם שייך איסור לפ"ע או לא.

תוספות שם (בד"ה "תיפוק") אומרים ששייך לומר לפ"ע גם בדבר שאיסורו רק מדרבנן שהרי הגמרא שם אומרת שדין לפ"ע שייך במלאכת חול המועד והרי מלאכת חול המועד אסורה רק מדרבנן.

הרמב"ן (שם, שם) מוכיח מהסוגיא שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא שאם לא כן לא היה שייך לדבר כלל על לפ"ע. משמע מדבריו שבאיסורים דרבנן אין כלל את הדין של לפ"ע.

בעל חדושי הר"ן (שם) מביא את דברי הרמב"ן (הנ"ל) וכותב: "...ואין זו ראיה דאפילו הוי (מלאכת חול המועד) דרבנן איכא משום לפני עור מדרבנן..." דהיינו לפי הר"ן באיסורים דרבנן אין לפ"ע מדאורייתא אבל מדרבנן יש.

היוצא מדברינו שבאיסורים דרבנן יש שלש שיטות בראשונים

תוספות סוברים שבמקרה ואתה נותן למישהו לאכול דבר האסור מדרבנן אתה עובר על לפ"ע מדאורייתא, משום שהתורה אסרה עלינו להכשיל מישהו בדבר האסור, (לרמב"ם לשיטתו ולבה"ג לשיטתו) וא"כ ברגע שחכמים קבעו שדבר מסוים הוא אסור הרי שזה מוגדר כמכשול וממילא זה נכלל בכלל האיסור של לפ"ע. הרמב"ן לעומת זאת הבין שכשהתורה אמרה שיש איסור לפ"ע, הרי שהתכוונה שדווקא בדברים שהיא עצמה אסרה שייך הענין של לפ"ע, ולא בדברים שחכמים באו אח"כ ואסרו. וזאת משום שהרמב"ן הבין שהאסור בלפ"ע זה לא סתם להכשיל את הזולת (כהבנת תוספות) אלא האסור הוא להכשילו במעשה עבירה. וכמעשה עבירה מוגדר רק דבר שנאסר מהתורה. הר"ן למעשה הולך בשיטת הרמב"ן שלפ"ע מדאורייתא אין פה, אלא שהוא מחדש שיש פה דין לפ"ע מדרבנן.

לפי תוספות הרי שכל מה שאמרנו לעיל בדין לפ"ע יתפוס גם בדברים האסורים מדרבנן. לעומת זאת לפי הרמב"ן מה שנאמר לעיל זה דווקא בדברים האסורים מדאורייתא ולא בדברים האסורים מדרבנן. לפי הר"ן הרי שייתכן שכשחכמים באו ואמרו שבאיסורי דרבנן יש איסור לפ"ע, הרי שקבעו שכל הנאמר לעיל לגבי לפ"ע באיסור דאורייתא, תופס גם באיסור דרבנן מדרבנן. אך יתכן גם שהחכמים שקבעו לאו בלפ"ע מדרבנן, לא קבעו אותו על מתכונת הדאורייתא, אלא במקרים מסוימים הקילו ואמרו שלמרות שבדין דאורייתא במקרה כזה יש לפ"ע, בדין הדרבנן אין.

לפני דלפני

הגמרא בע"ז (יד.) אומרת "...אמר אביי אלפני מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן". דהיינו למכור (או לתת) לגוי דבר שהוא עצמו ישתמש בו לע"ז אסור משום לפ"ע. אבל אם זה שאנו מוכרים לו ודאי לא ישתמש בדבר לע"ז אלא שקיים חשש שימכור זאת לגוי אחר והלה ישתמש בזה לע"ז לא חוששין, (עיין רש"י שם). ולכאורה קשה שהרי הגמרא בהמשך (ט"ו:) אומרת שאסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים וכן אסור למכור לישראל ליסטים והרי אינו מוזהר אלפני דלפני? ומסבירים תוס' (שם, ד"ה "לעובד") שבדף י"ד. מדובר שמוכר לעכו"ם שימכור לעכו"ם אחר. ומכיון שגוי אינו מוזהר על לפ"ע לכן אין אנו חוששין אם הוא ימכור לגוי אחר והלה יעבוד עם זה בע"ז. אבל כאן (בט"ו.) מדובר שמוכר לישראל המוכר לעכו"ם והרי ישראל מוזהר על לפ"ע וכדי שלא להכשילו בכך (שימכור זאת לעכו"ם שישתמש בזה לע"ז) נאסר עליך למכור לו. וא"כ לפי תוס' יוצא שלמכור לישראל המוכר לעכו"ם אסור, אבל למכור לעכו"ם שמוכר לישראל מותר משום לפני דלפני. ולפי"ז נראה שניתן להבין את הדין של "לפני דלפני" באחת משתיים:

א. ניתן להבין בפשטות ש"לפני דלפני" לא מוגדר כנתינת מכשול מצדך משום שזה שאתה נותן לו את החפץ אינו נכשל.

ב. ניתן גם לומר שזה כן נחשב כנתינת מכשול שהרי זה דבר שעלולים להכשל בו, אלא שהתורה חייבה אותך לדאוג לכשלון הזולת רק עד גבול מסוים ואתה אינך חייב לחשוב מה יקרה עם החפץ הזה בעוד כמה שלבים כאשר הוא יגיע לאנשים אחרים.

בכל אופן לפי שני ההסברים יוצא שמותר למכור לעכו"ם שמוכר לישראל, אך קשה שהרי הגמרא לקמן (ע"ז ס"ה:) אומרת במפורש שבגד שאבד בו כלאים לא ימכרם לגוי דילמא אזל ומזבין ליה לישראל, והרי זה לפני דלפני שמותר? וכן מקשה תוס' הרי"ד (ע"ז יד.) מהגמרא בחולין (צ"ג:-צ"ד.). הגמרא שם אומרת שאסור לשלוח ירך חתוכה לנכרי גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל והישראל שיראה זאת יהיה סבור שניטל גידה ויקנה זאת מן העכו"ם, והרי זה לפני דלפני?

אך נראה שהקושיה מהגמרא בחולין תלויה בעצם בשתי ההבנות שהעלינו לעיל. אם נבין שברגע שאני נותן דבר איסור לאדם שהוא עצמו לא יכשל בו, נתינה זו אינה מוגדרת כנתינת מכשול, הרי שגם כאן היה צריך להיות כך והיה צריך להיות מותר מדין לפני דלפני, (וכקושיית התוס' רי"ד). אך אם נבין שבכל מקרה הנתינה שלו מוגדרת כנתינת מכשול אלא שחייבו אותך לדאוג לכישלון הזולת רק עד שלב מסוים הרי שכאן שהישראל בפנינו יתכן שזה מוגדר כלפני ממש ולא כלפני דלפני, ולכן צריך להיות אסור ולא קשה קושיית התוס' רי"ד. ואדרבה מזה שכל האסור לשלוח לעכו"ם ירך נובע רק מגזירה של שמא ייתן לו זאת בפני ישראל, מוכח שלפני דלפני מותר שאל"כ היו צריכים לאסור זאת מצד עצמו ולא משום גזירה,[16] אך הקושיה מהגמרא בע"ז עדיין בעינה עומדת.

הריטב"א (בע"ז י"ד.) הולך למעשה בשיטת תוספות שבמקרה כזה (שמוכר לעכו"ם שיש חשש שימכור לישראל) אין לפני עור, משום שלפ"ע יש רק כשנותנין את הדבר למי שיעבור בו עבירה, אלא: "...התם (בבגד שאבד בו כלאים) הוא לגבי ישראל מפני שאנו מוזהרים שלא לגרום על ידינו שום תקלות עבירה, שלא יצא מתחת ידינו דבר שאפשר שיעבור בו ישראל עבירה..." דהיינו למרות שבמקרה כזה אין לפ"ע הרי שיש אזהרה מיוחדת לא לגרום תקלה לישראל בכל דרך שהיא, ויתכן שזו אזהרה חדשה לגמרי, וזה אם נבין שהאיסור בלפ"ע זה נתינת מכשול ומקרה כזה לא מוגדר כנתינת מכשול, (כהבנה הראשונה לעיל). או שיש פה איזו הרחבה של הלפ"ע. (וזה אם נבין כהבנה השניה לעיל).[17]

הרשב"א בחולין (צ"ג: סוף ד"ה מתניתין) אומר שהגמרא באה לחדש שגם במקרה כזה שהייתי חושב שיפטר מטעם "לפני דלפני" עובר על לפ"ע משום שזה דבר קרוב לודאי שהעכו"ם ימכור זאת אח"כ לישראל, א"כ לפי הרשב"א יש לחלק בין מקרים שברור שהגוי ימכור את האיסור לישראל שאז יש לפ"ע משום שזה מוגדר כלפני ממש ולא כלפני דלפני, למקרה שהסבירות לכך היא נמוכה, שאז זה מוגדר כלפני דלפני ואין איסור למכור זאת לעכו"ם. ונראה שהרשב"א הבין כהבנה השניה שאמרנו לעיל שאל"כ לא שייך חילוקו. (וכמו שהסברנו בדברי הגמרא בחולין), ולפי דברי הרשב"א מובן היטב החילוק בגמ' (בחולין) בין מקרה ששולח את הירך לגוי למקרה שנותנו בפני הישראל, שבמקרה ששולח זאת לגוי הסבירות שזה יגיע לישראל נמוכה, ולכן אין פה לפ"ע אלא רק גזירה אטו מקרה שנותן זאת לגוי בפני ישראל שאז יש לפ"ע, משום שאז הסבירות שהישראל יקנה את הירך מהגוי גדולה.

הסבר זה יתכן גם בדעת תוספות, מה עוד שתוס' עצמם ב-י"ד: (ד"ה "חצב") אומרים: "...והכי נמי ספרים פסולים הראויים לתיפלה בבית ע"ז אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפ"ע ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר". משמע שגם הם סוברים שבמקרה והלה ימכור זאת בודאי לאחד שיעבור איסור (ואפילו כשהשני הוא גוי) הרי זה בכלל לפ"ע.[18]

התוס' רי"ד (בע"ז י"ד. מהדורא תליתאה) אומר שכל החילוק בין לפני ללפני דלפני זה רק כאשר השני יודע שהוא עושה איסור כגון נזיר ביין. אבל כאשר השני לא יודע שעושה מעשה איסור כמו במקרה של גיד הנשה (בחולין) וכלאים (בע"ז) אין הבדל בין לפני ללפני דלפני ובכל מקרה עובר על לפ"ע משום ש"על ידי שאתה משים מכשול לפניו, הוא עושה איסור". וברור שהתוס' רי"ד הבין שהפטור בלפני דלפני זה משום שבמקרה כזה הנתינה שלך לא מוגדרת כנתינת מכשול (וכהבנה ראשונה שלנו לעיל),[19] ולכן במקרה והשני אינו יודע שיש פה אסור הרי שנתינתך מוגדרת כמכשול גם בלפני דלפני.