לע"נ דודתי צפורה סובל ז"ל
בת ר' שמשון ליפשיץ יבדל"א
בגדרי נחש [1] / שמעון ליפשיץ
א. מקור האיסור
איסור נחש מופיע בשני מקומות בתורה:
א. ויקרא פרק י"ט פס' כ"ו: "לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו ".
ב. דברים פרק י"ח פס' י': "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן מנחש ומכשף".
הפסוקים מופיעים בשני המקומות בהקשרים דומים, אולם עם מעט שוני. בשני המקומות תוכן האיסורים מושפע ממעשי הגוים, אולם ב"ויקרא" המנהגים הם ברובם מנהגי שטות של הגוים : "לא תאכלו על הדם", "לא תקיפו פאת ראשיכם", "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם". ואילו ב"דברים" אופי האיסורים הינו קרוב לעבודה זרה: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", "וחבר חבר ושואל אוב וידעני ודורש אל המתים". בטעמי האיסור אכן מופיעים שני צדדים אלו להסבר האיסור.
ב. מדרשי הלכה
ישנם שני מדרשי הלכה.
א. ספרא (סנהדרין סה :) "לא תנחשו - כגון אלו המנחשים כחולדה בעופות ובכוכבים". רש"י על אתר: "כשיוצאים לדרך או כשמתחילין בדבר".
ב. בסנהדרין ס"ה, "ת"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא לו מאחריו, צבי הפסיקו בדרך". רש"י - "כל אלו סימן רע לו".
בין שני מדרשים אלו קיים הבדל עקרוני, במדרש הראשון, האדם מחליט איזו פעולה עליו לעשות לפי הסתכלות מסוימת בחולדה, בעופות או בכוכבים. במדרש השני האדם לא עושה פעולה ע"פ הנחש אלא אומר - "דבר זה הינו סימן רע". ולכאורה אינו מסיק מסקנות מהעובדה שראה סימן רע.
ג. טעם האיסור
במפרשים מופיעים שלשה טעמים לאיסור.
1. ה"חינוך" במצוה רמ"ט - "לפי שענינים אלו הם דבר שגעון וסכלות ולעם קדוש ואמיתי לא יאות להם שיעסקו בדברי שקר". נראה שהחינוך הבין לפי הסברנו בויקרא.
2. טעם נוסף ב"חינוך" - "הסיבה להדיח האדם מאמונת השי"ת ולבא לכפירה גמורה שטובתו ורעתו וכל אשר יקרהו הינם דבר מקרי ולא בהשגחת בוראינו". ובהמשך "צוה להסיר מלבנו מחשבה זו וכי כל הרעות והטובות תצאנה מאתו יתברך ולפי האדם, והנחשים לא מעלים ולא מורידים"
3. הרמב"ם במורה נבוכים ח"ב פל"ד כותב שכל איסור נחש נובע מאיסור ע"ז והתורה אסרה כל שגורם לעבוד ע"ז.
ד. דין העובר על האיסור
הרמב"ם בהלכות עכו"ם ובספר המצוות וכן החינוך והסמ"ג כותבים שכל המנחש עובר על לאו וחייב מלקות אם עשה מעשה ע"פ הנחש. לכאורה הלכו פה כל הפוסקים ע"פ המדרש בספרא (המנחש בחולדה וכו '), היות ואומרים שרק אם עשה מעשה חייב מלקות, אולם ניתן לומר כי גם לשיטתם אסור לנחש גם כשאין לזה נ"מ (פתו נפלה מפיו וכו ') אולם אינו חייב מלקות מסיבה צדדית שללא מעשה, הלאו הינו לאו שאין בו מעשה עליו כידוע אין לוקים.
ה. הגדרת נחש האסור
בגמרא מופיע במקום אחד הגדרת נחש האסור, גם הגדרה זו לדעת כמה מהראשונים אינה הגדרה. בגמרא בחולין צה : נאמר "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם (בראשית כ"ד) וכיהונתן בן שאול (שמואל א' פרק י"ד) אינו נחש".
בראשונים ישנם שני מסלולים עיקריים (המתפצלים אח"כ) בהבנת הגמרא, יש שהבינו במישור האיסור וההיתר ויש שהבינו במישור התועלתי.
הראשונים אשר הבינו במישור האיסור וההיתר (רמב"ם, רש"י, תוס', ר"ן ואחרים) הבינו שבסיסית מעשה אליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול הינו מעשה הנחש האסור, והתפצלות הראשונים בשאלה האם אליעזר עבד אברהם ויהונתן עשו כיאות. (מעשי אליעזר ויהונתן ידונו בהמשך בנפרד).
ראשונים (המאירי ועוד) מבינים את דברי הגמרא "אינו נחש" במובן התועלתי. יש נחשים הנחשבים לטובים ולכן כדאי להסתמך עליהם, ויש שהינם נחשים גרועים ולכן לא כדאי להסתמך עליהם. אליעזר ויהונתן נחשו נחש טוב ונחש אחר פשוט לא כדאי להסתמך עליו.
1. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם הינו הקיצוני באוסרי נחש. איסור נחש מופיע ברמב"ם בהלכות עכו"ם דבר המראה לנו לאיזו קטיגוריה שייך הרמב"ם איסור זה. בפרק י"א ה"ד - "אין מנחשין בעכו"ם שנאמר "לא תנחשו", כיצד הוא הנחש? כגון אלו האומרים "הואיל ופתי וכו ', וכן אלו השומעין צפצוף וכו ' וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".
הרמב"ם אוסר שלשה סוגי דברים
א) ניחוש ע"פ מאורע שקרה לאדם.
ב) ניחוש ע"פ הסתכלות בדברים מסוימים.
ג) ניחוש על סמך סימן שאדם יצר לעצמו.
על שיטת הרמב"ם קשה מהמשך הגמ ' בחולין האומרת שאמוראים אכן ניחשו לפי סימנים וכן אומרת "דירה בהמה ותינוקה הינם סימן". הרמב"ם נדחק ומעמיד את כל המקומות שבהם מתירים נחש. לא כסימן לעתיד, אלא כסימן על העבר וכדבריו שם בהלכה: "מי שאומר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה, מעת שקניתיה העשרתי וכו '. כל אלו וכיוצא בהם מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר". נראה שהרמב"ם מתבסס על שיטתו שניחוש אסור בגלל היותו סרך ע"ז ואז אין להתירו בכל דרך שהיא, על הרמב"ם קשה לכאורה מהגמ ' סנהדרין צה : "אבישי הוא קא חייף רישיה בד' גרבי דמיא חזינהו כתמי דמא איכא דאמרי אתא יונה איטרף קמי (לשון רש"י "היתה טורפת ומחבטת עצמה וממרטת כנפיה והומה ומצערת") אמר כנסת ישראל ליונה אימתילא... שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא שרי וכו '..." לכאורה אבישי סמך על סימן נגד פסק הרמב"ם, הנ"י מסביר לפי שיטתו המבוארת בהמשך שאבישי השתמש בסימן לא כדבר שקבע לגביו אלא כסימן בעלמא. ולכאורה קשה הלא אבישי עשה מעשה ובע"ש יצא להציל את דוד ע"פ הסימן, ואם זה לא סמך, אז מה נקרא סמך?! אלא נראה שלא דומה, כל מה שנחש אסור הינו שרואים דברים שהינם מטבע העולם ולכן אין לסמוך עליהם, אולם במקרה אבישי בן צרויה, הדברים אותם ראה חורגים מגדר לטבע ועל דברים אלו שהינם כמעט נסים, יש אפשרות לסמוך אף לפי דעת הרמב"ם.
לסיכום: שיטת הרמב"ם הינה שכל הסקת מסקנות ממאורע מסוים על העתיד אסורה אא"כ המאורע חורג מהטבע.
2. שיטת רש"י, נמוקי יוסף, ר"ן וראשונים אחרים
רש"י וכן ראשונים אחרים הבינו כרמב"ם שמאמר הגמרא "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכו '" נאמר לגבי איסור והיתר אולם היקף האיסור לפיהם מצומצם יותר. לדעתם האסור בנחש הוא שאדם קובע מעשיו אך ורק לפי הסימן ולפיהו עושה מעשים גורלים לעתידו כמעשה יהונתן בן שאול שהכניס עצמו לפקוח נפש בגלל שסמך על הנחש וכן אליעזר עבד אברהם שלמעשה קבע לפי נחש את אחת מארבע אמהות האומה. אדם הרואה דבר כסיוע למעשיו וכסמך להחלטותיו, ואינו סומך עליהם לגמרי אינו נכלל בתוך מנחש שאסרה תורה. כך מבין רש"י בחולין צה : את מאמר הגמרא רב נחיש במברא (רב כשלא ידע אם לצאת לדרך או לא הגיע לנהר ואז אם היתה מעבורת מזומנת היה יוצא לדרכו ואם לא היה נשאר בביתו) או ר' יוחנן שאיל בינוקא (היה שואל פסוק לי פסוקך ואם היה פסוק טוב היה יוצא לדרכו) מסביר רש"י שלא היתה סמיכה מוחלטת על דברים אלו אלא סעד וסיוע לספקות והחלטות קודמות.
נראה שרש"י וסיעתו הבינו שטעם האיסור הינו הטעם השני שהובא לעיל והוא החשש שמא אדם יחשוב שהדברים נקבעים ע"פ מקרה וכך יגיע לכפירה.
לסיכום: שיטת רש"י וסיעתו הינה: נחש שסומכים עליו לגמרי אסור, נחש כמסיע לדבריו, מותר.
3. שיטת המאירי
המאירי מבין את הגמרא בחולין אחרת מאשר רש"י והרמב"ם. המאירי טוען בפירושו "כל נחש שאינו... אינו נחש". הינו בגדר עצה טובה קמ"ל, הגמרא מציעה לאדם הרוצה להצליח בניחושו איך להצליח ואומרת שאם עשה כאליעזר עבד אברהם ניחושו יצליח ואם ניחש שלא כאליעזר אזי אין טעם לסמוך על הנחש.
המיוחד בנחשי אליעזר ויהונתן הינו בכך שהם התנו לפני בוא הסימן - אם יהיה כך נעשה כך ולא נעשה אחרת. ז"א שההתניה היתה קודם הפעולה, אז הנחש בר סמכא. אולם באם רואים מקרה מסוים ואומרים העובדה שקרה מקרה זה מעידה שיקרה כך וכך. נחש זה אינו בר סמכא.
לגבי היקף האיסור כותב המאירי שכל מה שנאסר הינם הדברים שבהם מקובל לנחש והינם נחשים עולמים כדברים המופיעים בגמ ' בסנהדרין סה : "פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו". אולם ברגע שאדם מחליט על נחש פרטי אין הנחש נכלל בגדרי נחש.
נראה שהמאירי מבין את טעם ההלכה כאיסור הליכה בחוקות הגוים (סרך ע"ז), וכמו שבע"ז קיים דין שהעובד ע"ז שלא כדרכה פטור, כך נחש שעושה שלא כדרך עושי הנחשים כלל לא נכלל בתוך האיסור, שיטת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם נראית כשיטת המאירי.
לסיכום: שיטת המאירי הינה שנחש האסור הינו רק נחש כלל עולמי, נחש אחר מותר. נחש שראוי לסמוך עליו הינו נחש שבו ההתניה היתה לפני הפעולה.
4. שיטת הרד"ק
הרד"ק בפירושו על התנ"ך (שמואל א' י"ד, ט) מבין את דברי הגמרא - "אינו נחש" כמאירי, את גדר האיסור מסביר הרד"ק, שהאיסור להאמין לנחש, הינו להאמין שהסמלים לדבר מסוים הינם הגורמים לאותו דבר, למשל להחליט שבגלל העובדה שפתו נפלה מידו יהיה לו רע, אולם מותר להניח שהעובדה שפתו נפלה מידו מסמלת, שיהיה לאדם רע אותו יום.
נראה שהרד"ק מבין את טעם האיסור בכך שהנחש מביא לכפירה בהשגחת הקב"ה. לכן אם משמש כסימן ולא כגורם אין סתירה להשגחת הקב"ה.
הריא"ז המובא בשלטי גבורים בסנהדרין על אתר טוען שאסור לעשות מעשה ע"פ נחש רק אם אומר בפירוש שעושה המעשה בגלל הנחש, אם רק מהרהר בלבו מותר לפעול לפי הסימן.
דברי הריא"ז שלכאורה תמוהים מופיעים להלכה ברמ"א סי' קע"ט ס"ג בשם המהרי"ל ביחס לשחיטת תרנגולת שקראה גברית שהמנהג היה לשוחטו, את איסור הגמרא לשחוט העמידו במקרה שאומר שרוצה לשחוט בגלל קריאתו.
ו. מקרים מיוחדים בנחש
1. שאלה בתינוק
הגמרא בחולין צ"ה: מספרת על ר' יוחנן ששאל בינוקא וקשה הלא זה נחש?! התשובות לבעיה זו מתפצלות לשנים:
א. יש שדנים בשאילת ינוקא ככל נחש אחר ואז כל ראשון לשיטתו.
ב. ישנם ראשונים הטוענים ששאילה בינוקה הינה מקרה חריג בגלל שיש בדברי תינוק מקצת נביאות דבר זה מתבסס על דברי ר' יוחנן עצמו בבבא בתרא י"ב: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות".
2. ריפוי ע"י נחש
ג. שיטת הרמב"ם הגמ ' בשבת ס"ז. אומרת "כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" הרמב"ם במורה נבוכים פל"ו מתקשה בגמ ' זו ומסקנתו הינה שדבר שאנו מבינים את הקשר בינו לבין המחלה ואנו מבינים איך הוא מרפא את החולה מותר להשתמש בו. אולם כל דבר שאין אנו מבינים את רפואתו אסור להשתמש בו והוא נכלל בתוך הנחש האסור דאוריתא.
ד. שיטת הש"ך הש"ך בס' קע"ט, מבין שאיסור השימוש הוא מצד "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" ובמקרה של חולה מותר להשתמש בריפוי ע"י נחש.
ה. שיטת מהרש"ל המהרש"ל (ביש"ש חולין סי"ג ) כותב שחולה שיש בו סכנה מותר להסתמך על ריפוי בנחש כי זה כמו שפיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן טוען שברור שמותר לשאול באיצטגנינות (אסטרולוגיה) כי לפי הרמב"ן זאת חכמה יתירה. חולי שבא כולו ע"י כישוף מותר לרפאות ע"י מכשפים כי הם המומחים בנידון.
3. סימנא בעלמא
אנשים רבים מעדיפים לבצע דברים מסוימים דוקא בימים מיוחדים אחת הדוגמאות לנושא הינה המנהג להתחתן דוקא ביום ג'. לכאורה זה נכנס בתוך איסור נחש (לפי חלק מהראשונים)
השו"ע בסי' קע"ט, המ"א והט"ז על אתר, מביאים כל מיני מקרים שמעדיפים לבצע בזמנים מסוימים ופשוט להם שדברים אלו הינם מותרים כי הינם סימן טוב בעלמא ולא נכללים באיסור נחש. גם לפי הרמב"ם לא ברור שיהיה בדברים אלו איסור אם עושים אותם רק לסימן ולא כדבר הקובע. אולם נראה לענ"ד שיש חשש איסור כאשר מתעקשים על חופה ביום מסוים כי הדבר מראה שהדבר אינו סתם סימן אלא דבר עליו סומכים.
4. מעשה אליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול
שני מקרים (אולי שלשה) בתנ"ך היו בעלי השפעה מכרעת בתולדות עם ישראל ונעשו ע"פ נחש. הראשונים התחבטו בנושא ודנו בשאלה: אם אכן מעשה יהונתן ואליעזר היה אסור איך הסכים הקב"ה איתם?
הרמב"ם בהל' ע"ז מביא את מקרה אליעזר כדוגמא לנחש האסור. נראה שסובר שאליעזר עבר על האיסור, יתכן שהרמב"ם מבין שאע"פ שעברו על איסור, הקב"ה החשיב את מטרתם ומחל להם על חטאם. הכ"מ על אתר מבין בסיסית שמעשה אליעזר היה אסור אולם לא חטא כי בני נח אינם מצווים על ניחוש.
רוב הראשונים מבינים שאליעזר ויהונתן לא עברו עברה, בגלל שלא סמכו על ניחושם. התוס ' בחולין על אתר טוען שאליעזר נתן את הצמידים לרבקה רק אחרי שאמרה לו בת מי היא ולא סמך על ניחושו. יהונתן היה עולה בין כך על מחנה פלישתים והנחש היה להרגיע את נערו.
הבנה אחרת במעשה אליעזר ויהונתן מעלה חידושי הר"ן בחולין המסביר שנחש האסור הינו כאשר תולה מעשיו בדבר שאין הסברה נותנת שיהא בהם לאדם תועלת או נזק. אבל בדברים שהסברה נותנת שיועילו אינו נחש.
ניחושו של אליעזר התבסס על מציאת מידה של גמ"ח אצל המיועדת להיות אשת יצחק, ואחת כזאת הינה אשה ראויה לבן אברהם.
יהונתן רצה לבדוק אם המחנה הפלישתי בטוח בעצמו. אם המחנה בוטח השומר היה מצוה על יהונתן להשאר במקומו עד שיבואו אליו ואז היה יהונתן בורח. העובדה שאמרו לו עלה, מראה שהפלישתים חרדים לצאת מבסיסם ובמצב של פחד באויב ניתן לעלות ולעורר בהלה כפי שאכן עשו.
הב"ח מבין שמקרי יהונתן ואליעזר היו בחסדי הקב"ה אליעזר התפלל "ה' אלוקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום" ולכן לא היו מעשי נחש.
דרך אגב - במעשה יהונתן בן שאול מקובל שמעשה יהונתן בן שאול הינו המלחמה שערך יחד עם נערו. אולם לפי רש"י יהונתן עשה עוד נחש. באירוע של הודעת יהונתן לדוד אם לברוח, אומר יהונתן "אם אמור אומר לנער הנה החצי ממך והלאה" ההסבר המקובל הינו שיהונתן שידע לפני כן אם על דוד לברוח יגיד לנערו לפי ידיעתו. אולם רש"י על אתר מסביר אחרת. רש"י מסביר שבריחת דוד תלויה במקום אליו יגיע החץ, אם החץ יגיע אחרי הנער על דוד לברוח וכן להיפך, דבר שהינו נחש מובהק. צריך לדון בנחש זה לפי הראשונים אולם אכמ"ל.
ז. נחש הסתכלות בכוכבים
הספרא מביא "לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים" רואים כאן לכאורה בבירור שיש איסור נחש בכוכבים (אסטרולוגיה). אולם ישנה גירסא בספרא במקום "כוכבים" "דגים" גירסא זו היא המופיעה בש"ס שלנו.
בנושא זה ישנה מחלוקת בין הראשונים.
הרמב"ם לשיטתו טוען שאין להשגיח בכוכבים ומדע הכוכבים הינו הבל כמו כל ניחוש אחר.
הנ"י סנהדרין סה : כותב שכל נחש הקשור בחכמה אינו נחש כי כל דבר שיש לו כללים הינו חכמה גדולה ואינו נחש כלל, הנימוקי יוסף כותב שגזר הקב"ה להנהיג את עולמו ע"פ כוכבים ומוכיח מהגמרא בשבת קנו. בר"ע שאמרו לו כלדאים שבתו תמות והוא חשש מדבריהם, אולם הנימוקי יוסף מזהיר שביד הקב"ה לשנות את - גזירת המזל ואם רואים מזל הבא לרעה אין להתיאש, אלא להתפלל לחסדי הקב"ה.
גם הרמב"ן טוען ששאלה בכוכבים הינה חוכמה גדולה ואפשר לסמוך עליה.
הב"י בסי' קע"ט כותב שאין לשאול בכוכבים משום "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", אולם אם התגלה לאדם מזלו בלי ששאל לו יש לחשוש מגזירת המזל ואם המזל רע יש להתפלל לקב"ה שיצילהו.
ח. סיכום
הגדרת נחש נתונה במחלוקת ראשונים בין שלוש גישות עקרוניות א) שיטת הרמב"ם הטוענת שכל הנחשים הינם הבלים. ב) יש אמת בנחשים אולם אסור להשתמש בהם ג) יש אמת בנחשים ומחוץ למקרים מסוימים מותר להסתמך על נחש.