קהל גרים לא איקרי קהל / ראובן קרני-ראם
בספר דברים פרק כ"ג נמצאת פרשת פסולי קהל, אשד בה רשימה של אנשים שאסור לאדם מ"קהל ה'" להתחתן בם. במסכת קידושין עב:-עב. אנו מוצאים מחלוקת לגבי גרים. רבי יוסי סובר שקהל גרים לא איקרי קהל ומותר להם להתחתן עם פסולי קהל, רבי יהודה חולק עליו ואומר שקהל גרים איקרי קהל וחל עליהם האיסור להתחתן עם פסולי קהל. הגמרא פוסקת - "והלכתא גר מותר בכהנת ומותר בממזרת, מותר בכהנת לא הוזהרו כשידות להנשא לפסולים, ומותר בממזרת כר' יוסי" וכן נפסק להלכה (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ט"ו הלכה ז', וטור שו"ע אבן העזר סימן ד' סעיף כ"כ).
יש לשאול האם דיני גר מתיחסים רק למי שהוא עצמו התגייר או גם למי שהוריו גרים. ברצוני להגדיר את המושג "קהל גרים", ולברר מתי אדם שבא מקהל גרים או משפחה של גרים נחשב לישראל גמור.
קהל גרים - עד עשרה דורות
בקידושין ע"ה. אנו רואים שהדין של ר' יוסי - שקהל גרים לא איקרי קהל, נכון לא רק לגבי גוי שהתגייר, אלא גם לגבי בן של גר וגיורתי "דתניא גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור בממזרת, ויש אומרים עד שישתקע שם עבודת כוכבים ממנו. א"ל אביי מי דמי התם גר ישן וממזרת חדשה אמרי בר ישראל הוא דקא נסיב ממזרת...". יוצא מזה שלענין "קהל" הבן של גר וגיורת נחשב כגר, וכן בנו ובן בנו כל עוד לא נתערב בו זרע של קהל ה' מצד אביו או מצד אמו. אך יש גזירה שלאחר עשרה דורות, או לאחר שישתקע שם עכו"ם ממנו, גר לא ישא ממזרת שמא יאמרו שישראל נושא ממזרת.
איסור גיורת לכהן
ראינו שלגבי דין קהל הבן של גר וגיורת נחשב כגר ומותר בממזרת. לגבי הפסול של גיורת לכהונה אנו מוצאים מחלוקת תנאים במשנה בקידושין עז., ר' יהודה אומר שבת גר פסולה לכהונה אף אם אמה מישראל (מקהל ה'). "ר' אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה וגר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה. אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה, אחד גר ואחד עבדים משוחררים אפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמו מישראל. ר' יוסי אומד אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה". הגמרא בדף עת. מסבירה שהמחלוקת נובעת מהצורה בה דורשים את הפסוק ביחזקאל מ"ד: "אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל". "ר' יהודה סבר עד דאית כל זרע מישראל, (רש"י- כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב), ר' אליעזר בן יעקב סבר מזרע ואפילו מקצת זרע, (אפילו זרע כחוש כגון מן האם - גר שנשא ישראלית), ר' יוסי סבר מי שנזרעו בישראל (שההא הורתה בקדושה)".
הגמרא בע"ח: פוסקת: "אמר רב המנונא משמיה דעולא הלכה כדי יוסי, וכן אמר רבה בר בר חנא הלכה כר' יוסי, ומיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים טלטול בעצמן כרבי אליעזר בו יעקב, נשא אין מוציאים אותה ממנו בר' יוסי". יוצא שהלכה כר' יוסי אך יש לנהוג כר' אליעזר בן יעקב ולישא אישה שיש בה לפחות מקצת זרע ישראל.
בן גר כשאמו מישראל
ראינו לגבי איסור כהונה שבבת גר וביורת הלכה כר' יוסי ומותרת. אבל לגבי הגדרת קהל ה' ראינו שבן-גרים נחשב גר ואינו בקהל ה'. עלינו להבין את ההבדל הזה, שלכאורה שני הענינים (איסור כהונה - וקהל ה') הינם פונקציות של גרות. ואם כן ממה נפשך אם בוגרים נחשב גר לגבי קהל אז בת- גרים צריכה להיות אסורה לכהונה מעיקר הדין, ואם בת-גרים לא נחשבת גיורת לגבי איסור כהונה אז איך מתירים בן-גרים להנשא לממזרת הלא אינו נחשב לגר? וכן סלסול הכהנים דורש הסבר. הבנת שתי הנקודות קשורה במחלוקת ראשונים
בהגדרת "בן-גרים" המותר בממזרת- האם גם מי שאביו גר ואמו ישראלית נחשב גר לענין שאינו בקהל ה'?
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו הלכות ז'-ח' מביא את ההלכה של ר' יוסי שקהל גרים לא איקרי קהל ולכן גר מותר בממזרת, וכו בן בן בנו עד שישתקע שם גירותו ממנו. בהלכה טי אומר הרמב"ם "גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת, הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת". המגיד משנה (הלכה ח') מנמק "וזה פשוט שאם גר הוא שבא על בת ישראל לא גרע הבן מעכו"ם שבא על בת ישראל שהולד כשר ואסור בממזרת".
הר"ן בקידושין דף עג. חולק על הרמב"ם ואלו דבריו: "וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה בגר שנשא גיורת דוקא (שהולד מותר בממזרת), אבל גר שנשא בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת. ולא ידעתי מנין לו, דאף על גב דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד ישראל גמוד ואסור בממזרת, התם היינו טעמא משום שאי אפשר לו להתייחס אתך אביו ד'למשפחותם לבית אבותם' בישראל הוא דכתיב. אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתייחס אחר אביו ויהא נידון כגר ומותר בממזרת והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר (ככתוב במשנה קידושין ס"ו:), וצריך עיון".
שער המלך ור' חיים על הרמב"ם הנ"ל מעירים לנו שמחלוקת הרמב"ם והר"ן תלויה בשני אופנים אפשרים לפרוש הגמרא ביבמות נז.: "בעא מיניה ר' יוחנן מר' אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה?" הבעיה היא שאם הנשואים אסורים אז הביאה הראשונה עושה אותה זונה ואסור לה לאכול בתרומה. הגמרא אומרת שאם השאלה אליבא דרבי יהודה הנה הנשואים אסורים משתי סיבות. ראשית לר' יהודה בת גר זכר כבת חלל זכר ולכן היא פסולה לכהונה. ושנית אפילו אם פסולות לכהונה מותרות לכהן שהוא פצוע דכא, סוף סוף הוא אסור עליה מכיון שרבי יהודה סובר שקהל גרים איקרי קהל ופצוע דכא הוא אחד מפסולי קהל. נמצא שלר' יהודה היא בודאי לא אוכלת בתרומה.
הגמרא ממשיכה ואומרת שלפי ר' יוסי היא בודאי אוכלת בתרומה שהרי לדעתו בת גרים מותרת לכהן, וקהל גרים לא איקרי קהל. נמצא שהנישואים מותרים והיא אוכלת בתרומה.
אומרת הגמרא: "אלא אליבא דהאי תנא דתנו "רבי אליעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל." והכי קמיבעיא ליה כשרות מיתוספא בה ואכלה אד דלמא קדושה מתוספא בה ולא אכלה". רש"י נותן שני פירושים אפשריים שהראשון מביניהם מתאים לשיטת הרמב"ם. (נקרא ללשון הראשון ברש"י "שיטת רש"י" מכיון שהוא כותב שלשון ראשון נראה לו עיקר, לעומת הלשון השני המובא בשם המורה).
לפי הלשון הראשון, ר' יוחנן שואל במקרה שכהן פצוע דכא נושא בת גר שאמה ישראלית גמורה, אליבא דרבי אליעזר בן-יעקב שסובר שאשה בת גר וישראלית מותרת לכהונה. השאלה היא האם בת גר כשאמה ישראלית נחשבת בקהל ה' ואסורה לפצוע דכא, או שהיא עדיין נחשבת כקהל גדים ומותרת לפצוע דכא וממזר. הגמרא מגיע למסקנה "ושמע מינה כשרות איתוספא בה ואכלה". כלומר בת גר אפילו כשאמה מישראל אינה בקהל ה' ומותר לה להנשא לפצוע דכא וממזר והיא אוכלת בתרומה אם היא נשאת לכהן פצוע דכא. וכל מה שנתוסף בבת גר כשאמה מישראל זה כשרות להנשא לכהונה אבל לא קדושה של קהל ה'.
לפי הלשון השני ברש"י המובא בשם המורה, ר' יוחנן שואל לגבי בת גר וביורת אליבא דרבי אליעזר בן-יעקב, וברור שכאשר אמה מישראל יש בה כשרות להקרא קהל ה'. השאלה היא האם כאשר אמה מישראל נתוספה בה רמה יותר גדולה של "קדושה" שמתירתה לינשא לכהונה ואז כאשר אביה ואמה גרים אז "קדושה" אין בה אבל כשרות להחשב קהל ה' יש בה משום שהורתה ולידתה בקדושה, או שכאשר אמה מישראל אז נתוספה בה כשרות להקרא קהל ה' ואז מותרת לכהונה אבל כשהיא בת גר וביורת אינה בקהל ה'. ומסקנת הגמרא היא שכאשר אמה מישראל כשרות נתוספה כה להחשב קהל ה' אבל בת גר וגיורת היא לא קהל ה', ומותר לה להנשא לפסולי קהל ולכן אם נשאת לכהן פצוע דכא היא אוכלת בתרומה.
יוצא ששיטת רש"י מתאימה לשיטת ר"ן שבן גר ואמו מישראל אינו נחשב קהל ה' ומותר לו לשאת ממזרת, ושיטת המזרה מתאימה לשיטת הרמב"ם שבן גר כשאמו מישראל נחשב כקהל ה' ואסור בממזרת.
כעת נחזור לשאלותינו הנזכרות - מה יסוד החילוק, בהגדרת גר, בין פסול כהונה - להפקעה מקהל ה', ומה טעם סלסול הכהנים.
ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם שכדי שהולד יחשב קהל ה' ויאסר בממזרת צריך להיזח בז מקצת זרע ישראל המיוחס לאברהם אבינו, ימספיק שאותו מקצת זרע יבוא מהאם, אבל בן גר וגיורת אינו נחשב קהל ה' בגלל החסרון של הזרע המיוחס. אך מה שגיורת אסורה לכהונה אין זה משום שאינה מקהל ה' אלא משום שיש בה פסול שתחילתה בגויות. אבל בת גר וגיורת שהורתה ולידתה בקדושה אין בה שום פסול של גויות ומותרת לכהונה. ומעיקר הדין כר הלכה כרבי יוסי, שהרי חסרון זרע ישראל הוא רק לענין החשבתה לקהל ה' ודבר זה אינו מעכב לגבי ההיתר לכהונה. בכל זאת הכהנים נהגו סלסול בעצמם לשאת נשים שיש בהן תוספת של זרע ישראל והן חלק מקהל ה'.
לשיטת רש"י ההבדל בין קהל ה' שצריך דוקא אביו מישראל, לבין היתר לכהונה שהוא מעיקר הדין אפילו בבת גר וגיורת ולאחר הסלסול די אפילו באמה מישראל, הוא שכדי שהולד יחשב קהל ה' ויאסר בממזרת הוא צריך להיות ממשפחה מיוחסת לאברהם אבינו, אבל לגבי כהונה רק אשה שיש בה פסול גויות ולא בת גר וגיורת שהורתה ולידתה בקדושה. אך לשיטת רש"י קשה להביו מה ענין הכהנים בסלסול שלהם, הרי לבת גר וישראלית אין את המעלה של קהל ה' ואם כן מה הסלסול שהכהנים נהגו בעצמם לנהוג כרבי אליעזר בן-יעקב?! הרי טלסול משמע שעשו מעלה ביוחסין שלהם אבל בת גר וגיורת כבר יש בה כשרות ובת גר וישראלית לא נתוספה בה יותר מאותה כשרות משום שהיא עדייו לא נחשבת קהל ה'.
היה ניתן לתרץ שלשיטת רש"י באמת מעיקר הדיו בת גר וגיורת כשרה לכהונה ומכיון שהורתה ולידתה בקדושה אין בה שום פסול ופגם, אבל מכיון שלא נשתקע שם גירותה ממנה והיא מכונה בפי הבריות בשם משפחת גרים יש בנישואיה קצת בזיון לכהן ולבן נהגו כהנים סלסול בעצמם לא לשאת נשים כאלו. לעומת זאת בת גר וישראלית, למרות שאינה בקהל ה', בבל זאת היא תולה את יחוסיה באמה הישראלית והבריות מכירים אותה כבת ישראלית ואין בנישואיה לכהן בזיון לכהונה. אבל גם מה שנתבאר לעיל בשיטת רש"י לגבי ההבדל בין כהונה לקהל - שבאמת גירות אינה עוברת מדור לדור אלא שדין קהל זקוק לייחוס של "למשפחותם לבית אבותם" למשפחת אברהם אבינו לכאורה קשה, שהרי לפי זה גם אם האב גוי והאם ישראלית לא יחשב הבן קהל ה', מה שאינו נכון.
ואמנם לפי דעת הט"ז, באה"ע סימן ד', (בעקבות המגיד משנה הנ"ל), זהו יסוד שיטת הרמב"ם שבאביו גר ואמו ישראלית הולד אסור בממזרת. דממה נפשר אם האב נחשב ישראל אין חסרון של קהל, ואם נסתכל על צד גוי שבו איננו גרוע מולד גוי הבא על בת-ישראל. לפי רש"י והר"ן צריכים להסביר את החילוק בין אביו גוי ואביו גר. ואכן הר"ן עצמו התייחס לכך כנזכר לעיל, ובחב שבגוי אין הבן מתייחס אחריו ובגר הבן מתייחס אחריו. ובפשטות כוונתו היא שהיות והבן מתייחס אחר אביו גר, הרי שהוא עצמו גר, ואינו נחשב קהל ה'. יוצא שלהר"ן גירות עוברת בירושה מדור לדור דרך האב, ואם כר קשה - מדוע בת גרים מותרת לכהונה?
ישוב הקושיות על שיטת רש"י - ר"ן
רבינו חיים הלוי בפטר מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' מסביר את הענין ומתרץ את הקושיא. בגמרא בכורות מ"ז איתא: "אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה, בנה פטור מחמשה סלעים". הגמרא שם שואלת ממי נתעברה הלויה, אם מישראל מדוע אינה חייבת הרי הבן מתייחס אחר אביו לענין "למשפחותיו לבית אבותם". ומתי שנתעברה מגוי ואפילו למאן דאמר מזהמין את הולד, כלומר שהולכים אחר הגוי, מכל מקום נקרא הבן לוי פסול ופטור מפדיון.
ר' חיים לומד מסוגיא זו שבנוסף לחלות שם משפחה שהולך אחר האב כפי שלומדים מהפסוק "למשפחותם לבית אבותם" יש עוד חלות דין שאפשר לקבל אפילו מהאם: "והנראה מוכרח מזה, דבחלות שם לויה תרי דיני בה, דמלבד דיו משפחת לויה שהוא יסוד כל דיני לויה להכשרו לעבודת הלויים ולכל דין מתנות לויה, איכא עוד חלות דין לויה שאינו תלוי במשפחה". ופטור של לויים בפדיון אינו דין במשפחת לויה אלא כל צד חלות לויה מועיל לפטור אותו מפדיון אפילו צד אמו. ומה שמועילה חלות הדין שהולד מקבל מצד האם הוא רק כאשר אין חלות דין של משפחת האב שסותר את חלות הדין של האם, משום שאם יש חלות דין של משפחח האב שסותר את חלות הדין של האם, פוקעת חלות הדין של האם בגלל "למשפחותם לבית אבותם". ולכן מועילה חלות הדין לויה שמקבל הולד מהאם רק כאשך האב הוא גוי שאינו מנחיל לבנו חלות דין של משפתה. אבל לפי ההו"א שם אם האב הוא ישראל ומשפחתו סותרת את חלות הדיו של לויה של האם היא נפקעת והבן חייב בפדיון.
לפי זה מתישבת יפה שיטת הרמב"ם שבן של גר וישראלית מקבל דין קהל מאמו מכיון שאין משפחת האב סותר כלל את דין קהל הבא מכח אמו בגלל שגירות איננה חלות דין משפחה אלא חסרון קהל. ואין לומר שלפי הר"ן דין קהל הוא דין של משפחה שצריר לבא מהאב, שהרי בו לויה ועכו"ם הוא לוי פסול ואם כן ודאי הוא נקרא קהל. אלא דין קהל יכול לבוא גם מצד האם, אבל לשיטת רש"י ור"ן נראה שכאשר יש אב שהבן מתייחס אחריו אז הדין "למשפחותם לבית אבותם" מפקיע את הדין שבא מכח האם אפילו אם אין חלות דין של משפחת האב שסותר את דין האם. ומובן שבעכו"ם שאין לו בכלל דיו של "למשפחותם לבית אבותם" והבן בכלל לא מתייחס אחד אביו, מקבל הבן דין קהל מאמו. אבל בו גד שמתייחס אחר אביו, למרות שאין בו חלות דין משפתה שסותר את חלות הדין מהאם, כיון שאין מושג חיובי של משפחת גרים, מכל מקום דין "למשפחותם לבית אבותם" מפקיע את דיו קהל הבא מהאם.
כמו כן אפשר להעלות הסבר קצת שונה ולומר שגם שיטת רש"י - ר"ן היא שמפקיעים חלות דין האם רק כאשר יש תלות דין משפחה מהאב שסותרה. אבל באמת יש ענין חיובי במשפחה של גרים שניתן להגדיר אותה במשפחת "ישראל שאינו מזרע אברהם אבינו", ותלות דין משפתה זו סותרת את החלות שהולד היה מקבל מהאם.
לפי הסבר ר' חיים וההסבר האחרון יש לפרש את שיטת רש"י -ר"ן שבאמת אין פסול של גרות שעובר מאב לבן, רק שהעובדה שהבן מתייחס אתר אביו מונע ממנו לקבל דין קהל מאמו. ואז ניתן להבין מה היה הסלסול שנהגו כהנים בעצמם. כעיקרון יש דין קהל שבא דרך האם, רק יש הפקעה על ידי האב. ואם בן על אף שדין קהל ה' שמזרע אברהם אבינו אין לבן גר וישראלית מתמת שהופקע על ידי האב, מכל מקום כאן שהולד הוא בן של אם ישראלית המיוחסת לאברהם אבינו ובמהותו הוא אחיך ונחשב זרע ישראל ובזה הוא עדיף מבן גר וגיורת. וכמו שלפי רש"י לגבי דין מלך ושאר שררות, דורשים "מקרב אחיך" שתהיה אמו מישראל (כפי שיבואר בהמשך), כך גם מועיל אמה מישראל לגבי כהונה למרות שאינה מקהל ה'.
עד כה נתחנו דין גר ובן-גרים לענין קהל ה' וההיתר לפסולי קהל, ודין גיורת ובת-גרים לענין הפסול לכהונה. כעת נבחן עוד ענינים אשר בהם צריך ישראל דוקא ונתמעטו הגרים.
דיין
בסוף המשנה בסנהדרין ל"ב. כתוב "הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה." הגמרא אומרת "הכל - לאתויי גר".
שיטת רש"י בדיין
רש"י מפרש שכל גר יכול לדון את ישראל בדיני ממונות, ואם אמו מישראל כשר לדון את ישראל בדיני נפשות. ומפרשי "המשיאין לכהונה. המיוחסין וראויין להשיא בנותיהם לכהנים". כלומר כל שאמו מישראל. (שיטת רש"י ניתן לראות ביתר בהירות בסוגיא ביבמות ק"ב. כפי שמובא בתוספות בסנהדרין ל"ו: ד"ה "חדא לאתויי גר".)
ביבמות ק"א: - ק"ב. כתוב "אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך, עליך הוא דבעינן מקרב אתיך אבל גר דן את חבירו גר ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל. ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר "ונקרא שמו בישראל". רש"י מסביך שגר דן את חבירו דיני נפשות שהרי בדיני ממונות הוא דן אפילו ישראל, ואם אמו מישראל דן ישראל בדיני נפשות. ולגבי דיין לחליצה גזירת הכתוב שיהא אביו מישראל.
שיטת שאר הראשונים בדיין
שאר הראשונים חולקים על רש"י ואומרים שגר דן את חבירו בדיני ממונות, ואם אמו מישראל דן גם את ישראל בדיני ממונות, אבל בכדי לדון דיני נפשות צריך להיות אביו מישראל. לגבי דיני נפשות הם לומדים קל וחומר מחליצה, שהרי לא יתכן שהתורה הקפידה בחליצה שיהיה אביו מישראל והרשתה לבן גר וישראלית לדון דיני נפשות. אותם ראשונים מפרשים את המשנה בסנהדרין ל"ב לא כרש"י "שמשיאיו לכהונה" הכונה היא שאמו מישראל, אלא מפרשים כמו שפירש הרמב"ן ביבמות מ"ה: "על אביו ואמו קאמר שכל אחד משיא לכהונה". כלומר צריך שיהא גם אביו וגם אמו מזרע ישראל. (כן מבואר ברמב"ן על יבמות מ"ה וכך יוצא מדברי הרשב"א ביבמות ק"ב:, ר"ן בסנהדרין ל"ו:, תוספות בסוטה מ"א ויבמות מ"ה.).
וכן משמע מהרמב"ם בהלכות סנהדרין פי"א הי"א: "הכל כשרים לדון דיני ממונות אפילו גך והוא שתהיה אמו מישראל... אבל בדיני נפשות אין דנין אותן אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה". הכונה שיהא גם אביו מישראל,
בקידושין ע"ו: ויבמות מ"ה: יש לימוד לגבי מינוי גבאין על הציבור: "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים אל יהיו אלא מקרב אחיך. האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה". משמע מזה לאותם ראשונים החולקים על רש"י, שבכדי לדון את ישראל בדיני ממונות צריך שתהא אמו מישראל (וראה רמב"ן על יבמות מ"ה: ורשב"א על יבמות ק"ב). אך לפי רש"י דין זה שצריך שתהא אמו מישראל נאמר לגבי מינוי על שררות העיר שדומין קצת למלך אבל לדון דיני ממונות לא צריך שההא אמו מישראל.
מלך
לגבי מלך רואים מרש"י בסוטה דף מ"א: לענין אגריפס המלך שרש"י סובך שלמלך מספיק שתהא אמו מישראל. שאר הראשונים הנ"ל (חוץ מהרמב"ם) אומרים שלמלך אין מספיק שתהא אמו מישראל אלא צריך שיהא אביו מישראל. מקורם בתוספתא סנהדרין פ"ד שאין מעמידין מלך אלא מן "המשיאין לכהונה". בהלכות מלכים פ"א ה"ד פסק הרמב"ם כרש"י שמלך מספיק שתהא אמו מישראל. ונראה שהרמב"ם פוסק לא כתוספתא דסנהדרין משום שלדעתו הסוגיות בקידושין ע"ו: ויבמות מ"ה: שעוסקות בשאר משימות ודורשות "מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך, וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה", נכונות גם לגבי מינוי מלך עצמו ולא רק לגבי שאר משימות.
שאר הראשונים הנ"ל מבינים שלגבי שאר משימות דורשים את הדרשה שתהא אמו מישראל מהסיפא של הפסוק - "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא", אבל לגבי מלך נאמר "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך", צריך שיהא מן המובחרין שבאחיך, כלומר שיהא אביו מישראל. (כך סנהדרין ל"ו:).
עד שיהא אביו ואמו מישראל
במקרים שציינתי שצריר שיהא אביו מישראל, האם זה מספיק או צריך שתהא גם אמו מישראל?
לגבי חליצה אומר הרי"ף כלשון הגמרא: "עד שיהא אביו ואמו מישראל". לגבי מלך אומר הנימוקי יוסף "בעי שיהא המלך אביו ואמו מישראל דמקרב מן המקורבין משמע". ביבמות ק"ב. אומר תוספות: "לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל-פירוש, באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל. באביו לחוד סגי, דהא אפילו לענין יחוס כהונה (לדעת ר' יהודה במשנה בקידושין ע"ז.) סגי באביו מישראל כדאמרינו בעשרה יוחסין". הרמב"ן והר"ן מביאים ראיה לדברי התוספות מהעובדה שרחבעם ואבשלום היו בני גיורות. הר"ן בסנהדרין ל"ו: אומר: "בן גיורת ואביו מישראל פשיטא דכשר דהא אבשלום היה בן מעכה בת תלמי מלך גשור ולא היו פוסלין אותו למלכות מפני כך".
הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה פ"ד ה"ה אומר: "ואם אחד מן השלושה גר פסול. ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלוץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל". הטור באה"ע סימן קס"ט מביא את דברי הרמב"ם, ומביא דעת הסמ"ג שסובר כתוספות וחולק על הרמב"ם: "ובספר המצות הכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל".
אפשר להבין שמה שמפרשים את הנאמר לגבי מלך "מקרב אתיך" שיהא אביו מישראל, והוא הדין לגבי דיין, אינו ענין לקהל וזרע ישראל. אלא מפרשים שהתורה דרשה, מחמת החשיבות שבמעמד המלך והדיין המשתררים על עם ישראל, שיהיו ממשפחת האבות ממש. שדין המלוכה בישראל נמשך מהאבות ועובר מאב לבן כירושה ונחלה. והשיטות שפרשו שצריר שתהא גם אמו מישראל דעתם דעתם שנוסף לזה צריך שיהא זרע ישראל גמור. וכמו שאם ישראלית נותנת לבנה דין זרע ישראל, כך אם גיורת מבטלת שלמות זרע ישראל מבנה.