שואל ומשיב - הכנסת כתבי הקודש שבלו למיכלי איסוף נייר למיחזור / הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט
לאחרונה שנדפסים ספרים בכל מקצועות התורה הרבה יותר מאשר בכל הדורות הקודמים יחד והגענו ממש לעשות ספרים הרבה אין קץ, ובכלל זה חוברות וירחונים למיניהם, וכמו כן נדפסים בעיתונים מאמרי חז"ל ופסוקים, שיחות מוסר ומאמרים תורניים, וכן נדפסות גמרות לישיבות על נייר זול וכריכה פשוטה ולאחר זמן בלות הגמרות הללו; מוסף על אלה תלמידי בתי הספר וחדרים הכותבים פסוקים וכד' ושיעורים במחברותיהם, עד שאין מקום בבית להחזיק את כל הכתבים הללו וחייבים לפנותם, ומחמת רובם ושיפעם התמלאו הגניזות בבתי הכנסת עד אפס מקום. והנה בעוונותינו התחילו להשליכם לפחי האשפה, ובזמנים ידועים כגון בפרוס הפסח שמפנים בעה"ב ובני תורה מבתיהם שקים של כתבים ומתגוללים הספרים והחוברות הללו בבזיון בראש חוצות, וראוי למצוא דרך לסילוק כתבים אלה שתהיה קלה לכל אחד, וכאמור, לגונזם כהלכתם, ביחוד בערים קשה כי רבים הם.
בשנים האחרונות התחדשה דרך לייצור נייר שאתארה כאן בקיצור. כרגיל עושים נייר מעץ שטוחנים אותו, מוסיפים לו חמרי המסה וניקוי עד שמקבלים בצק של תאית שכןבשים אותו ומעבירים אותו דרך גלילים וכך מתקבל נייר. כשראו שאין די עצים לעשות מהם נייר חדש תדיר, חודשה דרך למחזר נייר ישן וזה מעשהו: טוחנים את הנייר הישן, מוסיפים לו חמרי ניקוי הממיסים את צבע הדפוס ושאר הליכלוך שבו עד שמתקבלת תאית כבראשונה ומתאית זו מכינים נייר. חברה לייצור נייר מעמידה מיכלים לאיסוף נייר משומש כמעט בכל קרן רחוב. ואם יהי' הדין שמותר להכניס לתוכם גם כתבי הקודש הנדפסים יהי' זה דבר קל ופשוט לכל אדם.
ברצוני להדגיש שמלכתחילה אין כוןנתי לדון בשמות הקודש שאינם נמחקים, כלל ועיקר, שאותם קל להוציא ולגנוז כהלכה, אלא בדברים שקדושתם מחמת שהם דברי תורה ותפילה. להלן תוכן שאלה ששאלתי בעניין זה את מו"ז מרן הגר"מ פינשטיין שליט"א לפני כשנתיים.
בתשובות אחיעזר ח"ב סי' מ"ח הביא תשובת חותנו בעניין זה וכלל שם את דברי הפוסקים ואביא את דבריו בקצרה ואעיר עליהם. ראשית הביא את דברי כנסת יחזקאל (תשו' ל"ז) שהביא בשם תשובת בא"ש שכתבי הקדש אף שלא נתנו לכתוב ולקרות בהן אסור לשרפן או לאבדן ביד. והביא ראיה מגטין מ"ח גבי ס"ת שכתבו גוי שאם לא נימא שסתם מחשבת גוי לע"ז טעונים גניזה, אף שלא ניתנו לקרות בהם, ואסור לשרפם. והסתפק אם מה שדינם לגניזה הוא דווקא בכלי חרס כדין ס"ת או בקרקע סתם. והביא ראיה שדינם ליגנז בכלי חרס מהא דאיתא בפסחים פ"ב ע"ב דה"א דקדשים שנטמאו הואיל ואיתעביד בהו עובדין דחול לא תיבעי שריפה ותסגי לה קבורה, ומשמע דקבורה בזיא מיתה משריפה. וא"ב כתבי הקדש שלא ניתנו לקרות שאסור לשרפן וודאי שאסור לקברם סתם, וצריך לגנזם בכלי חרס. ובי' בזה הא דאיתא במס' שבת דף קט"ז ע"א דספרי מינים וכן' (ופי' התוס' דאיירי כמ"ד שאזכרותיהן טעונים גניזה ולא כר"ט שאמר שיש לשרפן הן ואזכרותיהן) כשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה כך אין מצילין אותו לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר המאבדן. ופרש"י כך אין מצילין אותן: אפילו בחול (ופי' התוס' דלא תימא דדוקא מן הדליקה אין מצילין משום דאי שרית ליה אתי לכיבויי אלא אפילו היכא דליכא למיגזר מידי אסור לטלטלן ולהוציאן). והקשה לפרש"י אמאי לא אמרה הברייתא דאין מצילין אותם מן הדליקה בין בשבת בין בחול. והנראה לי שכוונתו לומר דלפי התוס' איירי הברייתא דווקא בשבת ואשמועינן איסור טלטול ספרי מינים בשבת אפילו כשאין חשש כיבוי, אבל בחול מותר להצילו ובזה לא איירי הברייתא כלל. אבל לרש"י שפרש שאין מצילין אותן מן המפולת הכוןנה גם בחול דנראה שלמד שלגבי מפולת לא שייך חילוק בין שבת לחול. ותרץ באחיעזר דבמפולת יש חידוש נוסף שקבורה במפולת כפי שביאר לעיל בזיא מילתא טפי משריפה ולכן נתחדש שאף ממפולת אין מצילים.
וכתב עוד באחיעזר שיש לדחות כל זה ולומר דבשרפה עובר על לאו דלא תעשון כן כדאיתא בסוף סנהדרין, ובשבת ק"כ. גבי היה שם כתוב על בשרו איתא דאיסור דל"ת כן הוא רק בידים אבל בגרמא שרי, וא"כ אף דקבורה בקרקע בזיא מילתא טפי משריפה מ"מ האיבוד אינו מיד רק בדרך גרמא והוא גרמה רחוקה עוד יותר מהיה שם כתוב על בשרו, ולכן יש לומר ששריפה אסורה וקבורה מותרת (ומ"מ לגבי גרמא, קבורה בזיא טפי, ולכן הישוב על רש"י דלעיל גבי מפולת עדיין עומד).
והביא דברי הרשב"א בענין שם כתוב על בשרו שהקשה (לתועלת ההבנה אביא כאן את כל לשון הרשב"א ) וז"ל: "תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס את ידו למים ה"ז כמקרב את כבויו, וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא כבעניין נותן מים בכלי שתחת הנר וא"נ נותן בצד הטלית שאחז בו האור משום שאם יפלו שם ניצוצות או תגיע לשם דליקה וודאי תכבה. אבל כאן אפשר שלא ימחק, שאילו וודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן את ידו במים". עכ"ל. וא"כ מוכח מדברי הרשב"א שאפילו גרמא של איבוד כתבי הקודש אם הוא פסיק רישיה שיאבדו בסופו של דבר, אסור. אבל הקשה על הרשב"א דלפי דבריו כיצד דימתה הגמרא בשבת שם גרם כיבוי לגרם מחיקה, שבגרם כיבוי הלא וודאי יכבה ובגרם מחיקה אינו וודאי שימחק. ופי' בכוונת הרשב"א שאמנם וודאי שהמים ימחקו הדיו, אבל לא ימחקוהו ברגע נתינת היד למים אלא אח"כ, ומ"מ היות ובאותו רגע אינו ודאי שימחק הוי גרמא.
וכתב עוד באחיעזר להוכיח דאפילו כה"ק שאינם ראויים לקרות בהן טעונים גניזה בכלי חרס ואסור לקברם בקרקע ולאבדם גם בדרך גרמא. והוכחתו מהא דאיתא בריש פ' כל כתבי, איתמר היו כתובים תרגום וכו' אליבא דמ"ד לא ניתנו לקרות בהן, רב הונא אמר אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהן, רב חסדא אמר מצילין משום בזיון כתבי הקודש. ושם אמר לך רב הונא ותסברא השתא אצולי מצילינן גניזה מיבעיא, וכו '. וכ' שמפשטות הדברים שנראה שהיו כתובים תרגום מאחר שלא ניתנו לקרות בהן כמ"ד זה,
הנה הדין שצריך לגונזם כמו ספר שכתבו גוי, וא"כ לדעת רב חסדא שמצילין אותם הוא הצלה רק כדי לגונזם. ואי אמרת שבכה"ג
גניזתם היא בקרקע ומותר משום שהאיבוד נגרם רק לאחר זמן, א"כ
למה יצילם כלל, הרי ודאי שאיבודם בדליקה שנפלה מאליה רחוק יותר מ"לא תעשון כן" מאשר קבורה בקרקע, שהרי בדליקה אינו מאבד בידים כלום, וא"כ איזה טעם יש להצריך הצלה מדליקה (וביחוד שלגבי קדשים שריפה היא בזיון פחות מקבורה) כדי לקבור בקרקע. אלא ע"כ שכתבי הקודש שלא ניתנו לקרות שדינם ליגנז היינו גניזה כלי חרס, ולכן צריך להצילם כדי לגונזם באופן שיתקיימו.
ותי' לפי מה שכ' בנוב"י שלהלכה אסור לאבד את השם גם על ידי גרמא ולא כסוגיא דשבת גבי שם כתוב על בשרו, שהרי במגילה אי' דספר תורה שבלה שצריך לגונזו הוא בכלי חרס, הנה שאסור לקוברו בקרקע וה"ה שאסור לאבדו ע"י גרמא. וכ' באחיעזר שיש לחלק בין ס"ת לבין שם יחידי, ובזה לתרץ את הסתירה בין סוגיות מס' שבת ומגילה. דבס"ת ודאי שאסור לאבדו אף ע"י גרמא דהרואה ס"ת שנשרף צריך לקרוע, וכ"ש שאסור לאבדו אף ע"י גרמא. אבל שם יחידי וכדומה מותר לאבד ע"י גרמא. וא"כ מובן הדין שא"צ להצילו. ורק רב חסדא סובר שגם בלא ניתנו לקרות (והיינו גם שם יחידי) דינו כס"ת ממש וצריך להצילו וק"ו שגניזתו היא בכלי חרס דווקא, אבל להלכה ס"ל כר"ה ולכן שם יחידי מותר לקוברו בקרקע ולאבדו ע"י גרמא, ומובן שא"צ להצילו מפני הדליקה. והקשה מהא דאיתא בשבח שם גבי כותב ברכות שנטל טימוס ושיקעו במים, ואמר ר"י גדול עונש האחרון יותר מהראשון. וקשה מה נשתנו ברכות שלא ניתנו לכתוב משם שהיה כתוב על בשרו שטובל במים ומותר לאבדו ע"י גרמא, ותי' שר"י אמר דבריו לפי דעת הכותב שסבר שמותר לכתוב ברכות וא"כ ניתנו ברכות לקרות בהן ואסור לאבדן אף ע"י גרמא, ודינו להינצל מהדליקה, וא"כ לפי סברתו עשה איסור במה ששיקען במים. והאריך עוד להוכיח שבדרך כלל אמירה לגוי קילא טפי מגרמא ועפי"ז התיר לומר לגוי לשרוף הגהות של ספרי קודש נדפסים מאחר שלא ניתנו לקרות בהן. ע"כ תוכן דבריו.
והנה בעצם יסוד סברתו ששריפה בזיא מילתא פחות מקבורה בקרקע נלענ"ד שיש לחלק חילוק גדול בין קדשים לכתבי הקדש. דקדשים דינם דווקא לכילוי, כאשר נעשו בקדושה, כהלכתם ע"ג המזבח, וכאשר נפסלו, דינם להתכלות בשריפה בחוץ. נמצא שכילוי הוא עצם מצוותם ומהותם והשהיה אצלם חשובה בזיון. לכן קבורה בקרקע בזיא מילתא טפי משריפה שאין עושים בהם מעשה חשוב של כלוי בידים אלא רק מסלקים אותם מלפנינו. אבל בכתבי הקודש הדין ממש להיפך שדינם הוא דווקא לקיום ולא לכילוי ויש איסור לאבדם. והנראה לומר שקבורה אינה בעצם מעשה כלוי רק מעשה סילוק מלפנינו רק שבמשך הזמן בגלל ההבל והתולעים שבקרקע הולך מה שבקרקע לאיבוד. ומה שאסרה תורה לעשות בהם הוא מעשה של איבוד כמו שנאמר בתורה אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם וכו' ונתצתם את מזבחותם וכו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלקיכם. שהמצוה בעבודה זרה היא לעשות בה מעשה של איבוד וכלוי ולא רק מעשה של סילוק מלפנינו, וע"ז אמרה תורה לא תעשון כן לה' אלוקיכם. והנה מעשה של איבוד הוא כאשר ישנו השם וישנו הדבר המאבד, והשם נמצא בדבר המאבד, זהו מעשה איבוד. אבל כאשר מסלקים את כתבי הקודש ולא מסלקים אותם לתוך הדבר המאבד, והדבר המאבד מגיע במשך הזמן, אין זה מעשה איבוד רק מעשה סילוק. ויתכן שישנו גם איסור לסלק כתבי הקדש משום "את הי אלקיך תירא" כמ"ש מנחת חינוך מ' תל"ב והביאו באחיעזר שם, שודאי שזהו פגם ביראת השם, אבל צדק המשיב באחיעזר שזהו רק בס"ת וכתבי הקדש שניתנו לקרות, משא"כ בלא נתנו לקרות אין
בהם דין את הי אלוריך תירא, רק לא תעשון כן ממילא האיסור הוא רק לעשות בהם מעשה של איבוד להדיא. ועוד נראה לומר שהדבר תלוי גם בכוונת העושה, שכוונה מגדירה את המעשה שנעשה. וממילא יש כאן שלוש מדרגות. א. אם ישנו דבר המאבד ממש ובדאי, הרי שנתינת השם לתוכן היא מעשה של איבוד ואין לנו נפ"מ בכוונתו. ב. אבל אם יש לפנינו דבר שאין ודאי שיאבד את השם אין הנתינה בתוכן מעשה איבוד כשלעצמו אבל כשעושה בכוונה לאיבוד הרי מעשהו הוא מעשה איבוד האסור מטעם לא תעשון כן. ג. ממילא ברור שאף אם כוונתו לאבד, אבל במעשה שלו אין הוא נותן את השם לתור דבר המאבד, אף שדבר מאבד יבוא אח"כ מעצמו אין כאן מעשה של איבוד כלל, שהרי כוונה לבד אינה יכולה להגדיר את המעשה כאיבוד כשאין כאן מאבד, נמצא שדין מחיקת השם דומה ממש לדין כבוי בשבת, וזה ביאר הרשב"א, וכך מוכח מסוגיית הגמ' שדימתה גרם כבוי לגרם מחיקת השם. וראוי להקדים שיש סברא לומר שכבוי הינה מלאכה מיוחדת שאין בעצם הכבוי חשיבות מלאכה מצד מה שעושה דבר חדש (ומה שצריך לעשות פחם הוא רק משום משאצל"ג ולא משום עצם מלאכת כבוי) ועצם מלאכת כבוי הוא איבוד, שמאבד את האש, ולכן רק מעשה איבוד אש להדיא הוא שאסור, אבל אם מכלל מעשיו יצא שהאש תשקע ותאבד אין לומר שנעשתה מלאכה. למרות שיתכן לומר שבשאר המלאכות היות ונעשתה יצירה חשובה מכלל מעשיו הרי נעשתה כאן מלאכה, מ"מ בכבוי שבכוב"כ אין כאן יצירה חשובה, אלא שסו"ס אסור הכבוי מחמת שהיתה במשכן, אסור רק כשמאבד אש להדיא. ונראה לי שזו היתה סברת הגמ' מתחילה לדמות כבוי למחיקת השם. והנה גם בכבוי לפי"ז יש לומר דכשמכבה אש להדיא על ידי שמחמת מעשיו מגיעה אש לדבר המאבדה בוודאי אף שכוונתו היא רק שלא תתפשט האש הרי זה כבוי. וכן כשמתכוון לכבות אף שאין כאן דבר המאבד בוודאי את האש כנותן מים על טלית שעדיין לא נדלקה ויתכן שתכבה אש אם תתפשט ותדלק בטלית ויתכן שרק לא תתפשט גם זהו כיבוי. ואם במקרה כזה כוונתו היא רק שלא תתפשט אין כאן מעשה כבוי. (עצם המושג לחלק בין כבוי לשלא תתפשט האש הריהו בתוס' סוף פרק כירה). ואם כאשר בשעת מעשיו אין כאן כלל דבר הראוי לאבד את האש, כמו שנותן מים בכלי חרס, שבעודם בכלים אינם יכולים לאבד את האש כלל, אף שכוונתו לאבד את האש, אין כאן מעשה כיבוי ומותר. ולפי"ז ברור מה שהקשה הרשב"א מהיה שם כתוב על בשרו, שהטבילה דומה למקרב את כבויו, שהוא ממש כנותן כלי מים לקבל הניצוצות שמחמת מעשיו נכבית אש להדיא ואסור אף גבי שם, כיון שמחמת מעשיו מגיע שם למים המאבדוהו, אסור. ותי' שמים יתכן שיאבדו את השם ויתכן שלא, ולכן היות ומעשהו הוא לטבול ולא לאבד את השם ובמדרגה זו הלא תלוי בכוונתו, כמו שמוכח בכבוי בעצמו שכשיתכן שתכבה אש ממש אם בגלל גודלה וחוזקה תתפשט באותו מקום, אם כוונתו רק שלא תתפשט האש מותר, הרי גם כאן בטבילה מותר. אבל גבי כותב ברכות ששיקע בתוך מים הרי עשה זאת כדי לאבד את השם כדי שלא ישגיח בו ר"י, והנה כוונתו היתה לאיבוד ממש, ונתן לתוך דבר העשוי לאבד, ולכן אמר ר"י שגדול עונש האחרון מן הראשון. ובזה מיושב אל נכון מה שהקשה באחיעזר על דברי הרשב"א.
ותי' הגמ' שם שאין לדמות כבוי למחיקת השם. שאמנם במחיקת השם כל המדרגות שאמרנו ניתנו להיאמר כיוון שרק מעשה אסור וגרמא שרי. אבל מאחר שכבוי הוא מלאכה שהיתה במשכן יש לה דין של מלאכה רגילה שיש לה חשיבות של מלאכה ויצירה ולכן אם מכלל מעשיו נעשה כיבוי הרי אסור. ולכן כבוי במדרגה של טובל וכו' נאסר. אלא שהגמ' מקשה שמ"מ כיוון שמים בכלים אינם דבר המאבד בכלל הרי זו גרמא במדריגה פחותה מזו כדביארנו שבשעת המעשה שעשה לא נתן כאן דבר המאבד את האש בכלל, וא"כ גם אם גדר כבוי הוא ככל מלאכה בשבת צריך להיות מותר. (וכל מה שכתבתי לעניין החילוק בין מחיקת השם וכיבוי לשאר מלאכות שבת אין שייכות לזה למחלוקת רבנן ור"ש בדין דבר שאינו מתכוון. שמה שביארתי הוא שבספק יכבה כשאינו מתכוון לה"א בגמרא אין כאן מעשה כיבוי כלל, ולא שאמרינן שיש כאן מעשה רק שמותר מדין דבר שאינו מתכוון).
ונראה לומר שלפי מסקנת הגמרא צריך למצוא הסבר אחר להתר גרם כיבוי לרבנן, שא"א לומר שהטעם שצריך מעשה כבוי ואיבוד האש להדיא ותלוי המעשה בכוונתו, שהרי אמרנו שגם אם מכלל מעשיו יוצא כיבוי ואיבוד האש צריך להיות אסור. אלא שצריך לחלק בין נתינת מים על האש וגרמא שהאש תיפול לתוך מים, לבין מעשה הנעשה בחפץ שעדיין לא נדלק. שמעשה הנעשה בחפץ שעדיין לא נדלק אינו מכבה, וכדביארו התוס' והרשב"א בסוף פרק כירה. וא"כ חלוק דין נותן מים על טלית בין סברת הגמרא מתחילה לבין
מסקנא. שבסברת הגמרא בתחילה נותן מים על טלית יהי' מותר רק אם אין כוונתו לכבות, אבל אם כוונתו לכבות יאסר. אבל לפי המסקנא אף אם כוונתו לכבות אין כאן כיבוי כלל, שמניעה מחפץ לדלוק אינה נחשבת כלל כיבוי.
ולכן כשהביא הרשב"א דוגמא למקרב את כבויו בפרק כל כתבי, הביא נותן מים בכלי שתחת הנר ונותן מים בצד הטלית, והדבר תמוה מאד שהרי נותן מים בצד הטלית הוא רק גרם כיבוי כמבואר בגמרא להדיא והרשב"א עצמו בסוף פרק כירה ביאר החילוק שבין נותן מים בכלי שתחת הנר לבין נותן מים בצד הטלית. והתי' הוא שאמנם לפי סברת הגמרא בתחילה יש שתי מדרגות לאיסור כיבוי. א. כשעושה מעשה שעל ידו תגיע אש לדבר המאבדה וזהו נותן כלי תחת הנר. ב. כשמתכוון לכבות אף שיתכן שלא יכבה אש ממש, רק שלא תתפשט האש, וזה תלוי אם תגיע האש לשם מחמת עוצמתה וחוזקה הנה וודאי שתכבה, אבל יתכן שמחמת המים לא תגיע לשם ולא תבער באותו מקום כלל, מ"מ מחמת כוונתו ה"ז מעשה כיבוי. והוצרך הרשב"א לדוגמא זו כיוון שזהו עצם החילוק בין טבילה שאינו מתכוון למחוק, לבין נתינת טימום למים שמתכוון למחוק, וה"ה במקרב את כבויו, שכשרוצה לכבות אזי אסור מתמת שאם תגיע האש מחמת חוזקה למקום הרטוב במים תכבה. וא"כ מה שהתירו רבנן לתת מים היינו דווקא כשאינו מתכוון לכבות כלל. אבל למסקנא צריך לומר שהחילוק הוא שכשעושה מעשה במקום שאין בו אש אין זה כיבוי כלל, ולכן אף שמתכוון לכבות האש שתגיע למקום הרטוב מותר. וכבר ביאר הרשב"א בסוף פרק כירה. ומכל מקום צ"ל שאף לפי המסקנא אם יש לו כוונה הפוכה שהאש תדלק יפה יותר אף אם מכלל מעשיו יצא כיבוי אין זה כיבוי אף למסקנא, שבכוונת דליקה יפה יותר לא שייך כיבוי וזה מה שכתב הרשב"א בפרק כירה גבי ההיתר לתת מים לעששית של שמן. (ואף שאפשר לחלק אחרת בין מעשה הנעשה בע"ש לנעשה בשבת מ"מ מדבריו שם משמע כמ"ש ואכמ"ל).
והנה כ"ז הוא לדעת רב הונא שאין דין הצלה בכה"ק שלא ניתנו לקרות ובשם יחידי, אלא רק איסור איבוד. אבל לדעת רב חסדא יש דין הצלה מאיבוד גם לכה"ק שלא ניתנו לקרות ולהלכה ל"ס לן כרב חסדא אלא כר"ה וכפי המתבאר לעיל. ומכל מקום לדעת רב חסדא נראה שאפשר היה לומר דיש שתי היכי תמצי להצלה. דבמעשה דליקה ההצלה היא בגדר מניעה שלא תבוא האש, וא"כ אין זו הצלה ממש. ובמפולת שכבר עומדים כה"ק בבזיון אז צריך להצילם ממש ולהוציאם משם. וחדשה הברייתא במס' שבת דספרי מינים אין צריך להצילם, לא מיבעיא מדליקה שאין זו הצלה ממש אלא מניעה, אלא אף ממפולת שמבוזים שם ועומדים אין צורך להציל, ואין צורך לתרץ כמו שתי' באחיעזר שמפולת בזיא טפי משריפה.
ולפי זה כשנותנים את כתבי הקדש הנ"ל למיכל איסוף הנייר אין כאן כל דבר המאבד, וא"כ אף אם כוונת הנותן היתה לאיבוד הי' מותר וק"ו מקבורה כמ"ש, ששם המאבדים יבואו מעצמם, אבל במיכל הניירות אין כל דבר המאבד. וביחוד שבדרך כלל אין כוונתו לאבד רק לסלק את כתבי הקדש מביתו, מחמת שבלו ואין לו צורך בהם. וגם אין בנתינה למיכל עניין בזיון שאינו מקום בזוי כאשפה וכאשר מגיעים כל המיכלים לבית החרושת הנה בתוך הניירות יש מיעוטא דמיעוטא של כתבי הקודש ויתכן שבתוך ערימה מסויימת שמכניסים לאיבוד ולעיבוד אין כה"ק כלל. וממילא אין בטחינה ובמחיקה איבוד כתבי הקודש להדיא כלל, שאין כאן אפילו קבוע למיחש. וא"כ אילו הי' צריך להציל כתבי הקדש שלא ניתנו לקרות בהם גם כאן היה צריך להצילם ולתור אחריהם שלא יאבדו. אבל מאחר שלהלכה אין חיוב להציל כמ"ש בראשונים ובפוסקים הרי אין חיוב לתור אחריהם ומותר לאבד הכל.
ומה שגורם שידפיסו עליהם דברי חולין ותפלות נראה שגם כזה אין איסור שהרי חוזרים הניירות להיות תאית כמו שהיו בתחילה כשהיו עץ וממש פנים חדשות באו לכאן ואין להם שום יחס עם הניירות הראשונים כלל.
הערה: מו"ז מרן הגאון שליט"א השיב על שאלתי זו באריכות, ודן בדבר מצדדים אחרים לגמרי, ודבריו יתפרסמו בספרו אגרות משה שיצא לאור בע"ה בקרוב .