ירא את ה' בני - ומלוך! [1] / מוטי הס

"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמר כי אם ליראה את ה' אלקיך".

ועומדים אנו ותמהים: האמנם היראה מרכזית כל כך?

שלוש מדרגות לה, ליראה.

הראשונה - שאולי בדורו של הרמח"ל היתה "קלה מאוד להשיגה, אין דבר קל כמוהו" - והיא יראת העונש ש"אינה ראוייה אלא לעמי הארץ ולנשים אשר דעתן קלה". בדורנו - רחוקים אנו מאוד מיראה זו, ואולי אף מזיקה היא לנו במקצת, מחלישה את נוחותנו וממעטת את גבורת החיים ושמחתם[2]. ליראה זו ודאי לא התכוין הפסוק.

השניה - יראת הרוממות, ואף היא דרגות שונות לה, וכל אדם מוצא את המתאים לו בהתאם לאפיו, מצבו ומדרגתו הרוחנית. יש ירא חטא הירא מפני עצם החסרון והפגם שפוגם החטא בנפשו, ההשחתה המוסרית - והדכאון והריקנות שבעקבותיהן ויש ירא שמים החש בעשותו מעשה כעומד לפני מלך רם ונשא, ושם אל לבו ש"המלך הגדול הקב"ה אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו" (פתיחת השו"ע). עיקרה של יראה זו הרי היא הבושה. "יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם - כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם".[3] [ומפי דורשי רשומות: "בראשית" - ירא בשת].

מעלתו של אדם זה בכר שאינו מרוכז בעצמו, לא יסוריו הגשמיים או הרוחניים מצויים במרכז וכן לא טובותיו והנאותיו.

ועדיין רחוקים אנו מלבוא על ספוקנו - כלום יכולים אנו לשים יראה זו בראש שאיפותיו של אדם? האם בכך מתמצות מדותיו של יציר כפי הקב"ה אשד "כל שתה תחת רגליו" "ותחסרהו מעט מאלקים"? אין נפשנו נוטה להסכים לזה - ואף בדברי חז"ל מצינו מספר מעלות החצויות למעלה מן היראה.

החכמה - עליה אמרו חז"ל "אם אין יראה אין חכמה" - הרי היראה 'משרתת' אותה. אמנם אין קיום כלל לחכמה בלא יראה עד כדי שמוטב אולי אף בלא החכמה (שבת ל"א- במשל התבואה שללא קב חומטין - 'מוטב אם לא העלית'), אבל עדיין החכמה היא העיקר, ואת היראה מגדירה הגמרא רק כ"מפתחות חיצוניות "או "שער" כדי להכנס ל"דירה" (שם).

אך לא רק בתחום החכמה - אלא אף בעניני המדות מוצאים אנו מדות עדיפות:

האהבה, אשר תקצר היריעה כאן מלעסוק בה, אבל הרי מקובלים אנו מתמיד ש"אוהביו כצאת השמש בגבורתו" גדולים הם מן העובדים מיראה. האוהב הרי מלא הוא פעילות, מלא חיים יוצרים ופוריים. [ואף בהרגשתנו פנימה נוטים אנו יותר אל האהבה, ואין להניח שיגזור עלינו הקב"ה יראה, הסותרת אותה כלפי חוץ].

הענוה, אף היא גדולה לכאורה מן היראה, שהרי עשאתה "עקב לסוליתה", ומבחינה זו אמרו חכמים על משה שיראה לגביו "מילתא זוטרתא" היא - ומה פלא בכך למי שנשתבח ב"והאיש משה עניו מאד מכל האדם".

אך בטרם נגמור בדעתנו להניח לה ליראה כ'משרתת' ל'גבירות' הנ"ל - הבה נבדוק את הדברים. למרבה הפתעתנו מוצאים אנו דברים הפוכים: "הדר חכמה ענוה, והדר ענוה יראה" (דדך ארץ זוטא פ"ה), וא"ב ודאי שהענוה טפלה ליראה.

ואף ביחס לחכמה: "אם אין חכמה אין יראה", ו"הן יראת הי היא חכמה", היא בלבד [-"שכן בלשון יונית קוריו לאחת הן"]- עד כדי שממשילה הגמרא את החכמה כשער כניסה אל הדירה - יראת שמים. (שבת ל"א:).

אחת עוד נותרה לפליטה - האהבה, אלא שאף ביתם אליה מוצאים אנו במספר מקומות שגדולה היראה ממנה, ומה קרוב לנו מתפלתנו: "לאהבה [-ואח"כ] וליראה את שמך".

הפתרוו מצוי אולי דוקא בהבנת היחס ביון האהבה ליראה, שהן שתי המדות השרשיות הכוללות בתוכן את שאר המדות וכל שרשי מצוות ל"ת ועשה. לשם כר נבהיר אולי קודם את היראה בפסגת מדרגתה - יראה עליונה, שאין אנו רגילים לה כלל.

היראה בבחינה זו משמעותה העמוקה היא הכרת כבוד ה' בכל. באדם עצמו, בעולם, ובכל ההוייה. ביטול הכל כלפי החיות האלקית השורה בו. נובעת היא יראה זו מן החכמה ומן הראייה, ראייה פנימית ללא מסכים. "השמים" אינם קיימים ופועלים מכח עצמם כלל, אלא רק "מספרים כבוד אל". "וירא ישראל את היד הגדולה - וייראו העם את ה'". ועל אותו מעמד גדול של "וכל העם רואים את הקולות", כשקרע הקב"ה כל ז' רקיעים וראו בני ישראל שאין עוד מלבדו אמר משה לעם: "...כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם..."[4]

ובזה נביו את עדיפות היראה על האהבה: האוהב - מרגיש הוא את עצמו כישות בפני עצמה, והיא האוהבת - ואילו הירא בטל לחלוטין לאלקים. רואה הוא בכל רק אתת הקב"ה - במה שסביבו ובעצמו, מדותיו והצלחותיו. (ועיין מהר"ל בתפארת ישראל פ"י).

יראה גדולה זו נובעת מתוך האהבה, ושתי פנים לדבר - שתים שהן אחתן

נמשך הוא האוהב אל הנאהב, קרב אליו מתדבק בו - ולפתע רואה כמה גדול הנאהב ולגדולתו אין חקר ומרגיש הוא באפסותו וקטנותו, אפסות כל העולם וכל היש. ושוב, ומתוך כר, נמשך הוא ומתקרב יותר - ושוב מתבטל. רצוא ושוב.

ובחינה שניה יש לקישור האהבה והיראה:[5] יודע הוא האוהב כי כדי לדבוק בנאהב צריר הוא להתבטל בפניו, שהרי "מידת הקב"ה הוא גבוה ורואה את השפל (סוטה ה':), "וכך היה הלל אומר השפלתי זו הגבהתי, והגבהתי זו השפלתי" (שמות רבה מ"ה, ה').

וכשביראה כזו מדובר - שונות הן השפעותיה מאוד מן השגור אצלנו.

אין היא מביאה את האדם לידי בטלנות ורפיון ידים. להיפך, "עוז וחדוה במקומו". אין הירא בטל סתם - בטל הוא כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה, ו"עבד מלך מלך". רצון הצדיקים, גדולי היראה, יוצר ופועל: "אילו בעו צדיקי ברו עלמא", "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" - כאותו מוליד שככל שתקטן התנגדותו יגבר בו הזרם; כאותו ענף שככל שיינק יותר משרשו כך יוסיף תנובה. "אשה יראת ה' היא תתהלל - תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". דוקא יראתה היא שגורמת למעשיה ולפרי ידיה.[6]

השמחה - אף היא אינה נסקרת כלל ע"י יראה זו - "במקום גילה שם תהא רעדה". רעדה זו "לא צער היא, לא כאב, לא דאבת תמרורים. ומשל למה היא דומה? לרטט יראתו של אב על בנו הקטן האהוב לו, בשעה שהוא מורכב על כתפו והוא רוקד עמו ושוחק לפניו להיות נזהר בו שלא יפול. יש כאן שמתה שאין דומה לה, עונג שאין דומה לו, והיראה הנעימה כרוכה על עקבם" ('בעקבות היראה', להגר"א קפלן).

ולענין החכמה והדעת: "ראשית חכמה יראת ה', ו"יראת ה' ראשית דעת" (משלי א, ז,). אין היא רק הקדמה ובסיס לחכמה ולדעת אלא תמציתן, שהרי "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"(בחינות עולם י"ג).[7] כל מטרת הלימוד היא לגלות יותר ויותר את הקב"ה דרך בריותיו, דרך תורתו - וממילא לראות עד כמה נגלים בכל פעם עולמות חדשים, אינסופיים - ואנחנו הולכים וקטנים.

וע"י היראה, התבטלות למקור החיים, נמשכים חיים תמידיים והתקיימות נצחית - "כי עמך מקור חיים", "יראת ה' מקור חיים" (משלי י"ד, כ"ז). ירא הי בטל הוא כלפי הקב"ה, וממילא 'נהנה' כביכול ממקור החיים עצמו. [וע' שפת אמת (וירא - תרמ"ט במדרש נתת...') שע"י נסיון העקידה שהיה במדת היראה "נעשה דבר קבוע לדורות..." ואלו דברי חז"ל על "נתת ליראיך נס להתנוסס" – כתורן ספינה הנראה למרחוק. (וע"ע שפ"א שם תרל"ה ובראשית תר"ס)]- "יראת ה' טהורה - עומדת לעד".[8]

במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, ואף אנו מצווים - לא לדבוק בו, שהרי אש אוכלה הוא - אבל לדבוק במידותיו, ו"העוז והענוה לחי עולמים".

סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

* * *

הופעות היראה והתגלויותיה רבות ומגוונות. רמוזה היא כבר בפתיחת התורה ולא רק בנוטריקון, 'ירא בשת', (ע' תורה שלימה בראשית, צ"ו) אלא אף בפשוטו של דברים נזכרים אנו מיד ב"ראשית חכמה יראת ה'" היראת ה' ראשית דעת", וכך מוצאים אמנם במדרש אותיות דר' עקיבא שבשביל ג' דברים נברא העולם: ישראל, תורה ויראה. ויתרה מזו מצאנו: "בראשית - זה הצווי הראשון... שנקרא יראת ה'... ועל צווי זה קיים כל העולם" (ע' תו"ש נ"ח).

בפועל, מוצאים אנו את היראה תחילה אצל אברהם. "אל תירא אברם - אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו" (תדב"א פ"ה). אלא שעדיין לא היתה בו מדה זו בעליונותה עד נסיון העקידה, אותו 'נס' שנתן הקב"ה ליראיו להתנוסס בו. ואכן, קודם העקידה עדיין רחוק אברהם במקצת מן היראה, מן הראיה - "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (ע' שפ"א וירא, תרמ"ג), אלא שמתקדם הוא למטרתו: "ונשתחוה ונשזרה אליכם" [והרי מצאנו ש"אשתחוה אל היכל קדשך", בהר המוריה, הוא "ביראתך"]. וכך צועדים הם יחדיו: האב, 'אברהם אוהבי', עם הבן, 'פחד יצחק', וכל אותה דרך בשמחה שהרי צריך היה עדיין להגלות לפניו אחד ההרים ו"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". כמה גבורה דרושה לאותו אוהב לאחוז במאכלת ולשלחה אל צואר בנו. כמה ביטול עצמי דרוש לאותו אב שכל קיומו הוא בבנו, יחידו, יצחק, כדי ללכת 'עד כה' ולהקריב בנו בשעה שיכל לטעון: והיכן היא הבטחת 'כה יהיה זרעך' . וכי לא רצונך הוא בעצם שלא אשחטהו? ואעפ"כ שלח אברהם את ידו, ועתה נודע כי ירא אלקים הוא. לא יראה נמוכה, המקפיאה את האדם, אלא זו העליונה, שבעקבותיה: "וישא אברהם את עיניו וירא... וילך אברהם ויקח... ויעלהו..." ומזה הורם הנס, נמשכה הברכה לדורות: "בי נשבעתי... כי הרבה ארבה... והתברכו בזרעך..." הגיע אברהם לשיא שלמותו. השתלמה האהבה ביראה. 'אברהם הוליד את יצחק'.

וכאן יסד אברהם את המקדש לדורות. "ה' יִרְאֶה - אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאֶה". כאן מתחברים עליונים ותחתונים. מחד: רוצה ה' את יראיו, ורואה אותם: "י יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון ה'" (שמות ל"ד, כ"ג) ומאידך: שם נראה כבוד ה' עין בעין, וזה שרמז הפסוק בכתבו "יראה... את פני האדון ה'".

ומכאן סוד קיומה התמידי של ירושלים: 'והנצח - זו ירושלים'. 'בהר ה' יראה' - בכל עת, לנצח. [נצחיות זו נעוצה היא במנוחה, שהרי המנוחה אין משמעותה בטלנות אלא התרכזות פנימית מתוך נצוח והסרת כל מונע. 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה... והיה המקום אשר יבחר ה'...' (דברים י"ב, ח')[9] וזה שהתפלל שלמה בהכנסת הארון: ועתה קומה אלקים לנוחך (דבה"י ב, ו מ"א)[10] [וע"ע מלכים דא, ח, נ"ו; דבה"י א, ב"ב, ט ודוק]

"רוצה ה' את יראיו... שבחי ירושלים את הי... השם גבולך שלום". ומכאן נשוב אולי לשמה של ירושלים! יראה ושלמות (ב"ר נ"ז). [וע' דברים י"ד, כג' שירושלים היא המקום בו לומדים ליראה את ה'].

מנוחה זו כרוכה היא במנוחת השבת. בפסגת השבח, במנחה, מודים אנו על ש"יום מנוחה וקדושה לעמך נתת" וכל משמעות השבת היא השביתה. אף כאן, לכאורה מוצאים אנו חוסר מעש ובטלנות - אלא שאין הדבר כר. דווקא המנוחה, איסוף הכוחות וריכוזם היא המוסיפה כח, והיא המאפשרת יצירה ופריחה. [וזהו החיוב המיוחד שיש בשבת לחדש בתורה]. "הכשרון היותר נכבד הוא החידור אל עומק עצמיותנו. ותידור זה כל מה שידע כמה קלה היא עבודתו..., כמה הוא צריר להקשיב את התביעה של עדן המנוחה הפנימית, כמדה זו יגדל התוכן הגאוני שביצירה..." (אוה"ק א, עמי קע"א).

בראשית, אומר המדרש, 'ירא שבת', 'ירא בשת'. [ואולי רמוזים בזה שני סוגי היראה, זו הנמוכה יחסית אשר בה היה מצוי אולי אדה"ר אתר חטאו: "את קולך שמעתי... ואירא...", וזו הנעלה, יראת שבת, שהיא מקור הברכה]. "וכמו כן בשבת... שהיא בחינת יראה ואמרו חז"ל, אפילו עם הארץ אימת שבת עליו, ושבת נותן יראה על כל ימי השבוע ולכן שורה בו הברכה, וכן בית המקדש וירושלים משם יוצאה יראה לכל העולם ולכן נקרא הר המוריה... לכן שם צוה הי את הברכה [חיים עד העולם]... ואיתא... כי יראה בחינת שלום ממשמע דכתיב אין מחסור ליראיו..." (שפ"א בראשית תר"ס, ועי"ש תר"נ).

ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום. יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים.

הערות

א. לגבי אופי לימוד נושאים אלו: לא הרי לימוד זה כשאר הלימודים, שבהם העיקר הוא התוכן הנלמד, בפני עצמו, ולכן יכול כל אדם לתמצת לימוד מיגע וארור במספר משפטים - והדבר יובן כראוי. משא"כ יראת הי אותה א"א לצמצם, לתמצת ולהוציא בבירור כלפי חוץ, שהרי כולה רשות היחיד של האדם היא, הסתכלותו הסובייקטיבית על עצמו והעולם - וממילא גם הצד העיוני שבה נושא אופי שונה. ועיין במוסר אביך א,ב.

המאמר שבכאן אינו מתיימר למצות את הנושא או לקבוע בו מסמרות - אלא להציג נקודות הסתכלות בלבד.

ב. בעניין דרגת היראה העליונה: עיין אגרת הרמב"ו לבנו: "ובעבור הענוה תעלה על לבך מידת היראה" וע"ע במסילת ישרים המדרג את יראת החטא כשלב אחרון לפני הקדושה כשהיא בעצם, כדבריו, בחציה מתנה מלמעלה]. אולם שח מדובר על יראת חטא, כשהדגש הוא על כך שהאדם חי אותה תמיד, "שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד עד שלא תסור יראה זו ממנו. וע"ע של"ה מאמר ג' וד' (ל"ז) "...רק מיראת שמים, רצה לומד שהוא ירא ובוש לעבור על צווי מלך גדול רם ונשא... אח"כ נכנס ליותר מדריגה שעושה מאהבה... אח"כ נכנס ליותר מדריגה ליראה לפני ולפנים כי מאחר שנתדבק בו ית' יודע שהוא כביכול בדמותו ובצלמו ורוצה לתקן הדברים בשביל עצמיות וצורך גבוה... ואז המורא עליו ביותר וירא מפני החטא ביותר... והיראה לפני ולפנים הוא חסיד עושה יותר ממה שמצווה..." ועי"ש עוד (ל"ו:) בדבר ההכרה שכל חטא פוגם בכל העולמות ובגילוי שמו של הקב"ה בהם.

ואף שאין הדבר כתוב - נלענ"ד שמאחורי הדברים עומדים אולי הדברים הנ"ל. וע' אוה"ק ג' ע"מ כב-כג'.

ג. ביחס אהבה - יראה: אין כאן הסתכלות מוחלטת - אלא בחינה מסויימת, וע"ע של"ה (שם, ל"ת.) שישנה מדריגה מעל כולם, אהבה מסותרת, "שלא זכה ולא יזכה אליה שום אדם מבני עליה אלא מרעה והוא גם הוא בדרך נסתר". 1. בהסתכלות על היראה מעל האהבה - זהו גם היחס בין פרשה ראשונה של ק"ש שהיא כולה פירוט של "ואהבת" לפרשה שניה המדברת על "השמרו", וזו בחינת האהבה המולידה את היראה (ע' סידור אדה"ז רפ"א:). [ואולי זה גם שאומרים אנו בתפילה: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך"]. וע"ע עולת ראיה א, (עמ' תכ"ב) שהיחס בין ר"ח לערב ר"ח (תענית יום כפור קטן) הוא כיחס בין היראה הנמוכה לאהבה - והיחס בין ערב יו"כ (שהוא יום אכילה ושתייה), ליו"כ, הוא כיחס בין האהבה ליראה העליונה.

2. יש מקום לברר את היחס בין שתי מגילותיו של שלמה: שה"ש וקהלת. הראשונה - הרי כולה אהבה, והשניה - יראה. [ולכן פותחת היא במלכותו של שלמה, ואכמ"ל, ומסיימת ב'סוף דבר'...]. הראשונה מציגה ברובה עולם אידיאלי של תום ויושר, ואילו השניה טומנת בחובה עולם ומלואו: עת ללדת ועת למות, עת לבכות ועת לשחוק..., ומובהרים הדברים אולי לאור האמור. ודוק בדברי חז"ל ששה"ש כתב שלמה בילדותו - ודוקא קהלת בזקנותו. ואולי אפשר לשמוע גם בשיר השירים עצמו, בסופו, את הנימה השניה - לא זו הסוערת, אלא זו המדברת על 'נוטרים' וכו'.

ד. בענייו ה"מינוח": במקרא מופיע "יראת ה'" - ואילו הביטוי "ירא שמים" השתרש רק בפי חז"ל. ואולי אפשר לראות בזה מגמה לצמצום הדברים: אין מתייחסים לקב"ה בעצמו, כביכול, אלא להתגלותו בשמים, האין-סופיים. ואולי יש בכך רמז גם לאותם הראשונים שמוצאים אנו בהם יראה: "...שאע"פ שנבראו שמים ביום א' עדיין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה..." (רש"י בראשית, א').