פסוקי הפתיחה לספר דברים / מרדכי סבתו

פסוקי הפתיחה לספר דברים א-ה, הינם מהפסוקים היותר קשים שבחמשה חומשי תורה, כמעט אין לך פסוק אשר אין בו קושי. ארבעה הם הקשיים בפסוקים אלו:

1. פסוק א': "אלה הדברים אשד דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר, בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". אין מקרא זה אומר אלא דרשני (וכבר דרשוהו חז"ל בספרי ורש"י בעקבותם). אם "הדברים" מוסבים על האמור בספר דברים, הרי שהם נאמרו במקום אחד - ערבות מואב, ולא ברשימה ארוכה של מקומות. ואם מדובר על דברים אחרים - מהם הדברים?

2. פסוק ב': "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". מה בא פסוק זה ללמדנו? בני ישראל עזבו כבר בשנה שניה את קדש ברנע ונמצאים כעת בערבות מואב בשנת הארבעים, מה ראה המקרא לציין כאן את אורך הדרך מחורב לקדש ברנע?

3. פסוקים ג,ד: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחודש דבר משה אל בנ"י ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, אחרי הכותו את סחון... ואת עוג מלך הבשן... באדרעי". פסוקים אלו מהוים פתיחה נוספת לדברי משה ומה טעם לשנות את דברי הפתיחה? ואם לא די בכך, בא פסוק ה' ומשלש את דברי הפתיחה: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה, באר את התורה הזאת לאמר".

4. פסוק ה': מפסוק זה (צוטט לעיל) משמע כי משה עומד לבאר את התורה, ואין תורה אלא מצוות. אעפ"כ מתחיל משה בפסוק ו' בסיפור ההסטוריה תחת ספור המצוות - "ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר...". נאום זה נמשך עד פ"ד פסוק מ', ועדיין לא שמענו את ביאור התורה כמובטח.

רבים ושונים הם הפירושים לפסוקים אלו.

רש"י (בעקבות ר' יהודה בספרי) מפרש כי פסוק א' אינו משמש כלל פתיחה לספר דברים, כי אם חציו האחד של הפסוק משמש פתיחה לחציו האחר. לדעתו, הפתיחה היא: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן" המשך הפסוק "במדבר בערבה..." אינו אלא פירוט הדברים אותם דבר משה בעבר הירדן, ואליהם מצטרף פסוק ב'. וז"ל:

"במדבר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב היו ומהו במדבר? בשביל מה שהכעיסוהו במדבר. בערבה - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור, מול סוף - על מה שהמרו בים סוף, בין פארן ובין תופל ולבן - הוכיחם על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן... אחד עשר יום מחורב - אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף היא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותה בשלשה ימים... וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה". עכ"ל.

לדעת רש"י אין המילים "במדבר בערבה" משמשים כתיאור מקום, אלא כמושא עקיף. כדוגמת "ותדבר מרים ואהרן במשה" וכדו'. וא"ת, היכן מצינו נאום רצוף רמזים בנוסח הדומה ל"מברק"? על כך עונה רש"י בתחילת פירושו, "אלה הדברים - לפי שהם דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם לפיכך סתם את הדברים. והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל". עכ"ל. נראין הדברים כי משה בנאומו פירש את הדברים לישראל, שהרי לא לסתום בא, אלא לפרש בא, ורק המקרא הזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל. פסוקים ג' וד' לדעת רש"י אינם פתיחה לנאום הבא, כי אם סיכום הנאום הקודם. "ויהי בארבעים שנה..." פרש רש"י - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למותו... "אחרי הכותו" - אמר משה, אם אני מוכיחן קודם שיכנסו לקצת הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה הטיב לנו... ולפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישן את ארצם ואח"כ הוכיחן". אין רש"י מגלה דעתו בבירור ביחס לפסי הי- "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה..." פירש רש"י - הואיל התחיל, באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם". משמע מלשונו כי פסוק זה מתחיל ענין אחר והוא ביאור התורה, ואינו המשך של דברי התוכחות.

כך אמנם הבין הרמב"ן את דעת אונקלוס הזהה לדעת רש"י וז"ל הרמב"ן:

"ואח"כ אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם ויען ויאמר ה' אלוקינו דבר אלינו בחורב לאמר".

ביאור זה של רש"י פותר לכאורה את כל הקשיים שמנינו לעיל חוץ מהאחרון. למעשה, קשה לקבל את פירוש רש"י כפשוטו של מקרא, מכמה סיבות.

א. לאחר פתיחה כמו "אלה הדברים" צריכים לבוא הדברים עצמם שנאמרו ע"י משה בצורתן המקורית ולא ברמזים.

ב. מה טעם נזכרים החטאים במדבר ובערבה בצורה: במדבר בערבה, לעומת החטא בים סוף הנזכר בצורה "מול סוף", ולעומת החטא בפארן הנזכר בצורה בין פארן.[1]

ג. רש"י מפצל את הביטוי "בין פארן ובין תופל" לשני ענינים שונים ללא כל קשר ביניהם, דבר שקשה לקבלו כפשט הפסוק, ובכלל קשה שלא לראות ברשימה זו שמות מקומות.

ד. הביטוי "ויהי ב..." מתייחס תמיד לדברים שיאמרו ולא לדברים שכבר נאמרו, לפי רש"י ניתן לוותר על המלה "ויהי".

ואמנם כל שאר המפרשים נטו מפירוש רש"י, ופירושו את חלקו השני של פסוק א' בשמות מקומות. (כדעת ר' יוסי בספרי שם).

פירוש הקרוב לפירוש רש"י נמצא בספורנו.[2]

אף הוא מסכים כי פסוק א' אינו משמש בפתיחה לספר דברים, אלא שלדעתו פסוק א' כולו מהוה פתיחה לפסוק ב' בלבד. וז"ל: "אלה הדברים - אמר שבכל אחד מהמקומות שהזכיר פה... אמר משה לכל ישראל אלה הדברים שיזכיר והם: "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". עכ"ל. לדעתו, פסוק ב' הם הדברים אותם אמר משה לישראל בכל אחד מהמקומות המוזכרים בפסוק א'. מטרתו היתה להוכיחם ולהזכירם בכל מסע ומסע כי אלולא חטאו היו נכנסים מיד.

פסוק ג' לדעת הספורנו מהוה פתיחה חדשה המספרת את אשר אמר משה בסוף ימיו - והוא באיור התורה. לדעתו פתיחה זו מתייחסת לנאום השני בספר דברים - נאום המצוות המתחיל בפרק ה'. אעפ"כ הקדים משה לביאור את נאומו הראשון א-ד המספר על הקורות אותם במדבר. ומבאר הספורנו את טעם הדבר: "וקודם שהתחיל בביאור אשר בו הרבה להזהיר על קצת המצוות, אמר לישראל שסיבת הצורך אל זה הביאור והאזהרות עתה. היה מפני שהם עוברים לארץ בלעדיו, ולא יוכל להזהירם בשעת מעשה ולא לבאר כל ספק שיפול" הספורנו מסתמך בדבריו על פ'ד פסוק כ"ב: "כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן, ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת" (עיין בפירושו שם). ומשמע כי פסוק זה הוא הסיבה לבאור התורה.

אף פירוש זה של הספורנו אינו מתישב על הלב, כי מה טעם שיספר וכתוב כי בכל אחד מהמקומות אמר להם משה לישראל "אחד עשר יום..." בלי שיפרש לנו כוונתו?

בדרך שונה הלך האבן עזרא. דעתו היא כי פסוק א' משמש פתיחה לספר דברים ולא רק לפס' ב'. אלא שאף הוא מסכים (כדעת הספורנו לגבי פסוק ג') כי הפתיחה איננה לנאום הראשון (א-ד) אלא לנאום השני והעיקרי בספר דברים - נאום המצוות. האב"ע מחלק את פסוק א' לשניים. לדעתו החלק הראשון (עד "בעבר הירדן") משמש כפתיחה, ואלו חלקו השני, יחד עם פסוק ב', בא לבאר מתי נאמרו כבר דברים אלו לראשונה והיכן. ומשמיענו המקרא כי דברים אלו כבר נאמרו ע"י משה במדבר בערבה וכו', באותם י"א יום שבין חורב לקדש ברנע. וז"ל: "והישר בעיני שפירושו, אלה הדברים שהם דברי המצוות הכתובים בפרשת ראה ושופטים כי תצא וכי תבוא, כבר אמר אותם כאשר היו במדבר, ויהיה: "דבר משה", מושך עצמן ואחר עמו וכן הוא: דבר משה במדבר בערבה מול סוף מיום שנסעו מסיני, "אחד עשר יום" - הטעם, שדבר אלה הדברים באותם י"א יום...., ולאחר שנשבע ה' שלא יכנסו לארץ לא התחדשה מצוה". אין האב"ע מפרש מדוע שנה ושלש הכתוב את דברי הפתיחה. גם דברי האב"ע אינם הולמים את פשט הפסוקים. לפי פירושו לא נקשרים יפה שני חלקי פסוק א'. והוא עצמו מסכים שחסרים בתחילת החלק השני המילים "דבר משה". כמו כן היה צריך להכתב לפי פירושו "באחד עשר יום" ולא "אחד עשר", קושי שלישי בפירושו הוא שאין זה נכון כי משה אמר את המצוות רק בי"א יום שבין חורב לקדש ברנע. הרבה מהמצוות נאמרו בחורב עצמו במשך השנה שישבו שם.[3]

הרשב"ם והרמב"ן, בחרו להם דרך שונה בפירוש פסוקים א,ב. שניהם מסכימים כי פסוק א-ה, מהוים פתיחה לנאום המצוות (ו-כז). מדגיש הרשב"ם כי כל הנזכרים בפסוק א' שמות מקומות הם, וכולם באים לציין מקום אחד בלבד - המקום בו אמר משה את הדברים אל כל ישראל. וז"ל: "אף כאן עשה סימן בתוך סימן... בעבר הירדן, ובאיזה עבר הירדן - במדבר, באותו עבר הירדן שהוא לצד המדבר (להבדיל מעבר הירדן המערבי)... בערבה - כלומר באיזה מקום במדבר? - באותו מדבר שבערבות מואב. מול סוף - שים סוף ממזרח א"י, בין פארן ובין תופל... - כמו בין בית אל ובין העי..." עכ"ל. לדעתו יש כאן תיאור מצמצם והולך. מתחיל באיזור הכללי - עבר הירדן, ומסיים במקום המדויק "בין פארן ובין תופל". כל פס' א' משמש פתיחה לנאום השני. כהוכחה לכך, מציין רשב"ם שסמוך לנאום זה מציין המקרא שוב את המקום במספר תיאורים "אלה העדות והחקים והמשפטים אשד דבר משה אל בנ"י.. בעבד הירדן, בגיא, מול בית פעור, בארץ סיחון מלך האמורי" (ד,מד).

דוגמא מובהקת לציון מקום מסוים בעזרת מספר מקומות אחרים מביא הרשב"ם מסוף שופטים כ"א, י"ט: הנה חג ה' בשלה... אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה, ומנגב ללבונה".

כן מעיר הרשב"ם כי בכל מקום בו ניתנו מצוות לישראל - מצוין שם המקום:

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר" (שמות י"ב, א,)

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בנ"י וכו'" (ויקרא כ"ה)

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר וכו'" (ויקרא א')

"אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בנ"י בערבות מואב על ירדן ירחו" (במדבר ל"ו, י"ב)

את פסוק ב' מבארים הרשב"ם והרמב"ן בדרך פשוטה ביותך. לדעתם כותב המקרא את פס' ב' בעובדה מקדימה העוזרת לנו להבין בהמשך את נאומו הראשון של משה.[4] עיקר נאומו הראשון של משה בא להדגיש לעם את חטא המרגלים והעכוב הגדול שנגרם בעקבותיו.

בתחילת נאומו מספר משה (פס' י"ט) "ונסע - מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר דאיתם דרך הר האמורי ונבוא עד קדש ברנע, ...ואומר אליכם... עלה כאשר דבר ה' אלוקי אבותיך לך". עם ישראל עבר את המסע העיקרי בדרכו לארץ, מחורב לקדש-ברנע, והגיע עד פתח הארץ. אלא ששם אירע המכשול - חטא המרגלים. "ותקרבון אלי... נשלחה אנשים וכו'". בעקבות חטא זה נאמר "ונפן ונסע המדברה דדך ים-סוף ונסב את הר-שעיר ימים רבים" (ב, א). רק לאחר ימים רבים אלו חוזרים ישראל להתקדם לכוון הארץ "עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד - ונעבור את נחל זרד" (ב, י"ג). שוב עומדים ישראל בפתח הכניסה לארץ. אז מסכם משה את העכוב שנגרם "והימים אשר הלבנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה" (ב, י"ד). שלושים ושמונה שנה הם אמנם זמן ארוך. אולם כיצד נדע כי זה זמן ארוך גם יחסית לזמן שנדרש מישראל כדי להגיע בפעם הראשונה לפתח הכניסה לארץ מחורב לקדש ברנע?

משום כך מקדים לנו המקרא "אחד עשר יום מחורב דרך הר-שעיר עד קדש ברנע", מעתה תבין היטב את משמעות דברי משה "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע... שלשים ושמונה שנה".[5] זה לעומת זה. אין הרשב"ם מבאר את סיבת הפתיחות המרובות, דבר זה מתבאר מתור דברי הרמב"ן בפס' א'. לדעתו כל שלש הפתיחות - פתיחה אחת הן, וז"ל: "ושיעור הכתובים האלה, אלה המצוות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצדים באחד לחדש, בעשתי עשר חדש, בבל אשר צוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותי את סיחון ועוג בארץ מואב, שם הואיל משה לבאר את התורה הזאת". עכ"ד.

לדעתו כל זה פתיחה לנאום השני - נאום המצוות -, כמדויק מהמלה "תורה". וכל הנאום הראשון אינו אלא הקדמה להוכיח לישראל מתוך ההסטוריה כי חייבים הם לשמוע אל החקים, כמבואר בסוף הנאום". "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים... ושמרת את חקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום". לאחר הקדמה זו, יכול משה לגשת לביאור החקים והמשפטים בפרק ה'. אעפ"כ חוזר המקרא שם (ד, מד-מט), לפני ביאור התורה, על דברי הפתיחה הראשונים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל..." זאת משום שארכו דברי ההקדמה של משה, כדרך התורה לחזור על הדברים בכל מקום בו היתה סטיה מהנושא "באדם האומר לחבירו נחזור על הראשונות"[6] לדעת הרמב"ן, שתי הפתיחות הנוספות באות להשלים פרטים החסרים בפתיחה בפס' א' והם: א. הזמן. (גם תיאור זמן רגיל "ויהי בארבעים שנה", וגם תיאור זמן יחסי "אחרי הכותי את סיחון). ב. תוכן דברי משה המתפצל אף הוא לשנים.

1. ככל אשר צוה ה' אותו אליהם - מצוות "מחודשות",

2. באר את התורה הזאת - ביאור מצוות ישנות, היינו מצוות "מבוארות".

נקודה אחת עדין טעונה ביאור ברמב"ן. אם אמנם נאספו כל ישראל בתחילה לשמוע ביאור התורה, והנאום הראשון מהוה רק הקדמה, הדין נותן כי ישארו לשמוע לאחר מכן את ביאור התורה שהיא מטרת אסיפתם. ואולם בתחילת הנאום השני נאמר (ה, א) "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים..." משמע שנפטרו כולם מלפניו לאחר הנאום הראשון, וחזר וקראם לנאום השני. תשובה לזה רומז הרמב"ן שם בפירושו: "ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים". הדגיש הרמב"ן "קרא בקול גדול" לומר לך שאין פירוש הקריאה כאן - אסיפה - כפירושה בכל מקום. אלא פירושה "הרמת קול", כענין הכתוב "קרא בגרון אל תחשוך" (ישעיה נ"ה, א').

אין ספק כי פירוש זה של הרשב"ם והרמב"ן מבאר היטב פסוקים א,ב, ונותן תמונה בהירה וברורה על פסוקי הפתיחה ועל היחס בן שני הנאומים הראשונים בספר דברים. אולם עדיין קשה מדוע זקוקים אנו לשלש פתיחות, ומדוע לא יאמרו כולם כפתיחה אחת באותו ניסוח בו ניסחם הרמב"ן. קשה להשתחרר מההבנה הפשוטה כי פסוק ג' "ויהי בארבעים שנה..." מהוה פתיחה חדשה בלתי תלויה בראשונה.

כמו כן נראה פירוש הרמב"ן ל"ויקרא משה אל כל ישראל" (ה,א) דחוק במקצת. המשמעות הפשוטה של המילה היא אסיפה ולא הרמת קול. על כן נראה לי להוסיף נדבך בפירוש הרשב"ם והרמב"ן.

נראה לי כי למרות שנאומו הראשון של משה מהוה הקדמה ורקע לנאום השני - הוא איננו רק הקדמה. נאום זה יכול בהחלט לעמוד בזכות עצמו, הן מצד תכנו והן מצד אורכו.

אומנם נכון כי בנאום זה מבקש משה להוכיח מן ההסטוריה כי כדאי לישראל לשמוע אל ביאור החוקים והמשפטים, אלא שלנאום זה גם מטרה עצמאית. רוצה משה לפני הכניסה לארץ ולפני מותו לסקור בקצרה את ההסטוריה במדבר ולהזהיר את העם מפני חטא דוגמת חטא המרגלים. דבר זה ראוי לעשותו גם אילולא חשב משה לבאר את החקים והמשפטים.

נמצא כי לנאום זה שני תפקידים, האחד כהקדמה ורקע לנאום המצוות, והשני כנאום בפני עצמו.

אומנם מצד היותו נאום הקדמה, אין הוא זכאי לפתיחה משלו, שהרי כל עצמו לא נצרך אלא לחבירו. ואולם מצד היותו נאום בפני עצמו זכאי הוא לפתיחה משלו.

נשוב אם כן ונבדוק את כל שלש הפתיחות שהצגנו לעיל. למעשה, שני סוגי פתיחות לפנינו. האחד כולל את פס' א' ופס' ה', והשני - בפסוקים ג,ד.

בשני פרטים נבדלים שני סוגי הפתיחות.

1. בסוג הראשון יש ציון מקום ואין ציון זמן, ובסוג השני יש ציון זמן ואין ציון מקום.

2. בסוג הראשון מיוחסים הדברים למשה: דבר משה, הואיל משה, ובסוג השני מיוחסים הדברים לקב"ה - "דבר משה...ככל אשר צוה ה' אותו אליהם

כדי לדעת איזו פתיחה היא הפתיחה לנאום העיקרי - נאום המצוות, אין לנו אלא לבדוק את דברי הפתיחה שלפני נאום המצוות. שהרי כבר הזכרנו כי מחמת אדיבות ההקדמה, חזרה התורה ושנתה את הפתיחה לנאום המצוות. וכך נאמר שם: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות... אשך דבר משה אל בני ישראל בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי" (ד, מד-מו).

בפתיחה זו יש ציון מקום ללא תיאור זמן[7] וכן מיוחסים הדברים רק למשה ולא לקב"ה. מעתה אין ספק כי הפתיחה לנאום המצוות בפרק א' נמצאת בפסוקים א,ה, ויש לקרוא אותם יחד. במהלך זה, הנאום העיקרי הוא נאום המצוות, ונאום ההסטוריה לא בא אלא כהקדמה לו. למעשה מוכרע דבר זה גם ממקום אחר. כבר אמרנו בשם הרשב"ם כי בכל מקום בו ניתנו מצוות לישראל יש ציון מקום, ויש לי להוסיף על דבריו כי יש ציון מקום ואין ציון זמן. (דוק בדוגמאות הנ"ל ותשכח).[8] מעתה ברור כי הפתיחה למצוות הם פסוקים א,ה.

לא נותר כעת אלא לקבוע כי פסוק ג,ד, מהוים פתיחה לנאום הראשון - נאום ההסטוריה, אותו אמר משה כמצווה מפי הגבורה. פתיחה זו היא עצמאית לחלוטין ואינה קשורה כלל לפתיחה הראשונה (פס' א' ופס' ה') לא לפניה ולא לאחריה. מבחינתה עומד הנאום הראשון בזכות עצמו בלבד ולאחריו יבוא הנאום השני כנאום חדש.

בפתיחה זו אין תיאור מקום - שהרי אין בנאום זה מצוות. אולם יש בה תיאור זמן כפול.

א. "ויהי בארבעים שנה".

ב. "אחרי הכותו".

שני תאורים אלה - לצורך הנאום נכתבו. עתיד משה לאמר בנאומו: "והימים אשר הלכנו.... שלושים ושמונה שנה". משום כך מציינים בפתיחה כי דברי משה נאמרו בשנת הארבעים.[9] כן עתיד משה לאמך ויצא סיחון לקראתנו - ויתנהו ה' לפנינו, וכן ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו... ויתן ה' אלוקינו בידינו גם את עוג". משום כך מציינים בפתיחה: אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון, ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי".

פס' ה' חוזר על הפתיחה בפס' א' ומרחיבה, (בשניהם מוזכר "בעבר הירדן") וזאת משום שהפסקנו בפתיחה האחרת בפסי ג',ד' "כאדם האומר לחבירו נחזור על הראשונות".

למעשה אף הרמב"ן מודה כי יש בפסוקי הפתיחה התיחסות לנאום הראשון, וזאת בפס' ב'. לפי פירושנו יובן היטב מקומו. הוא נמצא בסמוך לפסוקי הפתיחה לנאום זה. כבר שם נוצר ה"מתח" בין "אחד עשר יום" לבין "ארבעים שנה",[10] עובדה אותה ידגיש משה בעצמה רבה בנאומו.

מעתה יובן היטב פס' א' בפרק ה'. אמנם מצד המהלך בו הנאום הראשון מהווה הקדמה לנאום השני - אין מקום לקריאת ישראל שנית. אולם מצד המהלך השני, בו הנאום הראשון עומד בפני עצמו, ורק לשמו נתכנסו ישראל - ראוי אמנם לכנם את ישראל לנאום השני, ותהיה "קריאת משה את כל ישראל כפשוטה ובמשמעה (ה"ה לפסוקי הפתיחה לנאום זה ואכמ"ל).

אמנם לפי המציאות בה נשארו ישראל עומדים לפני משה - מצד המהלך הראשון בה עיקר אסיפתם נועד לנאום המצוות - תתבטא קריאת משה לא בכנוס העם אלא בהרמת הקול, בלשון הרמב"ן: "אז קרא משה בקול גדול לכל ישראל אשר היו לפניו ואמר שמע ישראל אל החוקים ואל המשפטים".