משלוח מנות* / שמואל דוד

בגמרא, מסכת מגילה דף ז'. נאמר:

"תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו-שתי מנות לאיש אחד, ומתנות לאביונים-שתי מתנות לשני בני אדם".

בפרטי קיום מצות משלוח מנות נידונו שאלות אחדות, ומהן:

א. מה גודל המנות - כזית או שמא סעודה שלמה?

ב. האם צריך לשלוח שני מינים או מספיק שתי מנות ממאכל אחד?

ב. האם משקה נחשב בכלל מנה?

ד. האם צריכים לשלוח את שתי המנות בבת אחת או שמא אפשר לשלחם גם בזה אחר זה?

ה. האם דבר שאינו מוכן לאכילה כגון בשר חי נחשב למנה?

ו. האם בגדים וכדומה - דבר שאינו אוכל, או כסף וסיגריות נחשב למנה?

הגמרא שם מספרת שני סיפורים:

1. "ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא. שלח ליה: קיימת בנו רבינו - ומשלוח מנות איש לרעהו".

2. "רבה שדר ליה למרי בר מך ביד אביי מלא טסקא דקשבא (רש"י: שק מלא תמרים) ומלי כסא קמחא דאבשונא (קמח מתוק). אמר ליה אביי: השתא אמר מרי-אי חקלאה מלבא ליהוז דיקולא מצואריה לא נחית. (רש"י: הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו - לא יוריד עתה מראשו, כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויים לכל). הדר שלח ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא (מילי תבלין)".

מה נוכל להסיק ממעשים אלו:

א. גודל המנות

מהמעשה הראשון אפשר לכאורה להסיק שצריך לשלוח מנות מכובדות. אולם אין זה נכון;

א. שם מדובר ברבי יהודה נשיאה, ואי אפשר לדון ממנו שכן הוא היה נשיא ועשיר על כל אדם.

ב. מהמעשה השני רואים שאפשר להסתפק בהרבה פחות ואפילו בתבלינים.

האם יש לכך שיעור?

מהגמרא רואים שכאשר שלחו, שלחו מנות יפות: "מלא טסקא" "ומלא כסא" דהיינו סלים ושקים מלאים. האם זה מחייב?

בערוך השלחן (תרצ"ה, ט"ו) כתב שנראה לו שאין יוצאים בכזית או ברביעית אלא בעינן מנה יפה שזהו לשון מנות, והשולחים חתיכות קטנות לא יצאו ידי חובה.

נראה שמנהג העולם אינו כדבריו ששולחים מיני מתיקה, וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה, וגדול המנהג. ובכף החיים (אות מ"ח) הביא גם את דברי שיירי כנסת הגדולה וגם את

דברי החיד"א בברכי יוסף (אות ל"ד) שעיקר המצוה במנות יקרות ערך, ולכאורה סתירה, אלא שיש לומר שעיקר המצוה היינו לכתחילה, אבל יוצאים ידי חובה גם במנות קטנות.

ואולי תלוי הדבר בטעמי המצוה, ושני טעמים נאמרו במצוה זו:

א. "תרומת הדשן" (סימן קיא): כדי לשתף את מי שאין לו בשמחת וסעודת פורים, כדי שיוכל לזכות במצוה דרך כבוד ולא על ידי פשיטת יד.

ב. מנות הלוי (לר"ש אלקבץ): הבעת רגשי אחוה מאדם לאדם במיוחד בפורים שעיקרו אחדות "לך כנוס את כל היהודים".

אם כן, אם סיבת המצוה היא כדי להרבות אחוה - תלוי המשלוח במנהג. ואם הטעם הוא כדי לזכות בסעודה את מי שאין לו. הרי שצריך לשלוח מנה גדולה, אולם אינו מוכרח שהרי יתכן שהעני יקבל במה משלוחי מנות ואין לו צורך בסעודה שלמה מאדם אחד.

ב. שני מינים או מין אחד

מדברי הגמרא אנו רואים שהקפידו על שני מינים שונים, ואף ששלחו מלא הסל מהמין האחד לא הישוו זאת לשתי מנות. וכן כתב ערוך השלחן (תרצ"ה י"ד) ששתי חתיכות ממין אחד אינו מועיל להחשב שני מנות "דאטו מפני שחתכו נחשבים לשנים?". והביא גם ראיה מלשון הרמב"ם, ועיין להלן.

ג. משקה

מהמעשה הראשון ברור שמשקה, לפחות יין, נחשב למנה, אולם קיימות שתי גירסאות נוספות בקשר לספור זה.

גירסת ר"ח:

ר"י נשיאה שלח לר' אושעיא ירך של עגל שלישי לבטן וקנקן יין. שלח ליה קיימת בנו רבינו "ומתנות לאביונים" ומסביר ר"ח: "נתינת אביונים נתת לי-מנה אחת והיא הירך וחזר ושלח לו עגל ושלשה קנקני יין".

לכאורה משמע מהר"ח שמשקה אינו בכלל מנה וכך למדו כמה אחרונים. אולם נראה שאין זה נכון שהרי נשאלת השאלה מדוע ר' יהודה נשיאה חזר ושלח לו גם יין: אלא צ"ל שכנראה רמז לו בזה: אמנם אני שולח אליך מנה נוטפת של בשר כדי לצאת ידי חובה לדעתך. אבל דע לך שלדעתי גם במשקה יוצאים ידי חובה ולכן שלח לו גם יין.

ועוד: גירסת ר"ח מקורה בירושלמי וכן היו גם גירסאות בבבלי, אך רש"י דחה אותו והריטב"א הסבירן: גרסינן ברישא קיימת בנו "ומתנות לאביונים" פירוש מפני שלא היתה התשורה יקדה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו (כלומר שהוא דחה את המשלוח בפעם הראשונה לא מפני שהיתה זו רק מנה אחת, אלא מפני שלא היתה לפי כבודו), וע"כ ברור מדוע הוא שולח לו בפעם השניה גם בן יין ועוד שלשה קנקנים, וכן ברורה הסיבה לכך שבפעם הראשונה שלח לו ידך של עגל ובפעם לשניה עגל. (ובירושלמי: בפעם הראשונה "חד עטס וחד לגין דחמד" ובשניה חד עגל וחד ברב דחמר).

יוצא אם כן: אמנם לפי גירסת הירושלמי להסבר הר"ח אין יוצאים במשקה אליבא דר' אושעיא. אך יתכן כי אליבא דר' יהודה נשיאה כן. לפי גירסתינו משקה מועיל ולהסבר הריטב"א גם כן יוצאים ידי חובה במשקה. וכן כתב הר"ן (ג:באלפס), ובתרומת הדשן (הנ"ל), והמגן אברהם (סקי"א), וראה באליהו רבה מק"ט ובמשנה ברורה סק"ב ובגף החיים אות לה' ואות ל"ט ופוק חזי שנהגו לשלוח יינות.

לעיל למדנו שלכתחלה ראוי לשלוח מנות חשובות. מדברי הריטב"א אפשר להסיק (וכן למד בעל פני משה בירושלמי שם) שהמשיבות נקבעת לפי ערך הנותן, ואלה דברי הריטב"א: "גרסינן ברישא קיימת בנו "ומתנות לאביונים" פירוש מפני שלא היתה התשורה יקרה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו. "הדר שלח ליה" קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהן "כלומר שזו התשורה הראויה לך", אולם קשה על זה:

א. נתת דבריך לשיעורין.

ב. זה רק על פי הדיטב"א, אך לפי רש"י וכן לפי הסבר ר"ח אין זה נכון.

בעל "חיי אדם" (קנה,לא) למד מהירושלמי שחשיבות המנה היא לפי המקבל ובנראה שלא ראה את הריטב"א, והמשנה ברורה בביאור הלכה הביא אח דברי החיי אדם ומסיק "אכן שאר פוסקים לא הזכירו דבר זה ונכון להזהר בזה לכתחלה". ונראה קצת ראיה להחמיר מהמעשה השני המסופר בגמרא ובו אביי רומז לרבה (שהיה רבו ולכן אמר לו זאת רק ברמיזה) שמכיון שנעשה ראש ישיבה צריך לשלוח מנה חשובה, ורבה קיבל את דבריו.

ואולי תלוי הדבר בטעמים. אם סיבת משלוח המנות היא. הוספת אחוה - הרי שהכל תלוי בנותן ובמקבל, אך אם הטעם הוא שיהיה למקבל לסעודת פורים מה לי ערך הנותן או ערך המקבל. ואל תאמר שאזלינן בתר ערך המקבל כי לפי ערכו נוהג לעשות סעודתו שהרי אם עשיר היא אינו צריר לקבל סעודתו מאחר, ואם עני הוא מחד גימא אין צריכים לתת לו הרבה שהרי סעודתו דלה, אך מאידך כדי שיזכה בסעודת פורים יש לספק לו שפע. (ראה בציץ אליעזר ח"ב סימן י"ד אות ה' ובמועדים וזמנים ח"ב סימן נ"ד).

עוד אפשר ללמוד מגירסא זו לגבי הצורך בשני מינים, שלכאורה אין צורך שהרי שני המנות היו בשר עגל. אולם יש לדחות:

א. אם נאמר שיוצאים ידי חובה בבשר חי (עיין לקמן). אם כן כיון שמבשר חי ניתן לבשל שני סוגי תבשיל אחד צלי ואחד מבושל וכיוצא בזה. נחשבים הם לשני מינים.

ב. יש לומר שמדובר באברים שונים שהטעמים שבהם אינם שוים, וכן מוכח על פי הגירסאות בר"ח: בתחילה ירך של עגל ואח"כ עגל, ובירושלמי: בראשונה עטש ובשניה עגל.

לפי זה יתורץ לנו הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה הט"ו) שכתב שחייב לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני אוכלין או שני מיני תבשיל. והביא ערור השלחן (סעיד יד) שבעל כרחנו צריך לומר דמה שאמר שתי מנות בשד היינו משני מיני בשר, או אפשר דטעות סופך הוא, וצ"ל שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין. אלא שהאמת שאין כאן טעות סופר (וכן הגירסא ברמב"ם המוגה הנד"מ מהדורת ר' שבתאי פרנקל: שתי מנות של בשר). וכן לא מדובר כאן בשני מיני בשר, אלא במין אחד אלא שמשני חלקים של הגוף והטעמים חלוקים באיברים השונים והוי כשני מינים. והרמב"ם דייק בלשונו וכתב דוקא שתי מנות של בשר שאילו היה כותב שני מיני בשר הו"א דבעינן שני מינים ממש אחד בשר עוף ואחד בשור עגל. ולכן נראה שצריך שני מינים שונים במו שמוכח בגמרא חוץ מבשר.

ד. שתי מנות בבת אחת או זה אחר זה

דבר נוסף שאפשר ללמוד מדברי הר"ח הוא שאין צורך לשלוח את שתי המנות בבת אחת, וגם כששלח לו את העגל בזה אחר זה יצא ידי חובה.

וזה שלא כדברי ר"י פלאג'י בספרו "יפה ללב" בשם החיד"א ב"ככר לאדן" הביאם כף החיים באות ל"ו.

ונראה לחדש ע"ד הפלפול שתלוי הדבר בטעמים, אם צריכות המנות לעורר רגשות אהבה הרי שכאשר המנות הן מתחלקות הרי בכל פעם מתעוררות הרגשות מחדש, אך אם זה כדי לתת לסעודת פורים הרי צריך ליתן לו זאת מיד שיוכל להכין הסעודה. וזאת היתה המחלוקת בין ר"י נשיאה לר' אושעיא: ר"י נשיאה הבין שעיקר המצוה הוא כדי שיהיה לחבירו לסעודת פורים ולכו מועיל יין כמו שכתב הרמב"ם (מ"ב ממגילה הט"ו): "כיצד חובת סעודה זו:שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תשיג ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". ולכן גם צריך שיהיו המנות בבת אחת, ולכן שלח לו בפעם השניה גם קנקני יין (עם הבשר). אולם ר' אושעיא סבר שעיקר המצוה הוא לעורר רגשות האחוה ולכן הקפיד שיהיו המנות לפי ערך הנותן והמקבל (ע"פ הסבר הריטב"א), וכן הקפיד שיהיו המנות חשובות - דוקא של בשר ולא משקה שאינו נחשב כמנה חשובה (ע"פ הסבר הר"ח) וע"כ לא הקפיד שיקבל המנות בשתי פעמים כי אדרבה עדיף בזה אחר זה בדי לעורר כל פעם את הרגשות.

ה. האם יוצאים ידי חובה בבשר חי

לעיל ניסינו להסביר את הר"ח והרמב"ם ע"י שנתיר לשלוח בשר חי וממילא ברור מדוע נחשבות שתי מנות לשני מינים. אולם ראינו שאפשר לפרש אחרת ואין צורך לדחוק את הר"ח והרמב"ם להתיר בשר חי, אולם תדברי הגמרא שרבה שלח מלי כסא קמחא דאבשונא דהינו קמח - דבר שאינו ראוי לאכילה. ואע"ג דאפשר לדחות ולומר ששם מדובר בקמח מתוק וראוי לאכילה אפילו כמו שהוא, לא נראה כן שהרי אין זה דבר מצוי ואביי הוכיחו על שנתו "דברים המצויין לכל". ובמשנה ברורה ס"ק כ' הביא שני הדיעות וכף החיים אות ל"ט הביא רק דעת מהרי"ל להחמיר.

האם יוצאים י"ח בבשר שימורים או בסרדינים ופירות וכיו"ב שבקופסאות

נראה שלפי דברי הגמרא שרבי שלח לו "איטמא דעיגלא" ולא קפדינן על שלא היה חתוך לחתיכות קטנות שיוצאים ידי חובה. וכן כמו שהיין סגור בבקבוק כך השימורים בקופסאות ולא נראה לחלק, ואין זה דומה כלל לבשר חי שמחוסר בישול ולא ניתן לאוכלו כך ומכל שכו שיוצאים ידי חובה בזה לדיעות המתירות בבשר חי.

ו. האם סיגריות, טבק, בגדים וכד' נחשב כמנה

מהגמרא המזכירה רק דברי מאכל פשוט שלא, מביון שאינו אוכל, ובתרומת הדשן סי' קי"א כתב שלא יוצאים משום כך ידי חובה במשלוח בגדים שהדי על ידי בגדים אינו יכול לקיים סעודת פורים. ואע"פ שלפי הטעם של תוספת אחוה יתכן שיצאו ידי חובה. יתכן שיצאו ידי חובת הטעם אך לא ידי חובת המצוה שהיא בפירוש משלוח מנות, ומנות פירושו דבר מאכל, ומב"ש שבכסף אין יוצאים ידי חובה שכסף אינו מוסיף אחוה כי אינו נראה מתנה וכן לא יוצאים ידי חובה בחדושי תורה ואף לא בספרי קודש. ומדויק הדבר בלשון הרמב"ם והשו"ע שלא הזכירו דבר שאינו אובל. ואף שלא הוזכר גם משקה, בכלל אוכל הוא, אבל דבר אחר, לא.

ונזכה ב"ב להרגיש בהבטחה הגדולה "וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".



* אין לפסוק הלכה ממאמר זה.