צו וביצוע - דרכו של נס / חגי מושקוביץ
כיבוש עולי מצרים משופע בניסים. העולים מן המדבר, בהנהגת יהושע בן נון, פותחים את כיבוש הארץ במעשה המפיל חיתתו על כל יושבי הארץ, והוא מעבר הירדן. אחריו בא כיבוש יריחו בנפילת חומותיה. אף ההמשך כן - באבנים הגדולות במורד בית חורון ועמידת השמש בעמק איילון. וכלה בסוף דרכם, בחלוקת הארץ על פי הגורל והאורים והתומים. כל כיבוש הארץ וירושתה מתבצע בעזרתו הפעילה של ה'.
אבל הניסים שונים זה מזה. יש שבני ישראל נלחמים את מלחמתם וה' עוזר להם - כבמורד בית חורון; ויש שהוא נענה לתפילתם ומתערב - כבגבעון ובעמק איילון; ויש שהמלחמה מתנהלת מתחילתה בשיתוף פעולה מלא, כמתוכננת מראש למלחמה ניסית. בצורה האחרונה מתרחשים הניסים של תחילת הכניסה לארץ.
גם בקיעת הירדן וגם הפלת חומות ידיחו נעשות ע"י תכנון מראש. הקב"ה מודיע לפני הכל מה לעשות, מאיפה ללכת ומתי ועד היכן. ומשמבצעים ישראל את המוטל עליהם עושה הקב"ה את המוטל עליו כביכול, ובוקע את הירדן או מפיל את החומות.
המתווך בין העם לאלוקיו הוא יהושע, המנהיג. כלפי ה' מייצג יהושע את העם, כלפי העם מייצג הוא את ה'. מערכת העברת הפקודות מה' ליהושע ומיהושע לעם חייבת איפוא לשקף את שני המישורים בהם תערך המערכה.
צו לצו (פרק ג')
"וישכם יהושע בבוקר, ויסעו מהשטים, ויבאו עד הירדן, הוא וכל בני ישראל...ויאמר יהושע אל העם: התקדשו, כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות". על ספה של הארץ נעצר העם ונושא עניו כלפי מעלה; הכניסה לכנען עומדת להתחיל.
"ויאמר ה' אל יהושע: היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל, אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך. ואתה תצווה את הכהנים נשאי ארון הברית לאמר: כבאכם עד קצה מי הירדן - בירדן תעמודו".
שני דברים כוללים דברי ה': התיאוריה והמעשה. החלק התיאורטי הוא המשמעות הרוחנית והתוצאות שינבעו מן הנס. והן גידול יהושע, וידיעת העם כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך. והחלק המעשי הוא ביאתם של הכהנים לירדן, ועמידתם.
יהושע, כמנהיג, צריך עתה להעביר את המסך הזה אל העם. אבל בדבריו הוא מכניס שני שינויים משמעותיים, בחלק התיאוריה ובחלק המעשה.
"ויאמר יהושע: בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם, והורש יוריש מפניכם את הכנעני...הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן. והיה כנוח כפות רגלי הכהנים - נושאי ארון ה' אדון כל הארץ - במי הירדן, מי הירדן יכרתון, המים היורדים מלמעלה, ויעמדו נד אחד".
דברי יהושע נבנים סביב לנקודות המרכזיות שבדברי ה' אליו ועל פי אותם ביטויים. בנגד "היום הזה, אשר ידעון" שבדברי ה', אומר יהושע "בזאת תדעון". הקב"ה דבר על "הכהנים נשאי ארון הברית", ויהושע על "ארון הברית אדון כל הארץ". ה' מדבר על בא הכהנים בירדן ואומר "בירדן תעמודו" - ואף יהושע "בנוח כפות רגלי הכהנים במי הירדן - ויעמדו נד אחד".
אבל מגמת דבריו שונה, והדברים ניכרים בעיקר במקומות שהביטויים שוים. בעוד שה' כיוון דבריו לידיעת בני ישראל את מנהיגות יהושע - אומר יהושע "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם". ה' דבר על הכהנים נושאי הארון, וגם עליהם רק בדרך אגב - ויהושע התיחס לארון כדבר עצמאי, העובר לבד: "הנה ארון הברית...עובר לפניכם". אצל הקב"ה באים הכהנים לירדן, מעצמם ואצל יהושע כביכול בצורה סבילה: "והיה כנוח כפות רגלי הכהנים". אצל ה' הכהנים עומדים, אצל יהושע "מי הירדן יכרתון", כביכול עצמאית, "המים היורדים מלמעלה, ויעמדו נד אחד". המים, לא הכהנים. ואפשר שמפני כך מקפיד יהושע לקרוא למים "המים היורדים מלמעלה".
ובכן: ה' מכוין דבריו אל עם ישראל; הכרתו במנהיגו היא העיקר; הכהנים הם הפעילים בנשיאת הארון ובחצית מי הירדן. ויהושע מחזיר את כיוון החץ למעלה, ידיעת ה' היא התכלית, והכהנים הם הסבילים, כביכול, על ידי הארון ועל ידי מי הירדן, העומדים מעצמם, המים היורדים מלמעלה.
ומצוותיך עשיתי
ולביצוע. על מנת שהנס אכן יתרחש, צריכים שני השותפים - העם ואלוקיו - לפעול יחד, על פי ההנחיה הכפולה דלעיל. ואכן, כך הם הדברים:
"ויהי בנסוע העם מאהליהם לעבור את הירדן, והכהנים נשאי ארון הברית לפני העם; וכבוא נשאי הארון עד הירדן, ורגלי הכהנים נשאי הארון נטבלו בקצה המים". עד כאן הכל לפי דברי יהושע: הכהנים נשאים את הארון לפני העם, דבר שה' כלל לא הזכיר; וכפות רגליהם נטבלו, בנגד "כנוח כפות רגלי הכהנים במי הירדן". מכאן עובר הפיקוד לירדן עצמו: "והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר, ויעמדו המים היורדים מלמעלה, קמו נד אחד, ...תמו נכרתו, והעם עברו נגד יריחו". המים הם העומדים והם הנכרתים, והם המים היורדים מלמעלה; והעם עברו, ובזה לכאורה נגמר הספור.
אבל פה שב המקרא אחורה, כביבול, ומספך שוב - והפעם בביטויים של ציוויו של ה':
"ויעמדו הכהנים, נשאי הארון ברית ה'. בחרבה בתוך הירדן הכן, וכל ישראל עוברים בחרבה - עד אשר תמו בל הגוי לעבור את הירדן". הפעם הכהנים הם העומדים, ובזה נשלם צדו השני של הספור, ומולאה פקודתו של ה'.
רק כך יתרחש הנס, על ידי הגשמה מלאה של שני צדי המטבע. על ידי תליית הבל בה' והבטחון בו, ועל ידי פעילות מעשית וממשית של העם.
שנים עדים (פרק ד)
את שני הצדדים האלה מבקש יהושע להנחיל לבני העם לדורות. לאתר שציווה לשאת שתים עשרה אבנים מן הירדן ולהציבם, הוא מסביר:
"למען תהיה זאת אות בקרבכם, כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם, ואמרתם להם: אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה', בעברו בירדן נכרתו מי הירדן. והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם".
כך בתחלת פרק ד': הארון כרת את המים, מקומו של העם נפקד לחלוטין.
ובסוף הפרק חוזר שוב יהושע על דבריו, אחר גמר החציה:
"אשר ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה, והודעתם את בניכם לאמר: ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה, אשר הוביש ה' אלקיכם את מי הירדן מפניכם, עד עברכם".
כאן רק העם נזכר, ומפניו נכרת הירדן ולא מפני הארון. הארון נרמז רק בשם ה'. שהוא אשר הוביש. אבל העקר פה - העם.
לאמר: שני הלקחים כאחד חשובים, שניהם נצרכים לדורות, ואחרת לא היה הנס מתרחש.
מפקודה לפקודה (פרק ו)
"ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל, אין יוצא ואין בא". הנס השני של הכניסה לארץ עומד להתרחש שוב תחזור על עצמה מערכת העברת הפקודות מה' לישראל, ואף הביצוע הכפול ישנה.
"ויאמר ה' אל יהושע: ראה, נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל. וסבותם את העיר, כל אנשי המלחמה, הקיף את העיר פעם אחת, כה תעשה ששת ימים. ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון, וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות. והיה במשך בקרן היובל, כשמעכם את קול השופר, יריעו כל העם תרועה גדולה, ונפלה חומת העיר תחתיה, ועלו העם איש נגדו".
שני מרכיבים עיקריים במערכה: הארון וכהניו, כנציגי ה', כמו במעבר הירדן, והעם עצמו. סדר הזכרת המשתתפים בדברי הי: קודם כל העם - "וסבותם את העיר". רק אחר כך נזכרים הכהנים שלפני הארון, והארון נזכר רק בדרך אגב; וחותם שוב בעם ותרועתו.
אצל יהושע, כצפוי, מתהפך הסדר.
"ויקרא יהושע בן נון אל הכהנים ויאמר אליהם: שאו את הארון הברית, ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות יובלים לפני ארון ה'. ויאמר אל העם: עברו וסבו את העיר, והחלוץ יעבר לפני ארון ה'".
החדוש הראשון הוא הזכרת הארון בפני עצמו, כנושא לציווי נפרד. והחדוש השני, כאמור, הפיכת הסדר: קודם כל נזכר האדון, ורק אח"כ, ובנפרד, העם עצמו ותפקידו. וממש כמו הקב"ה, חותם במה שפתח, אלא שפה הפותח - ולכן גם החותם - הוא ארון ה'.
בדרך העולה
יושם לב: מנס לנס עולה חשיבותו של תפקיד העם. אם בנס בקיעת הירדן העם כלל לא השתתף, אלא רק הכהנים, הרי שפה העם סובב את העיר, מריע ועולה בסופו של דבר בעצמו. כך נמשכת ההתפתחות לכל אורך הדרך: בעי - העם כבר פועל לגמרי לבד אך על פי עצתו של ה' - "שים לך אורב לעיר מאחריה". במלחמת מלכי הדרום העם כבר עצמאי לגמרי במלחמתו, אך באמצע הקרב מתערב הקב"ה - בהעמדת השמש על פי תפלת יהושע ובזריקת האבנים במורד בית חורון. ובמלחמת מלכי הצפון על מי מרום אין כלל התערבות מפורשת של מעלה.
וזה מוביל להבדל בין צוי ה' ויהושע בירדן וביריחו: בירדן נותן הקב"ה את התפקיד לעם ולא אומר כלל את שמתעתד הוא לעשות. בכל שגדל חלקו של הנס פוחתת הזכרתו אצל הקב"ה. ולעומתו יהושע מפרט במפורש - מי הירדן יכרתון, המים היורדים מלמעלה, ויעמדו נד אחד.
כנגד זה, במקום שעלתה חשיבות חלקו של העם, ביריחו, נזכר כבר הנס בדבריו של ה' עצמו - "ונפלה חומת העיר תחתיה"; ולעומתו, משמיט יהושע את הנס כליל מדבריו ואינו מזכיר אף פעם את נפילת החומה, אף בפקודתו האחרונה: "הריעו, כי נתן ה' לכם את העיר". כך סתם, ללא פירוט כיצד.
אקומה נא ואסובבה
עתה עלינו לגשת לביצוע הפקודות ביריחו. מכיוון שאופי ההדגשות שונה מזה שבמעבר הירדן, אין זה מספיק לספר את הספור משתי נקודות המבט, אלא יש לבצע בפועל את שתי הפקודות על הדגשיהן השונים, ואולי זה חלק מהתעצמות חלקו של העם.
"ויהי כאמור יהושע אל העם - ושבעה הכהנים נשאים שבעה שופרות היובלים לפני ה' עברו ותקעו בשופרות, וארון ברית ה' הולך אחריהם. והחלוץ הולך לפני הכהנים תקעי השופרות והמאסף הולך אחרי האדון. הלוך ותקוע בשופרות".
הסדר, אם כן, כסדר ההזכרה אצל יהושע! הארון ונושאיו קודם, ואתריהם העם. לא אחריהם בפועל, שכן נזכר - "והחלוץ הולך לפני הכהנים", אך הזכרתם נדחתה לאחרי הארון.
"ויסב ארון ה' את העיר, הקף פעם אחת. ויבואו המחנה וילינו במחנה". כביכול הסובב הוא הארון בלבד. כאילו העם נשאר מאחור, צופה במתרחש ולומד מה עליו לעשות. מכל מקום, העיקר פה הוא ארון ה', נציגו של אלקי ישראל בתוך העם.
"וישכם יהושע בבוקר, וישאו הכהנים את ארון ה', ושבעה כהנים וגוי לפני ארון ה' הולכים הלוך, ותקעו בשופרות, והחלוץ הולך לפניהם, והמאסף הולך אחרי ארון ה'. הלוך ותקוע בשופרות".
הסדר ביום השני, עדיין עדרו של יהושע. אבל כבר נשמט חלקו העצמאי של הארון מהיום הראשון ("וארון ברית ה' הולך"):
"ויסובו את העיר ביום השני פעם אחת, וישובו המחנה". הפעם כבר כולם סובבים. כאילו למד העם בינתיים, אזר אומץ והצטרף גם הוא למסע .
"כה עשו ששת יחים". העם ממשיך בעלייתו, מפקודת יהושע לפקודת ה', שבוע ימים. וכך הולך תפקידו ומתבלט יותר ויותר, עד שיאו ביום השביעי:
"ויהי ביום השביעי, וישכימו כעלות השחר, ויסובו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים... ויהי בפעם השביעית תקעו הכהנים בשופרות". מודגש: למעשה אין שינוי. "כמשפט הזה" סבבו תמיד. אבל סדר ההזכרה התהפך. "ויסובו", כולם, ושם הארון כלל לא נזכר! הכהנים נזכרו רק בסוף, וגם שם לא נזכר הארון. לגבי סיבובי העיר בוצע המעבר מפקודת יהושע לפקודת ה' במלואו, כאשר רק העם מוזכר כסובב, והכהנים כביכול נספחים.
ותרועת מלך בו
החלק הבא של הספור, תרועת העם, גם הוא מתבצע משתי נקודות מבט.
יהושע מצווה: "הריעו, כי נתן ה' לכם את העיר". שוב, יהושע מצמצם את תפקיד העם לכדי מילה אחת, ומרחיב את חסד ה', כי נתן ה' לכם את העיר. וגם זה בהפוך מפקודת ה': "והיה במשוך בקרן היובל, כשמעכם את קול השופר, יריעו כל העם תרועה גדולה - ונפלה חומת העיר תחתיה". משפט ארוך מוקדש לתרועת העם, וארבע מלים לחלקו של ה'.
וכמובן, גם ספור הבצוע כפול.
"וירע העם, ויתקעו בשופרות". כך, קצר. זוהי תרועתו של יהושע. אחרי זה שוב חוזר המקרא, כביכול, אחורה, ומספר שוב את ספור התרועה:
"ויהי כשמוע העם את קול השופר, ויריעו העם תרועה גדולה, ותפל החומה תחתיה; ויעל העם העירה איש נגדו". כאן העם תופס את המקום העיקרי, והביטויים ממש כביטוייו של הקב"ה - "כשמעכם את קול השופר", "תרועה גדולה", "ונפלה חומת העיר תחתיה", "ועלו העם איש נגדו".
בזאת נשלם התהליך, ובני ישראל עומדים במקום שקבע להם אלוקיהם, כשהם עושים את דרכם לשם על פי הדרכותיו של יהושע. וגם פה המגמה זהה: הכס בסופו של דבר תלוי בעם עצמו, בתנאי שהתחיל את דרכו בתלות מוחלטת בדבר ה'.
ראו הליכותיך (שמות יד)
ככל דבריו, למד יהושע את דרכו זו מדרכי רבו, משה רבינו. כדי למצוא את המקור עלינו לחזור ולחפש את צורת הפקודות והבצוע בנס שהתרחש גם הוא כפרי פעולה משותפת של העם ואלוקיו, על פי תכנון מראש, הלא הוא נס קריעת ים סוף.
על צעקת העם אליו, עונה משהי "ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון". פקודת המנהיג לעם היא: הטילו הכל - והפעם ממש הכל - על ה'. תפקידכם - רק לשתוק.
ה' איננו מוכן להסכים לכך. גם לעם נועד תפקיד: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים ובקעהו, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה". הקב"ה דוחה כביכול את האחריות הבלעדית מעליו, ומודיעי גם לעם יש תפקיד.
ובאמת הביצוע כפול: "ויט משה את ידו על הים... ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה". אלה הם דברי ה' בצורה מדויקת. אחרי כן באה ראית המאורע מנקודת מבטו של משה, והיא ניתנת לנו על ידי המצרים: "ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל, כי ה' נלחם להם במצרים". כנגד "ה' ילחם לכם".
את הכל רואה יהושע משרת משה. ה' צודק, ויש לעם תפקיד משלו. אולם גם משה צורת, ולעם יש לומר שישליכו יהבם על ה'. אמנם, למשה יש מעמד מיוחד, לא בלבד מנהיג העם והמתווך בינו לה'; הוא "איש האלקים", "בעלה דמטרוניתא"; האמונה בו נקבעת לאחד מי"ג עיקרי האמונה של רבינו משה השני, הרמב"ם. ועל כן דבריו יש להם משקל אחר, וביצועם מוזכר בסוף, ולא בתחלה כמו אצל יהושע. מלבד זאת יש לזכור שאת ההזכרה בסוף מזכירים המצרים ולא ישראל, ומעל לכל - זהו נס המתרחש בחוץ לארץ, ועל כן מתחילים מתפקיד העם כשהעם פעיל במידה מסויימת, ומסיימים בתלות המוחלטת בה'. בארץ ישראל, "ארץ החיים", יש ללכת בדרך ההפוכה, ולהתקדם מתלות מוחלטת בה' לפעולה עצמאית מכחה של התלות.
אבל כל זה אינו מענייננו כאן. לנו חשוב שיהושע, כמנהיג וכיורש משה, למד כיצד עליו להתנהג כלפי העם בשעת נס: כמנהיג העם עליו לשאת ידיו כלפי מעלה, או את כידונו, כבמלחמת העי, ואז ישעבדו ישראל לבם לאביהם שבשמים ויהיו מתגברין.