קדושת ארץ ישראל וקדושת ירושלים בזמן הזה / אלי בלום

הגמרא ביבמות פב. מביאה מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם תרומה בזמן הזה דאוריתא או דרבנן. ומקשה הגמרא על שיטת רבי יוחנן שסבר מתרומה בזמן הזה דאוריתא, מהסברו בתוספתא שענה שם רבי יוחנן "הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כרבי יוסי דתנא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם".

וחלקו הר"ח ורש"י ותוספות בהסבר מימרא זו של רבי יוסי:

ר' חננאל - ירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב, שניה היא ירושת יהושע.

רש"י ותוספות - ירושה ראשונה הינה ירושת יהושע וירושה שניה היא ירושה עזרא.

ובפשטות נראה כשיטת רש"י ותוספות וכפי שמעיתים תוספות שם, שבמסכת נדה (דף מז.) מחלק רבי יוסי בין חיוב בתרומה לחיוב בחלה. וחלוק זה שייך רק בקדושת עזרא שלא היתה בה ביאת כולם (כפי שיבואך להלן) מצד שדוקא במלה כתיב "ובבואכם" - בעינן ביאת כולם; כלומר רבי יוסי הבין שירושה שניה היא ירושת עזרא וירושה ראשונה אם כר, היא ירושת יהושע (ולא כפירוש הר"ת).

ולפי זה שייך לחלק בקדושת ארץ ישראל וירושלים בין שני מישורי קדושה שונים:

1. קדושת ארץ ישראל שנתקדשה בימי האבות ושקידשה הקב"ה בנתינתה לאבות ולזרעם אחריהם. ולפי שיטת רש"י ותוספות קדושה זו היא קדושה במהותה של ארץ ישראל המבדילה אותה מארץ העמים אך אין לה נפקא מינה הלכתית לגבי מצוות התלויות בארץ ולגבי רמות הקדושה במקומות שונים בארץ ישראל.

2. קדושה שקידשו ישראל את ארצם. קדושה זו הינה קדושה ששיכות בה נפקא מינות הלכתיות והמתחלקת לשתי קדושות עקריות.

א. קדושה ראשונה שקידשה יהושע וכל ישראל בכבוש ראשון וקדשה בה הארץ מדאוריתא. קדושה זו היא קדושת כבוש ולא קדושת פה (קדושת דברים). וכפי שנראה להלן יש לכך השלכות חשובות להלכה.

ב. קדושה שניה, שלחלק מהדעות אינה אלא היכר ולא קדושה, והיא הקדושה שקידש עזרא בעלית עולי בבל את רוב ארץ ישראל בקדושת פה. קדושה זו לא נעשתה בביאת כולם שהרי לא עלו כל גולי בבל לארץ ישראל ובודאי שלא עלו בבת אחת. וכן לא קידש בה עזרא את כל המקומות שקידשו עולי מצרים.

בדין זה של קדושת ארץ ישראל וירושלים אנו מוצאים גמרות רבות העוסקות בנדון, אך דעות התנאים והאמוראים שונות וקשה למצוא קו ברור ומוחלט בדין הקדושות. כיון שכך אף להלכה מצינו גישות שונות של הראשונים בהסבר הגמרא וננסה לחלקם לכמה שיטות עקרוניות:

א. קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא

המשנה במגילה (דף י.) אומרת: "קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר" ומביאה הגמרא שם את רבי יצחק שחולק ואומר "שמעתי שמקריביו בזמן הזה בבית חונין" (בית שאינו בית עבודה זרה) כלומר שחלק על סברת המשנה שם, וסבר שקדושת ירושלים יש אחריה היתר ולכן ניתן להקריב במקום אחר לאחר שחרבה ירושלים.

ומנסה הגמרא לתלות מחלוקתם במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לענין קדושת מחיצות: "דתנן אמר רבי אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה, אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים, וא"ר יהושע שמעתי שמקריביו אף על פי שאין בית, אוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים. קדשים ומעשר שני אף על פי שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. מכלל דרבי אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא... דילמא דכולי עלמא קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא... וכי תימא קלעים לד"א למה לי לצניעותא בעלמא". כלומר למסקנה דוחה הגמרא העמדה זו היות ושניהם סוברים שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. (וכן גמרא מקבילה בשבועות טז.). כלומר משמע שיש תנאים שסברו שקדושת הארץ מימי יהושע היא לעתיד לבא. ועל אף שמצינו שרבי אליעזר סבר בפרק קמא דחגיגה (דף ג:): "שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא" בכל אופן מביא התוספות כאן בשם ר' תם שדברי רבי אליעזר בחגיגה אינם משמו ובטעות נכתבו על שמו. ויעוין בשו"ת הרי"ד (בענין קדושת הארץ, עמ' פ"ב) שמביא להלכה את סברת מאן דאמך שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא, וכתב שאין לחלק בין קדושה ארץ ישראל לקדושת ירושלים וממילא כל המשמעות של הקדושה השניה בימי עזרא היא רק שעלו ומנו את הערים (כפי שמופיע בגמרא במגילה שם).

אך במישור הפסיקה אנו מוצאים קושי בשיטת שו"ת הרי"ד:

בגמרא בחולין (דף ו:) מובא שרבי התיר את בית שאן לענין אכילת ירקות ופירות שלה בטיבלן בעקבות אכילתו של רבי מאיר. ומסיקה הגמרא שסבר רבי שכרך זה (בית שאן) לא קדש בקדושה שניה ושקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ולפיכך, כיין שרבי "הלכה כמותו מחבירו" (עירובין סו.), וכיון שבגמרא שם נאמר במפורש ש"התיר רבי" כלומר שנהג כך להלכה, נראה בפשטות שכר ההלכה וקשה לשיטת שו"ת הרי"ד שפסק שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא.

אך נראה לומד לפי מה שכתב רש"י שם בחולין, בהו"א של הגמרא ש"קא מלקא דעתך דרבי מאיר, לאו מארץ ישראל היא" כלומד שההבנה בהוא אמינא היתה שרבי מאיר סבר שבית שאן כלל אינה מארץ ישראל ואם כך על אף שהוא אמינא זו נדחתה במפורש בגמרא, נימן ללכת בכיוון דומה ולזמר שרבי התיר את בית שאן מצד שאף קדושה ראשונה לא קיימת בה. לא מצד שכלל אינה שייכת לארץ ישראל, אלא שעל אף שבית שאן נמצאת בארץ ישראל לא תפסה בה קדושה ראשונה, כי בית שאן היא מהמקומות המרותקים מישוב. וכן משמע מדברי הרשב"א שם שכתב "והרב רבי משה זכרונו לברכה סובר שאף בכבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיג בהם" כלומר, אין מוכרחים להגיע למתקנת הגמרא שם בסברת רבי מצד שיש גמרות שחולקות על דעה זו.

ב. קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא וקדושה שניה קדשה לעתיד לבא

לפי שיטה זו קדושה ראשונה שהיתה קדושת כבוש בטלה בגלות ישראל לאחר החורבן, אך קדושה שניה כיון שהינה קדושת דברים אינה בטילה לעולם. ואז ניתן לחלק מצד הקדושה:

1. קדושה זו היא במישור דאוריתא.

2. קדושה זו היא במישור דרבנן.

ובהסבר שיטה זו בפירוט יעוין להלן בשיטת הרמב"ם והראב"ד).

ג. קדושת עזרא לא קידשה לעתיד לבא אלא לשעתה בלבד

הגמרא בנדה (דף מו:) מביאה שסברת רבי יופי הוא שתרומה בזמן הזה מדרבנן, ומה שכתב ר'י יוסי ב"סדר עולם" שירושה שניה יש להם, היינו לא משמיה דעצמו אלא תנא לה משמיה דאחרים.

ונראה בפשטות להסביר שם, וכן משמע מפירוש רש"י על אתך: "אלא ודאי בטלה קדושת הארץ, ותרומתה דהשתא מדרבנן", שקדושת הארי בטלה לגמרי (אליבא דרבי יוסי) וכל החיוב בזמן הזה הוא מדרבנן בלבד, כיוון שקיבלו על עצמם. ומדגיש זאת האור זרוע בשם הראבי"ה (פסקי עבודה זרה סימן רצ"ט) שתרומה בזמן הזה דרבנן כי בטלה קדושת הארץ[1].

אך ניתן ללכת בכיוון שונה ולחלק בין קדושת ירושלים והמקדש לקדושת שאר ארץ ישראל. לא רק מבחינה כמותית שרמת הקדושה של ירושלים והמקדש גבוהה בכמה דרגות מרמת קדושתה של שאר ארץ ישראל כפי שמופיע במסכת כלים פרק אי משנה וי: "עשר קדושות הן...", אלא מבחינה איכותית מהותית. כלומר, שקדושתה של ירושלים נוצרה מפאת השכינה ששורה בה דוקא. אם כך יהיה הבדל עקרוני בין קדושת ירושלים לקדושת שאר ארץ ישראל; ואמנם הבדל זה נכתב בתוספות בזבחים (ס: ד"ה "מאי" בסופו) המעלה שתי אפשרויות לדינא לחלק בין קדושת ארץ ישראל לקדושת ירושלים:

א. קדושת הבית (וממילא קדושת ירושלים) בטלה ואלו קדושת ארץ ישראל (קדושה שניה) נשארה.

ב. קדושת הארץ בטלה אך קדושת ירושלים לעולם עומדת בעינה.

ואותן שתי הסברות מופיעות במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנושא:

שיטת הרמב"ם:

נראה בבירור שהרמב"ם חילק בין קדושת ירושלים הראשונה שנתקדשה בימי שלמה שלא בטלה לבין קדושת ארץ ישראל הראשונה - בימי יהושע שבטלה לאחר שגלו.

לגבי ירושלים: כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק א' הלכה ט"ז: "קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה" כלומר, כיוון שכבר נתקדשה ירושלים קדושת שכינה בימי שלמה, לכן קדושתה אינה בטילה וקיימת לעתיד לבא.

לגבי קדושת כלל ארץ ישראל: הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א' הלכה ה' כותב "כל שהחזיקו בו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיוון שגלו בטלה קדושתן... כיוון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנזה העומדת לעולם, משעתה ולעתיד לבא" וכתב שם בהלכה כ"ו: "התרומה בזמן הזה ואפילי במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אינה מהתורה אלא מדבריהם".

כלומר שיטתו בקדושת ארץ ישראל כולה מתחלקת לשני חלקים:

חלק ראשון: קדושה ראשונה בטלה וקדושה שניה לעתיד לבא.

וניתן להסביר חלק זה בשני כיוונים שונים:

1. מפירוש הרדב"ז בהלכות תרומות (פרק א' הלכה ה') שמביא שקדושת יהושע לא היתה קדושת פה ולכן בטלה, משמע שענין קדושת פה שקידש עזרא היא בטוי לכוונה שבלב. כלומר שיהושע בכיבושו לא התכוון לקדשה לעתיד לבא אלא שממילא קדשה על ידי הכבוש,

וכשבטל הכבוש בטלה הקדושה. אך עזרא התכוון שתחול הקדושה לעתיד לבא ולכן קידשה במפורש בדברים.

2. לפי לשון הרמב"ם בהלכות בית הבהירה שהגדיר את הקדושה השניה כ"קדושת חזקה": "וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקחה הארץ מאתנו..." (פרק ו' הלכה ע"ז) משמע שיש הבדל מהותי ועמוק בין הקדושות. שכל שנתקדש על ידי הכבוש, אם עברה פונקצית הכבוש (כשגלו) ממילא עברה הקדושה. אך, קדושת חזקה היא קדושה שאינה תלויה בגורם זמן אלא תלויה בקשר שצו עם ישראל לארצו שאינו בטל לעולם. ויעוין במאמרו של הגרי"ד סולוביצייק בענין "כבוש יהושע וקדושת עזרא" ששייך את קדושת החזקה לקדושת השכינה לשיטת הרמב"ם, שאף כלל ארץ ישראל בימי עזרא "לא מכת קידוש שני באה אלא "מכם קדושת השכינה שתלה בבית שני - לא על המקדש וירושלים בלבד אלא על כל ארץ ישראל" -[2] וממילא ברור מדוע לא בטלה (מופיע בספרו "על התשובה" עמוד 304).

חלק שני בשיטת הרמב"ם:

על אף שהקדושה השניה הינה לעתיד לא הקדושה הינה מדרבנן. והסבר השיטה מובא ברמב"ם עצמו בהלכות תרומות פר' א' הלכה כ"ו שתרומה בזמן הזה מדרבנן כיון "שהיתה ביאת מקצתן". כלומר, בכדי לקדש אץ ארץ ישראל קדושה מדאוריתא יש לקדשה קדושה הדומה לגמרי לקדושת יהושע, וכיון שקדושת עזרא פגומה מבחינת מספר העולים, לכן אין זו קדושה מדאוריתא. (אמנם, יש להעיר שבלהכות שמיטין ויובלות לא כתב הרמב"ם שקדושתם בזמן הזה מדרבנן, ויעוין הרדב"ז בהלכות תרומות פרק א' הלכה ה' שמחלק מצד "ביאת כולם" בין שמיטין ויובלות לתרומות ומעשרות וחלה, שבשמיטין ויובלות אין כלל את הצד של ביאת כולם. ואין כאן מקום להאריך).

ולפי זה אתיא שפיר מקרהו של רבי שהתיר את בית שאן, כי כידוע בית שאן לא קדשה בקדושה השניה, ואם החיוב בתרומות ומעשרות הוא מצד קדושה שניה מובן מדוע יאן חיוב כלל על בית שאן.

אך לעומת שיטת הרמב"ם ניתן למצוא את שיטת הראב"ד, שעל אף שגם הוא מחלק את אותו חילוק עקרוני בין קדושת ירושלים לקדושת שאר ארץ ישראל שיטתו הפוכה:

לגבי קדושת כלל ארץ ישראל: הראב"ד בהשגותיו בהלכות תרומות כותב (פרק א' הלכה כ"ו): "דקי"ל כרבי יוחנן דתרומה בזמן הזה דאוריתא", ובהלכה ה': "לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן" ומסביר הכסף משנה (שם) שפסק הראב"ד כרבי יוחנן ואילו הרמב"ם פסק כריש לקיש מצד שאף רבנן סברו כמוהו ביבמות שם, והלכה כרבים.

אך בפשטות נראה ששיטת הראב"ד לגבי בית שאן אינה מובנת. ממה נפשך, אם נסביר שבית שאן לא קדשה בקדושה שניה אז אפילו במילי דאוריתא אינה קדושה, ואם נסביר שקדשה מה שונה קדושתה במילי דרבנן משאר ארץ ישראל? בנוסף לכך קשה שהרי הגמרא בחולין בענין מעשהו של רבי אומרת במפורש ש"הניחום כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעית" ועל אף שראינו אפשרות להסביר לא כמסקנת הגמרא שם, בכל אופן נראה שסבר הראב"ד שהגמרא שם להלכה מתוך שהתיר את בית שאן על אף שסבר שקדושה שניה מדאוריתא!

ונראה לתרץ בשני כיוונים שונים:

א. או שנסביר כפי שמשמע מהסבר רש"י בחולין (שם) שהגמרא באה להשמיע לנו שבית שאן לא קדשה בקדושה שניה ולכן הותרה במילי דרבנן. אך במילי דאוריתא חייבו חכמים אף את בית שאן כיון שגזרו אטו שאר ארץ ישראל.

ב. ניתן להסביר (על אף שזו שיטה מחודשת קצת ולא משמע כך משפט הדברים) שסבר הראב"ד שכלל לא שייך לחלק בין קדושת בית שאן לקדושת שאר ישראל במילי דאוריתא, כי קדושת עזרא היתה כאמור קדושה חזקה שחלה על כל ישראל כחפצא הנמצא ביד ישראל. ולכן, בכל מידי דלא בעינן ביאת כולם (כגון: חלה) ובשאר דברים שחיובם מדרבנן, היה הבדל בין קדושת יהושע לקדושת עזרא – שמקומות רחוקים מהישוב לא חויבו במידי דרבנן כדי ש"יסמכו ענים עליהם בשביעית". ואם כך הגמרא בחולין עוסקת שם במישור דרבנן וכלל לא במישור דאוריתא.

שיטתו לגבי קדושת ירושלים: הראב"ד בהלכות בית הבחירה (פרק ה' הלכה ט"ז) כותב שקדושת ירושלים מימי שלמה בטלה עם שאר קדושת ארץ ישראל כשגלו. וכשחזרו וקדשו את ארץ ישראל בעלית עזרא, לא קידשו את ירושלים. זאת מכיון שירושלים עתידה להתקדש בעתיד קדושה עולמית על ידי השכינה וכל קדושה שקידשו בינתים רק תפגום בקדושתה האמיתית. ומוכיח הראב"ד מהגמרא שהבאנו לעיל שנפילת מחיצות הוי בטול קדושה אף בירושלים. ומה שכתבה הגמרא במגילה ש"קדושת ירושלים אינה בטלה", מסתבר שיסבור כתוספות שם שהכוונה היא לענין שלא יוכלו ישראל לבחור מקום אחר להשראת השכינה מלבד ירושלים. וכלל לא לענין קדושת ירושלים ממש.

לסכום השיטות:

אם אין אנו מחלקים בין קדושת כלל ישראל לקדושת ירושלים:

1. או שקדושתה מדאוריתא בזמן הזה:

א.אם קדושה ראשונה לעתיד לבא (שו"ת הרי"ד).

ב. אם קדושה ראשונה בטלה אך קדושת עזרא מדאוריתא (לפי עקרון שיטת הראב"ד)

2, או שקדושתה בזמן הזה מדרבנן:

א. אם קדושה שניה לעתיד לבא אך ורק מדרבנן (עקרון שיטת הרמב"ם)

ב. או שאף קדושה שניה בטלה אך "קבלו עליהם" מדרבנן (אור זרוע בשם הראבי"ה וכו')

אם אנו מחלקים בין שתי הקדושות (א"י וירושלים):

שיטת הרמב"ם - קדושת ירושלים מדאוריתא שהרי קידשה לעתיד לבא בקדושת שלמה, וקדושת א"י - קדושת עזרא מדרבנן.

שיטת הראב"ד - קדושת ירושלים אינה קימת בימינו מתוך שהיא קדושה שכינה, וקדושת א"י- קדושת עזרא מדאוריתא.

נפקא מינות להלכה:

1. הגמרא בנדה (דף מז.) מביאה את החילוק בין חלה לתרומות ומעשרות, שדוקא בחלה בעינן "ביאת כולכם" (כפי שהובא לעיל בשיטת הראב"ד), שמכאן הילק הראב"ד בין חיוב תרומות ומעשרות לחיוב בחלה (בהלכות תרומות פרק א' הלכה כ"ז). וכן כתב הטור בהלכות תרומות ומעשרות (יורה דעה סימן של"א) שדוקא בחלה בעינן ביאת כולם אך בתרומות מעשרות לא שייך הדין של "ביאת בולכם" ו"כל יושביה עליה" ולכו חיובם בזמן הזה דאוריתא. והשיג עליו הב"ח והב"י שניתן להסביר כרמב"ם שפסק כריש לקיש וכרבנן בגמרא ביבמות. ומוסיף הב"י שאף לרבי יומנן (בגמרא ביבמות שם) שסבר שחיוב קדושת עזרא בתרומות ומעשרות היה מדאוריתא, הני מילי כל עוד בית שני קיים, אך לאחר החורבן לכולי עלמא החיוב הוא מדרבנן. והביא בשולחן ערוך לענין חלה (סימן שכ"ב סעיף ב'): "בזמן הזה ואף בימי עזרא... אינה אלא מדבריהם" - כלומר פסק להלכה כשיטת הרמב"ם שחיוב תרומות ומעשרות מדרבנו (ואף בימי עזרא).

ומוסיף החזון-איש בהלכות שביעית (סימן ג' סעיף י"ד) שלעניו חיוב ירושלים בתרומות ומעשרות, אף לרמב"ם לא שונה ירושלים משאר ארץ ישראל כי חיוב ההפרשה נובע מקדושת כלל ארץ ישראל ולא מקדושתה הספציפית של ירושלים.

2. בענין קדושת הר הבית: יעוין לעיל מה "הבאנו לגבי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. וכתב הראב"ד בהלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה י"ד במפורש: "לפיכך הנכנס עתה לשם אין בו כרת" ומשמע שהרמב"ם לעומתו סבר שכיון שאטור הכניסה מדאוריתא (מצד שהקדושה מדאוריתא) שייך בו כרת. ועיין בספרו של הרב טוקצ'ינסקי (חלק א' פרק ה') שמוכיח שאף לשיטת הראב"ד יש לחלק בין קדושת מקום בית המקדש עצמו לקדושת מחיצות, וכחב בספרו: "בית המקדש התקדש תהילה על דעת המקום ועל דעת כל ישראל וההקדשה היתה מחויבת מצד עצמה", כמו שנכתב בגמרא בשבועות (דף ט"ז:) "שקדושתו קדושת עולם" אלא שסבר הראב"ד שהנכנס לתוך שטח המחיצות אין בו כרת. ומוסיף הרב טוקצ'ינסקי שכפשטות נראה לפסוק כרמב"ם כי שיטתו ברורה יותר לפי הגמרא ואם כר משמע שהנכנס היום לשטח הר הבית נכשל באיסור כרת. [נפקא מינה נוספת בענין קדושת ירושלים היא לגבי אכילת מעשר שני בירושלים שלראב"ד אסוך אך לרמב"ם מותר ואם פוסקים הלכה כמותו נראה בפשטות שמותר, אך אין מקומו כאן].