צמאה נפשי לא-ל חי / שלמה אנגל

"אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים"

תפילה טבעית ועתיקת יומין זו מבטאת משאת נפש של כל יהודי ויהודי באשר הוא נמצא מחד, אבל מאידך מעלה בעיה קשה וסבוכה על היחס בין גילוי פנים להסתר פנים, בין ד' הפועל בצורה גלויה וניסית לד' המסבב את הכל בדרך של הסתר אסתיר. אין בכוונתי וביכולתי לתת הסבר כולל ומקיף לבעיה זו אך אנסה לעמוד על נקודה אחת מתוכה ועל השלכותיה בתקופות השונות ובימינו אנו.

1. כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים

תפילה זו נשאת בפעם ראשונה בידי אדון הנביאים בבקשתו: "הראני נא את כבודך" (שמות ל"ג י"ח). משה שזכה להגיש לרמה הגבוהה ביותר של גילוי שכינה רוצה לחזות בחלקים שד' הסתיר פניו ממנו ומהאנושות בכלל. על משאלה זו נענה: "ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי". הקב"ה עונה למשה שאדם בעצם היותו אדם לא יוכל לראות את כל כבודו, גילוי שכינה מלא סותר את עצם קיומו של האדם כאדם.

המייחד את האדם הינו כוח הבחירה שניתן לו והוטבע בתוכו. היכולת של האדם לפעול בצורה עצמאית ולעשות כרצונו והחלטתו, היא היא המיחדת את האדם לעומת החיה שכל מעשיה נובעים ממערכות של גירוי ותגובה לא רצוניות ואינסטינקטיביות. נקודה זו הופכת את כל מערכות האדם הביולוגיות שמשותפות לו ולחיות למשהו מיוחד ונפרד.

גילוי שכינה מעצם טבעו הינו מצב שהאדם נפעל על ידו וזוכה ברצון ד' שהוא יתגלה לפניו. אמנם הקב"ה מתגלה לאנשים שפעלו והתעלו, אבל עצם המצב של גילוי שכינה הוא מצב פסיבי מבחינת האדם. הקב"ה אומר למשה: "אני אעביר כל טובי לפניך", שאול מתגולל ערום בזמן נבואתו, לנביאים אחרים מגיעה הנבואה תוך כדי חלום, במצב שהם ודאי לא יכולים לקום ולפעול. הנבואה היא חוויה נשגבה ונעלה וככל חוויה יכולת האדם לבקר ולברר את מעשיו תוך כדי המצאותו בחוויה היא מוגבלת מאוד. גילוי שכינה הינו פעולת הקב"ה, והאדם שזוכה לה נכנס למצב של סערת נפש עזה מאוד שבמרכזה שאיפתו להתקרב לאלוקים עד כדי התבטלות מוחלטת. ככל שסערת נפש זו מתחזקת כתוצאה מגילוי שכינה שגדל, יכולת הביקורת יורדת, ומתחילה להופיע נטיה לזלזל במשמעות האובייקטיבית של פעולות האדם, וכל המשמעות נובעת מאותה סערת נפש שהיא סובייקטיבית מיסודה.

דוגמא לכך אנו מוצאים בשרפת הבנים והבנות לאלוקים. קיימת תכונה בסיסית באדם שאומרת שככל שאני מקריב מעצמי יותר למענו הריני עובד אלוקים טוב יותר. אין ספק שאדם שהגיע לדרגה כזו שמוכן לשרוף את בנו אהוב ליבו הגיע לדרגה גבוהה מאוד בשאיפתו לעבוד אלוקים ולהדבק בו. אלא שסוג זה של עבוד לקב"ה יש איסור לעשותו. אם אדם יכנס לאותה סערת נפש חזקה שלא תעבור בקורת ראויה הביטוי המקסימלי שהוא עשוי לתת לשאיפתו לקרבת אלוקים יהיה בהקרבה עצמית, וביטויו העליון יהיה בשריפת בנו לאלוהיו. אולם אם אותו אדם יצליח לבקר ולבחון את מעשיו תוך כדי סערת נפש זו ויהיה מודע לכך שלמרות רצונו העז לעבוד אלוקים, האלוקים הגדיר את עבודתו זו בתור שקוץ ותועבה, הוא ימנע מלשרוף את בנו וינצל מעבירה חמורה.

אותה בעיה קיימת ביחס לעבודה זרה. מטרתה בתחילה היתה כפי שאומר הרמב"ם לעבוד אלוקים דרך אמצעים מוחשיים שישמשו בתור שליחים ושמשים שדרכם תעבור התפילה לאלוקים. תכונה זו מוטבעת באדם ולאורך כל חייו הוא ישתמש בה. הוא מנסה להגשים את תפיסותיו המופשטות ולא להתעסק עם דברים שאינו רואה ואינו חש. אדם שיכנס לסערת נפש חזקה שתמנע ממנו להבדיל בין מעשה נכון ללא נכון עלול לעשות כסף ומסיכה בתור ביטוי לא מבוקר לשאיפתו לקרבת אלוקים. סכנה זו גדילה אלפי מונים כאשר כל העולם מסביבך עובד עבודה זרה ולכן כל חוסר ביקורת ראויה עלול לגרום לנפילה ולהתדרדרות לע"ז.

התחשבות בלעדית בשאיפה הסובייקטיבית באדם תוך כדי התעלמות מביטויה המעשי האובייקטיבי הוא לב ליבה של הבעיה, והמלחמה העיקשת של שהתורה והנביאים נגד ע"ז היא הקריאה לעבוד אלוקים תוך כדי סערת נפש עזה ארבל בצורה נכונה ומבוקרת.

2. "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג)

אנו עומדים בפני מצב שנראה סותר במעט. ככל שגילוי שכינה גדל ועצמת חווית ההתגלות גדילה במקביל, האדם מאבד את משמעותו כפועל ובוחר ונהפך לנפעל, ובמקרים רבים חסר יכולת הבדלה בין הטמא לטהור. היטיבו להגדיר זאת חז"ל במאמרם: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו". חז"ל נקטו לשון כללית ולא הגדירו איזה יצר מדובר כאן טוב או רע, מאותה סיבה ברורה. גדולת האדם הנובעת מהשראת שכינה גדולה, מולידה בהכרח הגדלת הכוח הדוחף לפעילות בין אם הוא רע. הבעייתיות נובעת מחוסר היכולת להגדיל בין הטוב לרע, בדרגות גבוהות אלו.

הרב קוק מעלה מאור והשפעה של נקודה זו בעיקר באורות התשובה, ובמאמרו קרבת אלוקים (מאמרי הראיה). על אותו כוח חזק והכרחי שנמצא בבריאה כולה ודוחף לתשובה וקרבת אלוקים. כגון דבריו בראש פרק ד' "שוטפים הם זרמי התשובה הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש אשר במלחמת עד הם מתפרצים ועולים, והם נותנים חיים להמון עולמים וליצורים אין ספורות". הכוח שפועל בכל בני האדם, מטריד את מנוחתם, ודוחפם לשאוף להתקדמות אין סופית – והחולשה נובעת מחוסר היכולת לבקר במקרים רבים. כתוצאה מזה אנו עדים לתופעה שהיא נחלת עולמנו, השאיפה לתשובה דוחפת את האדם לעשות מעשים שליליים ורעים לפעמים, ובעשותו תשובה זדונות מתהפכים לזכויות כי הכוח שדוחף הינו אותו כוח רק שהינו מבוקר ונשלט על ידי האדם הפועל בניגוד למצב לפני עשיית התשובה.

לכן משה רבנו שמבקש לראות בכל כבודו של ד' נענה בשלילה ורואה רק את אחוריו. לראות את ד' בכל גדולתו פרוש הדבר להיכנס בצורה מקסימלית לחוית ההתגלות ובדרגות אלו אפילו משה מאבד את יכולת הביקורת, והתוצאה היא "לא יראני האדם וחי".

רק המלאכים שחוזים בגילוי שכינה תמידי וגדול זוכים לו רק בגלל היותם מנוטרלים מכוח הבחירה וכל גדולתם וחסרונם כאחד הוא בהיותם נפעלים ולא פועלים.

יש להדגיש שניגוד זה בין יכולת בחירה לגילוי שכינה לא תמיד חייב לבוא בתור ניגוד אלא גם בתור השלמה. קיים כמובן אותו תחום שמעבר לראיית אחוריים שבו אפילו משה לא יכול לעמוד ולהישאר אדם בוחר, אבל כל התחום שלפניו הוא התחום שבו מוטלת החובה על האדם לקחת שני כוחות אלו ולהפכם לאחד עד כדי כך שאפילו תוך כדי גילוי שכינה חזק ועצום תישאר יכולת הביקורת האבחנה והבירור.

3. "ויוצא משה את העם לקראת האלוקים" (שמות י"ט)

בעיה זו של הפיכת שתי כוחות אלו לאחד עוברת כקו מנחה בכל קורות ימי ישראל ומופיעה כבר בתחילת הפיכת בני ישראל לעם במעמד הר סיני. מעמד הר סיני הינו מצב של גילוי שכינה הגדול ביותר שהיה קיים בעם ישראל מעודו וכמובן הוא הציב אתגר של חובת בחירה ברמה גבוהה מאוד. עם ישראל מתחילת המעמד ועד סופו הפעל על ידיד גילוי השכינה הגדול. כבר בהיות הבוקר הקב"ה מתגלה לעם בקולות וברקים, משה מוציא את העם לקראת האלוקים לאחר שהעם פחד ולא יצא. הקב"ה אומר למשה לרדת ולהזהיר שוב את העם שלא יעלו להר. חובתו היא לחזור ולהזהיר שוב את העם על רותם הדברים שעלולים להרע כתוצאה מחוסר בקורת. אזהרה זו מחייבת את העם הנפעל לעמוד כנגד הכוח החזק שדוחפם מבפנים ומבחוץ כאחת, לעלות בהר ולהתקרב עוד לאלוקים. חז"ל הגדירו את מצב העם במעמד במאמרם: "כפה עליהם הר כגיגית". כל קבלת תורה היתה במצב של חוסר יכולת לבחור בין רצון לקבלה או לדחותה. החויה היתה חזקה ומרשימה מדי מכדי שהעם יוכל לעמוד כנגדה ולבחור והנפילה כתוצאה מכך לא אחרה לבוא. ברגע שעם ישראל חשש שמא משה לא יחזור מההר והשאיפה לקרבת אלוקים לא תמצא את סיפוקה, העם מובל על ידי דחף זה ועושה את העגל ללא יכולת הבדלה בין דם לדם ובין טמא לטהור.

4, "הנה מלאכי ילך לפניך" (שמות ל"ב)

הבעיה שהציב חטא העגל מקבילה לבעיה שעמדה בפני משה. כיצד לשלב בין גילוי שכינה גדול וחזק שאמנם מרומם את העם אבל בגלל אותה רמה, כמעט ולא מתאפשר לו לבחור ולהבדיל בין טמא לטהור. הפתרון לבעיה זו יכול להיות רק ע"י חנוך הדרגתי לבחירה שעיקרו יהיה הורדת ההכרח שבפניו יעמוד העם והרדם וכתוצאה מכך תגדל יכולתם לבחור ולהבדיל. דהיינו שמרגע זה ואילך במהלך ההיסטוריה תרד רמת השראת השכינה בעם ובעולם, וכתוצאה מכך תגדל יכולת העם או חלקים ממנו לפעול ולבחור בצורה חופשית. הדבר בא לידי ביטוי כבר בלוחות השניים. מקודם: "הלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (שמות ל"ב ט"ז) הכל נמסר ונעשה על ידי הקב"ה, לעומת הלוחות השניים שבהם רואים אנו תחילת הירידה. הקב"ה אומר למשה: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות", לפני החטא "ד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן" וכן "לא ימוש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" בעוד שלאחריו הקב"ה אומר למשה "ועתה לך נחה את העם... הנה מלאכי ילך לפניך". הקב"ה מתגלה פחות, המלאך מופיע ומאפשר למשה להנהיג את העם בצורה אנושית מסויימת.

5. "קח את הלווים תחת כל בכור" (במדבר ג')

במסגרת אותו שינו פודים את הבכורים בלויים. הבכורים היו מיועדים לאותו מקדש של לוחות ראשונים בו הקב"ה מתגלה במלוא כוחו והדרו, בו בני אדם נפעלים כל הזמן ע"י גילוי השכינה וכתוצאה מכך אין ביכולתם לבקר ולבחון את מעשיהם. סיבת בחירתם היתה ההבדלה שהבדיל הקב"ה בין בכורי ישראל לבכורי מצרים ללא שום פעולה מיוחדת מצד הבכורים שתצדיק בחירה זו. עצם השם בכור מורה על מצב שהבכור נופל אליו ללא רצונו בלידה, ודבק בו לאורך כל חייו בלי שום דרישה מחייבת ממנו רק הקנית זכויות מסוימות שנובעות ממעמדו כבכור. הבכור ללא שום פעילות מצדו זוכה לירושה כפולה בגלל אותה קדושה שנמסרה לו, ולכן התורה אומרת: "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים ט"ו י"ט). הקב"ה משוה קדושת בכור אדם לקדושת בכור בהמה הן בפדיון הבכורים בלויים שפודים גם בהמות, וכן בפרשת: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם באדם ובבהמה לי הוא". בקבלת קדושת הבכורים אין הבדל בין האדם לבהמה, שניהם לא פועלים וזוכים בקדושה, ושניהם נפעלים ע"י רצון הקב"ה הבוחר והמקדיש. לא במקרה חילוף אותיות של המילה בכורים הוא כרובים. קדושת הבכורים קיימת לעד ולעולם אבל לשרת במשכן שיבנה לאחר חטא העגל נדרשים אנשים שיוכלו לבחור טוב ונכון יחד עם גילוי שכינה גדול ועל רקע זה נבחרים הלויים.

אותו דם שהבדיל בין בכורי מצרים לבכורי ישראל וקידשם ללא שום פעילות מצדם מקדש את הלויים, אבל עתה אך ורק ע"י מעשיהם. משה אומר: "עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו איש את רעהו ואיש את קרובו". פעולת הריגה זו אינה באה בתור עונש אלא בתור הקדשה, שהרי בסוף אותה פרשה נאמר: "ויגוף ד' את העם על אשר עשו את העגל" ההקדשה חייבת להיות מלווה בדם, אבל הפעם הוא שותת מעוות המוקדשים עצמם ולא מפעולת הקב"ה. הלויים מתחילה לא נכשלים בעגל בגלל יכולת הבחירה הגבוהה שלהם שפעלה גם בזמן של גילוי שכינה גדול, ויכולת זאת היא שאפשרה להם לקדש את עצמם לתפקיד העליון שיימסר להם בעתיד כמשרתי ד'. יכולת בחירה זו בלוי המקבלת ביטויה גם בתור פעילות בעולם החומרי מתגלית בתכסיס שגרם להשמדת שכם שבמרכזו עומדים שמעון ולוי (אין פעילות נוספת שמיוחסת ללוי חוץ מזאת עד להקדשתו). לוי מתואר כאדם שעיקר גדולתו ביכולת הבחירה והעשייה שלו כבר משחר לידתו. בכל בני לאה ואפילו בחלק מבני השפחות מוזכר שם ד' בנתינת שמו. ראובן – כי ראה ד' בעניי, שמעון – כי שמע ד', יהודה – הפעם אודה את ד', דן – דנני אלוקים וכך בכולם חוץ מלוי שעליו נאמר עתה ילוה אישי אלי (נימוק שהוא גם מאוד ארצי). ד' לא מוזכר בלידת לוי הואיל וזו אינה הנקודה השלטת בו. אמנם מבחינת גילוי שכינה הוא כמו כל האחים, אבל בניגוד אליהם הוא פועל עם גילוי השכינה והם נפעלים ע"י הגילוי. הם נכשלים בחטא העגל והוא מתקדש. (בהמשך המאמר אשתמש בשם לוי בתור מסמל ליכולת בחירה גבוהה למרות שלעיתים היא תופיע במצב של גילוי שכינה נמוך בניגוד למה שקרה לשבט לוי).

6. "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (במדבר י"ג)

תהליך הדרגתי זה של מעבר מבכורה ללויה עובר לשלבו הבא לפני הכניסה לארץ. כניסה לארץ. פירושה ירידה ברמת ההתגלות של הקב"ה לעם וכפי שבאמת קרה. העם עובר את הירדן והכנס לארץ וכתוצאה מכך "וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן" אם אין מן, האפשרות היחידה של העם היא: "ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה). המן פוסק, השליו פוסק, הבגדים מתחילים להבלות, הקב"ה פחות מתגלה והדבר מחייב לבחור ולהחליט בין במישור הגשמי ובין במישור הרוחני. על רקע מעבר הכרחי זה אנו עדים לחטא שהשפיע בצורה המעשית הקשה ביותר על העם – חטא המרגלים.

חטא זה להפתעתנו מתחיל דווקא בנבחרי העם שסוחפים אתם את כל עם ישראל. אותם עשרה נשיאים (פרט ליהושע וכלב) שודאי השאיפה לקרבת אלוקים בוערת בהם בחזקה אדירה באים לארץ ורואים את הנפילים, את הנפילה הגדולה בגילוי שכינה ואת הארציות הרבה ששוררת שם, ולרגע מתעורר הספק שמא חס וחלילה האלוקים לא נמצא ולא פועל שם. במצב זה השאיפה לקרבת אלוקים שוב לא מבדילה בין הטמא לטהור, ובוקעת ועולה הקריאה: "לא נוכל לעולות אל העם כי חזק הוא ממנו". יהושע וכלב הם אותם יחידי סגולה שמסוגלים למרות דרגתם הגבוהה, להבדיל בין הטמא לטהור, אבל קולם אובד בתוך כל קולות העם שקוראים כאיש אחד: "למה ד' מביא אותנו אל הארץ הזאת". ופה מתגלה שבט שלא צועק ולא משתתף בחטא, שבט שהבדיל את עצמו מחטא המוני קודם ובחר נכון – שבט לוי. נאמר במדרש (במ"ר פ"ג ז'): "אמר לו הקב"ה למשה הואיל וישראל אין נכנסים ושבטו של שבט לוי נכנסים שתבוא למנותם עשה הפרש בין ישראל לבניהם", וכדברי הגמרא בבא בתרא קכ"א ע"א: "אמר רב המנונא לא נגזרה גזירה על שבט לוי". השראת שכינה לא מעכבת את שבט לוי מלבחור שוב בין הטמא לטהור ואפילו שהטהור נראה כטמא והטמא כטהור.

העונש ההכרחי הנובע מחטא זה הינו: החלפה נוספת של הבכורים בלויים אבל הפעם במישור הכלל לאומי. הקב"ה אומר לעם: "במדבר הזה יפלו כל פגריכם וכל פיקודיכם לכל מספרכם". דור מעמד הר סיני, דור ניסי המדבר הגדולים, דור של "ראתה שפחה על הים מה שלא רקה יחזקאל בן בוזי" – ימות וישאר במדבר, מכיוון שלהיכנס למקום שבו גילוי שכינה יותר קטן אי אפשר להכניס בכורים אלא אך ורק לויים. לכן אומר הקב"ה "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה". בארץ צריך לבחור ואת זה יוכלו לעשות אך ורק דור הבנים, דור שלא ראה את מעמד הר סיני, אבל דור שיוכל להתמודד בבעיות הבחירה שתהיינה בארץ ולכן ייכנסו לארץ שבט לוי ואתו דור הבנים שכולו בבחינה של דור לויים, אבל בגילוי שכינה נמוך יותר. כשהמרגלים והעם מכירים בטעותם שנבעה מהשאיפה לקרבת אלוקים, הם מציעים פתרון לבעיה, אלא שהוא שוב מוטעה והבחירה עדיין לא מבוררת ונכונה. החטא נבע משאיפה לקרבת אלוקים שהכשילה אותם, ופתרונם עתה הוא לעלות תוך כדי התעלמות מוחלטת מהצורך החזק שלהם, ולכן הם עולים בלי ארון ד' בקרבם, כמו שנאמר "ויעפילו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ד' ומשה לא משו מקרב המחנה" (דברים י"ד). כמובן שאחרי החלטה זו הנפילה היא בלתי נמנעת והדם שנשפך בחרמה מקדש את הלויים החדשים לאחר שהגזרה להחליף את דור האבות בבנים קבלה משנה תוקף.

7. בימים ההם אין מלך בישראל

העם נכנס לארץ באותות ובמופתים, נלחם, כובש, מתנחל, בונה בית מקדש ומנהל מדינה מתוקנת בכוחות עצמו. גילוי השכינה הוא כמובן לא ברמה שהיה במדבר אבל עדיין יש גילויי שכינה מסוימים – נכנסים לארץ באותות ובמופתים, נעזרים ושואלים באורים ותומים, יש ניסים גלויים בבית המקדש וכו'... אמנם העם מנהל את מלחמותיו וענייניו בצורה עצמאית אבל התערבות הקב"ה אפילו בחיי היום יום עדיין בולטת. גדעון, מנוח, חזקיה ואחרים זוכים לסימנים גלויים מהקב"ה, שאול מתנבא ושואל באורים ותומים וכן דוד, הנבואה קיימת בצורה בולטת אמנם עם עליות ומורדות (כמו לפני זמנו של שמואל) אבל בראיה כוללת יש קו רציף של נבואה כל הזמן. כאן אנו רואים שלמרות כל גילויי השכינה ואולי בגללם העם חוטא כמעט בכל התקופה הארוכה הזו. משנכנסים לארץ ועד לאחר דורו של יהושע העם מדרדר לשפל המדרגה ואיש הישר בעיניו יעשה, עד לחורבן הבית בימי צדקיהו העם חוטא ודווקא בחטאים הגדולים והחמורים – ע"ז, שפיכות דמים וגילוי עריות. אמנם יש תקופות זוהר כתקופת דוד, שלמה, אסא, חזקיהו המלך ויאשיהו, אך כנגדן יש תקופות שפל רבות.

הנביאים מנהלים מלחמה אבודה נגד חטאי העם ותמיהתו של ישעיהו (ישעיהו מ"ד): "חציו שרף כמו אש על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע... ושאריתו לטל עשה לפסלו יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו" נופלת על אזנים אטומות. המאבק הוא מתחילתו חסר סיכוי כדברי ישעיהו עצמו: "לא ידעו ולא יבינהו כי טח מראות עיניהם מהשכיל ליבותם ולא ישיב אל ליבו ולא דעה ולא תבונה". יצר קרבת האלוקים הוא המנהיג, ובמצב הזה שום טענה שכלית שתשים את העבודה זרה ללעג ולקלס לא תתקבל, ואפילו מראה עניים מונהג על ידי אותו יצר ללא שום יכולת ביקורת.

חז"ל תיארו מצב קשה זה במאמרם על בעיה שלא ידע רב אשי לפתרה והפותר לבעייתו היה דווקא מנשה מלך יהודה. ותו מנשה החוטא הגדול ביותר בהיסטוריה של המלכים. ומעניינת התשובה שנותן מנשה לשאלת רב אשי "מאחר דחכימתו כולי האי מ"ט קא פליחתו לע"ג אל אי הוית התם הוא נקיטת בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי" (סנהדרין ק"ב:). אין תיאור יותר נוקב לחוסר היכולת של מנשה והעם לבחור בין ע"ז לעבודת ד' מאשר תשובה זו. רב אשי גדול אמוראי בבל היה רץ לעבודת ד' כי ההבדלה והבחירה ברמות אלו בין עבודת ד' לע"ז, בין הטמא לטהור היא כמעט בלתי אפשרית ואם רב אשי ומנשה כך, העם – על אחת כמה וכמה.

העונש המתקן הבלתי נמנע הוא חורבן מקום גילוי השכינה. המקדש נחרב, הקב"ה מסתיר את עצמו בתקווה שאולי כך יוכל העם לבחור ולהבדיל בין הטמא לטהור בדרך הנכונה. ירידה נוספת באותו תהליך ארוך שתחילתו במעמד הר סיני וסופו מי ישורנו.

8. לא בשמים היא

המקדש נחרב, העם גולה מארצו לתקופה קצרה, חוזר על עצמו מעשה המרגלים עת שבחירי העם לא רוצים לעלות ונשארים בגולה ורק פסולי החיתון עולים עם עזרא בגזרתו של המן הרשע אבל בחסדי ד' היא נמנעת. העליה הנוכחית לארץ רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהעליה הראשונה. מלחמה ללא שום נס, הקב"ה כמעט לא מתגלה לאורך כל הדרך, ולכאורה הכל מתנהל ע"י בני אדם מלמטה גם ע"י יהודים ובעיקר ע"י גויים. מקדש שני מהווה עדות למצב שהיה שם. מקדש ללא ארון העדות, ללא עשרת הניסים שהיו במקדש הראשון, אין שמן המשחה והכל כל כך ארצי, המקדש, העם והארץ.

אבגל דוקר עכשיו מתחילילם להתנוצץ ניצוצי בחירה ראשונים של העם. הביטוי הבולט לתופעה זו נאמר באותו מאמר חז"ל מפורסם (שבת פ"ח): "ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית" א"ל אם אתם מקבלים מוטב ואם לאו שם תבוא קבורתכם... אמר רבה הדור קבלוה בימי אחשורוש "קיימו וקיבלו היהודים" – קיימו מה שקבלו". אותה קבלת תורה שבמעמד הר סיני לא היתה בבחירה אלא בהשתעבדות מוחלטת לקריאה הפנימית והחיצונית לקרבת אלוקים בבחינת כפה עליהם הר כגיגית, מגיעה לתקונה רק לאחר ת"ש שנה בפרס. המקום והזמן ללא קולות ללא ברקים, בנכר במדינת אחשורוש, לאחר הס מגילת אסתר שכולו הסתר פנים, העם בוחר בצורה עצמאית לקבל תורה והיכולת לבחור נובעת מאותו מצב שכולו הסתר אסתיר.

תהליך זה של ירידת השראת שכינה נראה בברור כמוסרי דבר הקב"ה – הנביאים. במדבר במקום גילוי השכינה העליון, משה רבנו גדול הנביאים הדבר עם ד' פנים אל פנים. כשנכנסים לארץ בתוך אותה מסגרת של ירידה גם הנביאים לא מקבלים את הכל בברור ונדרשת מהם פעולה מסוימת, והנבואה עוברת ממצב של בכורה למצב של לוייה. הנבואה מגיעה בחלום בצורת סמל שצריך לפרשו, כגון סיר נפוח בירמיהו ושאר סמלי הנבואה, ובניגוד למשה הנבואה מגיעה בחידות ולא במראה. בנוסף לשינוי בצורת הופעת הנבואה אנו עדים לפעולות שהנביאים נדרשים לעשותן בעצמם כגון שימת עול על צואר בישעיהו, קנית השדה בירמיהו, או אפילו בנית המזבח ע"י אליהו. הנבואה פחו ברורה ולכן הנביאים נדרשים לפעול. הירידה הנוספת בעולם הנבואה מתגלית בימי בית שני. כמאמר חז"ל (סנהדרין י"א): "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול". השכינה מסתלקת והאדם צריך להתחיל לפעול בעצמו ואפילו אם בת קול מופיעה לפעמים אין לה דמיון למצב הנבואה בימי הנביאים וכ"ש למצב בימי משה.

אולם אין דבר שמסמל יותר את התהליך הזה מאשר הופעת התורה שבע"פ. מעלית עזרא אנו עדים לתנופה אדירה שזכתה לקבל. עד אותו הזמן לא מוזכרים כמעט שום דיונים הלכתיים הצורה המקובלת עלינו, ויותר מזה כמעט לא מתואר לאורך התורה והנביאים נושא של לימוד תורה. ההלכה היתה נתונה אך ורק בצורתה שניתנה בתורה שבכתב והעם ברמתו הרוחנית הגבוהה יכל לתרגם עקרונות רוחניים עליונים אלו למישור המעשה. הכלי בשבו עשו שימוש בפעולה זו היה גילוי השכינה והרגשת קרבת אלוקים שפעמה בלבבות. הדבר בולט שוב בצורתו הקיצונית במדבר. בעיות הלכתיות שהתעוררו במדבר זכו לפתרון ע"י הקב"ה ככתוב בתורה בדין מקלל: "ויניחהו במשמר לפרוש להם על פי ד' " או ביחס לבנות צלופחד: "ויקרב משה את משפטן לפני ד' ". ד' הוא הפוסק ואין משמעות לפסקי האדם. מצב זה שהקב"ה פוסק ממשיך לאורך כל אותה תקופה, שואלים באורים ותומים, מתייעצים בנביאים, ובשלב האחרון שואלים את הסנהדרין שיושבת בלשכת הגזית במקום גילוי שכינה. דבר שהתמיד גם לימי בית שני אבל שוב ברמה יותר נמוכה.

בבית שני בעת ירידת גילוי שכינה מתחילות להופיע מחלוקות ובירורי מושגים גם בגלל שהקב"ה מפסיק למסור לעם מה לעשות, וגם בגלל שהמנהיגים מפסיקים לחוש ולהרגיש את האלוקים בקרבם ובהתאם לכך לנווט את מעשי העם. כוח הבחירה תופס את מקומו, המחשבה מתחילה להגדיר ולחלק במושגי ההלכה, והתוצאה מתהליך זה היא "לא בשמים היא" ואין משגיחין בבת קול. בזמן שבו גילוי שכינה כל כך ירוד חובת הבחירה בין דרכים מוטלת על בני אדם ברמתה הגבוהה ביותר ולכן קירות בית המדרש יכולים לנוע ולזוע אבל הקב"ה לא מהוה פוסק יותר והאדם בשכלו מברר, מבדיל וקובע בלעדית.

העובדה שניצוצי בחירה הופיעו בעם עדיין לא יצרה את המצב המיוחל שיחד עם גילוי שכינה ברמה נמוכה העם יצליח לבחור נכון והעם עובר עבירות גם בבית שני. ידוע מאמר חז"ל (יומא ט:):

"מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' דברים: ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים אמאי נחרב? מפני שנאת חינם".

שנאת חינם זו שהגיעה לשיאה במאבקים המרים בזמן המצור על ירושלים שיקפה מצב שהחל עוד קודם לכן והסתיים לאחר החורבן. גדולי הדור וצדיקיו באותו זמן ברצונם להתקרב לאלוקים יצרו מערכת נפרדת של מצוות שעיקרן הבדלה חדה וכואבת בין האוכלים חוליהן בטהרה לשאר העם וכלשון המשנה בין חברים לעמי ארצות. הבדלה זו יצרה שנאה וניכור בין שתי קבוצות אלו והדבר בא לידי ביטוי בדברי חז"ל (חגיגה כ"ב):

"א"ר יוסי מפףני מה הכל נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה לעצמו".

ממאמר זה נראה שנוצר מצב עדין ורווי מתח עד שעמדה בפני גדולי הדור בעיה שאם ימשיכו בכך יתחילו עמי הארצות לפרוש ממנהגי ישראל ולנתק את הקשרים איתם ע"י יצירת מערכת נפרדת של תורה ומצוות. די לקרוא את מאמרי חז"ל ביחס לעמי הארצות כדי להבין עד כמה הניתוק היה תהומי ומסוכן. כגון בפסחים מ"ט: נאמר: "לא ישא בת עמי הארץ מפני שהם שקץ ונשותיהם שקץ ועל בנותיהם הוא אומר: "ארור שוכב עם בהמה". או מאמרו של רבי אלעזר "עם הארץ מותר לנוחרו ביום כפורים כדג". לאור כל האמור מובנת תגובתם של עמי הארצות שבאה לידי ביטוי בעדותו של ר"ע על עצמו מימי היותו עם הארץ (שם): "כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". הגענו שוב לאותו מצב: שאיפה חזקה לקרבת אלוקים שלא הייתה מבוקרת דיה הובילה לעברי פי פחת של פילוג בעם ופרישה של עמי הארצות מעם ישראל ע"י הקמת במה ושרפת פרה אדומה בנפרד.

העונש הבלתי נמנע הוא שוב גלות שעינה וכתוצאה מכך בית המקדש נחרב ולאחר תקופה קצרה רוב העם גולה מהארץ. אותם גילויי שכינה מעטים שהיו עדיין במקדש שני נעלמים בחורבנו ועצם החים בארץ ש"עיני ד' בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" נפסקים.

העם יוצא לגלות למקום הסתר פנים ודוקא שם מקבלת התורה בכלל ובחירת העם בפרט תנופה מחודשת. רבי חותם את המשנה לאחר חרבן הבית, אמנם הוא יושב בארץ אבל עיקר עולם התורה עובר באיטיות מארץ ישראל לבבל. בגולה נערך התלמוד הבבלי ותופס את מקומו המרכזי בחיי העם הרבה יותר מהתלמוד הירושלמי שנדחק במידה מסויימת לקרן זוית.

9. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

מעבר זה בין הבכור המקבל ללוי הבוחר נראה יפה במחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי בענין תורה עם דרך ארץ (ברכות ל"ה). ר"י בן זוגו של ר"ע והאדם שראה את הארץ נחרבת לאחר מרד בר כוכבא ורואה בעקבות זה את תחילת הגלות (לאחר חורבן הבית שבעים שנה קודם לכן, כמעט ולא מגלים אף אחד מהארץ) חולק עם ר"ש בר יוחאי תלמידו המובהק של ר"ע שחי דור אחד לאחר מרד בר כוכבא. שניהם חיים באותה תקופת מעבר קריטית בין גילוי שכינה חלקי לשממון שמתגלה אחריו לאורך ההסטוריה ולאור זה ננסה להבין את מחלוקתם.

"ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי ר"י, ר"ש בר יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה זורע בשעת זריעה... תורה מה יהא עליה אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים... ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן".

שני תנאים אלו מתמודדים עם אותה בעיה עתיקת יומין של צורך האדם לאכול ולחיות לעומת הצורך והכרח בחיים רוחניים, במודעות ברורה שהדגשה של אחד פוגעת בשני. ר"י אומר לאדם לקום, ליזום וליצור כפי צורכו וכפי שארץ מתנהלת לעומת ר"ש שהפתרון שלו הוא במישור הניסי של "עמדו זרים ורעו צונאכם". – פתרון של האדם לעומת פתרון של האלוקים. פתרון של האדם היוצר הבוחר והפועל לעומת פתרון של האדם המקבל והנפעל – פתרון של בכורים לעומת פתרון של לווים.

ר"ש מבטא פה את עולמו שכולו רצוף ניסים וגילויי שכינה. ומוצאים אנו שר"ש דיבר רע בשלטון רומי, מעשה שמבחינת עולם המעשה ודאי שאינו מחושב, אבל ר"ש הרגיל לפתרונות שניתנים משמים לא חושש ומדבר. השלטון הרומי רודף אחריו והוא ובנו נמלטים למערה ושם הם חיים כמו עם ישראל במדבר, אלא שגילוי השכינה יותר קטן. לעם ישראל יורד במדבר מן ושלו משמים ובאר הולכת איתם, להם מתרחש נס ונברא להם עץ חרובים ומעין שמהם הם ניזונים. עם ישראל בגדיו לא בלים מעליו כל מ' שנה של הליכה במדבר וכך גם ר' שמעון ובנו שומרים את בגדיהם רק לתפילות ושאר הזמן קבורים בחול למשך כל י"ב שנה שהם במערה. היות והם זוכים לנסים יותר קטנים צריכים הם לפעול בעצמם ביחס לבגדים ובשרם נפגע מהשהיה בחול, אבל הבחינה של נס הבגדים קיימת אולם הנקודה הדומיננטית והחשובה היא שעם ישראל זוכה למתן תורה במדבר ור"ש זוכה למתן תורה במערה.

ר"ש תלמידו של ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה י"א), זוכה לקבלת תורה והוא זה שכותב את ספר הזוהר שכולו קדושה עליונה וכתיבתו יכולה להתאפשר אך ורק ע"י גילוי השכינה שזכה לה ר"ש במערה. אלא שכמו שעם ישראל נכשל במרגלים בגלל דרגתו הגבוהה כך ר"ש נכשל. ר"ש שיוצא מהמערה ונכנס לארץ לעולם המעשה רואה אנשים זורעים וחורשים ורואה את הנפילה ההכרחית במעבר מחיי מדבר לחיי ארץ. השאיפה החזקה לקרבת אלוקים שמפעמת בו קוראת בקול גדול "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" לכן "כל מקום שנותנים בו את עיניהם מיד נשרף". התוצאה הבלתי נמנעת ממעשה זה היא "יצאה בת קול ואמרה להחריב את עולמי יצרתם חזרו למערתכם" כשם שתיקון חטא המרגלים היה בהחלפת בכורים בלויים ע"י הישארות ל"ח שנה במדבר, כך הם צריכים לחזור למערה לעוד י"ב חודש להגיע למצב שבהם עצמם יהיה מעבר מבחינה של בכור לבחינה של לוי. מאנשים שזוכים לגילוי שכינה לאנשים שמנותקים מזה במידה מסוימת וצריכים לבחור ולפעול במישור הארצי.

למרות תקופת הטהור במערה ר"ש נשאר אדם שכל חייו שאיפה ורצון לחזור להיות בכור מושלם ולכן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים. השיא והאידיאל הוא חזרה לגילוי שכינה נסי וחזק לו זכה עם ישראל במדבר, והוא במערה. או כדברי רשב"י במכילתא בשלח לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן בלבד.

ר"י בניגוד לר"ש תלמיד ר"ע נמצא במישור הארצי וממנו מתעלה ע"י בחירתו ויצירתו לגובה מעלתו. ר"י שנושא את הבחינה של שבט לוי ושהיה בעצמו משבט לוי נותן את תרומתו הגדולה לתורה שבע"פ, לתורה שהפועל הראשי בה הוא האדם, בהשלמת י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן ובהקניית יכולת לאדם ליצור בתורה בתחומים הרבה יותר גדולים. ר"י הוא זה שמחבר ומסדר את המכילתא הראשון ממדרשי ההלכה והוא זה שאומר את הכלל המפורסם: "דברה תורה כלשון בני אדם" (סנהדרין ס"ד). הוא זה שדורש "וחי בהם ולא שימות בהם" (סנהדרין ע"ד), את "ועשית הישר והטוב: הישר בעיני שמים והטוב בעיני אדם" (תוספתא שקלים כ'). כשמתעוררת בעיה שביסודה עומדת סתירה בין המישור האידיאלי למישור המעשי פתרונו הוא לצד המעשי:

"הוא היה אומר מיום שפשטה מלכות רומא וגוזרת עלינו גזרות קשות ומבטלת מאתנו תורה ומצוות ואינה נותנת לנו למול את בנינו דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אישה ושלא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו אלא ישאו נשים והנח להם לישראל" (ב"ב ס').

אותו פתרון הוא מציע במחלוקתו עם ר"ש, פתרון שעיקרו "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". פתרון אחד מתוך המחלוקת הרבה יותר כללית ונרחבת עם ר"ש. בין שאיפה לאידיאל שמימי שמיוסד על גילוי שכינה לבין פעולה אישית וארצית של האדם ברמתו הנמוכה ובכוח היחידי שרמה זו מקנה לאדם – היכולת לבחור.

מעניין פתרונו של אביי לבעיה זו. במקום שהיינו מצפים לניסוח שהלכה כר"י או הלכה כר"ש אומר אביי: "הרבה עשו כר"י ועלתה בידם כר"ש בר יוחאי ולא עלתה בידם". אביי שמודע כבר להסתכלות ההיסטורית יכול להביא ראיה מציאותית מאלף וחמש מאות שנות היסטוריה של התמודדות זו בין בכורה ללוייה. הרבה זכו לגילוי שכינה גדול ולא הצליחו להתמודד עם אתגר הבחירה שהוא הציב "למרות שמשה רבנו, ר"ש ועוד ענקי עולם הצליחו במאבק הרבה נכשלו, ורבים אחרים שלא זכו לגילוי שכינה כה גדול הצליחו להתמודד בהצלחה עם בעיית הבחירה וברמתה הנמוכה הצליחו.

הגמרא שם ממשיכה ואומרת "בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות אחרונים. דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשרות. דורות האחרונים מכניסים פירותיהם דרך גגות, דרך חצרות, דרך קרפיפות כדי לפדותן מן המעשר". אומנם בדורות האחרונים הרבה מתומודדים ועולה בידם, בגלל שהכוח הדוחף לעברה חלש יותר אבל בד בבד עורד גם הדחף הפנימי לקיום מצוות. הכוח השכלי שמבדיל בין מותר לאסור ובין חייב לפטור תופס את מקומו המרכזי ואנו עדים לתופעה שאנשים שמקודם נדחפו ע"י הכוח שמפעם בם לתרום ולהתקרב בגל מצב, עכשיו שכלם דוחפם לפתרונות של פטור מחיובים, ואנשים מוצאים את הדרך להעביר את התרומות דרך החצר להפטר מתרומות ומעשרות.

כאן מוצגת הבעיה במלא חריפותה: דורות ראשונים נדחפים בשאיפה חזקה לקרבת אלוקים שלא מבוקרת כראוי על ידי השכל לעומת דורות האחרונים שהשאיפה בהם מפעמת פחות מבתחילה, נפסק הזוהר והלהט בעבודת ד', והשכל מתחיל להבדיל בין אסור למותר עם נטיה לכיוון ההיתרים. העם בגלות ממשיך להתמקד בתורה שבעל פה וכל עולם התורה מתמקד במישור השכלי באסור ובמותר והעם לומד לבחור נכון, אמנם הכול מתבצע ללא גילוי שכינה אבל רק זה מאפשר לישיבות סורא ופומבדיתא לקום ואיתם קם עם שלם שבוחר ושומר תורה ומצוות – עם לויים.

10. וזכרתי להם ברית ראשונים

פה צריך להדגיש שכל התהליך הזה שעבר על העם ממעמד הר סיני הוא בחירה מסוימת תהליך חינוכי גרידא שכולו עוסק בבעיה מעשית שהתעוררה תוך כדי התעלמות מהמצב האידיאלי. כמובן שהמצב האידיאלי הוא שלום מקסימלי בין שני הכוחות שהכוח הדוחף מגילוי שכינה הוא מקסימלי, אבל עובר ביקורת מתמדת של כוח הבחירה שבאדם שגם הוא במצבו המקסימלי ומסוגל לעצור את האדם מנפילה למעשים שנובעים מכוח הטוב אבל מובילים לרע. כמו שקרה בחטא העגל, בחטא המרגלים וכל שאר המקרים שנאמרו לעיל. כל החלפה של הבכורים בלויים, וכל המצב של הסתרת פנים הנו כורח המציאות בחינוכו של עם ישראל לבחירה. ברגע שאפשר יהיה לאמר שעם ישראל למד לבחור אפשר יהיה לחזור לשאיפה האידיאלית של שלוב בין הבכורים ללויים ולא החלפתם.

בסיכומה של התקופה בה חל תהליך הדרגתי זה של הסתרת פנים וחנוך לבחירה אפשר לומר שעם ישראל למד לבחור, למד להשליט את שכלו על רגשותיו ונהיה מודע לחובתו להיות פועל ולא להיות נפעל. מזמן זה ואילך אפשר לאמר מתחיל תהליך הגאולה בכוון של שלוב בין הכוחות והפיכתם לאחד. כמובן, כמו בכל תהליך הסטורי, לא יהיה פה שינוי רדיקלי ועוד זמן רב שני הכוחות הללו ישמשו בעירבוביה שכוח הבחירה עדיין שולט אבל הכוון יהיה ברור. לא עוד הסתרת פנים מחנכת, אלא גילוי שכינה ובחירה שמתקדמים לקראת שילוב מקסימלי ביניהם.

11. השב שכינתך לציון

לצערנו אין עדיין תופעות של גילוי שכינה בצורה הנשגבה בה היה הדבר בדור המדבר או אפילו בימי בית ראשון או שני, אולם ישנן מספר תופעות היכולות להוות מעין ציוני דרך בכוון של שלום בין שני הכוחות הללו.

הניצוץ הראשון לכך מתגלה בהופעת ספר הזוהר בעולם. הזוהר שכולו הגיע לרשב"י במערה ע"י גילוי שכינה נעלם למעלה מאלף שנה ומופיע שוב לאחר דורו של הרמב"ן. אלף שנה אלו שכנראה היו מיועדות לחנוך עם ישראל לבחירה יתכן שלא אפשרו לזוהר להגלות והופעתו מהוה ולי את נקודת הציון הראשונה בשלוב בין בכורים ללויים.

נקודת הציון הבאה הינה אולי החסידות שמופיעה כחמש מאות שנה מאוחר יותר ועיקר עניינה בנתינת משמעות רוחנית לקיום תורה ומצוות. חלק גדול מכתבי החסידות עוסקים בקבלה ובזוהר, והקבלה שעד אז היתה נחלת יחידים בעם הופכת במידה מסוימת להיות נחלת הכלל. הנחלה של מושגים אלו להמון העם במקרים רבים הייתה כרוכה בהבנה חלקית ופשטנית מדי, והפותר לבעיה זו במידת מה היה האב קוק שגם בו אפשר לראות נקודת ציון בשלוב המחודש.

הרב קוק קידם בצורה משמעותית ביותר את השלוב בין הבכור ללוי, בין האדם הפועל והבוחר, לאיש הנסחף ברגשות עזים ובריאים של שאיפה לקרבת אלוקים. את השלוב הזה הוא נסה להנחיל לעם כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתביו שרב בהם חלקה של הקבלה וברצונו להקים ישיבה חדשה שבה ישלבו בין לתורה שבכתב לתורה שבעל פה בין בכורה ללוייה.

נקודת הציון האחרונה הינה שיבת עם ישראל לארצו שהתרחשה בדור האחרון. חזרה למקום גילוי שכינה "לארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה", מהוה אולי נקודת מפנה נוספת באותו תהליך ארוך ומתמשך.

לצערנו הנסתר עדיין רב על הנגלה, אבל כפי שראינו עם ישראל צועד בכיוון של אחוד ושלוב שעיקרו גילוי שכעינה שהולך ומתעצב. מי ייתן ונזכה במהרה לשיאו של תהליך זה בביאתו של משיח בן יוסף שהוא כידוע צאצא של יוסף הבכור ולאחריו משיח בן דוד שהוא צאצא של יהודה הבכור במסגרת של שלוב בין בכורים ללויים ולא חס וחלילה החלפה נוספת ביניהם.