שירת יעקב* / יוסי חובב

בשבת הראשונה אחרי האסון שפקד אותנו, שעה שהתפללתי "נשמת כל חיי תברך את שמך ה' א-להינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם שמך מלכינו... אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו..." שאלתי את עצמי, כיצד יתכן ששירת יקום עשירה ומגוונת כל כך יכולה להמשיך להתנגן מאליה כאשר אחד הסולנים היותר גדולים שלה הלך לעולמו. כי שירת היקום היא אין סוף של גוונים וצלילים כשבתוכה משתזרים קולות מרכזיים שנותנים לה את משמעותה וכוונה. ויעקב היה בין אלה שנתנו לשירת היקום את משמעותה.

מה היחס בין שירת היקום לשירת האדם? אקרא קטע מכתבי ר' נחמן מברסלב שהייתי רוצה שיהיה כלי ביטוי עבורי:

"דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל, וזהו סוד "קחו מזמרת הארץ בכליכם" (בראשית מ"ג). בחינת זמר וניגון ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפרש"י מזמרת- לשון זמר. כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד יפי העשבים ולפי המקום שהוא רואה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו, גם אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר שזה בחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה. וע"י שהרועה יודע הניגון ע"י זה הוא נותן כח בהעשבים ואז יש להבהמות לאכול וזה בחינת (שה"ש בי) "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע" - היינו שהנצנים גדלים בארץ ע"י הזמר והניגון השייך להם. נמצא, שע"י הזמר והנגון שהרועה יודע הוא נותן כח בהעשבים ויש מרעה לבהמות" (לקוטי מוהר"ן ח"ב ש"ג).

מה שר' נחמן מתאר כאן זה לא פעולה טכנית של גדילת עשבים בין עשב גדל מבחינה בוטנית בצורה לגמרי אחרת. ר' נחמן מתאר את התהליך שעומד מאחורי זה, את המהות הרוחנית שמעבר לעולם המוחשי, היקום השר ומבטא את עצמו נקלט ע"י האדם בעולמו הפנימי הרוחני ומקבל משמעות מחודשת וע"י כך ניזון מחדש בתנופת חיים של גדילה ופריחה. הרועה בתאורו של ר' נחמן שחי קרוב כל כך לעולם הטבע, לעולם העשבים שהינם מהווים שלמות בריאתית ראשונית שיד האדם עדיין לא נגעה בהם, קולט את שירתם ומבין את מהותם. ואת כל זה חווה ומתרגם לעולמו הפרטי, ומתוך כר הוא מתעלה ומתרומם ומעלה עמו את שירת היקום כולו, ואז שידת העשבים שהיתה סתמית וחסרת חיים מקבלת כח ומשמעות מחודשת. בדברי על קליטת שירה ונתינת משמעות לשירה, עומדים מול עיני שני חזיונות בהם אני רואה את יעקב. האחד בטיול לסיני כתלמיד יב' בישיבת "נתיב-מאיר". הלכנו בואדי צחיח ושומם, חסר חיים ונטול קורטוב של צבע, שאף הנוף המדברי הקניוני לא השתקף בו. הסתדרנו בטור ארוך שהיה בנוי שורות שורות, ויעקב שהיה הקיצוני בטור, כיוון בידו השמאלית המונפת אל על את שירתנו האדירה שפרצה בהתלהבות סוחפת וגרפה עמה את כל הסובב. והנה זה המדבר האלם שאך לפני רגע גילם בעינינו את המות והעדר קם לתחיה, פרח ועלה והצטרף עמנו בשירתו הפראית הקדמונית שהיתה חסרה רק את זה שידע לכוון אותה ולהשמיעה בגווני צליל נשמעים.

החזיון השני אותו אני רואה היא שירת ליל שבת בביתו של יעקב. אל שולחנו כטיש "אצל הרבי" היינו מגיעים לסעוד סעודת ליל שבת. האור היה נכבה ואז החושך שהשתרר נאור באור נגוהות של שירת קודש. יעקב נושא עיניו כלפי מעלה, מניף את ידיו כה וכה, שר, מטפס ועולה, כובש רקיעים ואנו נסחפים אחריו מנסים לתפוס בשולי בגדו ולו רק שיעלינו עמו לאותם גבהים אליהם הגיע. מדי פעם היה זורק לעברך זיק של מבט חם ואז הרגשת מן תנופה של זרם רוחני המעלה אותך ומנסיק אותך עמו לעולם שכולו אור וטהר.

מדי דברי ביעקב רוצה אני להזכיר מסר שמעביר לנו ר' יעקב במשנה באבות הקשורה מהותית לאישיותו של יעקב:

"ר' יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" [ג', ט'].

ר' יעקב מלמדנו שהאדם השקוע בהליכתו בעולם של תורה, ורואה את הטבע ביופי התחדשותו ועליו להפסיק ממשנתו על מנת להתפעם ולומר מה נאה אילן זה הרי הוא מתחייב בנפשו, כי מי התיר לו לאדם זה ששונה והוגה בדברי תורה להפנות לו משירת התורה לשירת הטבע, וכי עדיפה זו על זו? אך האדם שמשלב את שירת הטבע בשירתו העצמית ובעולמו הרוחני, שהמשנה ששונה בה מורכבת גם משירת היקום, הוא הוא האדם החי, המרגיש, אדם שקונה קנייני עד בנשמתו. דברים אלו מבוטאים נאמנה במדרש תנחומא [סוף פרשת וזאת הברכה]: - "...אלא רשע בחיים חשוב כמת שרואה חמה בזריחתה ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברר מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליהם. אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותין ושרואין וששומעין, ולא בחייהם בלבד אלא אפילו במיתתו מכרכין ומודים לפני הקב"ה, שנאמר (תהילים קכ"ח) "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם".

האדם הרואה חמה בזריחתה או שקיעה בפאתי מערב ואיננו מגיב בהתפעמות ספונטנית של ברכה או כל ביטוי אחר, הרי הוא אדם מת, אין הוא יכול להתייחס לסביבתו, לקלוט אותה ולהבין אותה. הוא אדם טכני המסוגל לעשות מספר פעולות גדול כרובוט מתוחכם ותו לא. ומאידך הצדיקים שכל נימה ונימה, כל תג וצליל חורשים בנשמתם חריש נצחי, חיים את חייהם אף מעבר לשולמינו המצומצם. נשמתם ממשיכה להדהד ולשיר אף הרחק הרחק מאתנו בעולם שכולו טוב, "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם".

מה יש בשירה שאין במילים? המילים הם ממוסגרות וקבועות בדפוס מסויים, מגבילות הם את ההתפרצות האדירה משורש הנשמה שלפעמים היא מעבר לגבולות ותחומים, האדם שר כאשר המלה לא ממצת אותו. וכשעם ישראל מבטא את עומק זיקתו להקב"ה באותם ימים בהם הוא מקבל את מלכותו עליו, הוא עושה זאת בתקיעת השופר. קול שהוא כל כך סתמי, אך בשורשו מבטא הוא את תמצית הקשר והערגה המתמדת של כנסת ישראל לי וצרה.

הרמב"ן בפירושו לתורה מסביר את משמעותה של התקיעה: "כי הפשוטה רמז למדת הרחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים על כן יאמר 'ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל' וכתיב 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם' כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים" [במדבר י"א, ו'].

התקיעה המתמשכת שאלמלא הפסקת נשימתו של התוקע היתה מתארכת לה עד אין סוף, מבטאת את רציפות התחושה והכמיהה המתמדת, הבלתי-מתפשרת של נשמת היקום ליוצרו. ביטוי זה של התקיעה מודגש ע"י הרמב"ן בהציבו מינוח אחר לתקיעה באומרו: "לא הוצרך להזכיר שופר כי השופר רמז ביום" (ויקרא כ"ג, כד'). דהיינו, התקיעה היא השופר נרמזת בתורה באומרה "יום תרועה יהיה לכם". - היום הבהיר הזורח, כשכל דבר ודבר משתלב בהרמוניה הכללית ואור של חסד משוך על הכל מתבטא בשפת הצלילים, בקול המתמשך של התקיעה.

אבל האפשרות לבטא את שירת היקום כולו המורכב מאין סוף קולות בקול אחד דוקא, תתכן אך ורק כאשר קיים איזשהו קשר מהותי נשמתי בין כל פרטי ההויה, קשר כזה הוא אותו חוט של חסד האורג ומצרף כל נימה ונימה ליריעה אחת מאוחדת, ואכן מידת החסד היתה הפן הנוסף באישיותו של יעקב. הטפיחה על השכם והזרם החם שהיה עובר אליך במבטו קשרו אותך אליו בתחושה שאכן בן-משפחה נאמן רוצה בטובתך ודואג לך. תחושה זו שהיו שותפים לה כל אלה שבאו במגע עם יעקב היא התחושה שאפשר לבטא אותה בתקיעת השופר.

אך התקיעה נתחלפה בתרועה. את התרועה מתאר הרמב"ן:

"כי התרועה רמז למדת הדין, והיא המנצחת במלחמה וכתוב 'וכי תבוא מלחמה בארצכם והרעותם' ועל כן אמר משה 'וינוסו משנאיך מפניך'" [במדבר י', ו'].

השירה הספונטנית המתפרצת נתהפכה לקול של בכי ויללה (בלשון הגמרא בראש-השנה לד. "גנוחי גניח וילילי יליל"), הקול המתמשך נתחלף בשברי קול פסוקים וקטועים - מידת הדין קטעה את מידת הרחמים.

מעבר זה מבוטא בפסוק בתהילים צ"ה כמעבר שבין בוקר ללילה: "להגיד בבקך חסדך ואמונתך בלילות". מעבר מעולם שכולו זריחה ואור, לעולם של חשך ואפילה כשרק האמונה היא המטה עליו אפשר להשען.

נטחה עלינו מכה שרק על ידי אמונה אפשר להמשיך ולחיות, מעבר זה שבין תקיעה לתרועה איננו מעבר בין סוג אחד של קול לסוג אחר, אלא מעבר חד של תחושות שרק במושגים של נצח אפשר להבין אותן. אך אנו אמונים על סדר התקיעות שאיננו נגמר בתרועה, אלא מסתיים בתקיעה מחודשת ומשלים סדרה של תקיעה תרועה תקיעה. וכשמתפללים

להתנחם בנחמת ציון וירושלים מתכוונים אולי לאותה תקיעה גדולה שתרכז ותאחד את שברי קולינו השבור והקרוע לקול מתמשך ארוך ומתפרץ.