נאמנות חיה / מנחם פדר
סוגיא זו של נאמנות החיה (המילדת) נובעת לסוגיות רבות בש"ס. לדוגמא - בעיית נאמנות כללית (להבדיל מעדות), בעיית נאמנות האשה בכלל (הן כעדות והן בנפרד) וכד' אשר הדיון בהם הינו מעבר למסגרת מאמר זה.
מאמר זה מתבסס בעיקר על הסוגיא בקידושין עג:-עד. כאשר אסת"ע בשאיבת הבנת העניינים מתוך ההלכה הפסוקה בקשר לבעיה זו ובמעט גם בפסקי ההלכה הקשורים לנאמנות האשה בכלל.
כמסגרות יעוד ניתן להעלות שלוש גישות בהבנת בעיית נאמנות החיה:
א. נאמנות הנובעת מן התורה.
ב. נאמנות כגזירת חכמים.
ג. נאמנות מגזירת חכמים אך מבחינת תבניתה מתוקנת "כעין דאורייתא" - היינו כפי הלכות עדות שבתורה.
לפי האפשרות הראשונה שנאמנות החיה נובעת מהתורה, קיימת גזירת הכתוב מפורשת הממעטת את האשה מדיני עדות של התורה:
(דברים י"ט, טו', טז'): "...על פי שניים עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" נאמר כאן 'שני', ונאמר להלן (פס' יז') "ועמדו שני האנשים", מה 'שני' שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף 'שני' שנאמד כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים, הדי למדנו שאין האשה דנה ולא מעידה" (ספרי דברים י"ט, טו').
ברם, מיעוט זה נכון רק בדיני ממונות, נפשות ודבר ערוה, אבל באיסורים האשה נאמנת בתור עד אחד שנאמר בזבה (ויקרא ט"ו, כח'): "...וספרה לה שבעת ימים..." - "לה" - לעצמה ומכאן לנדה שסופרת לעצמה ובעלה סומך עליה, (כתובות עב.). התוס' בגיטין ב: ד"ה "עד אחד": "וא"ת ומנ"ל דעד אחד נאמן באסורין? וי"ל דילפינן מנדה "וספרה לה - לעצמה". וא"ת א"כ אפילו אתחזק איסורא? וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שבעה וכשעברו שבעה, טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול". יוצא מדברי התוס' (וכן מהרמב"ן על אתר) שהלימוד "וספרה" במקור לעד אחד נאמן באיסורין כולל האשה, הינו רק כאשר לא אתחזק איסורא, אבל אתחזק איסורא לית לו בה. וכן מופיע בשטמ"ק על הסוגיא בכתובות עב. שלשיטת הריטב"א, התוס' ורוב הגאונים, אנחנו למדים מהפסוק של "וספרה" שהאשה נאמנת מן התורה מדין עד אחד נאמן באיסורין. [ברם, ישנה שיטה המובאת שם בשטמ"ק בשם "יש אומרים" הטוענת שכל הלימוד של "וספרה" תקף רק לגבי נדה ואילו לגבי דברים אחרים אין האשה נאמנת, שהרי בפסוק מדובר על דבר שרק נשים יכולות לדעת, וא"ב עיקר הלימוד הוא שהיא נאמנת רק כאשר אין את מי לשאול מלבדה (לשיטה זו נחזור בהמשך אולם השטמ"ק דוחה שם טענה זו)] אבל, אם בידה לתקן היא נאמנת אפילו כשאתחזק איסורא.
קיימת אפשרות נוספת של מקור דאורייתא לעדות החיה והיא - בעדות החיה על בכורה מגזירת הכתוב מיוחדת של "יביך - יכירנו לאתרים" - גם בזאת נדון בהמשך.
יוצא איפוא מאמור לעיל שאם אנחנו מוצאים שהחיה אז האשה נאמנת בעדותה גם כאשר אתחזק איסורא, דין זה יוכל להיות רק מדרבנן, או אולי מקרה של בכורה, וא"כ יתכן שהדין הוא תקנת חכמים מיוחדת או שהדין אומנם הוא תקנת חכמים אך הוא נתקן "כעין דאורייתא" ומשתלב בהלכות עדות בכלל.
ההבדלים בין שתי אפשרויות אלה: אם הדין נובע מתקנת חכמים לנסיבות מיוחדות יכולות להיות שלוש הבנות אפשריות כדי שנאמין לה:
1. בלעדי עדותה אין לנו כל אפשרות לדעת מה קרה;
2. ישנה סבירות גבוהה שהיא יודעת אל נכון את העובדות לגביהן היא מעידה;
3. יש לנו סיבות להאמין לה שאינה משקרת.
אך, אם נלך לפי הגישה השנייה ונראה את העניין כמשתלב בדיני עד אחד, יתכן ונאמין לה אף שלא קיימות הנסיבות דלעיל.
ניתן להעלות מסברא כמה אפשרויות להסבר נאמנות החיה:
א. מצב של חוסר ברירה, כאשר אין את מי לשאול וזקוקים אנו למידע כדי לפסוק.
ב. כאשר ישנה זיקה בין המקרה ועדות האשה באופן שיש פחות מקום לחשוש שעדותה היא דמיון בלבד.
ג. כאשר עדותה וידיעת המקרה באים אלינו כאחד (לאלתר) כך שבמידה מסויימת אין אני רואה את עדותה כעדות על מקרה שבעבר אלא עדותה היא חלק מהמקרה המובא לפנינו עכשיו.
כפי שנראה בהמשך יש שיטות הרואות צורך באחד הגורמים האלה כדי שיהיה אפשר להאמין לאשה ויש המחייבות צירוף של כמה גורמים יחד כרי שינתן לעדותה תוקף הלכתי.
בגמרא בקידושין עג:-עד. מובאים כמה דיני נאמנות ובכללם שני מקרים של נאמנות החיה:
"...א"ר חסדא שלשה נאמנים לאלתך ואילו הן: אסופי, חיה ופוטרת חברותיה... חיה דתניא: חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני. במה דברים אמורים שלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנת, ר"א אומר הוחזקה על עומדה נאמנת ואם לאו אינה נאמנת. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאהדר אפה..."
ובדף עד.:
"שלשה נאמנים על הבכור אלו הן חיה, אביו ואמו, חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו לעולם כדתניא "יכיר" (דברים כ"א, יז') - יכירנו לאתרים..."
והמקרה השני:
"... ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד"א כשלא קרא עליה שם ערער אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת. ערער דמאי אילימא ערער חד והאמר ר' יוחנן אין ערער פתות משנים אלא ערער תרי. ואס"א לעולם אימא לך ערער חד וכי אמר ר"י אין ערער פחות משנים הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות חד נמי נאמן..."
ופרש"י:
"...נשים שילדו בבת אמת אשת כהן ולוי נתין וממזר..."
וכן מובא להלכה במחבר (אה"ע סי' ד' סע' לה'). ולשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פט"ו הלכה לב': "...בד"א בשהוחזקה נאמנת ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת...".
לדעת רש"י (ד"ה נאמנים לאלתר), הט"ז והפרישה (אה"ע סימן ד' סעיף לה') הדין של "לאלתר" נאמר רק לגבי שלשת המקרים שהוזכרו ע"י ר' חסדא (אסופי, חיה ופוטרת חברותיה) ואין הוא שייך לשאר המקרים המובאים בגמרא שם אשר אחד מהם הוא המקרה של החיה המעידה שזה כהן וזה לוי וכו'. וצריך לבאר מדוע קיים הבדל בדינים בין המקרה של בכור לבין המקרה של נתין וממזר לגבי עדות החיה. שבבכור היא מחוייבת להעיד לאלתר כדי שתהיה נאמנת ואילו בממזר היא נאמנת גם לעולם?
לצורך זה נעמוד על טיב דין זה של "לאלתר" בכלל:
הר"ן מפרש:
"...נאמנת החיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר, ולא מדינא אלא שהימנוה רבנן שע"פ רוב אי-אפשר בעניין אחר".
משמע מהר"ן שהיא נאמנת רק מדרבנן ולא מדאורייתא (מדין עד אחד) משום שכאן אתחזק איסורא ועל כן, כפי שראינו בדברי הרמב"ן והתוס' בגיטין, אין דין "עד אחד נאמן באיסוריו" תופס ונאמנות החיה כאן יבולה להיות רק מגזירת חכמים. מ"מ נראה שלפי הר"ן החילוק בין המקרים הוא בכר שדין נאמנותה לגבי נתין וממזר הוא מאחר שאין את מי לשאול וע"כ היא נאמנת, לעולם ואילו לגבי בכור כיון שיש אם ואב, לאחר זמן יהיה את מי לשאול ואז החיה לא תהיה נאמנת. ואמנם הבנה זו מקבלת חיזוק מהמשך דברי הר"ן שם ד"ה "שלא קרא עליה שם ערער": "...שלא יצא מעורר על הוולד לומר זה בנה של אשת ממזר..." (ולא פירש שיצא ערער לומר שהחיה היא שקרנית ידועה) משמע, שהעיבה שאם בא אחר וקרא עליה ערער שאינה נאמנת משום שעכשיו יש את מי לשאול - העד האחד. [ולא כפי שמופיע ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פ"ט הלכה ל"ב שכותב: "...אבל ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת...". משמע מהרמב"ם שאין העד יודע כלום בקשר לוולד אלא די הוא שידע שהיא משקרת, וא"כ יוצא שעדיין אין את מי לשאול ומדוע לא נאמין לה שהרי הביטוי "שקר מעידה" רק אומר שהוולד שעליו היא מעידה אינו הממזר אבל אין הוא יודע מיהו הוולד הממזר? אך, בתשובה לשאלה זו ניתן אולי לומר שהסיבה שאינה נאמנת למרות שאין את מי לשאול היא בגלל שהעד מעיד שהיא שקרנית ועי"כ הוא פוסל את עדותה].
לעומת הר"ן מובאת שיטה בט"ז (אה"ע סי' די סע"ק מ') שההבדל בין המקרים הוא בכר שדין נאמנותה לגבי ממזר הוא בדבר העתיד להתגלות, שהרי בסופו של דבר יובן מי בנה של מי כאשר יגדלו ויהיה דמיון בין הולד לאמו, ולכן החיה נאמנת לעולם אבל במקרה של בכור אי אפשר יהיה לדעת מי יצא ראשון ולכן היא נאמנת רק לאלתר. ובכך הוא מסביר למה אין האשה נאמנת נגד העד האחד המכחישה, מכיון שנאמנותה נובעת מכח גזירה דרבנן בלבד ואין בכח הגזירה להתגבר על עדות עד אחד. אמנם, בכר הוא חולק על הר"ן שפירש בהמשך דבריו בד"ה "אבל היכא": "...ואע"ג דהמנוה רבנן ואמרינן כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי באו שנים, היינו בענין שראוי להאמין בו עד אחד כמילתא דעבידי לגלויי, אבל הכא אין החיה נאמנת לפי שע"פ רוב אי אפשר בלאו הכי הלכך,כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת". משמע מכאן שאילו היה הר"ן סבור כהט"ז שנאמנות לגבי ממזר נקראת נאמנות בדבר העתיד להתגלות, היה מבזר שאפשר היה להתגבר על בעיית העד המכחיש אותה. וניתן לומר שהט"ו מבסס את שיטתו על דברי הרמב"ם שהזכרנו, שלפיו אין החיה נאמנת כנגד הערעור של העד האחד למרות שאינו מעיד עדות ברורה ומסויימת על המקרה, משום שאין זה מספיק שאין את מי לשאול כדי שתהיה האשה נאמנת ואין תקנת חכמים זו מקבילה לדין הרגיל של עדות עד אחד, אלא ישנה גזירת חכמים מיוחדת הקובעת את נאמנותה של החיה, וברגע שמתערערת עדותה ע"י עד אחד אין היא נאמנת כלל.
[אמנם, ניתן לכאורה לערער הסבר זה בדברי הרמב"ם שכן ייתכן שאפילו אם היה במקומה עד כשד והיה הוא מתערער ע"י עד אחד ג"כ לא היה נאמן. אך מדברי עולא במסכת יבמות פח: מוכח לא כך: "... אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאו שנים ואין דבריו של אחד במקום שניים... ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד... הכא במאי עסקינו כגוו דאתיא אשה מעיקרא...". יוצא מהגמרא שם אליבא דעולא והאוקימתא הראשונה בר' נחמיה, שכאשר האשה מגיעה ראשונה והתחזק הדין על פיה, אפילו אם יבוא ערער אחריה אין הוא צריך להיות נאמן מדיני עדות, מכיון שיש לה תוקף של עד אחד שהאמינה תורה ועשאה כשני עדים כשרים ולו היה לה תוקף של עד אחד כשר היתה היא צריכה להיות נאמנת, וא"כ כאן שהיא לא נאמנת זהו רק מהטעמים שהזכרנו או כפי הר"ן, או כפי הרמב"ם מכיון שהתערערה עדותה].
יוצא איפוא שמשתקפות כאן במחלוקת הרמב"ם והר"ן שתי גישות היסוד שהעלינו בתחילה; לפי הרמב"ם ובעקבותיו הט"ז אין נאמנות החיה אלא תקנת חכמים מצומצמת אשר ניתן ליישמה רק כאשר אין את מי לשאול ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהיא משקרת - כגון שזהו דבר העתיד להתגלות (וכאן כאשר העד מערער את נאמנותה - כל תקפה פג), ואילו לפי הר"ן נאמנות החיה אמנם נובעת מתוך תקנת חכמים, אך היא משתלבת בדין נאמנות עד אחד מן התורה ועל כן כאשר אין את מי לשאול מלבדה היא תהיה נאמנת ללא הגבלת הנסיבות דלעיל (כגון אף שלא לאלתר בממזר) - ויתכן שאפילו כאשר מישהו מערער את נאמנותה, ומה שבכ"ז נאמן ערער חד הוא דוקא כשמעיד עדות הכשרה מן התורה על הוולד.
נראה עוד שלרש"י נאמנות החיה בבכור היא אפילו כאשר יש אדם אחר לשאול מלבדה בקשר לעובדות. ברד"ה "כל שבעה" כותב רש"י: "...[האם נאמנת] שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית, מכאן ואילך מוטל על האב להכירו כדכתיב "יכיר"...". ועל זה אומר הלח"מ בהלכות נחלות פ"ע הלכה י"ד: "...מלשון רש"י משמע דתוך שבעה אינו נאמן אביו אלא אמו שעדיין לא מסרו לאביו לברית..." משמע מכאן שלפי הבנת הלח"מ בדברי רש"י, אפילו אם היה האב יודע בתוך שבעה להעיד שזהו בנו הבכור אין הוא נאמן והחיה נאמנת, משמע שאפילו אם יש את מי לשאול מאמינים לחיה! [אמנם ניתן להסביר את רש"י שהוא סבור שזוהי גזירת הכתוב של "יכיר" ואין זה דין הקשור באופן כללי לנאמנות החיה].
גישה זו של הר"ן ורש"י משתקפת היטב בהלכה הפסוקה בשו"ע ונביא לכר כמה דוגמאות:
באבן העזר סי' ד' טעי ידי מופיע דין של אשה אשר הלך בעלה למדינת הים והיא ילדה בסביבות יב' חודש מאז עזיבתו. המחבר פוסק שאם היא ילדה לאחר יב' חודש אין האשה נאמנת לומד שהוולד מבעלה - והוולד ממזר. אבל אם נולד הוולד תור יב' חודש אומרים שהוא השתהה כל כך במעי אמו - ואין הוולד ממזר. והדי מצב זה הוא מאוד נדיר ולא סביר ואע"פ שאין כאן את מי לשאול מלבדה לא היה כאן מקום להאמין לה מכח תקנת חכמים, שהרי כאן אתחזק איסורא ואין היא מעידה כעד אחד מדאורייתא?! אלא כנראה שהמחבר סובר כהר"ן שמאמינים לה כשאין את מי לשאול אא"כ יש עדות אחרת או שעדותה היא שקר מתוכה (שאין הריון של יותר מיב' חודש).
וכן שם בהלכה טו' שוב מובא מקרה מוזר של לידה בתור זמן קצר מאוד מאז הנישואין ובכ"ז נאמנת האשה לומד שבנה כשר ואע"פ שהיא פרוצה ביותר ואתחזק איסורא ודאי!
לסיכום, בעניין נאמנות החיה, ניתן לראות אותה כנובעת מן התורה במקדים מיוחדים בגדר של "עד א' נאמן באיסוריו" ולפי רוב הראשונים הוא דוקא בשלא אתחזק איסורא. וכאשר אתחזק איסור יש לנו תקנת חכמים אשר ניתן להביו אותה בשתי דרכים:
א. כתקנה מוגבלת המיועדת בעיקר למצבים מיוחדים אשר בהם אין סיבה לחשוש לאמיתות עדותה;
ב. כתקנה מורחבת כמקרים שאין את מי לשאול - ולדעת רש"י אף בלא זה - המשתלבת כדין עד אחד נאמן באיסורין.