סיכום יסודות קנין כסף במישור דאורייתא / אריה פינסון

ניתן להבין קנין כסף באחד משני דרבים:

א. כסף קונה בתור תמורה. הקונה נותן למקנה כסף תמורת הסחורה, ובזה קונה את הסחורה.

ב. כסף קונה בתור מעשה פורמאלי; מעין קנין שטר, חזקה וכדומה. בכדי להבהיר את האפשרויות הללו נביא מספר נפקא מינות:

א. האם אפשר לקנות חפץ שוה מנה עם פרוטה? אם כסף קונה בתור תמורה, כיון שאין כאן תמורה, אינה קונה. אם כסף קונה בתור מעשה פורמלי, כיון שיש כאן כסף, הוא קונה.

ב. האם אפשר לקנות חפץ ששוה פחות מפרוטה עם כסף השוה פחות מפרוטה? אם כסף קונה בתור תמורה, כיון שיש כאן תמורה הכסף קונה. אם כסף קונה בתור מעשה פורמלי, כיון שפחות משוה פרוטה אין לו שם כסף, אינו קונה.

הדיון בקנין כסף מתמקד בעיקר בשני תחומים, קרקע ומטלטלין. יתכן שכסף קונה רק בקרקע ולא במטלטלין. עוד יתכן שאפילו אם כסף קונה גם במטלטלין שאופי הקנין במטלטלין שונה מאופיו בקרקע.

קניו כסף בקרקע[1]

הסמ"ע בתחילת סימן ק"צ סופד שכסף קונה קרקע בתור תמורה ולא בתור מעשה פורמלי:

"ואיירי דוקא כשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה" (דהוי כאילו נתו לו את כל מחיר השדה) "אבל אין לומד דלא איירי בכסף שניתן בשביל שיווי המקח אלא שנותן לו פרוטה שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה, זה לקנות וזה למכור ושאין אחד מהם יכול לחזור בו, דומיא דקנין שטר וחזקה וקנין סודר, דזה אינו, דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון, וכסף הנזכר בשדה עפרון הוי דמי שיווי השדה"[2].

הט"ז שם חולק על הסמ"ע וסובר שכסף קונה קרקע בתור מעשה פורמלי: "מה שכתב הסמ"ע סק"א דכל שלא נתן בתורת שווי המקח אינו קונה לא הבנתי דבריו... הא גם קנין דאשה בכסף נלמד מעפרון כמו דאיתא ריש קידושין וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד, לא בתורת שיווי מה שהוא שוה"[3].

הרמב"ם סובר שכסף קונה קרקע הן בתור מעשה פורמלי והן בתור תמורה. בפרק אי מהלכות מכירה הלכות ג-ד מדבר הרמב"ם על קנין כסף בתור מעשה פורמלי; "ובמה יקנה המקח הקרקעות באחד משלושה דברים; בכסף או בשטר או בחזקה, כיצד בכסף מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו את הדמים קנה". כמו ששטר וחזקה[4] קונים בתור מעשה פורמלי הוא הדין בכסף. בפרק ז' שם הלכה ד' מדבר הדמב"ם על קנין כסף בתור תמורה; "מי שהיה לו חוב אצל חבירו... אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהם יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר". ברור שאם אפשר לקנות בחוב מופשט למרות שאין שום כסף בעין שאין כאן מעשה פורמלי אלא תמורה בלבד.

בסיכום כסף קונה קרקע או בתור מעשה פורמלי או בתור תמורה ולפי הרמב"ם בשניהם[5].

קנין כסף במטלטלין[6]

הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה ד' סובר שכסף קונה מטלטלין בתור תמורה: "נכו ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמישים זוז וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים ואחר שנתחייב שמעון בחמישי אלו היה לו יין או בהמה או עבד או כיוצא בהן משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן ואמר לו ראובן מכור אותו לי בחמישים זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר לו הן קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהוא". כיון שאין שום כסף בעין ברור שאין כאן מעשה פורמלי אלא תמורה[7].

מצד הסברה יתכן שכסף קונה מטלטלין בתור מעשה פורמלי, וכן משמע מדברי הרב גוסטמאן שליט"א, המבין שלדעת הט"ז הנ"ל הסובר שכסף קונה קרקע בתור מעשה פורמלי, הוא הדין במטלטלין, שקונה בתור מעשה פורמלי[8].

מצד הסברה יתכן שכסף קונה מטלטלין בשני הדרכים.

כסף לעומת משיכה

עד כאן יצאנו מתוך הנחה שכסף קונה מטלטלין מן התורה. זוהי אמנם שיטת ר' יוחנן[9]. אך ריש לקיש סובר שמן התורה משיכה קונה ולא כסף: "אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות... ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה, מאי טעמא דריש לקיש? אמר קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, ור' יוחנן אמר מיד למעוטי קרקע דלית ביה הונאה". (ב"מ מז ) משמע מכאן, וביתר ברור מהמשך הגמרא, שלדעת ר' יוחנן רק מעות קונות ולא משיכה ולדעת ריש לקיש רק משיכה קונה ולא מעות. מצד הסברה אין שום סיבה שאחד מקנינים אלו ישלול את השני יתכן שגם כסף וגם משיכה קונים במטלטלין. באמת סברה זו מועלית בראשונים[10] אך מפשטות הגמרא לא משמע כן. יש מקום לדון מצד הסברה בעצם השאלה אם כסף קונה או משיכה קונה במטלטלין. מה הם היתרונות והחסרונות של קנין כסף וקנין משיכה?

במשיכה יש יתרון גדול בכך שהקונה שולט על החפץ שהוא קונה, זאת אומרת, שנעשה מעשה בעצם החפץ. מטרת הקנין היא להעביר את החפץ מרשות המקנה לרשות הקונה, כדי שכל זכויות החפץ יהיו שייכים לקונה. מאד סביר להניח שאפשר להשיג מטרה זו על ידי השתלטות בחפץ.

החסרון במשיכה הוא בכך שמעשה הקנין אינו מתיחס לתשלום. כל מכר מבוסם על כר שהקונה משלם למקנה תשלום עבור הסחורה, מה שאין כן כאן שהקנין מתבצע על ידי מעשה שמתיחס לחפץ בלבד ולא לתשלום. כמובן במתנה חסרון זה לא קיים.

אם כסף קונה בתור תמורה יש בו יתרון בכך שיש תשלום עבור החפץ הנקנה. זאת אומרת, נתינת התשלום, שהוא בעצם תמורת החפץ, היא המעבירה את החפץ מבעלות המקנה לבעלות הקונה. (לכן מובן למה ר' יוחנן לא הביא מקור לקנין כסף. כסד קונה על פי סברה פשוטה שכל הנותן תשלום קונה את החפץ כפי שנהוג בכל העולם) אמנם יש חסרון בכר שהמעשה אינו מתיחס לחפץ הנקנה.

אם כסף קונה בתור מעשה פורמלי ישנם בו כל החסרונות שהזכרנו ואין בו שום יתרון. לכן אפשרות זו פחות סבירה.

במה חולקים ר' יוחנן וריש לקיש?

כדי להבין את המחלוקת עלינו להבין את שתי השיטות לגופן.

שיטת ר' יוחנן

יתכו שלדעת ר' יוחנן מן התורה רק כסף קונה ומשיכה אף פעם לא קונה. זוהי שיטת הרמב"ן[11].

אמנם יתכן שלדעת ר' יוחנן יש עקרונית שני קנינים, קנין כסף וקנין משיכה. אלא הדין הוא שקנין כסף עדיף ולכו בכל מקום שאפשר לקנות בכסף אי אפשר לקנות במשיכה. אבל במקום שאי אפשר לקנות בכסף, כגון מתנה, אפשר לקנות במשיכה. זוהי שיטת הריטב"א[12]. אם כסף קונה בתור תמורה יש להביו כפי שהסברינו לעיל למה כסף עדיף ממשיכה. אם כסף קונה בתור מעשה פורמלי קשה להבין למה שיהיה עדיף ממשיכה וקל יותר להביו כמו הרמב"ן שאין תחרות בין קנין כסף למשיכה כי לדעת ר' יוחנו קנין משיכה אינו קיים כלל.

שיטת ריש לקיש

ההבנה הפשוטה בשיטת ריש לקיש היא שלדעתו רק משיכה קונה. כסף אף פעם לא קונה. אמנם יתכן שריש לקיש עקרונית מקבל שיש שני קנינים, קנין משיכה וקנין כסף. אלא הדין הוא שמשיכה עדיפה מכסף. במקרה בו לא ניתן לקנות במשיכה אפשר לקנות בכסף. זוהי שיטת המרדכי:

"מכאן הוכיח ה"ר יצחק מווינא דמעות קונות לרשב"ל היכא דאין לו לעכו"ם מה למשוך... הלכר ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל תעות מן העובד כוכבים ולמכור לו את העובר אף על גב דלא משר העכו"ם להפקיעו מבכורה... אפילו לד"ת שפסק דמשיכה בעכו"ם קונה ולא מעות דאין כאן מה למשור דמשיכת האם אינה מועלת לעובר..."[13] זאת אומרת לדעת ר"ת הסובר שדין עכו"ם זהה עם דין ישראל לפי ריש לקיש, במקום שאי אפשר לקנות במשיכה אפשר לקנות בכסף.

אחרי שיש שתי דרכים להבין שיטת ר' יוחנן ושתי דרכים להבין שיטת ריש לקיש יש ארבע דרכים להבין את מחלוקתם.

מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש

יתכן שמחלוקתם הינה קיצונית; ר' יחנן סובר שרק כסף קונה ולא משיכה. ר"ל סובר שרק משיכה קונה ולא כסף.

יתכן שהמחלוקת מאד מצומצמת. שניהם מסכימים שעקרונית אפשר לקנות בין בכסף בין במשיכה. אלא שריש לקיש סובר שמשיכה עדיפה ור' יוחנן סובר שכסף עדיף. כל מקום שאפשר לקנות על ידי קנין שהוא עדיף אי אפשר לקנות על ידי הקנין השני, במקום שאי אפשר לקנות על ידי קנין שהוא עדיף אפשר לקנות על ידי הקנין השני.

יתכנו שתי אפשרויות ביניים: ר' יוחנן סובר שרק כסף קונה ור"ל סובר שעקרונית שניהם קונים אלא שמשיכה עדיפה. או שר' יוחנן סובר שעקרונית שניהם קונים אלא שכסף עדיף וריש לקיש סובר שרק משיכה קונה.