תשובה - טלטול בלא עירוב / הרב אברהם אבידן

פחות פחות מארבע אמות

1. השיטה של טלטול פחות פחות מארבע אמות איננה בת ביצוע אלא במרחקים קצרים, וכבר עמדנו על הקושי לקיים הליכה ארוכה פחות פחות מארבע אמות בגוף הדברים שם.

2. ברם אף לפתרון זה יש חשיבות מסוימת. שכן הפתרון המלא לבעית הטלטול כשאין עירוב, אינו בדרך אחת אלא במכלול אפשרויות. כך שבכל מצב ייעשה בהתאם לנסיבותיו.

3. באשר לזלזול שהיתר שכזה גורם, אכן ישנם מקרים שאין זה ראוי להורות כן כשהדבר הוא בבחינת "דבר שאינו נשמע", ובמסכת שבת דף קנ"ג ע"ב אמרו שלא רצו לגלות היתר זה של פחות פחות מארבע אמות משום "כבוד אלוקים הסתר דבר", ועיין בחידושי מהרי"ץ חיות על הש"ס שם מה שהשוה לזה.

אמנם כהיום הזה שישנם בני תורה רבים המשרתים בצה"ל במסגרות שונות. אין כל מניעה להודיע בקרב בני התורה דין הנמצא בש"ע ובפוסקים, ועל כגון דא נאמר "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם". באופן מעשי כל מקרה צריך לשקול לגופו של ענין. בהתאם לנסיבות אופי האנשים ורמתם.

נראה כי בעצם דברים אלה יש גם תשובה לענין הטלטול של כלאחר יד אשר בודאי יש מקרים שגם הודאה שכזו אין כדאי להורותה והכל לפי הענין.

4. אגב בענין זה ברצוני להוסיף מה שראיתי בערוך השלחן בסימן ש"א ס"ק ק"ז לאחר שהביא מהתוספת שבת דעדיף ליתן לחבירו וחבירו לחבירו פחות מארבע אמות מאשר לטלטל פחות פחות מארבע אמות בעצמו, וכמו שהעלנו בגוף הדברים. הוא כותב שכל זה הוא דוקא בממון. אבל בדברי קדושה עדיף פחות פחות מארבע אמות בעצמו, מליתן לחבירו. דליתן לחבירו וחבירו לחבירו הוה דרך בזיון. וכו הדין לא רק בתפלין וספר תורה אלא אף בכל ספרי קודש הנדפסים.

זה עוקר וזה מניח ברשויות דרבנן ובמקום מצוה

1. מהסוגיה במסכת שבת דף ג' ע"א אין כל סתירה לשיטתו של בעל העבודת הגרשוני. מפני שאין הנדון בסוגיה ובדברי הראשונים בגדר האיסור של עקירה בלא הנחה והנחה בלא עקירה. ואפשר שאף בעילת האיסור אין דיון בסוגיה זו. אלא הנידון הוא במדת קרבתו מהבחינה מעשית טכנית לחיוב חטאת בתורת קריטריון להימנות במשנה. לרש"י החלק היותר קרוב הוא עקירה משום שבעקירה יכול שיעשה גם הנחה, ואילו להריב"א בתוס' שפירש דהיינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה שבזה הוא עושה את עיקר המלאכה או את רוב המלאכה.

2. גם אין להביא ראיה לשיטת בעל העבודת הגרשוני מרש"י במשנה בדף ב' שם למרות שלכאורה הרי בהדיא כתב הן באשר לעקירה בלא הנחה והן לגבי הנחה בלא עקירה שאסור מדרבנן משום דשמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלמה. עדיין אין מדברי רש"י אלה הוכחה שגדר האיסור של עקירה בלא הנחה והנחה בלא עקירה הוא בגדר איסור גזירה ולא בגדר איסור מלאכה, ויתכן שטעם האיסור הוא בחשש שמא יבוא לעשות מלאכה שלמה. אך לאחר שכבר נאסר בגדר איסור מלאכה דבר דומה לזה מדוע אסרו הטלטול בכרמלית, הרי זה מפאת הדמיון של כרמלית לרשות הרבים ואם יטלטלו בכרמלית יש חשש שיבואו לטלטל ברשות הרבים. האם נוכיח מעילת האיסור לגדר האיסור וכי נאמר שאיסור הטלטול בכרמלית אינו בגדר איסור מלאכה, אלא בגדר איסור גזירה, פשיטא שלא. והא ראיה שהפוסקים כתבו מחד שטעם האיסור הוא בחשש הנזכר, ומאידך כתבו שגדר האיסור הוא איסור מלאכה.

3. ועוד גם אילו דחינו את דברי בעל עבודת הגרשוני ונאסור זה עוקר וזה מניח לכתחילה ברשויות דרבנן עדיין יש מקום לומר שבעינינו היה שבות דשבות לצורך מצוה וכדמשמע מהחזון איש.

טלטול נשק

1. ראשית דבר אבאר את ענין שלושת השבותים בדברי רבותינו האחרונים. אין בכונתם לחדש הילכתא דתלתא שבותים, אלא שבאופן שיש תרי דרבנן ואין הדבר ברור אם אפשר לצרפם לשבות דשבות כמו שנתבאר בדיוננו בענין פחות פחות מד"א, אם מצטרף השבות של כרמלית לשבות של פחות מארבע לשבות דשבות כדי להתיר במקום מצוה היכא שמלבד התרי דרבנן יש גם צד שלישי שהוא דרבנן קיל טפי לצרף לשבות דשבות. היינו דבשלשה שבותים קל יותר לצרף שנים מהם לשבות דשבות.

2. בשלושת השבותים שהצענו כדי לסמוך לטלטל בכרמלית אין השבות של מלאכה שאינה צריכה לגופה מכללם, אלא בנוסף להם העלנו אפשרות דאף למה שכתב המגן אברהם בשם הריב"ש, לאיסור להכניס עצמו למצב של סכנה שיצטרך לחלל שבת באיסור דרבנן. דבאופן של תרי דרבנן גם אם לא נצרפם לשבות דשבות כדי להתיר במקום מצוה, אין איסור של האדם להכניס עצמו למצב שיצטרך לחלל שבת בשבות דשבות מטעם פיקוח נפש. וא"כ עדיפא מסתם שלושה שבותים, ולרוחא דמילתא הוספנו לדין לאור הגדרת האחרונים את מלאכה הצריכה לגופה בהוצאה אם בטלטול נשק הוי מלאכה הצריכה לגופה, ועדיין נראה דצריך עיון טובא בזה. בדברי הסיכום הושם דגש כי למעשה לא התרנו בשלשה שבותים אלא בצורה שמלבד מלאכה שאינה צריכה לגופה הוי שלשה שבותים.

3. עתה אוסיף כי למרות שבאחרונים שהוזכרו נראה שלא היה פשוט להם לצרף לשבות דשבות את השבותים כלאחר יד וכרמלית, ראה אף בקובץ תורה שבעל פה כרך י"ח במאמרו של הגאון ר' אליעזר יהודה ולדנברג בענין "חולה לב אם מותר לו ללכת בשבת להתפלל בבית כנסת ולטלטל עמו את כדוריו" שלא התיר בכלאחר יד בכרמלית מפני שבשו"ת מהר"ש אנגיל לא רצה להתיר אלא בשלשה שבותים. הנחת יסוד זו הנחתה אף אותנו. ברם חזינא בשלחן ערוך הרב בסימן ש"ג ס"ק כ"ג (בקטע המוסגר בסוגריים) שכתב בהדיא דכלאחר יד בכרמלית מצטרף לשבות דשבות כדי להתיר לצורר מצוה וא"כ אין צורך לטרוח כל כך בזה כדי לחפש שבות שלישי ואולי שאם היה רואה את הש"ע הרב היה מיקל.

אדם כמקום פטור

1. גם האדם יכול לשמש כמקום פטור. אולם מאחר דסוף סוף הדבר תלוי בפלוגתא. אם יש מקום פטור זולת האדם שלגביו אין מחלוקת עדיף טפי.

להניח על אדם בזמן הליכתו

1. מובן מאליו שלא די שאותו שעליו מניח ילך אלא בעינן שירוץ שאל"כ יש לחוש שמא יעמוד לפוש.

2. זה שאמרו בגמרא "כל שבגופו חיב חטאת בחבירו פטור אבל אסור", אינו גדר חדש של איסור אלא הוא נסמך למסגרת קימת, וראה ברש"י שם שפירש דהוה "כשנים שעשאוהו". והרמב"ם בפי"ג ה' י"ב מהלכות שבת כתב וז"ל: "וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חבירו לעמוד נטלו מעל גב חבירו הרי זה פטור שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה" עכ"ל. הרי דהרמב"ם סובר דהאי דינא דכל שבגופו חיב חטאת בחבירו פטור אבל אסור, הוא מפני דהוי כעקירה בלא הנחה ורש"י סובר דהוה כשנים שעשאוהו, ובשלמא אם גם נקל בזה עוקר וזה מניח יש מקום גם לבדוק הצעה זו, אבל אם בזה עוקר וזה מניח אין להקל למה נקל בזה ונזכה שטרא לבי תרי.

3. גם בעצם ההצעה יש קצת להסתפק דכמו דחזינן דבעינן שירוץ דוקא מפני שדרך ההולך לעמוד בעת ההליכה, כך אפשר שדרך האדם בזמן שמניחים עליו דבר לעמוד. ועל זה מאן יימר לן שמועיל היכר בריצה שמא, שכיחות זו שאדם עומד בעת שמניחים עליו הוא בבחינת הרגל שנעשה טבע וגוף היכר ריצה לא יועיל לו וצ"ע ועכ"פ כדאי להביא ראיה לזה.

מיסמכים

1. חיל הנמצא בכוננות לזמן מסוים כגון לשלש שעות ובנתים מתאפשר לו אף ללכת להיתפלל במנין בבית הכנסת האם כשנאמר לטלטל כלאחר יד ולא בכיס כרגיל אנו מסכנים את חייו, הגע עצמך וכי עד אשר יצטרך לפנקס להיות בכיסו לא יספיק להעבירו לשם הרי גדולה מזה מאפשרים כגון את עצם ההליכה לתפילה. מפאת ההנחה שיש מספיק שהות מזמן שתנתן הפקודה לחזור וכי להחזיר הפנקס לכיסו לא יהיה פנאי.

2. לא מצאתי בפקודות שבכתב כל הוראה שתצביע על סיכון בדבר.

3. אם לא תתקבל ההצעה לטלטל כלאחר יד נראה שעדיף לא ללכת להתפלל בציבור ולא לטלטל, שאין התפילה בציבור דוחה איסור טלטול כמבואר באחרונים המוזכרים.