תגובה למאמר הרב אבידן / רא"ם הכהן

טלטול כלי אוכל:

הרב אבידן העלה שתי אפשרויות שמקובל להציע במדרשת הרבנות הצבאית.

אפשרות ראשונה: - א. טלטול בכרמלית פחות פחות מד' אמות.

ב. טלטול מרה"י לכרמלית ע"י שנים זה עוקר וזה מניח.

אפשרות שניה: - ע"י מקום פטור (עיין במאמרו).

לגבי האפשרות הראשונה פחות פחות מד' אמות בכרמלית נלענ"ד שמעבר לכל הבעיות שהעלה הרב אבידן ישנן בעיות מציאותיות.

1. קשה מאוד לטלטל פחות פחות מד' אמות והשיטה כמעט ואינה מציאותית.

2. היתר כזה גורם לזלזול בהלכה, בצבא ישנם חיילים שאינם יודעים ומבינים הלכה וטלטול פחות פחות מד' אמות נראה בעניהם מגוחך וגורם לזילזול בהלכה, ואם יש אפשרות למצוא פתרונות אחרים נראה שיש מקום לחשוב גם על השיקול הזה, (אומנם יכולים לומר שאין מקום להתבייש מקיום הלכה ובודאי שלא זאת כוונתי, ברם נראה שיש מקום להציע פתרונות שלא יתבצעו רק ע"י יחידים אלא על ידי כלל שומרי המצוות לכל גווניהם).

לענ"ד יש לטלטל באחת משלש דרכים.

א. ממקום פטור בריצה כדברי הרב אבידו בהצעה שניה.

ב. ע"י אדם שנחשב למקום פטור (עיין בהמשך דיון לגבי מקום פטור ע"י אדם).

ג. אם נעמד אחרי מקום פטור או אם רוצה לעמוד בכרמלית שיניחו על חבירו בזמן שהולך ויטול מחברו בזמן שהולך ע"מ לעמוד בכרמלית ע"פ הגמ' במי שהחשיך (קנו:).

לגבי בהמה: - "א"ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת וכו'..." אומנם הגמ' מקשה: - "אי הכי אפילו חבירו נמי" ומתרץ רב פפא: "כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור, כל שחברו פטור אבל אסור בבהמתו מותר מלכתחילה" ואם כן לכאורה אין פתרון לנידון דידן שהרי סוף כל סוף איסור דרבנן איכא. ברם נלענ"ד שבנידון דידן מדובר בכרמלית שאין בה את הכלל כל שבגופו חייב חטאת, ומכיון שבדרך הנ"ל אין לא עקירה ולא הנחה מותר מלכתחילה.

אלא דעדיין, יש מקום לדון האם לא עדיף פחות פחות מד' אמות בדומה לסוגיה במי שהחשיך שיש עדיפות לפחות פחות מד' אמות. המ"ב (רס"ו ס"ק כ"ט) כותב: "דלדידן דלית לן רה"ר גמורה אפשר דשרי בכל ענין" ולכן נראה שגם בנידון דידן אין סדר עדיפות.

לגבי טלטול מרה"י לכרמלית ע"י זה עוקר וזה מניח. אומנם עבודת הגרשוני - מתיר אר לענ"ד אין לסמור על שיטתו אפילו בשעת הדחק.

בסוגיה בשבת דף צד. הרמב"ן בחידושיו ובתורת האדם (ובחידושים המיוחסים לו בשם הרא"ה ובמיוחס לריטב"א (ר"ן) הלכו בעקבותיו) כותב: "כללו של דבר הגזירות שאין בהם מעשה כלל (במיוחס לר"ן: "ה"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה") התיר הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהוצאתו משום שבות אסור שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה אלא עשאוהו כרה"ר למלאכות אפילו לדבריהם שלא עשאוהו כרה"ר לגזירת שמא יעשה" (פסקי רי"ד בדף י"א בשבת קדם את עבודת הגרשוני ומשמע שחולק על חכמי ספרד, ברם שיטתו שיטת יחיד וגם הריא"ז נכדו חולק עליו בפסקיו ובקונטרס הראיות ראיה ז') ואם כן יש מקום לדון באופי איסור עקירה ללא הנחה והנחה ללא עקירה (בדומה לשיטת הרמב"ן הלך הגר"א בסימן שמ"ט).

שיטת עבודת הגרשוני בנויה על אחד משניים:

1. חולק על שיטת הרמב"ן וסיעתו ופסק כפסקי רי"ד, ואם כך בודאי שאין לקבל את שיטתו שהרי שיטת פסקי הרי"ד שיטת יחיד.

2. סובר שעקירה ללא הנחה והנחה ללא עקירה אינם איסור מלאכה מדרבנן אלא גזירות שמא.

לענ"ד שאלת אופי איסור עקירה והנחה תלויה לכאורה במחלוקת הדאשונים בהסבר סוגית הגמ' בשבת דף ג. הדנה באסורי דרבנן שנמנו במשנה הראשונה במסכת שבת, והגמ' מצמצמת ואומרת: "פטור דאתי בהו לידי חיוב חטאת קחשיב דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קחשיב" ונחלקו הראשונים בהסבר "פטור דאתי בהו לידי חיוב חטאת" לד' שיטות:

א. שיטת רש"י: "...כגון עקירות שהן תחילת המלאכה דאיכא למיגזר דלמא גמר לה, אבל הנחות לא מצי למייתי לידי חיוב חטאת דהא ליכא עקירא גבי האי". יוצא לכאורה פשטות שיטת רש"י שמנו במשנה רק פעולות שיש בהם אפשרות פוטנציאלית להגיע לידי חיוב חטאת ולא מנו לפי רמת האיסור מדרבנן, ולכאורה יש להסיק שלשיטת רש"י אין בעקירה איסור מדרבנן, אלא גזרה שמא יגיע לידי איסור דאוריתא.

ברם לענ"ד שגם לפי שיטת רש"י אין הכרח, היות והדיון בגמ' אינו אלא מה הקריטריון של המשנה בבחירת אסורי דרבנן. גם רש"י מודה שבעקירה יש אסור מדרבנן וראיה ברורה לזה שגם רש"י מודה שהנחה אסורה מדרבנן אע"פ שאין גזירה שמא יגיע לידי חיוב חטאת. אלא שניתן לדחות ולומר שהזזרה היא לא שמא יגיע ע"י השלמת פעולה מסוימת לידי חיוב חטאת, אלא גזרה כללית שאם נתיר הנחה ללא עקירה יבואו לטעות ויתירו הוצאה גמורה.

ב. שיטת ריב"א; בעה"מ; רשב"א: תו"ס (ג) מקשה על רש"י: "מה שפרש"י דעקירות קחשיב אינו נראה לר"י, חדא דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל וכו'" מקושית תוס' ברור שמנו במשנה דברים שהם לא רק טלטול בעלמא אלא מלאכה מדרבנן, גם פשטות שיטת הריב"א המובאת בהמשך תוס' מגלה שמדובר במלאכה מדרבנן, וז"ל הריב"א: - "דאתי בהו לידי חיוב חטאת היינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה דכוותה בבא דרישא חייב חטאת, והכא פטור לפי שלא עשה כל מלאכה שחסר ממנה או עקירה או הנחה וכו'" משמע מהריב"א שמדובר שעשה את רוב המלאכה. הריטב"א בהסבר שיטה זאת כותב, "...ובזה תלוי עיקר חיוב חטאת" בודאי לפי שיטה זאת אין מקום לעבודת הגרשוני.

ג. שיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הרשב"א: - "ויש מפרשים איפכא שהנחות קחשיב משום שעל ידו נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה שע"י הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת אבל עקירות לאו מידי קעביד וכו'" וכן במיוחס לריטב"א כותב: "ואחרים פרשו דהנחות קחשיב דהנחה היא דאתיא בעלמא לידי חיוב חטאת, והיינו חידושו דאשמועינן שהוא פטור אע"ג דאיתעבודא מלאבה אבל עקירה לא" גם בשיטה זאת ברור שהנחה היא מלאכה מדרבנן ולא רק גזירה שמא.

ד. ישנה שיטה רביעית בשם רבותיו של רש"י שאינה קשורה לענינינו.

יוצא אפוא מפשטות דברי הראשונים שעקירה או הנחה או העברה מוגדרים כמלאכה מדרבנן וא"כ ע"פ שיטת חכמי ספרד והגר"א בסימן שמ"ט אין מקום לשיטת עבודת הגרשוני.

ברם לא ברור כלל מה מעיק להסתמך על עבודת הגרשוני, שהרי גם לפי עבודת הגרשוני יש צורך בשני בני אדם ע"מ לעקור ולהניח, ואם כן לפי שיטת הירושלמי בריש שבת "דאימתי חייב בנותן לתוך ידו של חבירו העומד ברשות אחד דוקא כשידו של חבירו הוא למטה מי' טפחים, אבל למעלה מי' הוא מקום פטור ברה"ר" ולכן בהוצאה בכה"ג אינו חייב למעלה מי', וכ"כ תו"ס (דף ה ד"ה כאן) וכן שיטת הרשב"א. המ"מ פי"ג כותב שיש חולקים והמ"א והמ"ב מביאים את שיטת תוס', וכותבים שיש חולקים, ערוך השולחן כותב שלא ידע מי הם החולקים ואם כן עדיף לעקור ולהניח גם אם אין מקום פטור ע"י אדם שידו תהיה למעלה מעשרה טפחים (שיעור עשרה טפחים לפי שיטת החזו"א אינו אלא מטר אחד בערך).

ואם נלך בדרך זו יש מקום להסתפק רק במחלוקת הראשונים לגבי החלפה ברשויות דרבנן ועדיף להסתמך על הירושלמי מאשר על עבודת הגרשוני.

טלטול נשק וחגור אישי:

הרב אבידן דן במקומות במבחינה בטחונית אסור לנוע ללא נשק. ובונה את התירו על שלשה שבותים שהתירו לצורך מצוה בשו"ת מהר"ש ענגיל ובשלחן מלכים. שלשת השבותים הם:

1. כרמלית

2. משאצ"ל

3. שינוי - לטלטל את הנשק על הראש לפי הצעת הגרש"א שליט"א.

לענ"ד יש לחלוק על השיטה הנ"ל מפני שלש סיבות.

1. כל העקרון של שלשה שבותים לענ"ד מפוקפק מאוד מפני שאין לו מקור בראשונים, ואם מצד גזרה לגזרה או שבות דשבות במקום מצווה יש לדון לגופו של ענין ולבדוק את אופי השבותים, ולבדוק אם אומרים בהם שאין גוזרים גזירה לגזירה אם לאו(דברתי עם הגרשז"א וגם הוא טען שאין לסמוך על העקרון של שלשה שבותים).

2. לענ"ד אין לראות טלטול נשק כמשאצ"ל וישנו חילוק מהותי בין הוצאת מת לבין טלטול נשק. במת אין צורך בו ברה"ר והצורך הוא שיסולק המת מן הבית, בניגוד לתעודה ונשק שיש להם צורך ברה"ר (אומנם האבני נזר והר"ש ענגיל חידשו חידושים בדין משאצ"ל אך נלענ"ד שאין החידושים הנ"ל פשטות משאצ"ל ואכמ"ל בגדר משאצ"ל).

3. צורת השינוי הינה בעיתית שכן קשה מאוד לתת הוראה לציבור לטלטל נשק על הראש. פסק מעין זה יביא לזלזול גמור בהלכה ונתאר לעצמינו פלוגה או מספר חיילים שומרי מצווה שהולכים בשבת עם נשק על הראש!! (דברתי עם הגדשז"א וגם הוא הסתיג מנתינת הוראה מסוג זה לציבור)

לכן לענ"ד יש מקום להשתמש בדרך הטלטול ע"י מקום פטור. לגבי בעית הריצה הארוכה.

הגמ' בברכות בדף ע"ב אומרתי "א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וכו' ואם הבעיה היא מבחינה פיסית חוסר יכולת לרוץ ריצה ארוכה יש להשתמש באחד משני פתרונות.

1. השתמשות באדם כמקום פטור

2. לקיחה מהרץ תוך כדי ריצה, נמצא שהרץ עקר בתחילה ממקום פטור ובזה אין איסוד והמניח הניח אחרי טלטול פחות מד' אמות, או שהרץ ינוח וגם בזה אין איסור שהרי יעקור ממקום פטור ואח"כ ימשיכו ע"י טלטול פחות פחות מד' אמות או ע"י טלטול פחות מד' אמות ותוך כדי הליכה יתן לאדם הולך, יוצא שהממשיך בטלטול אינו עוקר וכנ"ל לגבי הנחה.

טלטול מסמכים חיונים:

הרב אבידן דיבר על מקום שיש הכרח לשאתו (אני מבין שמבחינה בטחונית). ההצעה הניתנת ע"י הרב אבידן היא שיוציא מתחת לכובעו, לענ"ד יש להתנגד בצורה חריפה לפסק מעין זה; מפני שלפי חוקי הצבא הפק"ל הוא שמקום פנקס השבוי בכיס שמאל של החולצה ע"מ שאם החייל יפצע החובש או הרופא יוכלו במהירות לדעת את סוג דמו של החייל, וכנ"ל לגבי נפילה בשבי, אם כן לא נראה שכל החובשים בצה"ל למדו הלכות שבת וק"ו בני דודינו הישמעאלים וידעו בשבת לחפש את פנקס השבוי מתחת לכובע.

אם רוצים להציע פסק מעין זה יש:

א. להכניס לפקודות הצבא מיקום פנקס שבוי בשבת.

ב. להודיע על כך לאוייבים.

מבחינה הלכתית אני יכול להבין אחד משלשה פסקים:

א. לאסור טלטול פנקס שבוי במצבים מסוימים.

ב. להתיר לטלטל פנקס שבוי במצבים מסוימים.

ג. לאסור את היציאה מן האהל.

אבל לא נראה לי שההלכה תתן פסק שנוגד עקרונות שמירה על הנפש.