חללי כהונה ופסולי חיתון אחרים לכהונה / עופר דינר
"והכהן הגדול מאחיו... אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח... ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו" (ויקרא כ"א). פשוטו של הפסוק: אבל אם נשא אחת מכל הפסולות האלה זרעו ממנה חלל.
זה המקור לחלל מן התורה וחייבים להוסיף שרק אדם שנולד מפסולי כהונה נקרא חלל כמו שאומרת הגמרא: "אמר ליה רב פפא לאביי ישראל הבא על אחותו זונה משוי לה, חללה משוי לה או לא משוי לה... אמר ליה אין חללה אלא מאיסורי בהונה בלבד" (קידושין עז:).
חלל מהו, זר או כהן?
הגמרא בקידושין סו. אומרת: "כהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה (דהיינו חלל) עבודתו כשרה". ומסבירה הגמרא שלושה טעמים מדוע עבודתו כשרה.
א. "והייתה לו ולזרעו אחריו" בין ירע כשר בין זרע פסול.
ב. "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה" אפילו חולין שבו תרצה.
ג. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם..." "וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו? אלא זה כשר ונתחלל".
נשאלת השאלה אם חלל שנודע כבד שהוא בן גרושה או בן חלוצה הוא כזר ואין לו קשר למשפחת הכהונה, או שחלל קשור למשפחת הכהונה והוא כהן אלא שאסור לו לעשות דברים שלכהן רכיל מותר כגון: לאכול קדשים ולעבוד על גבי המזבח. וכמו כן מותר לו לעשות דברים שלכהן רגיל אסוך כגון: להטמא למתים ולהתחתן עם גרושה חללה וזונה, אבל מצד יחוסו הוא שייר למשפחת הכהונה.
הרמב"ם פ"ו ה' ביאת מקדש הל' י' פוסק: "כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשדה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא הילל שנאמר ברך ה' חילו..."
וכותב על זה הכסף משנה שלכאורה היה צריר להכשיר רק מה שעבד קודם שנודע אבל מה שעבד אחר שנודע היה צריך לחלל. אלא נראה שהרמב"ם פסק כר מפני שלא מצאנו שפסול, אלא אדרבה מצאנו שלא מחלל לשעבר, ולכן מהיכן נלמד לומר שאם עבד אחר שנודע שחילל.
יוצא בפירוש מדברי הרמב"ם שהוא סובר כדרך השניה שהעלינו שחלל אף שנודע, הוא כהו והוא שייך למשפחת הכהונה, משום שאם הוא לא היה כהן אלא זר ודאי שלא היה מכשיר הרמב"ם את עבודתו להבא.
הרמב"ן בחידושיו לקידושיו (על אתר) כותב: "ונ"ל שלא התירה התורה עבודתו כשנמצא ודאי חלל אלא כשנמצא ספק חלל..." וממשיך הרמב"ן לומד שגם מה שאומרת הגמרא ברך ה' חילו ופרשנו שהתורה ברכה חולין שבכהונה, הכוונה היא לספק חלל אבל חלל אינו חילו של הקב"ה שכבר יצא מהכלל.
מדבריו משמע שחלל הוא זר כדרך הראשונה שהעלנו ושעבודתו פסולה הן לעתיד והן לשעבר וחלל איננו שייך למשפחת הכהונה במה שנוגע לקדושת הכהונה.
יוצא שיש מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לרמב"ן איך להסתכל על חלל האם הוא כהן, רק שאסוך לו לעבוד, או כזר הפסול לעבודה.
המשנה בקידושין עז. אומרת: "חלל שנשא בת ישראל זרעם חללים". רבי דוסתאי בגמרא חולק ואומד שאין זרעם חללים מפני שהוא אובד שבנות ישראל מקוה טהרה לחללים וזאת מהפסוק "לא יחלל זרעו בעמיו" שבעם אחד הוא מחלל ולא בשני עממים", ופרוש הדבר שאין זרעו מתחלל אלא כשהוא ואשתו מעם אחד דהיינו ששניהם חללים אבל לא כאשר אחד חלל ואחד ישראל. ממשיכה המשנה שגם לדעת חכמים חללה שנישאה לישראל זרעם כשר. וזאת למדים מגזרה שווה "לא יחלל - לא יטמא". מה לא יטמא רק הזכרים כר גם לא יחלל רק הזכרים.
עוד אומרת הגמרא שם שהאשה עצמה מתחללת בביאת הכהן אם היא מפסולי החיתון לכהן, דהיינו זונה או גרושה. דהיינו, שאם עד שבא עליה הכהן היה בה פסול גרושה, מעתה היא גם חללה. וזאת אנו לומדים מק"ו, ומה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל היא שעבדה עבירה אינו דין שמתחללת? וממשיכה הגמרא "ואם נפשך לומר", שאפשר אולי לדחות את הק"ו בטענת "מה זרעו שכן יצירתו בעבירה", ניתן ללמוד שמתחללת מהפסוק "לא יחלל זרעו בעמיו" לא יחלל זה שהיה כשר ונתחלל, והכוונה לא יחלל את זו שהיתה כשרה ונתחללה, היא האשה שנבעלה.
יש להבין לדעת רבי דוסתאי שבנות ישראל מקוה טהרה לחללים, דהיינו חלל שנשא בת ישראל הולד כשר האם הוא ישראל או כהן. והנה אם נאמר שחלל הוא זר אז ודאי שהולד ישראל, אר אם הוא כהן שפסול בדינים מסוימים, יתכן שהולד כהן.
יתכן אם כן שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן שהבאנו לעיל, שלדעת הרמב"ם יתכן שהולד כהן ולדעת הרמב"ן ודאי שהולד ישראל.
(ועדיין הדבר ספק בדעת הרמב"ם, שנראה שלא יתכן שהולד יהיה בקדושת כהונה יותר מאביו. ועוד, שיתכן שפסול חלל וקדושת כהונה שבו קשורים אחד בשני, ואם בנות ישראל מפקיעות פסול חלל יתכן שמפקיעות גם דין קדושת כהונה).
כיצד חלל פוסל את זרעו
לדעת חכמים שזרעו של חלל - לעולם חלל, ניתן להסביר אחת משתים. ניתן לומר שחלל אינו פוסל את זרעו מדין יוחסין במו שכהן בעל מום לא מעביר את פסולו לזרעו, אלא שהתורה גילתה "לא יחלל זרעו" מקיש זרעו לו, שכמו שאביו הכהן פוסל את זרעו כך הוא החלל פוסל את זרעו.
אך ניתן גם לומר שחלל הוא יצירה חדשה של כהן פסול שמעביר את הפסול לזרעו מדין "משפחותם לבית אבותם" דהיינו שיש משפחת חללים וכמו שכהן בנו כהן, לוי בנו לוי, כך חלל בנו חלל.
פסולי חיתון אחרים לכהונה
הגמרא ביבמות דף מה. אומרת: "כולהו אמוראי דמבשרי ולד עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל מודו שהוא פגום לכהונה, מק"ו מאלמנה. ומה אלמנה לכהן גדול שאין אסורה איסור השוה לכל - בנה פגום, זו שאסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום".
ומסביר רש"י שבנה פגום הכוונה לבתה שאם תלד בת פסולה לכהונה ומשמע שהבן אין בו שום פסול ובניו לא יהיו חללים. הרמב"ן חולק עליו ואומר: "נראה לי כיון דגמרי ק"ו מאלמנה כאלמנה, מה אלמנה יש לה דורות אף זה הפגום ואם בא על הכהנת ועל הלויה וישראלית בתו פסולה לכהונה כבת חלל זכר ואף זה בכלל משנתנו, כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר וזהו בנה פגום לכהונה דקאמרינו בגמרא.
אפשר להסביר את מחלוקתם בשתי הדרכים שהבאנו להסבר מה שחלל פוסל זרעו, והטעם להשוואה זו היא מאחר שהלימוד שבן גוי וישראלית פגום לכהונה נלמד מאלמנה לכהן גדול.
רש"י הבין כדרר הראשונה שהבאנו שחלל אינו פוסל את זרעו בגין יוחסין ומשפחה אלא שהתורה הקישה זרעו לו, ולכן כאן הפגום הזה שנולד מעכו"ם ובת ישראל לא מעביר פסול לזרעו כי לא שייך להקיש זרעו לו, ולכן רק הבת שבאה מביאה פסולה - פסולה לכהונה, והבן בתו כשרה לכהונה.
הרמב"ן הבין שחלל הוא יצירה חדשה של פגום לכהונה שעושה משפחה וגם כאן בן העכו"ם ובת ישראל הוא יצירה חדשה של פגזם לכהונה, ולכן גם זרעו פגום לכהונה. וזה מה שכותב הרמב"ן: "מה אלמנה יש לה דרות אף זה הפגום יש לו דרות".
הרמב"ם פט"ו מהלכות אסורי ביאה ה"ג פוסק: עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ואינו מוסיף אם הוא פגום לכהונה אם לאו, ואף שהמשנה-למלך הבין בדעת הרמב"ם שהולד פגום לכהונה, זו דעת יחיד ורוב המפרשים מבינים בדעת הרמב"ם שהולד כשר לכהונה. וכך כותב הבית שמואל אבן העזר סימן ד' סעיף ח' "והרמב"ם כתב דהם כשרים לכהונה".
הרמב"ם הבין שאין פגימות לכהונה מלבד אלו הכתובים בפסוק, דהיינו גרושה, זונה וחללה לכהן הדיוט, ולכהן גדול בם אלמנה. ולכן הוא אינו פוסק ולד עכו"ם ועבד הבא על בת-ישראל שהוא פגום לכהונה.
רש"י ורמב"ן סוברים שיש פגומים נוספים לכהונה, ולכן ולד עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל - פגום לכהונה. ושיש פגום לכהונה על אף שאין לה שם של זונה או גרושה או חללה אלא פבום. את שיטת הרמב"ם הזאת ניתן לראות גם במחלוקת אחרת בינו לבין הראב"ד.
אשה שנבעלה לפסולי החיתון
המשנה ביבמות דף ס"ז: אומרת: "בן תשע שנים ויום אחד פוסליו ולא מאכיליו".
ומסבירה הגמרא שהכוונה היא שבן ט' ויום אחד, אם הוא גר עמוני או גר מואבי, מצרי ואדומי או כותי, נתין, חלל וממזר שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה מן הכהונה ואם הייתה אוכלת בתרומה פסלוה מן התרומה. ואומרת הגמ' שמקור הדין שפסולה מלאכול תרומה הוא מהפסוק! "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" כיון שנבעלה לפסול לה - פסלה. ופסוק זה עוסק בתרומה שכתוב בסופו "היא בתרומת הקודשים לא תאכל".
ושואלת הגמרא, שפסוק זה עוסק בבת כהן מניין שגם לויה וישראלית? ואומרת הגמרא שלמדים מה"ו" המיותר של "ובת" כדאמר ר' אבא אמר רב "בת" "ובת".
שואלת הגמרא "ופסולה לכהונה מנין" ומתרצת מק"ו מגרושה, ומה גדושה שמותרת בתרומה אסורה ככהונה, זו שאסורה בתרומה וכו'. ופוסק הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ח ה"א: "מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה היא כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת להנשא לו".
מדבריו אנו למדים שהפסול של אותה אשה שנבעלה לאותם הפסולים היא משום זונה.
הראב"ד משיג עליו ואומר שרק בחיובי כריתות נעשית האשה זונה אך בחיובי לאווין היות וקידושין יכולים לתפוש אין דין של זונה.
לפי הראב"ד אם כן, יש דין של פגימות לכהונה נוסף לכל הפסולים הכתובים בפסוק.והרמב"ם לשיטתו שאין פגימות נוסף לאותם הכתובים בפסוק פסק שאותה אשה היא זונה, והכונה שלומדים זאת מפסוקים שבסוגיא.
לסכום
יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן כיצד להסתכל על חלל, האם הוא כהן שאסור בדיני הכהונה או האם הוא זר לכל דבר. בדעת חכמים שחלל מעביר את פסולו לזרעו ראינו שתי אפשרויות:
א. שחלל אינו מעביר לזרעו את פסולו מדין יוחסין אל מהיקש זרעו לו.
ב. חלל מעביר פסולו לזרעו היות והוא יצירה חדשה של פסול יוחסין ולכן הוא פוסל את זרעו מדין משפחת חללים.
מחלוקת רש"י והרמב"ן בעכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל קשורה לשתי ההבנות מדוע חלל פוסל את זרעו.
עוד ראינו שיש מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י, רמב"ן והראב"ד האם יש פסולים אחרים לכהונה נוסף לאלה הכתובים בפסוק.
ואולי בכל הדברים הללו שיטת הרמב"ם שאין דינים של איסור לכהונה סתם, אלא אז של נשים שנאסרו בפירוש או של כהן שנולד מהם שנוצר בו פסול.