ללמוד וללמד במשנת הרמב"ם / צבי ולדמן

לע"נ דודי די יוסף בן הרב ברוך זצ"ל

רמב"ם בכותרותיו להלכות תלמוד-תורה כותב: "יש בכללו שתי מצוות עשה, א) ללמוד תורה. ב) לכבד מלמדיה ויודעיה". ברם, ביחס להגדרת מצות תלמוד-תורה כתב בספר המצוות מצוה י"א: "והיא שציוונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד-תורה, והוא שאמרו 'ושננתם לבניך' וכתוב בספרי אלו התלמידים", וכדבריו אלה כתב אף במנין המצוות המקוצר המופיע בפתיחה ליד החזקה: "היא שצוונו ללמוד תורה וללמדה". ואם כן כיצד השמיט הרמב"ם בכותרותיו את החובה ללמד וציין רק את החובה ללמוד, שמוצאים אנו בדבריו האחרונים כי חובה זו היא חלק אינטגרלי מקיום המצווה, וגם בנוסחאות שמצויים על פי הרב קאפח כתוב: "שנצטוינו ללמד חכמת התורה וללמדה", כלומר, שהדגש הראשוני הוא על הללמד דוקא, ולכן על אתת כמה וכמה שהדברים צריכים באור.

עוד עלינו לברר ולהבין את צורת הפתיחה של הלכות תלמוד-תורה: "נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד-תודה אבל קטן אביו חייב ללמדו שנאמר 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' ואיו האשה חייבת ללמוד שכל החייב ללמוד חייב ללמד". לכאורה פתיחה זו הינה מוזרה מאוד, שכן, היכן מצינו שיפתח הפותח בחלק ה"לא שייך למצווה"?! ובפרט שהרמב"ם בהלכותיו הקפיד לסדרם בסדר הגיוני, כך שבראש ובראשונה יופיע חובת החייבים, המקור והאופי, ורק לאחר מכן התיחס לחריגים ולפטורים, לדוגמא, בהלכות קריאת שמע בפ"א התיחס לחובה ולאופיה, ורק בפרק די ייחד מקום מיוחד לפטורים, וכן בהלכות תפילה פ"ב הי"ג וכן בהלכות ציצית פ"ע ה"ט ובצורה ברורה בהלכות סוכה פ"ו ה"א וכו'. ובאמת נראה שראוי היה להתחיל את הלכות תלמוד-תורה בפרק אי הלכה חי: "כל איש מישראל טייב בתלמוד תורה היו עני בין עשיר, ביו שלם בגופו בין בעל יסורים... שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'" ואכן בשולחן ערוך סימן רמ"ו פתח הרב המחבר בהעתיקו את לשונו זו של הרמב"ם.

בנוסף לכך, יש לציין עוד, שאחוד הצווים בספר המצוות ללמוד וללמד" תחת כותרת אחת תלמוד-תורה, אינו מקובל על חלק ניכר ממוני המצוות והם ראו בכך צווים ממקורות שונים שכולם מבוססים על פי הספרי והגמרא במסכת קידושין בטי ובפסוקים המובאים שם. וכן כתב הבה"ג בהלכות תלמוד-תורה שיש שתי מצוות נפרדות וכן הרס"ג, וכן היראים בסימן כ"ה, כ"ו, הסמ"ק במצוה ק"ה וק"ו ועוד. וצריר להבין מה ראו הרמב"ם וסיעתו ממוני המצוות לראות בתלמוד-תורה ציווי אחד מאוחד.

להבנת יסוד העניו נראה שיש לציין כי בחובת תלמוד תורה יש שלושה ענינים עקריים[1]:

א. ללמוד על מנת לדעת לעשות[2].

ב. ללמוד על מנת ללמד.

ג. ללמוד על מנת להדבק בקב"ה.

ואמנם הרמב"ם מביא בכל אחד מג' ענינים אלו פסוק שונה שכן כל אחד מהם מדגיש ענין שונה בלמוד התורה. מכל מקום עיקר הציווי לפי הרמב"ם בלמוד התורה הוא למען יוכל ללמד לאחרים וכפי שכתב בה"א: "שכל החייב ללמוד חייב ללמד", ולכן פתח הרמב"ם בצורה מוזרה כזו שנשים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו, וממילא, האשה, שאינה חייבת ללמוד לא חייבת ללמד. כי אי אפשר לנתק בין הדבקים והא בהא תליא. ולא עוד אלא שהמשיך בה"ב וכתב: "כשם שחייב אדם ללמד את בנו כר חייב ללמד את בן בנו.. ולא בו בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים".

עתה מובן יותר מדוע כתב הרמב"ם "ללמוד תורה" והשמיט ללמד, שהרי הבטוי ללמוד מכיל בתוכו ללמד לאחרים.וכפי שכתב בספר-המצוות "וזהו הנקרא תלמוד תורה"! כלומר כלל נקוט בידך, שבכל מקום שתמצא החובה ללמוד תורה, טמון בחובה עיקרה, היינו ללמדה. מובן שאין הכוונה לעשות את הלמוד כמשני וכלא חשוב כשלעצמו שהרי בהלכה ג' כתב: "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'", וכאן הדגיש את הרמב"ם את החובה ללמוד על מנת לעשות כחובה עצמאית, אך שוב הדגיש זאת בדרכו שלו: "חייב ללמד את עצמו" ולא כתב ללמוד בעצמו כי עיקר החיוב הינו ללמד כנאמר לעיל. ולפי זה מובן מדוע איחד הרמב"ם את הצווים שלא כחלק ממוני המצוות, שכן, לפיו הכל תחת חובה אחת "ללמד".

את החלק השלישי בתלמוד-תורה, היינו, ללמוד על מנת להדבק בה', מצינו בהלכה ח': "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה.... ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד-תורה ביום ובלילה שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'". בהלכה זו לא הביא הרמב"ם הוכחה לחובת הלימוד כשלעצמו ממקור בתורה, שכן כאן חפש פסוק שיוכל להדגיש את ערך הלימוד וההגות בתורה ולכן העדיף פסוק מיהושע שענינו שם: "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" (א,ח). זהו אפוא הלימוד בבחינת "משה קיבל תורה" דהיינו ללמוד על מנת לקבל תורה ולהיות עבד לקב"ה, ובהלכה הסמוכה מיד משלים הרמב"ם וקובע: "וגדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ושואבי מים ומהם סומים ואף על פי כן היו עוסקים בתורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו" כלומר, זהו הלמוד בבחינת המטרה "משה קבל-ומסרה". ללמד אחרים על מנת שלא לשכח תורה מישראל. הפליג הרמב"ם בענין זה בפוסקו (על פי הגמרא בקידושין שם) בפ"א הלכה די שאם בנו נבון ומשכיל מאביו להבין מה שילמוד יותר ממנו בנו קודם, ולפי מה שכתבנו הדברים פשוטים שאף על פי שבכל המצוות "חייך קודמין לחיי חברך", כאן ישנו דין חריג שהרי יש ערר ראשוני לקיום התורה בעם כדי להעתיק את השמועה, [ומ"מ הוסיף הרמב"ם שאף על פי כן לא יתבטל האב, שכשם שחובה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד את עצמו]. מעתה נוכל לתרץ את קושית הלחם משנה[3], שהקשה מדוע לא פסק הרמב"ם להלכה על פי הגמרא במנחות צט: שאפילו לא שנה אדם אלא פסוק אחד שחרית וערכית, קיים מצוות "לא ימוש", וכפי שפסק הרמ"א בשולתן ערור סימן רמ"ו סעיף אי לגבי שעת הדחק. היות והוא סובך שעיקר הציווי הוא ללמד לאחרים, ומובן שבלימוד של פסוק שחרית ופסוק ערבית לא יוכל ללמד לאחרים.

לפי דברינו נוכל עוד להבין את שיטת הרמב"ם במחלוקתו עם הרמב"ן באשר לחובת ברכת התורה, לרמב"ן זאת חובה דאוריתא וכפי שמשמע בברכות כא. אך הרמב"ם לא מנה זאת בספר המצוות כלל[4]. והנה ידוע שעל "הכשר מצוה" לא מברכים כמו למשל על בנית סוכה[5] ואפית מצה וכו'. ואם כן בלמוד תורה שהוא בבחינת ללמוד על מנת ללמד בעיקר, יתכן שזהו גדר מסויים של הכשר מצווה ואין חובה מדאוריתא לברך. ומטעם זה כתבו הראשונים שאין מברכים על מצות קדושי אשה שעיקרה פריה ורביה ואין במעשה הקדושין גמר מצוה (רמב"ן, ריטב"א, כתובות ז: ועוד). ואם תקשה שיברך בעת שילמד לאחרים? זה נראה פשוט על פי מה שאומר הרמב"ם בפי"א מהלכות ברכות הלכה ח', שיש לברך רק על מצוה שמתחילים ומסיימים כעת כמו תפילין, ומובן שבתלמוד תורה אין החובה מסתימת לעולם. וכן על מצוה התלויה באחרים לא מברכים כמו על צדקה וכו'[6] וכאן זה תלוי באחרים.

דברים אלו הינם פשט הגמרא בב"ק סופ"ק לגבי תלמוד גדול או מעשה גדול, שפשטה הגמרא "לא קשיא הא למיגמר הא לאגמורי". ופרש רש"י שם כשלומד לעצמו אזי מעשה עדיף אבל ללמד לאחרים עדיף ממעשה.

דומה כי הלמוד לאחרים קבל תוקף הלכתי רחב ביותר ובעל השלכות לא רק מהבחינה המחשבתית, ביחס לתלמוד גדול ממעשה, אלא גם מהבחינה המעשית. שכן, מצינו ביחס לדין "עוסק במצוה פטור מן המצווה"[7] שתלמוד-תורה אינו נקרא בגדר מצווה המסוגלת לדחות[8] מצוות אחרות, שהרי מבטלין תלמוד-תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה (כתובות יז.) וכן מבטלים תלמוד תורה לתפילה (שבת י"א.) וכן מבטלין תלמוד-תורה למקרא מגילה (מגילה ג:) וכו', אך יש אחרונים שכתבו שללמוד על מנת ללמד, כלומר, רב שיושב ומלמד תורה אינו בכלל תלמוד-תורה שנדחה, אלא בכלל תלמוד-תורה שדוחה.

"עץ חיים למחזיקים בה", היינו שמחזקים את העץ ושורשיו ועושים אותו חי ופורה, וכדברי ר' חיים מוולוז''ן ב"נפש החיים" (שער ד' פרק ה') שיש שני ענינים בתלמוד-תורה:

א. ללמוד בדבקות ולדבקות.

ב. ללמוד לשמה, היינו ללמוד לשמר את התורה ולקיימה.

וכמאמרם ז"ל בפרקי אבות (פ"ב משנה ט'): "אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" ופירש ה"מעיני ישועה" שאין טובה אלא תורה, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם" ולכן, אם למדת תודה הרבה אל תחזיקה לעצמך כי לכך נוצרת: להעביר לאחרים.

חינוך האב על הבן

לאור האמור לעיל נתיחס למישורי חינוך האב על הבן, ונתמקד בחינוכו בעודו רך בשנים ונווכח כי הראשונים, והרמב"ם במיוחד, הדגישו כי יש ליצור תשתית חינוכית רחבה ומקיפה כבד מתחילת דרכו, כדי שיהיה בנוי היטב לקיים את עבודת ה' כהלכתה.

אף על פי שחנוך הבנים מדרבנך "קטן שהגיע לתנור מדרבנו הוא" (סוכה כח:) בלמוד תודה החובה הינה מדאוריתא כפי שצויין לעיל עלינו לברר כעת מהו ההיקף המעשי של החובה ללמד, האם מהתורה החובה הינה להעביר אינפורמציה לבן ותו לא, או שמא ישנה חובה לא רק להעביר מידע, אלא, גם להתייחס למשמעותם של הדברים שהם כמובן בעלי היקף מחשבתי ומעשי עמוק.

לכן איפוא נדאה להסביר שגם ביסודות החינוך ישנם שלשה דינים עיקריים[9]:

א. לחנך על מנת להרגילו במעשי המצוות - דגש טכני.

ב. לחנך על מנת שיהיה בקדושה - דגש רוחני.

ג. לחנך על מנת שיעשה את המצוות בשלמותן ויהנה משכרו - דגש תועלתני.

את היסוד הראשון למדים אנו מהספרי בפרשת עקב (פרק יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה כאילו קוברו, שנאמר: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'". כלומר כשהבן עדיין אינו מבין מאומה אלא מדבר בלבד, יש להרגילו בפסוקים "תודה צוה לנו משה" ו"שמע ישראל" (סוכה מב.) שאף על פי שאינו יורד לעומק העניו, יחרט הדבר בנפשו, ויהיה כאבן מוצקה באמונתו.

רעיון זה מובלט ברמב"ם ביסודיות רצופה, בפ"ב מהלכות תלמוד-תורה ה"ב: "ויושב (המלמד) ומלמדו כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכן ללמוד ביום ובלילה", כלומר אין הדגש על התוצר הכמותי מהלמוד, אלא על ההרגל ללמוד ביום ובלילה, כדי ליצור מוכנות נפשית לכשיגיע גיל חיוב ממש. וכן בפ"ד ה"ה: "לפיכך לא הבינו (דברי הרב) חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם" וכן ה"ו שם: "אין צריך לומד שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחד שאין עוסקים בו כדי לזרזם". הדגש הוא על התשתית העכשוית שיוצרים בילד על ידי הרעיונות הטמונים בלמוד התורה ובדרך הלמוד.

מוצאים אנו שהדגשה זז חוזרת ונשנית מעבר להלכות תלמוד-תורה: בהלכות קריאת שמע פ"ב ה"א, "ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה כדי לחנכן במצוות". וכן בהלכות תפילין: "קטן שיודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות" (וכן בהלכות ציצית, ברכות, מזוזה, ועוד חוזר ביטוי זה).

נראה איפוא בעליל, שהחינוך למצוות יסוד מוסד הוא במשנת הרמב"ם לא רק מהחובה דרבנן שיזכה במצוות, ויתרגל גם לעתיד-לבא לקיים באופן פרטי כל מצוה ומצוה, אלא בכדי לבנות מערכת נפשית מקיפה וכוללת, וזוהי אולי החובה הכללית מדאורייתא שנובעת ישירות מהחובה ללמד תורה דהיינו "כדי לחדדם", "כדי לזרזם", "כדי לחנכם במצוות". וממילא חובת הלימוד אינה העברת מידע גרידא. דוגמא לבך, שישנה חובה כללית דאורייתא ופרטיה דרבנן, מצינו בעניננו בחובת כבוד הרב שיש מצוה מהתורה "לכבד מלמדיה ויודעיה", אך על כל פנים ישנן פרטים ודרכי כיבוד ונימוס רבים, שבודאי אינם דאורייתא

כפשוטם של דברים[10] (רמב"ם בפ"ה מהלכות תלמוד-תורה הלכות ה-ז - לחלוץ תפילין לפני רבו, לעמוד, מרחץ וכו').

עדיין יש להוסיף שמבחינה חינוכית, מה שמועיל לבנין האישיות הוא האקטיביות של הנער במצוות שהיא הבונה אותו מהשורש, שאחרי המעשים נמשכים הלבבות ואחרי הלבבות המעשים. ברם, באשר להמנעות מעבירות יתכן שאין הדגש מצד דיני הרגל לחינוך גרידא, אלא כדי לחנכו בקדושה ולא לטעת בו כוחות טומאה של מאכלות אסורות וכו'. וכן כותב הרמב"ם בפי"ז מהלכות מאכלות אסורות הכ"ז:

"קטן שאכל אחד ממאכלות אסורים או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווים להפרישו לפי שאינו בר דעת אבל להאכילו בידים אסור... וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד".

והלכה כ"ח:

"אף על פי שאין בית דין מצווים להפרישו מצווה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר 'חנוך לנער על פי דרכו'".

כך גם משמע בתוספות במסכת נזיר כח: ד"ה "בנו אין": "ויש לומר דחנוך לא שייך אלא להזהירו לקיים מצוה אבל להזהירו לעבור אין זה חנוך". ואף על פי ששיטה זו אינה להלכה, מכל מקום מבחינה חנוכית נראה כמו שכתבנו למעלה שהפעלת הנער היא שבונה אותו וחורטת בו מנהגים והרגלים, וכדברי הרמב"ם בהלכות מזוזה פ"ה ה"י: "ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה". וכן בהלכות מגילה פ"א ה"א: "ומחנכים את הקטנים לקרותה". (ולא לשמעה), ולפי זה נראה לתרץ השמטה לכאורה שקיימת ברמב"ם בהלכות שופר פ"ב שכתב שקטנים פטורים מלשמוע קול שופר ולא הוסיף שמחנכים אותם לשמוע, כדרכו בשאר כל ההלכות, ויש לומר שברור שקטן השומע קול שופר אינו יודע להבחין בין קול זה לבין קול אחר והדגש הוא שיבוא במגע ישיר ופעיל עם החפצא של המצווה. (אמנם הוסיף הרמב"ם בה"ז שתינוק שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אותן מלתקוע כדי שילמדו אך לא ציין עניין דיני חינוך).

ואכן, רש"י בראש השנה יג. כתב ביחס לתינוק: "יטה אוזן לקול שופר כדי לחנכו", ואף על פי שנראה כחולק על הרמב"ם לעיל אפשר שכוונתו במילה חינוך, חנוך לקדושה, שהרי במסכת סוכה ב: כתב רש"י ביחס לחינוך דרבנן: "שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה כדי שיהיה מחונך ורגיל למצוות" ולכאורה קשה לשונו, מהי הכפילות מחונך ורגיל? אלא שחנוך זה לקדושה, והרגל זו אקטיביות של הנער. וגם הרמב"ם כתב שבמצוות שבין אדם לחבירו (הלכות גניבה פ"א ה"י): "ראוי לבי"ד להכות את הקטנים כפי כח קטן" על הגניבה שלא יהיו רגילים בה", והמגיד משנה שם מקשה שזה אינו מבואר בש"ס כלל, ומכל מקום לפי דברינו יתכן שלענין חינור לקדושה יש להפרישו.

בענין חינוך קטן לקבל שכר נציין בקיצור את הגירסא במסכת סופרים סוף פי"ח בענין הבאת הטף ל"הקהל". בגרסאות שלנו במסכת חגיגה ג. מובא שהטף באין ליתן שכר למביאהן. (יתכן שזה גדר של שמיעת קול שופר), אך במסכת סופרים כתוב: "מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאהן והן לקבל שכר".

הרמב"ן על אתר, (דברים פל"א פסוק י"ג), חולק ורואה את חשיבות חנוך הקטנים כמטרה ולא כאמצעי ליתן שכר למביאהן, וכך כתב: "ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו וילמדו: הם הטף כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני שנים הקרובים להתחנך וזה טעם ולמדו ליראה כעתיד... אבל רבותינו, אמרו האנשים ללמוד, והנשים לשמוע, והטף למה באו, ליתן שכר למביאהן וכו'".

מעתה, לאתר שלמדנו מהמקורות ומהרמב"ם את ג' עניני חנוך, וכן שיש חובה כללית במפגרת לימוד הבנים לתורה, גם לעשותם "בני תורה", נוכל לסכם על פי מאמר חז"ל בברכות כח: "ת"ר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברבי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם עומדים". וההסבר שנראה על פי רש"י והמהרש"א שם הוא, שהנסיון לחנך את הנער על פי ההגיון שלו עתה בלבד ולא לפתח בו הרגלים חדשים טעות הוא מיסודו, שכן עיקר הלימוד בגיל זה הוא ליצור מודעות והרגל כתלמוד תורה ולמצוותיה, ולכן הפתרון הוא להושיבן בין ברכי תלמידי חכמים (כאמו של ר' יהושע בן חנניה שהביאה את בנה לבית המדרש בהיותו תינוק לשמוע קול תורה). וכר יגיעו להגיון אמיתי ויבינו לפני מי הם עומדים, וכבר הקדים שלמה ואמר: "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" (משלי ג,ה), וכדברי חז"ל, שמעת שהבן יודע לדבר למדהו "תורה צוה לנו משה" ורק אחד כך "שמע ישראל" "רק על ידי פסוק זה יושרש בנער אמונת אומן שניתנה לנו תורה מן השמים, והיא קיימת לעולם ועד, וקריאת שמע מאי היא פסוק ראשון שמע ישראל, להשריש בלבו אמונת ה' אחד" (ערור השולחן סימן רמ"ה סעיף א').כלומר קודם לעשותם ואחר כך לקבל שכרם, היינו, הבנה מסוימת במהותם- שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תנוקות של בית רבן (וכמו שכתב בשולחן ערוך הרב הלכות תלמוד-תורה פ"ג סי"ב: אם מוציא בשנותיו אף על פי שאינו מבין אפילו פירוש המילות מפני שהוא עם הארץ, הרי זה מקיים המצווה". רק שודאי הראוי הוא להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד). ובאמת, אם נשכיל בעזרתו להבין נווכח כי יסוד איינו מושתת ללא ספק על העברת המסרים לבנים, והמחשתם עד כמה שהדבר מותר ואפשרי בבחינת ומסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים, ורק מתור כך "הם אמרו", כלומר הם מסוגלים ליצור תפוקה יחודית מכוחם הבלעדי, רק מתור הקבלה והמסירה. ואכן, הם ציינו זאת היטב במאמרם: "והעמידו תלמידים הרבה" ובכר סגרו את המעגל ש"כל המלמד את בן בנו תורה כאילו "קבלה מסיני", מחד גימא, ומאידך, "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". (סנהדרין יט:).

סיכום שיטת הרמב"ם

א. מצוות תלמוד תודה עיקרה כללמד לאחרים[11].

ב. תנור הבנים הנובע מתלמוד-תורה אינו רק אינפורמציה בעלמא אלא חובה כללית לבנות אדם תורני עבד ה' רק שהפרטים הם דרבנן.

ג. יש ערך במיוחד לצדדים האקטיביים שבחנוך.

ד. יש לחנכו בקדושה, ולכו מוטלת על אביו החובה למנוע ממנו נבלות ועבירות שביו אדם לחבירו. יש להעיר, שכיום, שהתאוריות בחנוך רבות, נראים לנו הגישות החנוכיות של חז"ל והראשונים כמיושנות וכדברים המובנים מאליהם, אולם בל נשכח כי השאלה הבסיסית אם בכלל ישנו צורך בתנור מסויים, היתה שנויה במחלוקת רחבה ויסודית החל בפלוסופיה היונית וכלה בהוגי דעות בני דורנו.

אותה פינה חשוכה שעלינו לנסות ולהאיר כעת היא אותה הגישה הביקורתית על הרמב"ם ושיטתו באשר לאידיאל הסופי של האדם בעולם הזה. במקומות רבים במורה נבובים כתב הרמב"ם שהתכלית העליונה היא שיגיע האדם למעלות השכליות, וכל התורה ומצוותיה אינה אלא כאמצעי להשבת אותה תכלית. כמו שכתב בחלק ג' פרק נ"ד: "והמין הרביעי הוא השלימות האנושיות האמיתית והיא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר ציור מושכלות המביאות להשקפות אמתיות בענינים האלוקיים וזו היא התכלית הסופית והיא המשלימה את האדם שלימות אמיתית והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו קיום נצחי ובזה האדם אדם".

נושא החכרה וכנסת ישראל, נראה מוסתר מאוד במורה נבוכים וכאילו כל פרט ופרט בעם ישראל ידאג לעצמו ולנבואתו שלו, במורה נבוכים נתפס תלמוד-תורה כמטרה, והמצוות לאמצעי, הרב נחום לאם בספרו "תורה לשמה" (עמ' 107-104) אכן תופס את שיטת הרמב"ם בדרך זו ומביא מקורות שונים מהיד החזקה וממורה נבוכים לביסוס דבריו. את המושג תלמוד-תורה הוא וכמוהו רואים ברמב"ם כהשגה שכלית[12], שכן, כך כתב הרמב"ם בפ"א הי"אי "חייב אדם לשלש את זמן לימודו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר... וענין זה הוא הנקרא גמרא" ובהי"ב מוסיף:

"והענינים הנקראים פרד"ס בכלל גמרא הן, במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא הלמוד תורה שבכתב... ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד".

פרד"ס זה, מוכיח הרב לאם ע"פ הרמב"ם ביסודי התורה, אינו אלא ידיעת הי, פילוסופיה, מטאפיסיקה, וכו' ולכן סיכם, שהרמב"ם עיקבי הן במורה נבוכים והן במשנה תורה במתן עדיפות ללימוד תורה על עשיית המצוות וקביעת עליונותה בתורת השלמות הגמורה של האדם- הערך הנעלה שאליו הוא מסוגל לשאוף.

ברם לפי דברינו לעיל נוכחנו לדעת בפירוש, כי עיקר הלימוד אינו אלא לאתרים, וכמו שהבאנו,שאם בנו נבון ומשכיל יותר ממנו בנו קודם, ולא עוד אלא שמצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, ובהלכות אלו פתח את הלכות תלמוד-תורה. אלא נראה לעניות דעתי שהמורה נכתב לפרטים שבעם ולכן הדגש הוא על פיתוח הפרט, אך בודאי שבהסתכלות רחבה, גם הרמב"ם ראה את כלל ישראל כערך עליון ולא רק כאמצעי, וביד החזקה שהינו ספר לכלל ישראל ראה להדגיש "שכל החייב ללמוד חייב ללמד"[13] - וזהו הנקרא תלמוד תורה.[14]

אמנם רעיון זה שהעלנו עתה אינו אלא כנקודה זוהרת באפלה מרובה אך על כך נהג הראי"ה זצ"ל לומר שמעט מן האור דוחה הרבה מהחושך.