"חמש טבילות ועשרה קידושין" / אריאל חלמיש

א. שנינו במשנה: "חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום" (יומא ג, ג). שני פסוקים הובאו בגמרא (יומא ל"ב,א) כמקורות לחיוב טבילה זה:

1. "תניא אמר ר' יהודה מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין... ת"ל "ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה (ויקרא ט"ז, כג)", הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה".

2.(בהמשך אותה ברייתא:) "אמר רבי מנין לחמש טבילות... שנאמר "כתונת בד יחגור... בגדי קודש הם ורחץ בשרו במים ולבשם. (שם ט"ז, ד)". "הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה".

נמצאנו למדים מדברי שניהם שמועד הטבילה הוא כשמשנה מעבודה לעבודה. טיבו של שינוי זה מבואר ברמב"ם (הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ב א"ב): "כל מעשה התמידין והמוספין של יום זה כהן גדול עושה אותן והוא לבוש בבדי זהב (סוג אחד של עבודה), ועבודות המיוחדות ליום זה בבגדי לבן (סוג שני של עבודה), ועבודה המיוחדת ליום זה היא מעשה הפר של כהן גדול ושני השעירים שאחד מהם שעיר המשתלח והקטרת הקטורת בקודש הקודשים. וכל אלו בבגדי לבן הם נעשים. כל עת שישנה הבגדים ויפשוט בגדים ולובש בגדים אחרים טעון טבילה."

סיכום: א. שני פסוקים הובאו כמקור לחיוב טבילת כהן גדול ביום הכיפורים.

ב. מועד הטבילה הוא בעת המעבר בין שני סוגי העבודות:

1. מעשה התמידין והמוספין של יום זה - בבגדי זהב.

2. עבודה המיוחדת ליום זה - בבגדי לבן. ב. המקור שמציין רבי לחיוב טבילה עוסק במעבר לעבודה בבגדי לבן, אך פירש שלומד מהיקש באותו פסוק - "בגדי קודש הם" - שאף מעבר לעבודה בבגדי זהב טעון טבילה. המקור שמציין ר' יהודה לחיוב טבילה עוסק במעבר מעבודה בבגדי לבן לעבודה בבגדי זהב. ולא פירש מנין לו שאף מעבר בכיוון ההפוך טעון טבילה. בגמרא מבואר (שם ל"ב:) שגם ר' יהודה נעזר בהיקש שבפסוקו של רבי. אם כן הוא, יש לתמוה מדוע נצרך ר' יהודה לפסוק נפרד ולא למד את כל חיוב הטבילה מפסוקו של רבי. תמיהה זו מעוררת השערה שקיים הבדל עקרוני בין אם לומדים חיוב טבילה מהמקור של ר' יהודה או מזה של רבי.

לפי גירסת הגמרא במחלוקת רבי ור' יהודה אין ביניהם מחלוקת עקרונית, ולשניהם המחייב של הטבילה הוא המעבר בין שני סוגי העבודות: "כל המשנה מעבודה לעבודה". לעומת זאת לפי גרסת הספרא בדברי רבי, מחלוקתו עם ר' יהודה עקרונית במחייב של הטבילה: "רבי אומר... שנאמר "בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו לבשם" מלמד שהמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה". ומכאן שלרבי יהודה המחייב של הטבילה הוא המעבר בין עבודה לעבודה ולרבי המחייב הוא לבישת הבגדים.[1] ומדוייק כן מהשוני שבין הפסוק של רבי לזה של ר' יהודה: בשני הפסוקים מדובר על טבילה לפני לבישת בגדים. ברם הפסוק של רבי עוסק בחיוב טבילה, כחלק מהצגת חיוב לבישת בגדי לבן, ואילו הפסוק של ר' יהודה מדבר על טבילה בשעת החלפת בגדים, כחלק מתיאור תהליך כולל יותר של מעבר מעבודת פנים לעבודת חוץ.

סיכום: א. לפי הגמרא לכולי עלמא המחייב של הטבילה הוא המעבר בין עבודה לעבודה.

ב. לפי הספרא, לר' יהודה המחייב של הטבילה הוא המעבר בין עבודה לעבודה, ולרבי המחייב הוא לבישת בגדי קודש.

ג. הבנותיהם השונות של רבי ור' יהודה מדוייקות מהפסוקים השונים. מהם הם לומדים את חיוב הטבילה.

ג. בהמשכה של אותה ברייתא, נחלקו רבי ור' אלעזר ברי שמעון במקור לחיוב קידוש ידיים של כהן גדול. רבי לומד מהפסוק: "ובא אהרן אל אוהל מועד... ורחץ בשרו במים" - אותו פסוק ממנו למד די יהודה חובת טבילה. ר' אליעזר ברבי שמעון לומד זאת מק"ו: "ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש". הק"ו מבוסס על ההנחה שהמחייב של קידוש במקום שאין טעון טבילה הוא המחייב של טבילה ביום הכיפורים[2], וזה לא יתכן לומד עפ"י דעת רבי הסובר שהמחייב של טבילה הוא לבישת בגדי הקודש, אלא רק על פי דעת ר' יהודה שלפיו המחייב הוא "המשנה מעבודה לעבודה". הבנה זו עולה בקנה אחד עם מסקנת הגמרא (שם לב.) שרי יהודה למד קידוש מהק"ו של ר' אליעזר ברבי שמעון, ולפי דברינו עולה שאף הק"ו של ר' אליעזר ברבי שמעון סמוך על הבנת ר' יהודה[3]. לאור הבנה זו מובן מדוע נזקק רבי לפסוק כמקור לחובת קידוש ידיים ורגלים, ולא סמך על הק"ו של ר' אליעזר ברבי שמעון. ויתכן שרבי ור' אליעזר ברבי שמעון חלוקים במחייב של קידוש ידיים ורגלים ביום הכיפורים של ר' אליעזר ברבי שמעון חלוקים במחייב של קידוש ידיים ורגלים ביום הכיפורים של ר' אליעזר בר' שמעון הוא ככל השנה ולרבי הקידוש ביום הכיפורים הוא לכבוד הבגדים.

סיכום: א. מחלוקת רבי ור' אליעזר בר' שמעון תלויה במחלוקת רבי ור' יהודה במחייב של הטבילה.

ב. יתכן שרבי ור' אליעזר ברבי שמעון חולקים במחייב של קידוש ידיים ורגלים של כהו גדול ביום הכיפורים: לרבי הקידוש הוא לכבוד הבגדים ולר' אליעזר ברבי שמעון המחייב הוא כבכל השנה.

ד. יש להעמיק בהבנת המקור של רבי לטבילה ולראות כיצד הבינה משם הגמרא שלדעתו המחייב של טבילה הוא המשנה מעבודה לעבודה, ואילו הספרא הבין שהמחייב הוא לבישת הבגדים כשלעצמה.

הפסוק של רבי ממוקם בויקרא ט"ז, בין שני פסוקים שעוסקים בהצגת החותרים הדרושים לסדר העבודה:

פסוק ג': "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" (סדר הקרבתם מבואר בהמשך הפרשה).

פסוק הי! "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עיזים" (סדר הקרבתם מבואר במשך הפרשה). בפסוק וי מתואר כבר סדר העבודה גופו: "ולקח את שני השעירים והעמיד אותם פתח אוהל מועד". ניתן לראות את פסוק ד' (הפסוק של רבי לטבילה) כחלק מהקדמה בת שלשה פסוקים לסדר העבודה שמציגה את החמרים לעבודה וביניהם אף את הבגדים. ברם יתכן שפסוק די פותח את סדר העבודה ומהוה חלק ממנו אלא שהשתרבב בינו לבין פסוק ו', פסוק הי שמציג את השעירים וחיוני להבנת התיאור בהמשך הפרשה. נראה שהספרא ראה את פסוק ד' כחלק מהקדמה לסדר העבודה, ומכאן הסיק שאם בהצגת הבגדים שלא כחלק מסדר העבודה ציינה התורה את חיוב הטבילה, יש קשר בין חיוב הטבילה ללבישת בגדים.

הגמרא הבינה שפסוק די הוא חלק מתיאור סדר העבודה ופסוק זה ספציפית מתאר את המעבר מעבודה בבגדי זהב לעבודה בבגדי לבן ובמסגרת זו תיאר את לבישת הבגדים והטבילה, ולא מחוייב כלל שיש קשר ביניהם.

סיכום: הבנותיהם השונות של הגמרא והספרא בדעת רבי תלויות בשאלה אם לראות את הפסוקים ג', ד', ה', בויקרא ט"ז כהקדמה לסדר העבודה או כחלק מתיאור סדר העבודה.

ה. יתכן שגם אם לומדים חיוב טבילה מהפסוק של ר' יהודה ניתן להבין הבנות שונות במחייב של הטבילה.

שנוי בתוספתא: "כהן גדול שיוצא מן העזרה לדבר עם חבירו והפליג טעון טבילה. שאלו את בן זומא: מה טעם לטבילה זו? אמר להם אם הנכנס מקודש לקודש, מקום שאין ענוש כרת, טעון טבילה. הנכנס מחול לקודש מקום שענוש כרת אינו דין שטעון טבילה" (תוספתא כפורים פ"א, יד)[4]

ונחלקו רש"י וריטב"א עם תוס' ישנים ותוס' הרא"ש בפירוש הקל וחומר והדינים היוצאים ממנו:

רש"י וריטב"א: "הנכנס מקודש לקודש" מחוץ (עזרה) לפנים.

"מקום שאין ענוש בו כרת", גם כן מחש לפנים. הגורם היחיד בק"ו הוא המעבר בין המקומות השונים. הקל וחומר הוא שכמו שמחוץ לפנים ומפנים לחוץ מחייבים טבילה, כך גם הנכנס מתוך לעזרה יתחייב טבילה. מסיבה זו, לרש"י, בן זומא מחייב כל אדם הנכנס לעזרה טבילה מהתורה. אף לריטב"א שמחייב רק בנכנס לצורך עבודה (ולא ממש לעבודה אלא אפילו לשחיטה שאינה עבודה או למתן בהונות שהוא צורך עבודה) יש להסביר שהמחייב של הטבילה הוא הכניסה, אלא שכניסה משמעותית היא רק כניסה שמלווה עבודה[5].

תוס' ישנים ותוס' רא"ש: "מקודש לקודש": מבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך. "מקום שאין ענוש בו כרת": מחוץ לפנים. וא"ב בקל וחומר לפי הסברם שני גורמים:

א. השינוי בבגדים.

ב. השינוי במקומות.

ואם באנו לחייב עפ"י בן זומא טבילה מן התורה, יש לו לבא מן הדין כדי שיהיו בו שני הגורמים.

ונראה שנחלקו בפסוק של ר' יהודה. בפסוק זה הטבילה מופיעה בעצומו של שינוי בשלשה דברים: בגדים, עבודה ומקום העבודה. המחלוקת היא אם אחד מאלה הוא הגורם לטבילה ואילו השאר טפלים לו, או שמא שלשת אלה בצירופם יחדיו מהוים מחייב לטבילה. ר' יהודה[6] ובן זומא לשיטת רש"י סוברים שאחד מאלה הוא המחייב של הטבילה: לר' יהודה המחייב הוא המעבר לסוג עבודה שונה ואילו לבן זומא לפירוש רש"י, המחייב של הטבילה הוא השינוי במקום. לבן זומא עפ"י שיטת תוס' רא"ש ותוס' ישנים השלשה בצירופם יחדיו: בגדים, מקום, עבודה - מהוים מחייב לטבילה.

סיכום: לאור הבנות שונות בפסוק של ר' יהודה קיימות ג' שיטות באשר למחייב של הטבילה:

א. ר' יהודה: המעבר מעבודה לעבודה.

ב. בן זומא לפי רש"י: המעבר למקום קדוש.

ג. בן זומא לתוס' רא"ש: המעבר לעבודה, מקום קדוש ובגדים קדוש.

ו. שיטת הרי"ד: אף הרי"ד כתוס' רא"ש סובר שיש שני גורמים בקל וחומר, אלא שנחלק עליו בשני דברים:

א. לא הבגדים עצמם הם המחייבים אלא הבגדים בתור ביטוי למעבד בין עבודה לעבודה.

ב. כדי לחייב טבילה, לא צריכים את שני הכורמים, עבודה ומקום, אלא די בגורם אחד - או מקום או תחילת עבודה.

ושיטתו תמוהה, שכן אם, שלא כרש"י, הבין ששני הגורמים מחייבים טבילה ושניהם הוזכרו בפסוק, כיצד יתכן לחייב טבילה במקום בו יש רק גורם אחד[7]. ונראים הדברים שלרי"ד, שיטת בן-זומא היא שיטה אמצעית בין שיטת רבי לשיטת ר' יהודה, ושני מקורות נפרדים הם לחיוב טבילה.

א. המקור של ר' יהודה - אותו הוא לומד כמו רש"י - המחייב העיקרי הוא המעבר ממקום למקום.

ב. המקור של רבי - אותו מבין הרי"ד כמן הגמרא ולא כמו הספרא - וממנו לומדים ששינוי מעבודה לעבודה מחייב טבילה. אם הובאו המחייבים בשני פסוקים שונים, אזי, למרות שנזדמנו שניהם לפונדק אחד - טבילת כהן גדול ביום כיפור, כל אחד מהם מהווה מחייב עצמאי. סיכום: לפי רי"ד, לומד בו זומא את חיוב הטבילה משני פסוקים שונים ולשיטתו יש לטבילה שני מחייבים עצמאיים: א. מעבר ממקום למקום. ב. משנה מעבודה לעבודה.