פרידה / גבי אלינסון

קשה לכתוב, הפצע טרי עדיין, הכאב עמוק הצער גדול, - עוד ל לנו, קשה לתפוס.

איך אפשר להעלות עולם מלא, לצייר אישיות חיה כל-כך על דף נייר... עוד לא מסתדר לי. אני כ"כ חושש, אני יודע שהמילים לא יבטאו את הכל, יעוותו אולי את הדמות.

ובכל זאת, משהו דוחק בי לכתוב, מרגיש חובה. להעלות מעט מן הזכרונות, כמה מן ההרהורים, מה שאפשר.

מעולם לא כתבתי אל יעקב, לא הוזקקנו לזה, מאז הכרנו זה את זה לפני למעלה משבע שנים - נקשרנו, קשר שהלך והתחזק במהירות, מלב אל לב. כמעט ולא נפרדנו, התלבטנו חשבנו והחלטנו יחד. המשכנו תמיד במסלול אחד בעליות ובמורדות - יחד, לא עוד...

כעת לדאבוני, זקוק אני לראשונה לכתוב אליך. אני מקוה, בעצם אני יודע שאתה קורא שורות אלו, באשר אתה.

רק לפני כמה שבועות עוד היית עמנו, סוחף וסוער, מלא חיים שופע שמחה. מילה טובה לכל אחד, מוכן תמיד לשמוע, לעזור.

הדמות שלך עוד עומדת לי לפני העיניים, דמות גדולה כזאת, תמיד במרכז הענינים, בת צחוק, הרבה חום. מי לא מכיר את טפיחת השכם הזאת..ד היד האבהית, המעודדת, לא יכול להשתחרר מהמראה הזה... לא רוצה.

מי שהכיר אותר מקרוב יודע שמאחורי הדמות הגדולה הסוערת הזאת, מסתתר לב שקט, הרבה רגש, שילוב מיוחד של אחריות ורצינות ומאידך המון עליצות וחדוות חיים.

אני זוכר את פגישתנו הראשונה, היה זה ב"נתיב-מאיר" בתחילת כתה י"א. הגעת אלינו כתלמיד חדש. אני רואה אותך עומד שם בחוץ עם כולם, בולט, מחייך, במרכז כמו תמיד. כבר אז היית מוקף חברים, מהסניף, מהשכונה. לא הייתי צריך לשאול מי זה, איך שהוא, התפתחה שיחה בינינו הצגת את עצמך, בפשטות. כעבור כמה דקות השיחה גולשת, צוחקים, עליזים - כחברים משכבר הימים. לא היה לך קשה להתאקלם, עוברים כמה שבועות וכבר אי אפשר להכיר שהנה אך זה הגעת.

מגיעים לישיבה. צעירים חדשים עם הרבה מרץ, הרבה כמיהה ללמוד. אני זוכר איך בבר בהתחלה תכננת לך את סדר היום, ארגנת לעצמך חברותות, וביחוד נמשכת לספרי החסידות, כמו אותה תפילה חסידית, נגונים חסידיים מהם לא יכולת להיפרד.

הישיבה גדולה, מאות תלמידים. יש חוששים - יבלעו בהמון, לך לא היתה בעיה. לא עובר זמן רב ואתה מכיר את כולם - כולם מכירים אותך, יש צורך לארגן משהו, לאסוף כסף לגמ"ח, לארגן הסעה, לעזור למישהו - כבר מכירים את הכתובת. אף פעם לא סרבת, תמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה לכל אחד, היה לך את הכשרון הנדיר הזה להתיחס לכל אחד בגישה המתאימה והמיוחדת לו, חברים, רבנים, מפקדים ופקודים, כך קנית הרבה חברים, התחבבת על כולם. לכל אחד הצלחת לתת את ההרגשה שהוא החבר הטוב ביותר. מצאת זמן לדבר עם כל אחד בנפרד. בחדר-אוכל, על הדשא או בחדר, בהפסקת צהרים או מאוחר בלילה אחרי שגומרים ללמוד, - ולכל אחד אתה מעניק חיוך, טפיחה אבהית, עצה טובה. מה צריך יותר מזה ?...

שנתיים גרנו באותו החדר בישיבה ב"הר עציון". כולם הכירו את החדר הזה, מאוחר בלילה, בגמר הלימוד תמיד מלא אורחים, חוזרים מבית-המדרש, שותים כוס קפה ודנים על כל נושא שבעולם, ולעיתים סתם יושבים ושרים - בדרך כלל נגונים חסידיים.

היית שומע נעימה חסידית והיא כובשת אותך. עוצם עיניים, מרים ידיים במין תנועה אופינית כזאת ומתחיל לרקוד ובאותו רקוד מיוחד שלך אתה סוחף את כל הנמצא בחדר. אי אפשר היה שלא להשתתף, לחוש ממש את הרוח הסוערת, הכובשת הזאת... ואז כשכולם מתפזרים ואנחנו שנינו נשכבים לישון, ממשיכים לשוחח.. אל תוך הלילה...

כשהיית שומע בשורה טובה; אירוסין של חבר, לידה או כל שמחה אחרת ידעת להביע בצורה כל כך כנה, טבעית את השמחה שלך. נתת את ההרגשה הטובה הזאת של ההשתתפות האמיתית שלך. כל כך הקפדת להגיע לכל חתונה של חבר - תמיד בראש סולם העדיפויות. וכשהיית מגיע לחתונה הכל היו מרגישים. תמיד הראשון לקחת את החתן על הכתפים, להמשיך ולרקוד שעות באותו רקוד מיוחד שלך - כל הגוף, כל הנשמה. ידענו, חתונה שאתה מגיע שמחה יותר, יש מי שמנהל את הענינים, סוחף את כולם.

כששמענו את הבשורה שהתארסת, עומד להתחתן, היה זה כל כך טבעי שהשמחה פורצת אצל כולם שמחה אמיתית, ללא מעצורים. לא אשכח את החתונה שלך, את החבוק אחרי החופה עם דמעות בעיניים, ההתרגשות.. כל כר הרבה חברים,; התלהבות, אותו שטף שמחה. ממש כמו שאהבת...

עברת לגור בבתי הכולל. יחד בנינו את הספריה, סידרת שם את הספרים שכל כך אהבת. תמיד חיכית ליום הזה שיהיה לך בית משלך, הרבה ספרים, סלון מסודר ומטופח שתוכל לארח בו את החברים לשבת יחד, לדבר, לשיר...

ליל שבת אצלך בבית, בתמיד, הבית מלא אורחים, מלא חום. גומרים לאכול, אומרים דברי תורה ומתחילים לשיר. טבעי שאתה מוליך, מכוון את השירה. זמירות שבת, נעימות חסידיות. מניגון לניגון ההתלהבות עולה, הולכים ונסחפים אתה בראש וכולם אחריך, ביחוד אהבת את אותם הנגונים המיוחדים האלה שהיית מביא מהבית, לא הכרנו אותם, היית שר לבד, לאט, מתנדנד, עיניים עצומות, יד אחת מונפת באויר והשניה קמוצה על השלחן, אהבתי ככה לשבת ולהביט, לשמוע את השירה עולה מבפנים...

קורס קצינים. אני זוכר את אותו לילה, נווטי בדד. לאחר לילה שלם של הליכה מיגעת נפגשנו כמה חברה בפתח אחד הואדיות, כולם רצוצים עייפים - אין כח להמשיך. צריך לחזור לבסיס עד שעת הגג, ולא - כשלון בנווט, נותרה עוד פחות משעה אר בקצב הזה אין סכוי להגיע בזמן, ואז פגשנו אותך, יורד מאחד הגבעות, שועט קדימה, סוער כתמיד, "חברה! חייבים להרביץ את הסוף, להגיע בזמן - מוכרחים להצליח". דחפת ועודדת, משכת את כולנו.

המסירות הזאת, הדבקות במטרה, האחריות, אפיינו אותך כל כך לכל אורך הדרך מהטירונות עד סיום קורס קצינים, אני יודע כמה שרצית להיות מפקד וקצין. - כל כך התאים לך - נוח ואבהי וכשצריך תקיף וסמכותי.

אחרי כן, ממי"ם בפלוגה אחת, אהבת את המסלולים האלו עם הטנקים. השליטה על המחלקה, פקודות בקשר, לשעוט, להוביל להנהיג.

את אולר במכשיר הקשר, אותו קול מיוחד שאי אפשר היה לטעות בו.

אותו קול הזכור לי כ"כ משיחות הטלפון הרבות. תמיד היית פותח כל שיחה ב"מה נשמע", אותם שתי מילים שבדרך כלל כל כך שגרתיות ונדושות נשמעו כה אחרת כשאתה אמרת אותם, לא נמוס או שגרה, אפשר היה להרגיש התענינות אמיתית ודאגה כנה.

עברת לדירה חדשה בפתח-תקוה, הקפדת שיהיה באזור דתי, בית כנסת קרוב, אפשרות ללמוד, כמו תמיד מבט לעתיד, מלא תכניות, בכל התחומים; לבנות לפרוח, לפרוץ קדימה...

ומשהתחיל לבצבץ – נקטע באחת. עף כה צעיר – נגדע באמצע פריחתו...

לא זכיתי להיפרד ממך. אשרי מי שזכה להכירך ולהוקירך. "צר לי עליך אחי... נעמת לי מאוד".

כזה היה יעקב וככה קידש את חייו עד לאותו יום א' באשמורת הבוקר: "בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו".

יהי זכרו ברוך.