"כי פקד ה' את עמו" / יוסי בר כוכבא
כל הקורא במגילת רות ולו גם קריאה שטחית אינו יכול שלא להתרשם מן הרוח המיוחדת הבולטת בכל סטוק ופסוק במגילה. רוח של חן וחסד, רוח של שלום ונדיבות, אוירה שבה השטן המסכסך כאילו נרדם תרדמה עמוקה. שכן, הנוכל להצביע בברור על חטאיהם של ה"רעים" במגילה? של אלימלך ומחלון וכליון?
האין העובדה שהדעות בחז"ל חלוקות בענין פירוש חטאו של אלימלך מעידה לפחות על כך שהמגילה אינה מפרשת את חטאו?
ולגבי מחלון וכליון - ראה דברי אבן-עזרא: "...ולא יתכן שיקמו מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו". האין דבריה המפורשים של נעמי אודות "החסד אשר עשיתן עם המתים ועמדי" מודיעים על האהבה והשלום שהיו שרויים בבית אלימלך ומשפחות בניו במואב?
ואם לגבי ה"רעים" כך, לגבי הבינוניים על אחת כמה וכמה.
מיהו הגואל ה"פלוני אלמוני"? איש ישר, אשר היה מוכן לגאול את חלקת השדה אשך לאלימלך, אך תשש מלגאול את רות "פן אשחית את נחלתי" (ואין זה משנה באיזה פרוש נבחר לבטוי זה). הרי אין ספק שאין אדם מחויב להסתכן בהשחתת נחלתו בשל מצוות גאולה, מה עוד שההלכה "מואבי ולא מואבית" היתה עדיין רופפת (ילקוט שמעוני תר"ו), והיה בעז - גואל אחר מוכן ומזומן לגאול?
וכלום נוכל לבא בטענות אל ערפה? אף שחז"ל דרשו שמה לגנאי "שפנתה עורף לחמותה", הרי היא מגלה יחס מופתי: החל מן החסד אשר עשתה את המתים ונעמי, דרך הליכתה עם נעמי וסירובה לעזבה בתחילה, ועד למעשה הנבון וההגיוני שעשתה לבסוף בחזרתה לעמה ולאלהיה, מתוך השמעות לבקשה הנבונה וההגיונית אף היא שבקשה נעמי - "שבנה בנותי... הלהן תשברנה... הלהן תעגנה"?...
בכללו של דבר, אין דמות אחת שניתן להצביע עליה כשלילית, וביותר - אין דמות אחת שאנו מצפים למפלתה.
וכנגד זה - המגילה כולה רצופה כוונות טובות, מעשים טובים, צניעות ואיפוק וגמילות חסדים. עד שאמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים!" (שם תר"א)
אך דוקא אידיליה זו של שלום ושלוה, מעוררת שאלה: האין כל הסיפור הזה וורוד מדי? הניתן לתאר קטע הגזור מן החיים המציאותיים, כולו רך וענוג וצל אין בו?
והשאלה מהדהדת בעצמה רבה כאשר הקורא מנעה לשאול את עצמו המתחייבת לאחר קריאת כל פרק בתנ"ך: מה זה אומר לי?
בסיפורי האבות, סיפורי בנ"י במדבר וכד' - מוצא האדם את עצמו ואת הלקח המיוחד לו, מפני שהסיפורים מתארים את החיים כפי שהם, ללא הסתרת צדדיהם האפלים. חטאי האבות, נפילות ישראל במדבר - כל אלו מלמדים שיש נפילות בחיים, שניתן להתעלות מהם ואף להשתמש בהם כמנוף לעתיד מזוכך יותר.
אך כאשר מוצקים מן התמונה את המאבק נגד הרע, ויותר מכר - את מציאות הרע בכלל, כיצד נוכל להבנים לקחים מתמונה כזו למסגרת חיינו? הרי אין התמונה תואמת בשום אופן את המציאות בה אנו חיים? יוצא, אם כן, שהדבר הבולט ביותר במגילת רות הוא דוקא מה שאין בה. בלי "המן" - אין מרדכי, ואיה ה"המן" של רות?
ניתן לטעון שהתופעות השליליות מרוכזות בחמשת הפסוקים הראשונים במגילה. איירת הפסוקים מלאה בהרגשת האסון שנפל על ראש נעמי "עד שנעשתה שיירי שיירים" (שם ת"ר), ו"כלום חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא"?
הפסוקים רצופים הם ברמזים אודות פרטי החטא: "ויהי רעב בארץ - וילך איש"... "וישאו להם נשים מואביות... וימותו גם שניהם", ואפילו לפני כן: "ויהי רעב בארץ" - הלחנם בא רעב לארץ? ומעל לכל - "ויהי בימי שפט השופטים", ובידוע הוא שימי השופטים אף שהם מאופיינים בנקודות שיא בודדות - מגמתם הכללית היא הדרדרות בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה". אך מ"מציאה" כזו קשה להתעשר. עדיין מתרחש ראשו ורובו של הסיפור בשדות בית-לחם, ובניגוד לחמשת הפסוקים הראשונים שבהם הדמויות יורדות בזו אחר זו מעל הבמה - במרכז המגילה הולכות ומתפתחות לנגד עינינו דמויות הדשות, שביניהן תופס מקום חשוב תפקיד "הציבור": אנשי העיר ("ותהם כל העיר... ותאמרנה הזאת נעמי", "ויאמרו כל העם והזקנים אשר בשער - עדים"), הקוצרים, השכנות והזקנים, ובכל אלו אין קנאי, רמאי, או סתם "להכעיס". היתכן?
במדרשי חז"ל ניתן למצוא הד לחיפוש זה, למגמה להפוך את המגילה למציאותית יותך, ולו רק כדי להגדיל מעשיהם של רות ובעז על רקע חברה מופקרת: "ויהי בימי שפט השופטים - אוי לו לדור ששפטו את שופטיהם". "ויבא לשכב בקצה הערימה - בעז גדול הדור היה, ואת אמרת בקצה הערמה? אלא לפי שהיו אותו הדור שטופים בזימה, והיו נותנים שכר לזונות מן הגרנות" (שם תר"ה).
ואף לגבי בעז - מערבבים חז"ל בגמילות-חסד שלו חולשות קטנות של בן-אנוש: "ויצבט לה קלי - אילו היה יודע שהקב"ה מכתיב עליו - עגלים פטומות היה מאכילה" (שם תר"ד).
בקורת זו מתגמדת אמנם אל מול המדרש המפאר את מאבקו של בעז עם יצרו כל הלילה בגרן, אך יש בה תוספת חשובה לתיאור דמותו של בעז. ואף שהיא מטילה צל כלשהו - בעקיפין תורמת היא להארת הדמות באור מציאותי.
והנה דוקא בעקבות מדרשים אלו החושפים רבדים נסתרים במגילה - שבה השאלה ותובעת: אם כך הדבר, מה ראתה המגילה להסתיר ולהחביא מצב זה?
ולכך נראה שיש לחזור אל המגילה עצמה, ולחפש את הפתרון בתוך המקראות גופן.
המגילה בנויה שלשה מעגלים השזורים זה בזה, ועליהם מוסיפים חז"ל עוד מעגל רביעי. עניינם של כל ארבעת המעגלים הוא - "גאולה".
המעגל הראשון:
אנשי בית-לחם (יש לשער ששמה תואם את מוצרה העיקרי, אלה התבואה, הלחם. על כל פנים - ודאי אינה נקראת כך בשל מחצבי נחושת עשירים שבה) עומדים מול רעב ממושך בארץ. ולפתע אחרי כעשר שנים - "פקד הי את עמו לתת להם לחם".
המעגל השני:
נעמי היוצאת מלאה - שבה ריקם, ערירית ומרה, ולבסוף נגאלת בהולדת עובד, "ותאמרנה הנשים אל נעמי: ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום... והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך".
המעגל השלישי:
רות הנשאת למשפחת אלימלך העשיר - מוצאת את עצמה גלמודה וענייה המלקטת אחר הקוצרים, ולבסוף נגאלת ע"י גדול ועשיך אחד - בעז.
ומעגל רביעי שהוסיפו חז"ל - מעגל בעז:
"א"ר יצחק: אותו היום שבאת רות המואביה לא"י - מתה אשתו של בעז... שלשים בנים ושלשים בנות היו לו... וכולם מתו בחייו" (בבא בחרא צ"א).
או במקום אחר - "בעז בן שמונים שנה היה ולא נפקד" וכו' לרקום שמעוני תר"ו). כך או כך - בעז לא זכה לזרע של קיימא עד שגאל את רות, ואף הוא.
ומעניין: אם כי שלשת המעגלים האחרונים קשורים זה בזה, הרי הם תלויים כולם במעגל הראשון.
ננסה לתאר לעצמנו מה היה קורה אילו נתנה דעתה נעמי לשוב לארץ שנה אחת קודם, שנה לפני שהגיעה הבשורה "כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם".
הלא היתה טוענת בפני שתי כלותיה טענה נוספת: "מה לכו למות ברעב בארצי"? הלא היתה טענה זו (בצרוף האחרות) משכנעת אף את רות להצטרף אל ערפה?
ואם תמצי לומר, שהיתה שבה עם נעמי בכל אופן, ההיו שתי הנשים מצליחות לפרנס את עצמן בבית-לחם? והרי אין שבלים, ובמילא אין אחרי מי ללקט. ואף אם תמצי לומר "אנשי בית-לחם היא לבטח מסייעים ומחיים את העניות": ההיה להם ממה לסייעו? ההיה להם הכח הנפשי לדאוג לשתי עלובות אלו בשעה שכל אב נלחם על קיום משפחתו ומנסה בעצמו ללקט שיירים ושיירי שיירים להחיות נפשו?
ומעל לכל: "ויהי בחצי הלילה" - זה שאמך הכתוב "חצות לילה אקום להודות לך". כך אמר דוד: חייב אני לקום ולהודות לך על מה שעשית לזקני ולזקנתי בחצי הלילה, שנאמר "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת", שאילו התחיל לה קללה אחת - מהיכן הייתי עומד?
ברגע הזה שבו מתעורר בעז בחרדה רבה - ברגע זה הרי תלוי כל ההמשך. מה היה קורה אילו לא פירש נכון את מעשה רות והיה מקללה ומגרשה? ההיה בעז מסוגל לדונה לכף זכות ולברכה לולא היה ליבו טוב עליו לאחר הקציר המוצלח שהסתיים אותו לילה בזריית גורן השעורים?
והזקנים המברכים, והשכנות הטובות - הרי כל אלו ממלאים תפקיד חשוב ביצירת אוירת השלוה במגילה, וכלום היו אלו שלוים ודעתם פנויה גם שנה אחת לפני אשר "פקד ה' את עמו"?
ולכן, בהכרח יש לומד שהעובדה "כי פקד ה' את עמו לחת להם לחם" - איננה רק הסיבה להחלטת נעמי לחזור לבית-לחם, אף לא פרט משני הקשור לסדר הארועים, אלא זהו המפתח לסיפור כולו.
כיון שפקד ה' את עמו - את הכלל - נפתחה הדרך לפקידה פרטית של רות, נעמי ובעז. וזאת - מפני שפקידה כללית זו אינה מתמצה רק בתחום הלחם אשר חזר לבית-לחם. כדי להבין את משמעותו של "פקד ה' את עמו" - יש לתור אחר התאורים השונים של תוצאות פקידה כזו.
בזכריה י' פס' ג': "כי פקד ה' צבאות את עדרו את בית יהודה". והנה אנו מצפים לדעת: מה דמות ל"פקידה" זו? האם פה "כל גיא ינשא"? האם זהו המקום ל"נגלה כבוד ה'"? את כל אלו לא נמצא כאן.
אך בהמשך הפרק מתואר המצב הרגשי המאפיין את ישראל בעת ההיא: ..."ושמח לבם כמו יין, ובנינם יראו וישמחו, יגל ליבם בה'".! החדוה שולטת בכל!
ולא בני האדם בלבד, אלא הצומח והדומם, הארץ, הבריאה כולה מלאה שמחה וגילה כאשר הקב"ה "פוקד": תהילים ס"ה: "פקדת הארץ... ירעפו נאות מדבר וגיל גבעות תחגורנה. לבשו ברים הצאן... יתרועעו אף ישירו.
ודוגמא שלישית - מעולמם של חז"ל:
בראשית כ"א, א: "וה' פקד את שרה" - דרשו חז"ל: הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפילות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם!
מדוגמאות אלו מצטיירת בברור האוירה האפיינית למצב של "פקד". "ושמח לבך", "יתרועעו אף ישירו", "רב שחוק בעולם"!
ואם נחזור עתה למגילת רות - החידוש הגדול הוא שהתסריט אכן מציאותי. שכן במקום שבו "פקד ה'" - אין לחפש את הזעם. הוא באמת אינו קיים!