שלום ירושלים / יוסף עופר

מהו השלום?

רגילים אנו להעמיד בניגוד לשלום את המלחמה. כך מסים קהלת בן דוד את "שירת העתים" שלו:

ומשורר תהילים מקונן על אויביו:

ואמנם אחד הצדדים במושג השלום, הוא הכרתת המלחמה מהעולם ושבירת כליה:

* * *

אך מושג השלום בתנ"ך מכיל הרבה יותר. הדירו משמש כמילה קרובה ונרדפת ל"טוב".

ולכן ההפך מ"שלום" אינו "מלחמה" בלבד, אלא "רע"

וישעיהו מתאר את הקב"ה:

תאור אותו משלבים בתפילת יוצר, אלא שאנו נוקטים "לישנא מעליא", ובמקום להזכיר את ההפך משלום, אנו אומרים דבר שקול לו:

גדול השלום שהוא שקול נגד הכל.

אנו אומרים: "עשה שלום ובורא את הכל"[10]

* * *

מעתה יוארו לנו מקראות רבים באור חדש.

לא עשית הטוב בלבד עומדת כנגד הרע, אלא אף החפוש והבקשה אחר השלום.

*

משה מזהיר את ישראל מפני אדם שלא ישים את לבו לדברי הקללה

והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי...[12]

מחשבתו לא תצלח. הוא לא יצליח להבלע בתוך עם ישראל ולהנות מכך.

הקללה בוא תבואנו:

והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית

*

"ויגש אליו יהודה"- בנאום שכנוע בנוי להפליא בא יהודה לשכנע את יוסף לשחרר את בנימין[13].

בתחילת נאומו מוכיח יהודה שאביו הזקן עתיד למות אם יחזרו האחים ללא בנימין; כך אמרנו לך עוד בעליתנו הראשונה, כר אמר לנו אבינו במו-פיו כשנאלץ להפקיד בידינו את בנו-יקירו,וכר אמנם יקרה אם נחזור בידים ריקות (פסול י"ח-ל"א).

עתה עובר יהודה לחלקו השני של נאומו: אני, יהודה, ערב בעבור בנימין, ולבו מציע אני את עצמי לעבד תחת בנימין (ל"ב-ל"ג)

לשיא העצמה מגיע הנאום במשפט האחרון (ל"ד). הדברים השקולים וההגיגים הופכים לזעקה, לשאלה רטורית ללא מענה, ושני חלקיו של הנאום (אחריותו של יהודה, והסכנה ליעקב) משתלבים בה:

כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי?!
פן אראה ברע אשר ימצא את אבי!

אך עוד גורם גנוז במשפט זה.

חושב אתה, המושל, שהצעתך הוגנת:

האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד

ואתם עלו לשלום אל אביכם[14]

האמנם סבור אתה שכלשלום אנו עולים?

איך אעלה אל אבי... פן אראה ברע!

* * *

שני נביאים מתרי-עשר דורשים שמותם של עדים.

מיכה המורשתי ניבא על המכות האנושות של יהודה מידי סנחריב.

וכבר עמדו ראשונים על דרכו של הנביא בנבואת מרבו זו:

"לשון נופל על לשון... כולם לפי שם העיר לשון הקינה" (רש"י).

רמזנו על רוב הלשונות בקו, והרוצה לעמוד על כלם ימצאם במפרשים במקום[17].

אלא שלא ראיתי שעמדו המפרשים על מדרש שמה של העיר החשובה ביותר.

בהמשך לניגוד שבתפילת הפסוק:

כי חלה לטוב יושבת מרות[18]

דורש הנביא:

סופד הנביא על כך, שעקב חטאי ישראל, ירד לעיר השלום - הרע שהוא ההיפך ממהותה[19]

* * *

בא צפניה בן כושי, בימי יאשיהו, ומנחם את ירושלים.

אף הוא, כמיכה המורשתי, עוסק במדרש שמות ערים בנבואתו. ערי פלישתים יפגעו ביום ה'.

ולעומתן, ירושלים תטהר. ה' יסיר ממנה את החטאים והגאים, והנותרים טובים יהיו:

שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב
ולא ימצא בפיהם לשון תרמית[21]

ואז תנוחם ירושלים:

נבואת מיכה תתוקן. ירושלים תחזור להיות עיר היראה והשלום, ולא תירא יותר מן הרע.

ושני הנביאים, מיכה וצפניה, נבאים כאחד

נסיים במזמור תהלים הדורש שמה של ירושלים[23]