תוספת שבת במצבי פיקוח נפש / הרב אליקים קרומביין

במסגרת צבאית או רפואית, ייתכנו מצבים שבהם נאלצים לחלל את השבת עם כניסתה ממש מטעמי פיקוח נפש. במצבים אלה מתעוררת השאלה - מה קורה לדין תוספת שבת? האם אפשר לקיימו? ואם כן, האם רצוי הדבר? נתווה כאן בע"ה את קוויה הכללים של בעיה זו [1]. לשם כך, נעמוד קודם על אופיה של מצוות תוספת שבת.

מקור הדין תלוי במחלוקת תנאים (ברייתא ר"ה ט).

לדעת ר' עקיבא הוא נלמד מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", המתכוין ל-"חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית". ר' ישמעאל לומד מן הפסוק "ועניתם את נפשותיכם בתשעה - הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום". לפי רוב הראשונים נלמדת ההלכה של "מוסיפין מן החול על הקודש" באמצעות פסוקים אלה בכל מקום שנאמר בו שביתה-שבת, יו"ט, ושביעית. היוצא מן הכלל כאן הוא הרמב"ם, שעל דעתו נעמוד להלן. מהי מהותה של תוספת זו?

ראשית נעיין בתוספת שביעית, שממנה למד ר' עקיבא את הדין הכללי של תוספת. הגמרא במועד קטן (ג:) מעלה אפשרות שתוספת שביעית מחיבת עונש מלקות, למרות שלכאורה אין בה אלא עשה גרידא. הוה -אמינא זו אילצה את בעלי התוספות שם למסקנה הבאה (ד"ה יכול): "מבחריש ובקציר מפקינן... שהשביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהיה לששית. דהרי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנה שביעית וא"כ הוא כשביעית". לעומתם, טוען הרמב"ם שתוספת שביעית אסורה לא משום שהיא נחשבת כשביעית ממש אלא "מפני שהוא מתקנה לשביעית". (הל' שמיטה פ"ג ה"א). בעוד שלדעת התוספות, תוספת שביעית היא הרחבה של שביעית עצמה, סובר הרמב"ם שדין זה אוסר את ההכנות לקראת השמיטה [2].

מהות תוספת שבת

אם תוספת שבת נלמדת מתוספת שביעית - כדעת ר' עקיבא - סביר להניח שהבנתנו בראשונה תהיה מוכתבת ע"י השניה. ואמנם הדיה של שיטת התוספות לגבי שביעית נשמעים היטב בדברי הרמב"ן בתורת האדם, המסתפק באפשרות של יישום דיו תוספת לתשעה באב (כתבי הרמב"ן ב', עמ ' רנד): "אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת התמה, והוא מפלג המנחה ולמעלה הואיל והוא יכול לעשותו תוספת בימים של תורה יכול לעשותו נמי ביום של דבריהם, הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשות כיום עצמו. וכן מצינו שמתפלל בשבת של מוצ"ש ואומר הבדלה, ואע"פ שאינו מותר במלאכה כיון שהבדיל בו כבר עשיתו כלילה, וכיון שכן אם קבל עליו תעניתו עשה אותו על עצמו כבין השמשות של ת"ב (אסור). וזו סברה תלויה [3]". אמנם הרמב"ן מסתפק בענין, אבל מלשונו משמע שאין הוא מטיל ספק בעצם ההבנה של תוספת בהרחבת היום, אלא ביישום המושג הזה לתשעה באב. האפשרות להרחיב את היום מעבר לגבוליו הטבעיים הוא חידוש שנאמר בימים שיש בהם חלות דאורייתא של קדושה חיובית, וייתכן שאין לזה מקום בתענית דרבנן [4].

תפיסה זו של הרמב"ן משתקפת גם מדיונו המפורסם בשיעור הזמן של התוספת (שם עמ ' רנא ). בין השאר מקשה הרמב"ן - אחרי השקיעה אסורים במלאכה משום ספיקא דיומא, ואם כן חייבים לומר שזמן התוספת הוא לפני השקיעה. אבל דבר זה אינו עולה על הדעת "וזה דבר גדול של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו וחייב בעינוי ואסור במלאכה". כמדומה שתמיה זן מובנת רק על רקע ההנחה שזמן התוספת נחשב כהרחבת היום עצמו.

לכשנתבונן בדבר, נראה שהבנה זו של הרמב"ן חלקה ביותר. בשלמא לעניין שביעית - שם אפשר לומר כדברי הרמב"ם. עבודה חקלאית היא תהליך עונתי, והטענה שעבודת הקרקע בערב שביעית כובשת את הדרך לעבודה בשביעית עצמה - עבירה וקבילה. אבל האם ניתן לומר שכתיבה חצי שעה לפני שבת תוביל מן הסתם לכתיבה - או לכל מלאכה אחרת - בשבת עצמה? בוודאי, אם קיים דין תוספת שבת, יותר פשוט לכאורה להבינו כהרחבת השבת מאשר כהכנה לקראת השבת.

וכאן המקום להזכיר את שיטת הרמב"ם. לדעתו, הכלל שמוסיפין מן החול על הקודש נאמר מדאורייתא בשני מקרים בלבד: שביעית, ועינויים של יום הכיפורים. נושאי כליו טורחים בהסברת מקור הדבר, ולא נאריך כאן בזה. אבל אם ברצוננו להתחקות על טעמו של הרמב"ם, אפשר להיעזר בדבריו הוא בקשר לשביעית. שביתה בערב שביעית מכינה את הדרך לשביתה בשביעית. כמו כן, שביתה מאכילה בערב יו"כ מהווה הכנה לעינוי ביום עצמו, משום שהעינוי ביום עצמו הוא יותר מודגש אם הפסיקו לאכול כבר לפני השקיעה. מושג זה אינו בר-יישום באיסור מלאכה בשבת ויו"ט. לפני הרמב"ם עמדה הברירה - ליצור סוג חדש של תוספת שתתאים לאיסור מלאכה, או לשלול את עניין התוספת לגבי מלאכה לחלוטין. למעשה, בחר הרמב"ם בדרך השניה [5].

עם זאת, הראייה של תוספת שבת כצעד לקראת השבת ולא כהרחבתה - נמצאת גם היא בראשונים.

שיטת הר"ן בתוספת שבת

שיטת הבה"ג היא שהדלקת נרות שבת מהווה קבלת שבת, מן הסתם, ואסור לעשות מלאכה אחריה. הרמב"ן בחידושיו לשבת (כג :) מרבה להביא הוכחות נגד שיטה זו, אבל נדמה שיותר מן הכל מעיק עליו הקושי הרעיוני שבדברי בה"ג : "מה קיבול שבת יש בכך? הרי כדי שלא יהא טרוד בערב הוא עושה... ואדרבה לא מפני שהוא שבת מדליק, אלא מפני שעדיין אינה שבת מדליק!" הבעיתיות שבשיטת הבה"ג מקופלת במשפט האחרון. מלאכה ושבת הם תרתי דסתרי. כשאדם עוסק במעשה של הדלקת הנר, דבר אחד בטוח - השבת היא ממנו והלאה. איך אפשר להחיל את קדושת השבת באמצעות מעשה שכל-כולו מנוגד לה? כל זמן שנבין כהרמב"ן שתוספת שבת היא הרחבת היום, קשה מאד להתמודד עם הערעור הזה. ואכן, הר"ן משיג על הרמב"ן תוך כדי דתיית תפישתו העקרונית בתוספת שבת.

אחרי שהביא הר"ן ראיות לשיטת הבה"ג הוא מנמק את טעמו: "דרבנו הכי תקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה ושלא יעשה אחריה מלאכה כלל, והיינו טעמא לפי שהדלקה מלאכת מצוה היא לצורך שבת... ונמצא שהיא כתחילת שביתה וקבלתה". בהמשך דבריו, הוא מרחיק לכת עוד יותר, בהעלותו אפשרות שדין תוספת לא נאמר בכלל לגבי הדלקת הנר, "לפי שלא נתנה תורה תוספת אלא למלאכות של חול, אבל הדלקת הנר מלאכה של קודש היא לצורך שבת ותחילת שביתה היא" (אמנם זה נדמה למסקנה ע"ש). עצם נכונותו של הר"ן לדון באפשרות כזאת מוכיחה בעליל שהוא לא תפש את תוספת שבת כהרחבת השבת עצמה. מניעה ממלאכה בזמן התוספת אמנם מהווה מעשה שביתה, אבל התוספת עצמה אינה קדושה בקדושת שבת. וכאן הבן שואל - מה הטעם של מעשה שביתה ביום ששי?

את הפתרון לתעלומה זו נשאב מספר המנהיג, המפנה אותנו לגמרא בפסחים קה : "שאני לן בין עיולי יומא לאפוקי יומא, עיולי יומא כל כמה דמקדמינן ליה עדיף ומחבבינן ליה, אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא [6]". מכאן שאפשר לראות את תוספת שבת לא כהרחבת השבת עצמה, אלא כצעד לקראת שבת, כפי שהרמב"ם פירש את תוספת שביעית. אלא שאין הכוונה להכנה מעשית שיש לה השלכות לגבי קיום מצוות היום ואיסוריו (בדומה לשביעית) אלא להקבלת פני השבת עצמה. קבלת פנים זו מתבצעת על ידי שביתה ממלאכה מבעוד יום. השבת מגיעה ומוצאת אותנו כבר בעיצומה של שביתתנו לכבודה. שביתה מוקדמת זו מפגינה שהשבת איננה עול בשבילנו אלא אורחת חביבה שלבואה אנו מצפים בכליון עינים. לפי זה יש לראות את תוספת שבת כמקור דאורייתא למנהג קבלת שבת - במובן של יציאה לקראתה - המוזכר בש"ס [7] ושכל כך השתרש בעם. נראה שכזאת היא הבנת הר"ן בעניין תוספת. מכיון שעניין התוספת הוא קבלת פני השבת, אין פלא שהר"ן מוכן לדון בהיתר של מעשי מלאכה שהם "מלאכות קודש" בזמן התוספת, שכן גם במעשים אלה יש משום קבלת פני השבת. אמנם אין הר"ן סבור כך למסקנה, אבל בוודאי אפשר להבין את העקביות שבהתחלת מעשה השביתה של ערב שבת ע"י הדלקת הנר, שכן גם ההדלקה וגם השביתה הם חלק מקבלת פנים לכבוד שבת.

לשאלה זו ישנם כמה נפקא -מינות מעבר למחלוקת הבה"ג והרמב"ן. מסברה צריכה להיות השלכה מכאן למצוות היום חוץ משביתה. אם התוספת היא הרחבת היום כדעת הרמב"ן, לכאורה היא משמעותית לכל מצוות היום. לפי הבנת הר"ן, מסתבר לצמצם את התוספת לשביתה ממלאכה [8].

וכן עיין ביומא פז: "מצוות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה, אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה." לדעת הרמב"ן הדין היסודי של וידוי עם חשיכה נשאר במקומו גם לאתר התקנה של וידוי קודם הסעודה, ונהוג לחוש לשיטתו ולקיים דין וידוי עם חשיכה ע"י התפילה זכה. והנה בגדר "עם חשיכה" כתב רש"י שם "לאחר אכילה משקיבל עליו יוה"כ", ברם לפי המנהג לומר תפילה זכה עושים להיפך - קודם מתודין ואח"כ מקבלים את קדושת היום. וזה תלוי בדין תוספת שהרי טעם וידוי זה הוא "שיכנס ליום בתשובה" [9] ואם התוספת היא הרחבת היום א"כ צריך להיכנס לתוספת בתשובה, ולכן צריך להתודות לפני קבלת הצום. ולדעת רש"י, יש לומר שסובר כשיטת הר"ן שהתוספת היא הזמן שבו מתכוננים להופעת היום ואין קפידא שיתודה קודם התוספת, ואדרבה התוספת עצמה היא הזמן שמתאים ביותר להתודות וידוי זה. [10]

הצורך בקבלה מפורשת

להכנת הרקע של נידוננו, נעמוד עכשיו על עוד שאלה אחת, יותר מעשית. האם תוספת שבת טעונה קבלה מפורשת, או האם דין תוספת חל ממילא ומטיל חיוב שביתה על האדם בלי שיצהיר על נכונותו [11]? אפשר להעלות את הספק הזה הן לפי הר"ן והן לפי הרמב"ן. לפי הר"ן, ראינו שתוכן המצווה הוא לקבל פני השבת ע"י התחלת השביתה מבעוד יום. אבל חוסר-מעש סתמי לפני כניטת השבת הוא נטול-תוכן דווקא משום שיום ששי הוא יום חול. ייתכן שנחוצה הצהרה מפורשת להפוך את הבטלנות של יום חול לשביתת מצווה [12]. לדעת הרמב"ן, אם התוספת טעונה קבלה מפורשת, לכאורה תפקידה של קבלה זו שונה מאשר לפי תפישת הר"ן. אין בעיה של יציקת משמעות למעשה שביתה של יום חול, משום שלמעשה זמן התוספת איננו יום חול. אלא שייתכן שקבלה נחוצה כדי לחולל את עצם המהפיכה הזאת - החלת קדושת השבת על יום חול. בשבת עצמה אנחנו מצווים להוסיף קדושה לזמן שהוא כבר מקודש ועומד, בתוספת שבת, קדושת הזמן נובעת בלעדית מקבלתו המוצהרת של האדם. רק לאחר שהשגנו את גבולו של יום ששי, חלים ממילא כל איסורי המלאכה הנוהגים בשבת.

למעשה השאלה שנויה במחלוקת. באור זרוע מבואר שקבלה מפורשת אכו נחוצה (הלכות ערב שבת, כ') אבל מן התוספות בביצה (ל. ד"ה דהא ) משמע שאין צורך [13]. ולע"ד לפי הרמב"ן כמעט מוכרחים לומר שצריכים קבלה כלשהי, שהרי כתב בתורת האדם (עמ ' רנב ) שאין שיעור לתוספת מלמטה, ואם רוצה יכול להוסיף כלשהו ואם רוצה יכול להוסיף מפלג המנחה, ואם אין קבלה אין מה שיגדיר את הזמן כתוספת.

פקו"נ בכניסת השבת

כעת ניגש לבירור שאלתנו. אדם נאלץ לעשות מלאכה דאורייתא עם כניסת שבת לצורך פיקוח נפש - האם הוא מסוגל לקיים דין תוספת שבת? לדעת הר"ן, ראינו שתוכן התוספת הוא קבלת פני השבת ע"י מעשה שביתה. לדעתו, שאלתנו מיתרגמת לחקירה הבאה: האם אדם המחלל שבת מדין פקו"נ נחשב "שובת"?

נראה שיש לתלות את החקירה הזאת בשאלה הידועה, האם שבת דחויה או הותרה במקום פקו"נ. אם דחויה הרי שמעשה ההצלה מוגדר כחילול שבת, אלא שחילול שבת מותר לצורך פקו"נ. לפי זה, אדם העושה מלאכה עם כניסת השבת אינו שובת, ואע"פ שאי-שביתתו מותרת משום פקו"נ, עכ"ז לא קיים את מצוות תוספת שבת. מאידך, אם שבת הותרה במקום פקו"נ יש מקום לדון שמלאכה לצורך פקו"נ אינה מוגדרת כחילול שבת, ואדם העוסק בה נחשב כשובת. אבל צד זה של המטבע שוב תלוי בהבנתנו את השיטה הסוברת "הותרה". שיטה זו מיוחסת בדרך כלל למהר"ם מרוטנבורג, שדבריו הובאו ברא"ש ליומא (פרק ח' סי' י"ד). מהר"ם שם משווה היתר פקו"נ בשבת להיתר או"נ ביו"ט. והנה אין ספק שהמבשל ביו"ט לא פגע בשביתת היום כי הוא זה, וטעם הדבר הוא שמלאכת אוכל נפש אינה כלולה במושג "מלאכה" הנאסרת ביו"ט. אם באנו להשוות פיקוח נפש לאוכל נפש, ממילא נגיע למסקנה שמלאכה הנעשית למטרת פקו"נ אינה נחשבת מלאכה לגבי איסורי שבת והעוסק בה נחשב כשובת. אבל אפשר להגיע למסקנה של "הותרה" מצד אחר - לא על ידי שלילת המעמד של מלאכה מכל פעולה הנעשית לצורך פקו"נ, אלא ע"י "ביטול" השבת במידה והיא מתנגשת בפקו"נ. אם נעיין במקור המושג של "הותרה" - בטומאה שהותרה בציבור - ברור ששם אין אנו מבטלים את העבודה כדי לפתור את בעיית הטומאה. אדרבה, העבודה הנעשית בטומאה היא כשרה והקרבן עולה לרצון. הפיתרון הוא בכיוון הפוך - הטומאה היא זאת שמתעלמים ממנה למען הקרבת קרבן ציבור. ובמקביל, כאשר ההתנגשות היא בין מלאכת פקו"נ לשבת, אל לנו לפתור את הבעיה על ידי "פסילת" המלאכה, אלא ע"י ביטול השבת.

את האפשרות השניה ניתו לראות ברמב"ם. יש הנאחזים בדבריו בהלכות שבת (פ"ב ה"ב ): "שבת לגבי חולה שיש בו סכנה כחול" ומוכיחים שהוא סובר "הותרה" [14]. אם מקבלים את הניסוח הזה, הרי שאין ההלכה מגדירה מחדש את מעשה המלאכה. שבת היא הנחשבת כחול לענייו פקו"נ, ואילו המלאכה נשארת מלאכה [15]. יישום דברי הרמב"ם לנידוננו מוביל למסקנה שמלאכת פקו"נ בזמן תוספת שבת היא מלאכה גמורה (המותרת), והעוסק בה איננו שובת, ואיננו מקיים כלל דין תוספת שבת לפי תפישת הר"ן. לסיכום: לדעת הר"ן אפשר לקיים תוספת שבת במצב הנ"ל רק אם נקבל את הדיעה ששבת הותרה במקום פקו"נ, וגם זאת רק אליבא דמהר"ם מרוטנבורג.

קבלת התוספת במצב פקו"נ

כל מה שאמרנו עד עכשיו לפי הר"ן אינו תלוי בצורך או אי-הצורך בקבלה מפורשת. אפילו אם הר"ן יצריך קבלה כזאת, לכאורה כל מטרתה היא הענקת משמעות לשביתה. השאלה הקובעת, אם כך, היא האם אפשר לשבות במצב פקו"נ. אבל לפי הרמב"ן המצב הוא אחר. אם נניח (כפי שאנתנו אמנם מניחים) שהרמב"ן מצריר קבלה, יש לקבלה זו תפקיד חשוב ועצמאי - הרחבת השבת מעבר לגבול הטבעי. גם אם אי אפשר לשבות עצם ההרחבה הזאת בוודאי ניתנת לביצוע. אם כך, לפי הרמב"ן יש להניח שבכל מקרה אפשר לקיים מצוות תוספת שבת לפחות באופן חלקי על ידי קבלת קדושת היום בפירוש.

אבל אולי לא רצוי הדבר? שמא עדיף לא לקדש בכלל את זמן התוספת מאשר לקדש אותו ואח"כ לחלל אותו? נראה שאין טענה זו צודקת להלכה, שכן פסק השו"ע שמותר לאדם להעמיד את עצמו במצב של פקו"נ הדורש חילול שבת אם הוא עושה כך לצורך מצוה (או"ח רמ"ח ס"ד), וכל שכן שמותר לצורך מצוה להעמיד את עצמו במצב שיצטרך לחלל תזספת שבת והרי קבלת שבת וודאי נחשבת צורך מצוה לדעת הרמב"ן. לכך נראה שאם באנו לצאת ידי דעת הרמב"ן, רצוי לקבל תוספת שבת מבעוד יום למרות שיודע שיצטרך לעשות מלאכה אחר כך [16].

סיכום והערות

נמצאנו אומרים שיש מקום לקיים דין תוספת שבת במצב פקו"נ :

1. לפי הר"ן, אם נקבל את דעת מהר"ם בעניין "הותרה"

2. לפי הרמב"ן, אם נניח שקבלה מפורשת נחוצה, וקבלה זו היא קיום חיובי של מצוות מוסיפין מן החול על הקודש. גם ראינו שעכ"פ קבלת שבת מבעוד יום אינה מזיקה אפילו אם יודע שיצטרך לחלל שבת עם חשיכה, היות והוא עושה כך לצורך מצוה.

עד כאן מסקנותינו הכלליות. בשטח, צריכים להתחשב בעוד כמה גורמים בהתאם למצב. נעמוד כאן על כמה מן החשובים שבגורמים האלה.

תיארנו את המקרה הנידון במצב פקו"נ המצריך מלאכה דאורייתא עם כניסת השבת. במלאכה כזאת בשעה הנ"ל יש משום סתירה מירבית לעניין תוספת שבת, ועם זאת הראינו פנים לאפשרות קיום המצווה. למעשה, שעת כניסת השבת עומדת בספק כל בין השמשות, ואם המלאכה נמשכת רק חלק מן הזמן הזה הסיכויים לקיים את המצווה מתגברים, במידה והמצב מאפשר קבלת שבת נוספת לאחר סיום המלאכה ולפני צאת הכוכבים. אמנם לשיטת התוס ' (ביצה ל.) שיש שיעור זמן מינימלי לתוספת המתחילה לפני השקיעה אין חשיבות לגורם הנ"ל שכן כל מלאכה במשך אותו זמן עלולה לבטל את קיום המצווה באותה מידה [17].

כמו כן, הסיכויים לקיום המצווה מתגברים במידה והפעולה המתחייבת אינה מלאכה דאורייתא. יש להניח בפשטות שהמצווה מתקיימת מדאורייתא אם הפעולה הנעשית היא אסורה רק מדרבנן. ויש לעיין באיסורים דאורייתא שאינם מלאכות ואינם פוגעים לכאורה בשביתה [18].

הרחמן יזכנו לקבל יום שכולו שבת ומנוחה, ולא נדע צרה יגון ואנחה ביום מנוחתנו.

---