ברב עם הדרת מלך / שמואל שפירא[1]
"ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולם משום שנאמר ברב עם הדרת מלך" (ברכות נ"ג.)
חז"ל קבעו שיש קיום הלכתי לביצוע מצוות במעמד ציבורי. וסמכו לדבריהם פסוק במשלי (י"ד כ"ח) "ברב עם הדרת מלך".
ברצוני לדון בכמה שאלות יסודיות בקשר לקיום זה.
א. מקור הדין,
ב. סוגי הקיום,
ג. אופי הקיום,
ד. היקף הקיום,
ה. שיטת הרמב"ם.
א. מקור החיוב
הפסוק "ברב עם הדרת מלך" הינו לכאורה רק אסמכתא בעלמא. אמנם, אם נתיחס לדין "ברב עם" כסוג מיוחד של הקיום היותר כללי של הידור מצוה אז יש אפשרות להעניק לדין "ברב עם" מעמד דאורייתא.
הגמרא בשבת קל"ג. אומרת: "'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב האה, ושופר נאה..." יש מחלוקת ראשונים אם לימוד זה לימוד גמור או רק אסמכתא. לפי הראשונים שסוברים שמצוות הידור הוי מדאורייתא, (עיין השגות הראב"ד במסכת סוכה דף ז. באלפס), הרי שאם בדין "ברב עם" כלול תחת דין הידור מצוה (כפי שנדון להלן) יתכן שיש לו מקור מהתורה. ואם כן, הפסוק "ברב עם" רק מגדיר לנו צורה נוספת לקיום הידור מצוה. אבל לפי הראשונים שסוברים שהידור מצוה הוא רק אסמכתא בעלמא, (עיין ריטב"א על מסכת סוכה דף י"א: ד"ה "ואי"), ברור שגם לדין "ברב עם הדרת מלך" אין מקור מהתורה.
ב. סוגי הקיום
1. מצוה אחת המחולקת לכמה משתתפים
דוגמא לכך אנו מוצאים בסדר עבודת קרבן פסח. המשנה בפסחים ס"ד. אומרת:
"וקבל הכהן, נותנו לחברו וחברו לחברו ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן. כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד".
המשנה מתארת את הולכת הדם של קרבן פסח. היו שורות של כהנים שהיו מעבירים את הדם מאחד לשני. הגמרא (שם בעמוד ב') מסבירה שהצורך בהעברת הדם מ"חבירו לחבירו" הוא כדי לקיים "ברב עם הדרת מלך". אנו מוצאים דין דומה ביחס לקרבן התמיד. בגמרא ביומא (כ"ו.) מובאת מחלוקת בין חכמים ור' אליעזר בן יעקב. חכמים סוברים שכהן אחד מעלה איברים לכבש וכהן אחר מעלה אותם מהכבש למזבח כדי לקיים "ברב עם". ר' אליעזר בן יעקב חולק וסובר שכיוון שמדובר בקדושת המזבח הכהן אינו רשאי להפסיק עבודתו וחייב לסיימה. (תוס' מציינים שר' אליעזר מודה שיש דין "ברב עם" אלא שהוא סובר שכבוד קדושת המזבח עדיף). וכן איתא במסכת סוכה נ"ב. בקשר לקרבן תמיד
"שאמרו על בנה של מרתא שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד גודל ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום וברב עם הדרת מלך".
וכן אנו מוצאים בגמרא במנחות (ס"ב.) לגבי תנופת חזה ושוק ואימורים של שלמים שכהן אחד היה מקטירם מפני "ברב עם". וכן לגבי תפילה פוסק האור זרוע (בסימן קט"ו) שעדיף שראובן יתפלל שחרית, שמעון יקרא בתורה ולוי יתפלל מוסף כדי לקיים "ברב עם הדרת מלך".
2. מצוה המתקיימת בידי יהודים רבים יחד
בגמרא בברכות (נ"ג.) אומרת
"היו יושבים בבית מדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולם משום שנאמר, ברב עם הדרת מלך".
בגמרא מפורש שב"ש חולקים על "ה מפני ביטול בית מדרש (רש"י - שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן). בגמרא במגילה כ"ז. נמצאת שיטת חכמים שאסור למכור בית כנסת של קהילה גדולה לקהילב יותר קטנה כי יש קדושה נוספת לקהילה הגדולה משום "ברב עם" בקשר למצוות של הלל ושופר. הר"ן במגילה (ג. באלפס ד"ה אמר) פוסק בקשר לקריאת מגילה שאפילו אם יש בבית המדרש מאה יהודים צריכים ללכת לשמוע עם הצבור היותר גדול משום ש"ברב עם הדרת מלך". ובמקביל לזה, תלמיד רבינו יונה בברכות (ד. באלפס ד"ה אלא) פוסק שאפילו אם יש עשרה אנשים בביתו עדיף להתפלל בית הכנסת משום "ברב עם הדרת מלך".
(להלן נדון בשאלה מתי עדיף שכולם עושים את המצוה ביחד ומתי עדיף שאחד מוציא את כולם).
3. שאדם אחד מקיים מצוה והעובדה שהיא נעשית בנוכחות הקהל גורמת לקיום "ברב עם"
כתוב במשנה ביומא (ס"ח.):
"הרואה כהן גדול כשהוא קורא (פרשיות היום) אינו רואה פר ושעיר הנשרפין והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהייתה דרך רחוקה, (בין הכהן והפר ושעיר הנשרפין)".
הגמרא על אתר (ע.) מסבירה את ההו"א של המשנה מפני שאינו רשאי:
"מהו דתימא כדריש לקיש דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצוות. ומאי מצוה? ברב עם הדרת מלך".
משמע מהגמרא (לפחות בה"א) שכשהכהן קורא בפרשיות היום לפני העם, או כשהפר נשרף לעיני הקהל, יש קיום של "ברב עם" אע"פ שהעם הצופה איננו משתתף במעשה המצווה.
ג. אופי קיום "ברב עם הדרת מלך"
מפשטות הסוגיות משתמע ש"ברב עם" הוא קיום המתיחס לעצם מעשה המצוה. זאת אומרת, הידור ושיפור בקיום המצוה. למשל, עבודת קרבן פסח יותר טובה ומהודרת כשיש הרבה כהנים שמשתתפים בעבודה. אמנם, מהסוגיא במסכת יומא שהבנו לעיל משתמעת הבנה שונה במושג "ברב עם". בהו"א הגמרא חשבה שהאדם המסתכל אינו רשאי לזוז משם מכיון שהוא מעביר על מצותת "ברב עם". ואם כן אנו רואים שהצופה לא רק תורם להידור בעבודת הכהן, אלא יש לו גם קיום עצמאי שאיננו חלק מקיום מצות הכהן ומשום שהוא עסוק במצוה עצמאית שלו הוא אינו רשאי לעבור למצוה אחרת. למסקנה קובעת הגמרא שאין בעיה של אין מעבירין. וניתן להבין זאת באחת משלוש דרכים.
ניתן לומר שהגמרא כלל איננה מקבלת את הסוג השלישי של "ברב עם". כלומר, הואיל והצופה אינו משתתף בקיום המצוה נוכחותו אינה מהדרת את מעשה המצוה. אפשרות שניה היא לומר שהגמרא מסכימה שבמקרה זה יש קיום עצמאי אלא רק מתיחס לעבודה במקדש. כלומר, אין הצופה מקיים מצוה בעצמו אלא תורם הידור לעבודה במקדש ולכן דין אין מעבירין אינו שייך כאן. ניתן להעלות עוד אפשרות שבאמת אפילו למסקנה במקרה כזה מצות "ברב עם" היא קיום עצמאי, אבל הואיל והקיום של הצופה הוא קיום סביל לא שייך לדבר על דין אין מעבירין על המצוות. אנו מוצאים דבר מקביל בשיטת הר"ן בדין העוסק במצוה פטור מהמצוה , (סוכה כ"ה. - עיין תוד"ה והר"ן באלפס י"א ד"ה איכא). הר"ן בניגוד לתוס', סובר שאפילו אם אדם יכול לקיים שתי מצוות בבת אחת הואיל והוא עסוק באחת הוא פטור מהשניייה. ולכאורה קשה קושית התוס' שהלובש ציצית יהיה פטור מכל המצוות הואיל ועסוק במצוה פטור מהמצוה? ומתרץ הר"ן שהואיל ולבישת ציצית היא רק מצוה סבילה אין לראות אותה כ"עיסוק" במצוה ולכן הוא לא פטור ממצוה אחרת שבאה לידו. כך גם פה, אע"פ שיש לו קיום עצמאי הואיל והצופה רק עומד שם ומסתכל לא שייך לדבר על בעיה של אין מעבירין על המצוות.
יוצא, אם כן, שישנן שתי הבנות אפשריות באופי קיום "ברב עם"; או שזה מין הידור שמתיחס לעצם המצוה, או שזה מצוה נפרדת שבאה לאדם ע"י קיום מצוה ברבים. יתכן לפי זה, להסביר את המחלוקת ב"ה וב"ש במקרה שהביאו אור לבית המדרש במוצאי שבת. הדין הוא שיש היתר להפסיק תלמוד תורה כדי לברך על האור במוצ"ש. יתכן שהכוונה בדין זה היא שמותר להפסיק את הלימוד בשביל דברים הנחשבים לחלק אינטגרלי של מצוה זו. בית הלל הבינו שדין "ברב עם" מתיחס ישירות למצות ברכת אור, זו דרך טובה יותר לקיום המצוה. ואם כן, הואיל ויש היתר להפסיק את הלימוד כדי לברך על האור היתר זה כולל גם את ההידורים שבמצוה. ולכן פוסקים בית הלל שאחד מברך לכולם אע"פ שזה גורם ליותר ביטול תורה. לעומתם ב"ש הבינו ש"ברב עם" זה קיום נפרד שאמנם נובע מקיום מצות ברכת האור אבל איננו מתיחס לטיב הקיום. לכן, אע"פ שיש היתר להפסיק את הלימוד כדי לברך על האור, אין זה מורה כלום על היכולת להפסיק את הלימוד בשביל "ברב עם" מכיון שזה קיום נפרד. כמובן, יתכן שב"ש הבינו את אופי דין "ברב עם" כמו ב"ה אלא שסוברים שיש היתר להפסיק תלמוד תורה רק כדי לקיים את עצם המצוה ולא כדי לקיים את ההידורים שמתוספים אליה.
יתכן שהבנת אופי הקיום תלויה באיזה סוג של "ברב עם" דנים. המחלוקת בין ב"ה וב"ש היא בסוג השני של "ברב עם" דהיינו כשכולם מקיימים אותה מצוה ביחד. יתכן שאפילו ב"ש מודים ששיתוף הרבה כהנים בעבודת קרבן פסח (סוג ראשון של "ברב עם") הינו הידור המתיחס לעמם המצוה ולא קיום נפרד. מצד שני, יתכן שגם ב"ה מודים שכשהעם מסתכל בפר ושעיר המשרפין (סוג שלישי של "ברב עם") יש פה קיום נפרד של "ברב עם".
ד. היקף דין "ברב עם"
סביר להניח שמצות "ברב עם" קיים רק במצוה שיש לה מימד ציבורי. (כשיש מצב של "עם" - אז ברב עם הדרת מלך). בתפילה בצבור, למשל, המעמד הציבורי (המנין) הוא חלק אינטגרלי של המצוה. לכן אפשר לדבר על הידור שבא כתוצאה מגידול מספר המשתתפים באותו ציבור. הסוגיות שצטטנו בקדשים עוסקות בקרבנות ציבור וגם שם קיים המימד הציבורי, (גם קרבן פסח נחשב לקרבן צבור עיין יומא נ"ג.).
לעומת זאת הסוגיא במסכת ברכות לגבי ברכת האור קשה שהרי אין למצה זו שום מימד ציבורי כשלעצמה. ואע"פ כן הגמרא מתיחסת לקיום של "ברב עם" אפשר להתגבר על הבעיה כל ידי הרחבת היקף קיום "ברב עם". שזה כולל לא רק מצוות ציבוריות אלא גם ברכות שבח. "ברב עם הדרת מלך" קובע לנו שעדיף ומהודר שהרבה יהודים יתנו שבח לה' ביחד מלהגיד את השבח ביחידות. ואם נחזור לשתי האפשרויות שלנו בהבנת אופי "ברב עם" הוא הידור וחלק של המצוה עצמה. אבל אם מדובר במצות יחיד כגון מצות שבח אז "ברב עם" הוא קיום הנפרד מעצם המצוה. כמובן זה לא הכרחי ויתכן שאפילו בברכת שבח זה הופך להיות חלק של קיום המצוה, (כמו שהסברנו שיטת ב"ה לעיל).
ברם, הכסף משנה (הלכות ביכורים א, י"ב) מביא את שיטת הרמ"ך שסובר שבברכת נהנין עדיף שאחד יברך לכולם. מפני ש"ברב עם הדרת מלך". כאן כבר אי אפשר לדבר על מצוה שאופיה צבורי או שבח. ואם כן, איך אפשר לדבר על קיום של "ברב עם"? ניתן לומר בדוחק שנגדיר ברכות נהנין כמין ברכת שבח, ואם כן בעייתנו נעלמת. אבל ניתן להעלות מהלך אחר לפתרון הבעיה, הן בברכות הנהנין והן בברכות השבח. וזאת אם נצליח למצוא דרך להעניק מימד ציבורי לברכות נהנין ושבח. דבר זה מחזיר אותנו לבעיה שהעלינו קודם.
שאלנו קודם האם במצב שכל המשתתפים מקיימים את אותה מצוה עדיף שכולם יעשו את המצוה ביחד או שאחד יברך לכולם. אפשר לומר, שככול שמדובר במצוה שבאופיה היא מצוה ציבורית (כגון תפילה בציבור) אז עדיף שכל אחד מבצע המצוה בנפרד. (חוץ מקריאת התורה ומגילה ששם חלק מהגדרת המצוה הוא הצורך ב"קריאה" לאחרים). אבל במצוה שאין לה אופי ציבורי דוקא שם יש צורך שאחד יברך לכולם משום שאז נוצר קשר בין המשתתפים, ולמרות שאין מימד ציבורי למצוה עצמה כעת יש מימד ציבורי למעשה המצוה. כלומר אע"פ שהמצוה היא מצות יחיד אנו מעניקים לה מימד ציבורי על ידי זה שאחד מברך לכולם. ולכן, אפשר לדבר על קיום "ברב עם" גם בברכת נהנין ושבח.
ובאמת אנו רואים שהשיטות הרוצות לקיים "ברב עם" מצריכות שאחד יברך לכולם. הנה בית הלל אומרים שצריך שאחד יברך לכולם בכדי לקיים "ברב עם" בניגוד לשיטת בית שמאי שסוברים שכל אחד מברך לעצמו. וכן, הרמ"ך פוסק שאחד מברך לכולם במקום שכל אחד מברך לעצמו כדי לקיים "ברב עם".
לפי זה, ההנחה הראשונה שלנו עדיין עומדת בעינה; "ברב עם" קיים רק במצב שיש מימד ציבורי. אלא שכעת קבענו שאין צורך שלמצוה עצמה יהיה מימד ציבורי אלא מספיק שיש למעשה המצוה מימד ציבורי.
ברם, יש גירסא אחרת במחלוקת ב"ה וב"ש המובאת במאירי על אתר. בגירסא הזאת ב"ה שדורשים את הפסוק "ברב עם" פוסקים שכל אחד ואחד יגיד את הברכה בעצמו (כמובן ביחד). לעומת זאת ב"ש פוסקים שאחד יוציא את כולם כדי להקטין את ביטול בית המדרש. לפי זה יוצא שבברכת אור כדי לקיים "ברב עם" כל אחד ואחד צריך להגיד את הברכה. ניתן להבין כמו שהסברנו לעיל שרואים את ברכת השבח כהרחבת הקטגוריה של מצוות ציבוריות, לפיכך שרק אחד ישבח עבור כולם. "ברב עם" מתבטא בזה שיש הרבה יהודים שמשבחים את הקב"ה באותו רגע. לגבי ברכת הנהנין זה תלוי; אם נגדיר את ברכת נהנין כברכת שבח אז לפי גירסא זו בגמרא יתכן שכל אחד צריך לברך לעצמו. אבל אם ברכת נהנין היא לא שבח אלא קטגוריה חדשה אז מוכרחים לומר שאפשר לקיים "ברב עם" רק אם אחד יברך לכולם.
ה. שיטת הרמב"ם
שיטת הרמב"ם בנידון מעניינת מאוד. הרמב"ם, במשנה תורה, מצטט את הפסוק "ברב עם" בתור חיוב רק פעם אחת אבל זה לא ביחס למקרים המובאים בגמרא. לגבי מקרים אלו, או שהרמב"ם משמיט אותם לגמרי או שהוא מביא אותם להלכה, אבל בניגוד לגמרא אינו מסביר אותם ע"פ הפסוק של "ברב עם". לדוגמא, לגבי עבודת קרבן פסח הרמב"ם מזכיר את הצורך לשורות הכהנים המשתתפים בהולכת הדם אבל נותן הסבר משלו:
"שחט השוחט וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח" (הלכות קרבן פסח א. י"ד).
הרמב"ם מקבל שיש קיום מיוחד כשרבים מתעסקים במצוה אבל הוא משמיט את הפסוק בתוא טעם לקיום זה . המקום היחידי ברמב"ם שבו נמצא הפסוק "ברב עם" הוא בקשר למצות הבאת ביכורים לירושלים: "כיצד מעלים את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר "ברב עם הדרת מלך".
בעיה נוספת היא שמצות בכורים היא מצות יחיד ולא נראה שיש לה מימד ציבורי. אם כן, זה בניגוד למה שאמרנו לעיל שיש צורך במימד ציבורי כדי לקיים "ברב עם".
ניתן לתרץ שבמצות בכורים יש מימד של שבח. הרמב"ם בספר המצוות (עשה קל"ב) אומר: "היא שצונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו. ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת מצריים ועניתם אותנו ולשבחו על כל זה ולבקש מנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים, והוא אמרו יתעלה וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ומה שבא אחר זה מהפרשה כולה. וזאת המצוה כולה נקראת מקרא בכורים". משמע שיש מימד של שבח במקרא בכורים ויתכן שנרחיב את מימד השבח לכל התהליך של מצות בכורים ונוכל לומר שיש קיום של "ברב עם". אך עדיין קשה למה פה הרמב"ם מצטט את הפסוק כשהיה יכול לומר גם פה כמו שאמר בקרבן פסח שיש הידור כאשר הרבה מתעסקים במצוה.
ניתן להעלות מהלך אחר ברמב"ם: אם נדייק ברמב"ם בהלכות בכורים אנו מוצאים דבר לא ברור. הרמב"ם אומר: "כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים משום שנאמר "ברב עם הדרת מלך" השימוש בביטוי "כדי שלא יעלו יחידים" לא מובן, היה יותר מקום להדגיש את הצד החיובי, כדי שיתעסקו הרבים במצוה לקיים "ברב עם".
יש מקום לומר שדין "ברב עם" פועל בשני דרכים. בדרך כלל "ברב עם" זה קיום נוסף (או בעצם המצוה או קיום נפרד). אבל יתכן שלפעמים "ברב עם" לאו דוקא מוסיף קיום חדש אלא מונע פגם בקיום המצוה. (בפסוק במשלי יש שני חלקים: "ברב עם הדרת מלך, ובאפס לאם מחתת רזון". בפסוק רואים את שני הצדדים של "ברב עם". גם את הצד החיובי שעם הרבה עם אז יש הידור למלך וגם את הצד השלילי שבהעדר עם יש חסרון). הרמב"ם כאן מדגיש מניעת פגם באומרו "כדי שלא יעלו יחידים". לכן, חייב היה הרמב"ם להשתמש בפסוק "ברב עם" כי הוא רצה לחדש את הצד הנוסף בדין זה. השאלה נשאלת למה דוקא בביכורים יש חסרון בהעדר עם. כנראה שהרמב"ם ראה פגם מסוים בעליית יחידים לבית המקדש. אנו מוצאים דבר דומה בשיטת רש"י במסכת חגיגה דף ס"ו., הגמרא שם אומרת:
"ר' יוסי בר' יהודה אומר, שלש פעמים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ואין נראין חצאין משום שנאמר כל זכורך".
ורש"י על פי זה מסביר את הפטור מעלות לרגל של המקמץ, המצרף נחושת והבורסי מכיון "שאינו ראוי לעלות אלא כחבורה מועטת". כלומר, יש חסרון בעלייה לרגל בקבוצה קטנה. יוצא שיש צורך לעלות עם חבורה לא בשביל איזה קיום נוסף אלא מפני שעליה ביחידות היא עליה פגומה.
וזו כונת הרמב"ם בהלכות בכורים. הפסוק "ברב עם", בהיבטו השני, בא למנוע את הפגם של עליית יחידים מכיון שכרוכה במצוה זו עלייה לבית המקדש. במצות עלייה לרגל לא היה צורך להדגיש נקודה זו מכיון שממילא כולם עולים ביחד אבל היות ואפשר לקיים מצות הבאת בכורים במשך תקופה ארוכה היה צורך להדגיש שדוקא יתקבצו לעיירות ויבואו יחד. ולפי"ז יוצא, שעל ידי מניעת הפגם של עליית יחידים קיבלה המצוה מימד ציבורי. ואם כן, יתכן שעכשיו אפשר לישם גם את ההיבט הראשון של "ברב עם" ולומר שיש הידור נוסף ככל שעולים בקבוצה יותר גדולה.