מעלות / חגי מושקוביץ

כותרת המזמור מעידה על מקומו: שיר המעלות. על מדרגות בית המקדש שרו הלוים את השיר הזה. אולם עוד מקום מיעדת לו הכתובת: ממעמקים קראתיך. מזמור הנאמר על המעלות ובכל זאת מקומו במעמקים - הכיצד? ולאן יגיע בצאתו ממקום אשר כזה?

נטל עם ישראל את המזמור וקבע לו מקום חדש. ומדי שנה בשנה, בעשרת הימים, בעשרת המעלות שעל ספה של השנה החדשה, תופס לו שיר המעלות את מקומו מול דלתותיו הפתוחות של ארון הקודש. והיו המעלות והמעמקים לאחדים בנפשו של הציבור המתפלל, ופתחו שערי שמים לתפילתנו.

קולות קוראים

שלש פניות פונה מחבר המזמור: האחת- לה'. ממעמקים קראתיר ה', ה' שמעה בקולי, ה' מי יעמוד, כי עמך הסליחה. ארבעת הפסוקים הראשונים כולם פונים אל ה', ישירות, בגוף שני.

השניה - איננה בדיוק פניה, בה מדבר המשורר על עצמו, אל עצמו: קויתי ה', נפשי לה'. שני הפסוקים האלה מדברים על ה' בנסתר, בגוף שלישי.

ופניתו השלישית- אל עם ישראל: יחל ישראל אל ה', כי עם ה' החסד, והוא יפדה. כלומר: לאחר הפניה לה' ובקשת הסליחה, מתאר מתפלל את דרכו אל ה' ואל אותה סליחה מיוחלת; ואחר כר מנסה להנחיל את נסיונו האישי לכל העם, על מנת להגיע לאותה סליחה, הפודה מכל העונות.

לכל אחד משלושת החלקים יש אפוא נושא משלו. החלק הראשון (א-ד) נושאו הוא ה', אליו פונים. החלק השני- נושאו הוא המשורר המתפלל עצמו. ונושא החלק השלישי (ז-ח) הוא עם ישראל. בכל חלק מופיע הנושא פעמים. בחלק הראשון- חלק התחנון, הבקשה, מופיע שם ה' מספר פעמים, בצורות שונות; בפסוק הראשון- שם הויה. אולם זוהי כותרת לכל המזמור. אחר כר מופיע שם ה' בצורת האדנות פעמים. בי הפניה היא אל אדון כל, רבונו של עולם, שבידו להעניש ובידו לסלוח. גם השם בן שתי האותיות, "אם עוונות תשמר-יה" מופיע; אולם העיקר, וכתובת הפניות - שם האדנות. ה' שמעה בקולי, ה' מי יעמוד. בחלק השני מופיעה פעמים נפשו של המתפלל: קותה נפשי, נפשי לה', כי הנושא הוא הנפש ותקותה. ובחלק השלישי - נזכר פעמיים שם ישראל. יחל ישראל אל ה', והוא יפדה את ישראל גם שם ההויה מופיע שם פעמיים, כאילו לסמל את הדרך שעשינו מהאדנות המיראת בתחילה אל ההויה הפודה בסוף, הדרך העוברת דרך נפשנו - נפשי לה'.

וקרא זה אל זה

הדרך עוברת, אם כן דרך "נפשי". עלינו, אפוא, למצוא את המשותף לשני החלקים, כדי לראות את השוני ביניהם, ועל ידי כר נראה מהי התחנה הבאה במעלות התשובה.

בחלק הראשון פונה המתפלל לה' ומבקש "שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני". יש לנו כאן שני ענינים - הקול, והתקוה שישמע. ואכן, גם בחלק השני מופיעים שני העניינים: "קויתי ה' קותה נפשי - ולדברו הוחלתי". דבר ה', והיחול לשמיעתו, דהינו הקול והתקוה שישמע.

אולם הכיוון בדיוק הפור. אם בחלק הראשון היה הקול קולו של המשורר, והתקוה שה' ישמע, הרי שפה הקול- או הדבר- הוא "דברו" של ה', והרצון שאני אשמע, "הוחלתי". כך שינתה הכניסה אל הנפש את התפילה, מבקשה מהי שישמע אותנו, לתביעה מאיתנו שנשמע את קול היו ולמעשה לא שינתה, אלא העמיקה וגילתה מעמקים חדשים בנפש. התפילה המתגלה לחוץ בתחילת המזמור, היא תפילה שהי ישמע; אולם משנעמיק בנפשנו, ונאמר "נפשי, נפשי", כבחלק השני פה, נגלה שפנימיותה של תפילה זו היא רצון שלנו לשמוע אותו. ממעמקים קראתיך, ה', ושם גיליתי שלמעשה אתה הוא הקורא לי.

תקות חוט השני

הקול ושמיעתו היו אפוא החוליה המקשרת את חלקה הראשון של התפילה לחלקה השני. אלא שהחלק השני הטביע את חותמו על הקול והפכו לדבר, ועל השמיעה והקשב והפכם ליחול ותקוה; מ"שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול"- ל"קויתי ה', ולדברו הוחלתי".

את החוט הזה ממשיך המשורר לטוות אל תור החלק השלישי. עם ההעמקה ב"נפשי" עוברת הפניה ממני- אל ישראל כולו, שהוא מקור כל נפשות ישראל, כנסת ישראל: "שורש מקור מוצא כללות כח המחשבה... הוא בחינת שורש נשמתו... והוא בחינת שורש נשמות כלל ישראל יחד, ולזאת נקראת כנסת ישראל" (נפש החיים, שער ב', פרק י"ז).

והפך היחול האישי - "ולדברו הוחלתי" - ליחול לאומי, "יחל ישראל". "נפשי, נפשי" הופך ל"ישראל, ישראל". והיחול הזה מביא הפעם לידי התוצאה המקווה, שעמה למעשה פתחנו את מסעינו - הסליחה. ואם כן יוצא בי הקשר בפרק איננו רק בין החלק הראשון לשני, ובין השני לשלישי. החלק השלישי מאחד בתוכו את החלק השני עם הראשון. יש בו את היחול מהחלק השני, "ולדברו הוחלתי", בצורת "יחל ישראל". ויש בו את סליחת העוונות מהחלק הראשון, "אם עוונות תשמר יה ה' מי יעמוד כי עמר הסליחה", בצורת "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו". והוא כאילו מסקנת הפרק והתוצאה היוצאת משני חלקיו הראשונים.

יצוה צור חסדו

אולם האחוד הזה איננו רק אחוד, השם שני דברים זה בצד זה בלבד. האחוד מטביע את חותמו על שני גורמיו ויוצר מהם דבר שלישי.

בחלק הראשון באה פניה אל ה', ונימוקה בצידה: "ה' שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, כי עמך הסליחה למען תורא". אף הסליחה מביאה ליראה, ומתור בקשת הסליחה אנו יראים.

ובחלק השלישי באה פניה אל ישראל, ואף ניתוקה בצידה: "יחל ישראל אל ה', כי עם החסד והרבה עמו פדות". אותו "כי עמך" שם - הופך פה ל"כי עם ה'", מפני שהפניה איננה אליו כמובן. אולם לנגד עינינו משנה המורא את דמותו והופר לחסד, כי עם ה' החסד. כלומר הסליחה איננה דק שלילת העונש שמקורה במידת הדין, אלא חסד לישראל.

וכתוצאה ישירה מכך משנה אף הסליחה את דמותה והופכת ל"פדות": "והרבה עמו פדות, והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו". לא רק מחיקת עוונות ובטול עונש יש פה, לא רק "אם עוונות תשמור יה, ה' מי יעמוד", אלא גאולה. הפיכת המצב מיסודו, וזדונות נעשים כזכויות. וכל זה בא כמובן, בעקבות הכניסה אל הנפש פנימה וגילויו של ה שם, במעמקים. כלתה השכינה עם ישראל, והיא זו שתפדה אותם משם: "ושב ה' אלוקיך את שבותך". ישיב לא נאמר, כי אם ושב וקבץ.

*

וכך באוירה מקסימליסטית וחובקת זרועות עולם, מסתיים המזמור:

"והרבה עמו פדות", והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו". עם השאיפה הגדולה הזו, וגובה הלב בדרכי ה', עובר דוד למזמור הבא, פרק קל"א.

*

כבר במבט ראשון מורגשת האוירה המיוחדת למזמור. הרבה יותר קטן וצנוע, נחבא אל הכלים. משפטים קצרים על גבול השירה הנשגבת והפרוזה הפשוטה. לא גובה, לא רום ולא הליכה בגדולות, אלא דומית השקט, כגמול עלי אמו. ואחר הרוח רעש, ואחר הרעש אש, ואחר האש קול דממה דקה והנה ה' עובר.

הפרק הזה הוא המשך הדרך שהחלה במזמור הקודם. הוא בנוי באותה מתכונת, אם כי בצורה מוקטנת, וכל מהלכיו שוים, אלא שכל עולמו הוא עולם אחר.

גם פרק זה מתחלק לאותם שלשה חלקים, כפרק הקודם. החלק הראשון, בפניה ישירה לה': "ה' לא גבה לבי". חלק שני אל המשורר עצמו "אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי נפשי". והחלק השלישי - אל כלל ישראל: "יחל ישראל אל ה'". מאפייני החלקים- שוים: "ה'" בחלק הראשון; "נפשי נפשי" בחלק השני; ו"ישראל" בחלק השלישי. אלא שפה מתחילים בשם הויה, שבו גמרנו את הפרק הקודם. הפניות - מצומצמות יותר, כמתחייב מאוירת המזמור- רק פניה אחת בחלק הראשון והשלישי, במקום שתים. הפניה אל הנפש נשארה באותו היקף.

וקולה לא ישמע

מעמקיו ועליתו של הפרק הקודם נעלמו. במקום האוירה המקסמליסטית שלו מודגש פה חזור והדבש: לא גבה לבי, ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. ועל הכל - "אם לא שויתי ודוממתי נפשי". יש המפרשים- שמתי את נפשי לדוממת. אולם "שויתי" מופיע פה כפועל נפרד ולא כמשרת את הדממה. שויתי- מלשון "שוה", ללא תהומות וללא פסגות. לאחר ההעפלה מן המעמקים מוצא עצמו המתפלל על שטח ישר, חסר הילה וזוהר אולם מלא הוד, הוד הפשטות והשקט: והיה העקוב למישור.

אף הקולות נעלמו. במזמור הקודם עוד ביקש המתפלל "שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני". כאן שולטת הדממה: "אם לא שויתי ודוממתי נפשי".

אין עוד בקשות בפרק, אין צפיה מה' שיעשה משהו. לא "שמעה בקולי", לא "סליחה", לא "והוא יפדה את ישראל", אלא להיפך, לא גבה לבי, לא רמו עיני, לא הלכתי בגדולות ובנפלאות. יש דבקות בהי ללא חשבונות. אין "יחל ישראל אל ה' כי" יש "יחל ישראל אל ה'".

קוה אל ה'

שלבי העליה בפרק הקודם היו מהבקשה מהי אל היחול אליו, שנשאר גם הוא בתחום הבקשה. באותו לשונות, של תחנות הדרך שם, מנסח דוד את דרכו בפרק זה. ומחלק לחלק מתגבר הדמיון: "ה'" פעם אחת כפניה בחלק הראשון. "נפשי נפשי" פעמיים בחלק השני. ומשפט שלם, מסקנת הפרק, שוה לחלוטין בשני המזמורים- "יחל ישראל אל ה'". אולם הדרך

פה פותחת באי בקשה כלשהי. ובהתאם מסיימת ביחול חסר סבה אל ה'.

וכמובן, גם פה נמצא הסבר בחלק האמצעי, החלק הפונה אל נפשו של המתפלל. "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". ביחס התינוק אל אמו, יחס שאינו דורש ומתדבק מפני מעשיה של האם, אלא מפני שהיא פשוט אמא.

כך הופך דוד את "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד" של פרק ק"ל, ל"יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם" בפרקנו. תקוה שמעל הזמן, תקות נצח, דבקות שאינה מותנה בשום דבר. ללא בקשות, ללא קולות, ללא סבות. באוירה טהורה ושקטה, של תינוק שלא טעם טעם חטא.

ושבו בנים

כר סיים האדם המתפלל את מסעו אל עצמו, אל מקורו הטהור, אל אלוהיו. במורא הגבורה החל, "למעו תורא". בחסד המשיך, "כי עם ה' החסד". ועד האמא הגיע, עד הבינה, "כגמול עלי אמו", עולם התשובה.

והריהו מסיים את דרכו - בתחילתה. שוב הוא עומד כבראשית ימיו, כגמול עלי אמו.