מצות כיבוד אב באב רשע / איתמר ורהפטיג

מצות כיבוד אב ואם מעוררת כמה שאלות באשר לאופיה. לאחר דיון כלל בענינה נעסוק באחד מפרטי המצוה, אם ועד כמה יש לכבד אב רשע.

מצוה שכלית או תורנית

היסוד השכלי

מצוה זו שמקורה בתורה, בעשרת הדברות, מוכרת על ידינו גם על פי השכל והמוסר, ואם כי אין סתירה בין שני מקורות אלו – התורה והשכל האנושי – הרי מצוה זו מאופיינת, בין היתר, בכך שאין סתירה כזו. במילים אחרות, יש במצוה זו יסוד שכלי-אנושי המקובל על כל בן-תרבות – הכרת תודה למי שגדל אותך[1], ואף תועלת, בחינת "שלח לחמך", שכן אף אתה סופך להזדקן ולהזדקק לעזרת בניך.

כבר בגמ' עולה שזו מצוה אוניברסלית-שכלית, שכן היא מביאה ספורים על כיבוד הורים של גוי, דמא בן נתינה שמו, ואף לומדת ממנו עד היכן מצות כיבוד אב ואם. (ראה קדושין ל"א, א, וכן הובא להלכה בטשו"ע יו"ד סי' רמ, ג).

אמנם הגמ' בקדושין שם אומרת ש"גוי אינו מצווה ועושה" בניגוד לישראל שמצווה ועושה, אולם למעשה הם נוהגים לכבד, וכן מבואר ברמב"ם הל' ממרים פ"ה הי"א:

"הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו אלא נוהג בו מקצת כבוד, אבל העבד אין לו ייחוס אלא הרי אביו כמי שאינו אביו...".

לצורך עניננו שנים זו שמענו מדברי הרמב"ם. ראשית הגוי נוהג לכבד אביו, אך ע"פ המבואר בגמרא על כרחך יש לומר שאינו חייב אלא למעשה נוהג לכבד את אביו ע"פ צו שכלו[2]. שנית, לגר יש חיובים מסוימים כלפי אביו הגוי, אף שמבחינה הלכתית עקרונית אינו אביו, בכ"ז מבחינה ביולוגית הוא אביו וכזה הוא בעיני עצמו וסביבתו – אולי להבדיל מעבדים, שאין מוסד המשפחה הרגיל מקובל אצלם – ולכן אסור לקללו ולהכותו וחייב קצת בכבודו.

אף המלבי"ם בפי' לדברים (פכ"ז, ט"ז) אומר שבן-נח מכבד אביו, ובנים סמכו על אבותיהם שימצאו להם נשים, דהינו יצחק ובני יהודה. כן יש להוסיף שעשיו מופיע בעיני חז"ל כמי שהקפיד בקיום מצוה זו. (ילקו"ש בראשית רמז קטו)

ביטוי אחר ליסוד השכלי מצינו בערוך השלחן (יו"ד סי' רמ"ד) שמסביר כי אין מברכים על מצות כבוד אב כי זו מצוה שכלית[3].

מצות התורה

מאידך יש הדגשה על היסוד ה"דתי" של המצוה, היותה מצוה מן התורה, ומכאן דוקא מקור תוקפה. כבר העובדה שהיא מופיעה בלוח הראשון מלמדת שיש בה משום מצווה שבין אדם למקום. ואמנם הגמ' משוה כיבוד אב ואם לכבוד ה'. וז"ל הגמ' בקדושין (ל:):

"ת"ר נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום... ת"ר שלשה שותפין הן באדם הקב"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".

הרי שיש בכבוד הורים משום כבוד ה'.[4] (כבר עסקו רבות במתח זה – הן במצות כבוד הורים והן במצוות אחרות – בין היסוד השכלי והיסוד ה"דתי" של המצוה, ואכמ"ל, ולהלן נחזור לדון בו ביחס לכבוד הורים).

הנצי"ב בפי' לתורה על עשרת הדברות בפר' יתרו ועוד, מאריך בזה ומציין כי אנו מקיימים את המצוה בגלל שנצטוינו בה בתורה, וכן כתב גם ערוך השלחן (יו"ד סי' רמ"ב):

"כבוד אב ואם הוא מהמצוות השכליות ונתפשטה בכל עם ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עמב"י נצטוינו על כל מצוה שכלית לבלתי לעשותה מפני השכל אלא מפני צווי הקב"ה בתורתו הקדושה... וזהו עיקר גדול במצות התורה".

בהסכמתו לספר אהבת חסד לבעל החפץ חיים מביא הנצי"ב נפק"מ בבן לאב נכרי ואם יהודיה, שלפי המוסר והשכל יכבד שניהם בשוה ולפי התורה חייב בכבוד אמו ולא בכבוד אביו ועכ"פ לא כמו בכבוד אמו[5].

אפשר ונפק"מ תהא גם באב רשע כאמור להלן.

כיבוד אב רשע

מבחינת השכל אין סיבה שלא לכבד אב שאינו שומר תורה, ובעיקר אם אינו מושחת מבחינה מוסרית-חברתית. אך מהי מצות התורה? בזאת נחלקו הראשונים. נפנה תחילה למקורות, ומשם לראשונים ולפוסקים.

סקירת המקורות

הגמרא ביבמות (כב:) אומרת כי ממזר המכה או מקלל אביו נידון במיתה כמו בן אחר. שואלת הגמ': "אמאי קרי כאן, ונשיא בעמך לא תאר, בעושה מעשה עמך", עונה הגמ' "כשעשה תשובה". משמע שכל עוד אביו – שהולידו מחייבי כריתות או מיתות בי"ד כאשת איש – לא עשה תשובה, אין הבן חייב על מכתו. לכאורה משמע שאין דין כיבוד נוהג באב רשע[6]. כיוצ"ב מצינו בב"ק (צד:) ובב"מ (סד:) גזלנין ומלוי בריבית שמתו והניחו לבניהם "פרה שאולה וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם". אף שמדיני גזלה פטורים (עי"ש). ושוב שואלת הגמ' הרי אינו עושה מעשה עמך, ואינו חייב בכבודו (ראה רש"י שם). ומתרצת "שעשה תשובה". כיוצ"ב מצינו בסנהדרין (פה:) במכה או מקלל אביו היוצא ליהרג בב"ד שאינו חייב בדין בו כי אם כשעשה אביו תשובה.

אולם בסוף הסוגיה (שם פה:) חוזרת הגמ' לשאלה שפתחה בה הסוגיה. האם מותר לבן להיעשות שליח ב"ד לאביו להכותו ולקללו, ומביאה ברייתא שקובעת "לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית..." וכאן הגמ' לא מזכירה שמדובר דוקא באב שעשה תשובה. ונחלקו ראשונים כאמור.

שיטת התוס'

התוס' ביבמות (שם) סבורים כי אין חובת כבוד אב באב רשע, כפי שנובע מהסוגיות ביבמות, ב"ק וסנהדרין בראשית הסוגיה, וסוף הסוגיה ביחס לשליח בי"ד ג"כ מדברת באב שעה תשובה, אם כי לא נזכר הדבר במפורש. אפשר שהגמ' לא ראתה צורך לפרש זאת, שכן סמכה על שהצריכה דוקא עושה תשובה קודם לכן, ביחס לבן המכה אביו שיוצא ליהרג כנ"ל. לפי"ז יתכן שהבן אף נעשה שליח ב"ד להכות אביו הרשע[7].

שיטת הרמב"ם

לרמב"ם דרך הפוכה. הסוגיה הדומיננטית היא זו שבסנהדרין שבפשטות אוסרת על בן להיות שליח בי"ד להכות אביו, אפילו שהוא רשע[8]. ובאשר לסוגיה ביבמות, כבר הבחין הרי"ף שם בין עונש חיוב מיתה למכה אביו שברשע אינו חייב, לבין האסור שקיים אף באב רשע, כפי שעולה מהסוגיה בסנהדרין הנ"ל. וכר אומר הרמב"ם בפ"ה מהל' ממרים הי"ב: "מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינו להריגה והם יוצאים ליהרג, אסור להכותן ולקללם, ואם קלל או חבל בהן פטור".

ובהי"ג שם:

"עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה והיה הוא חזן לפני הדיינים, לא יכה אותם... לכל איו הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח".

יתר על כן, בפ"ו שם הי"א פוסק הרמב"ם:

"הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו אע"פ שהוא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתירא ממנו"[9].

לפי"ז לבן אסור להכות את אביו (אפילו רשע) ולקללו, ואף חייב בכבודו, אלא שפטור ממיתה אם קללו או הכהו.

שיטת הטור

על שיטה זו של הרמב"ם קשה מהגמ' בב"ק הנ"ל האומרת שבו אינו חייב בכבודו, אר אסור להכותו ולקללו, וכן פוסק הרמ"א[10]. הט"ז (סי' רמ פקי"ז) מסביר כי יש להבחין בין כבוד וצער. כלומר, אין חיוב לכבדו, אך לא יצערנו, ומכאן האיסור להכותו ולקללו.

נמצא לפנינו ג' שיטות ביחס לאב רשע.

א) לא חייב בכלום - תוס' ביבמות.

ב) אסור לקללו ולהכותו, אך אינו חייב בכבודו - טור ורמ"א.

ג) חייב לכבדו, אם כי פטור על הכאתו וקללתו - רמב"ם ושו"ע.

הסברים שונים בדעת הרמב"ם

נותר לנו ליישב שיטת הרמב"ם מהקושי של הגמ' בב"ק הנ"ל, ונלאו המפרשים לתרץ דבריו. נזכיר כאן שני תרוצים המובאים בנוה"כ על אתר.

הכס"מ מפרש את הגמ' בב"ק באופן מחודש היינו, מדובר שם במלוה בריבית, ומן הדין אין הבן חייב להחזיר, אלא שאם עשה תשובה והתכון להחזיר את הטלית, ה"ז כאילו לא הורישה לבניו, ואם כן יחזירנו מפני כבודו. אבל אם לא עשה תשובה, לא התכון להחזיר, ואם כן בנו יורשו ואינו חייב להחזיר רבית של אביו, ולכבדו בממון הבן. לפי"ז בם כשלא עשה תשובה יש חובת כיבוד, אלא שהרכוש הוא שלו, ואין בן חייב לכבד אב משלו. וכבר הרבו הט"ז שם ועוד להקשות על הכס"מ מתור הסוגיה שם, ועוד יש לשאול מדברי הרמב"ם עצמו, שכו בפ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ד במפורש הוא מנמק שבלא עשה תשובה אין מחזיריו כי "אין חוששין לכבודו", הרי שאינו חייב בכבודו.

הרדב"ז מתרץ שלפי הרמב"ם יש לכבד אב רשע משום שיש תקוה שיעשה תשובה, ולא תזכרנה הראשונות, ונמצא הבן עבר למפרע, והדבר ברור שהחי מצטער, והמת "גם שנאתו גם קנאתו כבר אבדה" ולא יוכל לתקן. אמנם החת"ס[11] אומר שמלשון הרמב"ם אין נראה שמכבדו רק מכח ספק, שמא יעשה תשובה.

הסבר הרמב"ם לאור היסוד השכלי שנ"ל

לאור האמור לעיל שמא יש מקום להבחנה הבאה בדעת הרמב"ם. מצות כבוד אב ואם כוללת שני חיובים, או ביתר דיוק - חיוב בעל שני רבדים. הרובד האחד יסודו בסברה, חיוב שכלי-מוסרי, על פיו החובה היא מינימלית, כמכנה המשותף לכל בן תרבות. על רובד זה מורכב רובד נוסף - מצוות התורה, לפיו יש פרטים שונים ומחודשים במצווה. שני הרבדים אינם בהכרת סותרים, אך במידה והם סותרים יד מצוות התורה על העליונה.

מכח הרובד הנמוך של הסברה והשכל, פוסק הרמב"ם כאמור "לגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו... אלא נוהג בו מקצת כבוד". אם אמנם כן הוא אפשר שאף רשע לא גרע מאב גוי. אמנם כאן לא נאמר "מקצת כבוד" אך אפשר שזו הכונה, או אפשר שיהודי רשע עדיף מגוי. עכ"פ מכח סברה זו אינו חייב בכבוד אביו הרשע לאחר מותו, ובן אינו חייב מיתה על הכאתו וקללתו, שכן חיובים אלו בנויים על הפסוק וזה לא נאמר באב רשע.

מקור החיוב השכלי

באשר למקור חיוב זה מכח סברה ושבל, יש כמה אפשרויות.

א. מן התורה - מכח סברה כאמור. סברה היא מקור מחייב מן התורה בעינינים שונים (ראה ב"ק מו,ב), ואם כן יכולה לשמש גם כמקור לחיוב הלכתי. אמנם זו גישה מחודשת ואף נועזת, וכמובן עומדת

בסתירה לדברי האחרונים. הנצי"ב וערוה"ש הנ"ל[12].

ב. אפשר לא להרחיק לכת עד כדי כך, ולומר שאלולא הפסוק לא נטיל חיוב מכח סברה, אך לאחר שיש פסוק המחייב בכבוד אב ואם, חיוב זה בנוי גם על סברא. כלומר התורה אומרת - כבד את אביך לא רק מכח גזירת הכתוב אלא גם מכח השכל. ואז לפנינו חיוב בעל שני רבדים כאמור. ומכיון שצו התורה הוא העיקר הרי הרובד הזה מכון את רובד הסברה כחפצו, ויש שאף סותרו ומכריעו, כגון בהעדפת כבוד אם יהודיה על אב גוי. אך יש והוא מניח לרובד הסברה מקום להתגדר בו, כגון באב גוי וכן באב רשע, שאז אין רובד גזירת הכתוב מתנגד לכבוד מינימלי מכח הסברה[13].

ג. מדרבנן. כמו שתקנו באב גוי "כדי שלא יאמרו..." כך תקנו באב רשע, שהסברה בנ"ן מחייבת לנהוג בו כבוד[14].

ראיה לקיומם של שני רבדים במצוה; נ"ל להביא מהירושלמי בפאה (פ"א ה"א) בסוף הסוגיה על כבוד הורים. "א"ר לוי... גדול הוא דבר שהוא פריעת חוב מדבר שאינו בפריעת חוב". ומסביר הפנ"מ כי גדולה מצות כבוד אב ואם "עד שאמרו גדול המצווה ועושה... לפי שהמצווה על הדבר דואג ומצטער תמיד פן יעבוד... ה"נ דבר שהוא כפריעת חוב עליו, לבו דואג ביותר ומצטער הוא בדבר לעשותו גם מפני החוב שעליו, אבל שאר המצוות איננו מצטער כי אם מפני יראת המקום"[15].

הרי שבמצוה זו יש רובד של גזירת הכתוב כבכל המצוות, ויש רובד נוסף של סברה - פריעת חוב[16], ומכאן חשיבותה היתרה של המצוה. ואם כן לא יבצר מאתנו לומר כי לרובד זה גם נפקות הלכתיות לעיל[17].

הסבר דעת התוספות והטור

תוס' ביבמות כאמור חולק על הרמב"ם וסובר שאין שום דין כיבוד באב רשע. לאוד האמור בדעת הרמב"ם אפשר להסביר את דעת התוס' בשני אופנים.

א. יש רק חיוב אחד של כיבוד מכח הפסוק, ואין כלל חיוב נוסף מכח סברה.

ב. אף אם היה חיוב כזה הדי בנידון דידן הוא סותר את צו התורה, שכן התורה לא רק התעלמה מאב רשע אלא הפקיעה אותו מזכותו לכבוד מצד בנו[18].

בדעת הטור שמבחין בין כיבוד וביזיון י"ל או שאיסור בזיון הוא רק דרבנן, ומן התורה הופקע מכיבוד כתוס', או שאב רשע הופקע רק מחובת כבוד כלפיו, אך נשאר בו איסור צער ואונאת דברים כסתם אדם, ומכאן האיסור להכותו ולצערו[19].

סיכום הגישות

לא נחזור כאן על סכום דעות הראשונים, כי אם על הגישות העקרוניות ביחס לכבוד אב רשע.

לתוס' - אין שום חיוב כיבוד.

לטור - יש רק חיוב שלא לצער ולהכות.

לרמב"ם - א. עקרונית יש חובת כיבוד, וכך אומר המחנ"א על הרמב"ם, שלא מצינו שחלקה תורה במצוה זו בין אב צדיק ואב רשע, ורק באיסור קללת אחר - והכאה הוקשה לקללה - מצינו הבדל כזה. גישה זו תואמת לתירוץ הכס"מ הנ"ל[20]. ב. עקרונית אין חובת חיוב כזה, ורק מכח ספק, שמא יעשה תשובה, יש לכבד - רדב"ז הנ"ל.

ג. יש חיוב מסוים לא מכח גזירת הכתוב כי אם מכח סברה.

נספח: כבוד אב רשע בדמויות התנ"ך

השאלה עלתה כמה פעמים בתנ"ך, ועמדו עליה חז"ל והמפרשים. נסקו את המקרים בקצרה.

אברהם ותרח

המדרש רבה (פרשה לט, ז) שואל מדוע כתוב שאברהם נצטוה ללכת לאחר מות תרח, והרי לפי החשבון יצא עוד בחייו,

"אלא בתחילה אתה דורש שהרשעים קרוים מתים בחייהם, לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר, אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו, אמר לו הקב"ה לך לך - לך אני פוטר מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך..."

וכן הובא ברש"י סוף פרשת נח.

אפשר להבין שהקדמת מיתת תרח מלמדת כי מן הדין אין לכבד אב רשע, שכן בחייו קרוי מת - ראה שפתי חכמים בשם צידה לדרך, אר אפשר להבין כי מן הדיו חייב, אלא לאברהם נאמר ציווי מיוחד הפוטרו ע"מ שיעלה לא"י, ולפי"ז יש תובת כיבוד באב רשע - ראה ברכ"י ליו"ד סי' רמא, ד.

אליפז ועשיו

על הפסוק "וישק יעקב לרחל... ויבך" (בראשית כט, יא) מסביר רש"י שבכה כי בא בידים ריקניות "לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו, א"ל מה אעשה לציווי של אבא אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת".

רחל ולבן

לא רק שהבנות דברו ערה באביהו, לבו, כפי שאמרו ליעקב, אלא רחל גנבה את התרפים מאביה ואם כי כונתה היתה רצויה, י"א שנענשה על כך, וז"ל השיורי ברכה על השו"ע שם: "אמרו בזהר... דרחל אמנו ע"ה נענשה על שציערה ללבן אף שנתכונה להפרישו מע"ז, ולכן מתה ולא זכתה לגדל לבנימין".

בני קרח

בפרשת קרח נאמר כי הארץ בלעה את בל האדם אשר לקרח, אך בפר' פנחס (בו, יא) נאמר "ובני קרח לא מתו". אומר רש"י ע"פ המדרש והגמ' בסנהדרין (קי, א) "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנום וישבו שם". ובגמ' שם מבואר כי אמרו שירה, רמז למזמורי תהילים של בני קרח, ראה מהרש"א שם. והנה בגמ' בקדושין (לא, ב) מסופר כי אבימי בריה דרבי אבהו הצטיין במצות כיבוד אב, ופעם הביא מים לאביו, בינתיים התנמנם אביו, "אסתייעא מילחיה ודרש אבימי מזמור לאסף" ובתומי שם מבואר כי הוא מזמור של בני קרח שעלו מבליעתם.

לא ברור הקשר בין הדברים. יתכן להציע שאף שבני קרח בתחילה ודאי שבו בהלכם בעקבות אביהם, יש אולי צד זכות שלא יצאו באופן ישיר נגד אביהם, וכך זכו שרק לאחר מותו התעורר כח התשובה ועלז, בלא להתנגש בשאלת כיבוד אב. ואבימי שהצטיין במצוה זו זכה לירד לסוף דעתם.

שאול ויהונתן

שאול לא היה רשע, אך בחפצו להרוג את דוד הרשיע, ויונתו, ואף מיכל, עמדו בפני שאלת כיבוד אב בענין אסור. הם לא שמעו בקולו, כמתואר בשמואל א' פרקים יט-כ. לא מצאתי במפרשים התיחסות לאספקט של כיבוד אב (ולא יגעתי די), אך הרושם הכללי הוא שיונתן שמר על התאפקות ולא החציף פנים לאביו למרות העלבונות והסכנות שעברו עליו. (וראה תחלת פ"כ בשמואל ב', בהבטחת יונתן לדוד כי לא יומת) אפשר כי יונתו בכבדו את אביו האמין בו ועכ"פ מצא לו צד זכות כי לא יהרוג את דוד, ועיין ברד"ק שהאדיר בזה. ובפכ"א, לב "ויען יהונתן את שאול אביו ויאמר אליו למה יומת מה עשה". לשם מה הכפילות "ויען" "ויאמר"? כאילו בא לרמוז כי חשב יונתן לענות סרה, בחוצפה, אר התאפק ואמד בלשון רכה. ואפשר שמשום כך זכה ואמר דוד, "שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". הינו אף בחייהם, למרות המתיחות, היו נאהבים זה על זה. (ראה רד"ק שם).

חזקיה ואחז

במקרא לא מצינו התיחסות לשאלה אולם הגמרא במכות (כד, א) דורשת על הפסוק "נבזה בעיניו נמאס" (תהילים טו) "זה חזקיהו שגירר עצמות אביו על מיטה של חבלים". ומסביר רש"י - "הנמאס להקב"ה נבזה הוא בעיניו של אדם, זה חזקיהו שנבזה היה בעיניו אביו שנמאס בעבודת כוכבים". דברים אלו צריכים העבר, אפילו נאמר שאין חובת כיבוד באב רשע, האם חובה לבזותו, ועוד הפסוק משבח בזוי כזה? והנה בגמרא בסנהדרין (מז, א) מבואר הטעם לבזיון זה, הינו משום כפרה, כך שביסודו של דבר גרירה זו של אחז היתה לטובתו. לפ"ז אין ראיה שאין חובת כיבוד באב רשע, שכן כאן ענין מיוחד של כפרה (וראה כר"ח על הרמב"ם בהלי ממרים שם). אמנם מרש"י שם משמע שאכן אין חובת ביבה באב רשע, שאינו עושה מעשה עמך, כנראה שרש"י עדיין התקשה מה גדולת חזקיהו, ובמה משובח הוא שדאג לכפרת אביו, והרי אף אינו חייב בכבודו, ובגמ' בסנהדרין שם מסביר רש"י, לא שאחז המאוס נבזה בעיניו של חזקיהו (כמו שפי' במכות), אלא חזקיהו התבזה ונמאס בעיני עצמו בהתנהגותו זו עם אביו, ובכ"ז התגבר ולא חש לכבודו.

אמנם אפשר היה לפרש כי לא חש לכבודו שלו דוקא משום כבודו של אביו, כדי שתהא לו כפרה, וכ"מ במהרש"א במכות שם, וכך כנראה סובר הרמב"ם, ובזה משבחו הכתוב, אך רש"י עצמו סובר שאינו חייב בכבוד אביו הרשע, ונראה שמשום כר מוסיף עוד טעם, שעשה כן כדי לקדש שם שמים, כדי שיתיסרו הרשעים כשיראו מה עולה לו לרשע, אף כשהוא מלך, וכן מבואר ברש"י פסחים (נו, א) עי"ש.

הרושם הכללי העולה מן המקובץ הוא שאישי התנ"ך נזהרו בכבוד אבותיהם, אף הרשעים. בהסבר הדבר יש לצרף כאן דברי המדרש, במדבר רבה פי"ט, א: "מי יתן טהור מטמא לא אחד. כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות, העוה"ז מעוה"ב" הרי שהבן, כאברהם וחזקיהו, מכירים טובה על הניצוץ הטוב שקבלו מאבותיהם.