אכילת מעשר שני בירושלים - הערות לשיטת רש"י / אליהו יניגר

בספרי ראה פסקה ק"ו (מהרב פינקלשטיין) כתוב: "רבי ישמעאל אומר יכול יהא אדם מעלה מעשר שני לירושלים בזמן הזה ואוכלו... תלמוד לומר, 'ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר', מקיש אכילת בכור למעשך שני - מה בכוך אינו נאכל אלה בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית". בריתא זאת מובאת בזבחים ס. בהקשר למזבח: "אמר רבי אלעזך מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שיירי מנחה... קדשים קלים מנין? אמר אביי אתיא מדרשא דרבי יוסי, דתניא רבי יוסי אומר ג' דברים משום ג' זקנים וזה אחד מהן: ר' ישמעאל אומר יכול יעלה אדח מעשר שני, וכו'". יוצא, איפכא, שאכילת מעשר שני בירושלים תלויה לאו דוקא בבית אלא במזבח, דבר זה נלמד מהיקש מבכור.

היות ואין מעשר שני נאכל אלא בירושלים, בבואנו לקבוע אם יש היתר אכילת מעשר שני בזמן הזה, עלינו לדון בתחילה במעמד ירושלים בזמן הזה. לשאלה זו אין התיחסות בבריתא, אבל בגמרא יתכן שיש. הגמרא בזבחים בהמשך שואלת על ההוא אמינא המאפשרת אכילת מעשר שני בזמן הזה, ויש בגמרא שתי גרסאות:

א. גירסת התוספות: "מאי קסבר? אי קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא אפילו בכור נמי. ואי קסבר לא קידשה לעתיד לבא, אפילו מעשר שני נמי. אמר רבינא לעולם קסבר קידשה; והכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשר קיים. ואיתקש בשרו לדמו מה דמו למזבח אף בשרו למזבח. ואתי מעשר ויליף מבכור". מדובר כאן בקדושת הבית - האם קדושתו בטלה אחר החורבן אם לאו. ואם בן מה הקשר למעשר שני, שאין בו מתן דמים למזבח (כמו בכור), או הנחה לפני מזבח (כמו ביכורים)? על זה עונים תוספות שקדושת ירושלים תלויה בקדושת הבית "דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית". וזה מהלך הגמרא: אי קידשה לעתיד לבא, גם בכור וגם מעשר שני נאכלים; ואי לא קידשה לעתיד לבא, גם זה וגם זה אינם נאכלים. למסקנה קידשה, אלא יש דין מיוחד של המזבח שמעכב את האכילה.

רש"י גורס אחרת בגמרא: "מאי קסבר... ואי קסבר לא קידשה לעתיד לבא אפילו בכור נמי תיבעי. אמר רבינא לעולם לא קידשה לעתיד לבא, והכא במאי עסקינן,... " תוספות אינם מקבלים גירסא זו שכן לדעתם אי אפשר להעלות על הדעת שמעשר שני יאכל בעוד קדושת הבית בטלה. אבל לרש"י כנראה, יש אפשרות כזאת. וכדי להבין זאת נראה יש לראות כיצד רש"י מפרש כל שלב בגמרא.

"אי קסבר קדושה ראשונה של בית קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא כי היכי דסבירא ליה בקדושת הארץ וקמיבעי ליה מי קרינא ביה לפני אלקיך או לא וקפשיט מעשר מבכור, 'אפילו בכור נמי' אפילו בכור יקריב ויאכל דהא מאן דאית ליה קידשה לעתיד לבא אית ליה שמקריבין אף על פי שאין בית, כדאמרינן במגילה". בסוגיה מקבילה במכות, רש"י מוסיף קצת ביאור: "מי קרינא ביה השתא בלא חומה לפני ה' אלקיך או לא". רש"י ממשיך בזבחים: "ואי קסבר קדושת הבית בטלה לה ותיבעי לה במעשר הואיל ואינו צריר לבית מי מיתאכיל בירושלים ולפני ה' קרינא ביה או לא". לפי רש"י, אפילו אי קידשה לעתיד לבא, יש הוא אמינא שמעשר שני יאכל. וזה מפני שבמעשר שני יש דין של "לפני ה'" שתלוי לאו דוקא בקדושת הבית.

מנין לרש"י שיש דין כזה? ניתן לומד שרש"י הסיק זאת מתוך המשנה בזבחים קי"ב: המתארת את מקום אכילת מעשר שני וקדשים קלים בתקופות שילה, נוב, גבעון וירושלים.

בתקופת שילה נאסרו הבמות, ומעשר שני וקדשים קלים נאכלים בכל הרואה, באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, וקדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל ערי ישראל, באו לירושלים, שוב נאסרו הבמות ומעשר שני וקדשים קלים נאכלים לפנים מן החומה. ויש להבין זאת על רקע דין "לפני ה'".

בתחילה הוגדר "לפני ה'" כאפשרות להקריב במקום. בתקופת שילה אפשר היה להקריב רק בשילה, ואם כן שילה נחשבת כ"לפני ה'", מעשר שני נאכל בכל הרואה מפני ש"כל הרואה" מגדיר נוכחות במקום. באו לנוב ונבעון, הותרו הבמות, והיה אפשר להקריב בכל מקום. ממילא "לפני ה'" היה בכל מקום, ומעשר שני נאכל בכל ערי ישראל. משבאו לירושלים שוב נאצרו הבמות, ואם כן היינו מצפים שהמצב יחזור לכפי שהיה בתקופת שילה ומעשר שני יאכל בכל הרואה. אבל באמת ההלכה אינה כך - אלא דוקא לפנים מן החומה. ויש להסביר שבירושלים התחדשה הגדרה שונה ב"לפני ה'". לפני כן, "לפני ה'" הוגדר כיחידה גאוגרפית - כל מקום מספיק קרוב למקום הקרבנות, שממנו אפשר לראותו. אבל משבאו לירושלים "לפני ה'" הוגדר כיחידה חברתית, כעיר; ושייכות לעיר תלויה לא באפשרות לראות את העיר, אלא בהמצאות בתוך חומותיה. אמנם הקמת הבית היתה תנאי לחלות דין "לפני ה'" על ירושלים כעיר, אבל הדין עצמו אינו קשור מהותית למקום הקרבנות, אלא דין נפרד הוא.

אם כן אפשר לפרש שביחס לדין זה של לפני הי בירושלים הסתפקה הבריתא בספרי אי קידשה לעתיד לבא. עדין יש להסתפק אם מעשר שני יאכל- שהרי אין חומה. ואי לא קידשה, עדין יש להסתפק אם מעשר שני יאכל - שהרי משבאו לירושלים לפני ה' תלוי לא בנוכחות במקום הקרבנות, אלא בהמצאות בתוך ירושלים, והרי הוא נמצא בירושלים[1]. הגמרא מסיקה על ידי היקש מבכור, שאמנם יש דין מחודש בירושלים של "לפנים מן התומה", אבל זה לא מפקיע את דין נוכחות במקום הקרבנות, וצריכים גם זה וגם זה[2].

הביטוי "מחיצה לאכול דאוריתא" מופיע בכמה מקומות בש"ס, ובפירושו נחלקו הראשונים. בחידושי הריטב"א בבא מציעא נ"ג: ד"ה "דאמר רבא" מובאת שיטה המפרשת מחיצה לאכול לאו דוקא, אלא מן התורה לוקה אם מעשך שני נכנס לגבול ירושלים ויצא ואכלו. וחומה בעינן מדרבנן. (רש"י סנהדרין קי"ג. ובפירושו לדברים י"ב,ו) מפרש ע"פ הברייתא "מן התורה מצוה לאכול לפנים מן החומה". ויסוד המחלוקת מובן לפי מה שכתבנו לעיל. לפי רבו של חידושי הריטב"א אין הבדל עקרוני בין שילה וירושלים, שגם בירושלים לפני הי מוגדר גאוגרפית; אלא שהתחום בירושלים יותר מצומצם מהתחום בשילה. אבל רש"י הולך לשיטתו שבירושלים יש דין אחר - עיר כיחידה חברתית; וזה דורש חומה.

יש עוד עקרון של מחיצה במעשר שני - "מחיצה לקלוט דרבנן". מדרבנן אסור להוציא מעשר שני מירושלים, ואם הוציאו ופדאו אינו נפדה. (המקור הינו במעשר שני פרק ג' משנה ה' ועיין רמב"ם הלכות מעשר שני פרק ב' הלכה ט'). מושג זה נכנס כגורם בסוגיה בסנהדרין קי"ב:-קי"ג. שדנה במעשר שני של עיר הנידחת אשר נכנס לירושלים. האם הוא אסור כשאר נכסי עיר הנידחת, למאן דאמך מעשר שני ממון הדיוט? ממסקנת הגמרא יוצא שכל עוד יש מחיצות, אינו אסור. לכמה ראשונים (תוספות רא"ש, חוטפות משאנץ המובא בשיטה מקובצת לבבא מציעא נ"ג:) הסיבה היא מפני שאין זה נקרא "נקבצין לתוכה", כמו נכסי העיר שרחוקים מן העיר (סנהדרין קי"א. ורש"י ד"ה "אמר רב חסדא"). ואף על פי שזה נקרא "שללה" (תוספות רא"ש ד"ה "אלא דעיר"), יש בעיר הנידחת דין מיועד של "נקבצים לתוכה". ברש"י אין זכר לדבר כפטור מעשר שני בעיר הנידחת. רש"י רואה כדבר פשוט שאם קלטוהו מחיצות זה כשלעצמו מתיר באכילה. גם דבר זה מובן על פי שיטת רש"י ב"מחיצה לאכול דאוריתא" שהתורה חדשה דין מיוחד של שייכות לירושלים כעיר לגבי מעשר שני, וחכמים פשוט הרחיבו את הדין הזה לכל דבר שנוגע לעיר "שיהיו מחיצות קולטות בין לענין פדיה, בין לכל עניין דרבנן הוא" (קי"ג. ד"ה "אבל מחיצות לקלוט) אם כן, המעשר שייך לא לעיר הנידחת אלא לירושלים, ופטור מגניזה מפני שאיננו "שללה", שבמקביל לדין מחיצה לאכול דאוריתא, חכמים גזרו מחיצה לקלוט דרבנן.